סימן צ
(ליו"ד סימן רצ"ו)
- צולע על יריכו ויש בו נפוח במקום צומת הגידים אם זה נקרא מום להתיר בכור -
כ"ט חשון תש"ו
לכבוד ידידיה הרה"ג כמוהר"ר
רפאל ביטון יצ"ו
רב לעדת הספרדים
במגדיאל
שלום וברכה
ר.מ.נ.
נדרשתי לאשר בקשני לחות דעתי בעובדא שבאה לפניו פרה מבכרת שהקשתה ללדת והמליטה עגל שהוא צולע על ירכו ויש בו נפוח במקום צומת הגידים. אם זה נקרא מום להתיר בכור שנולד במומו או שנפל בו מום.
והנה מעכ"ת צדד לאסור מדכתב מרן ז"ל: והאידנא דליכא מומחין אינו נשחט ע"פ ג' בני הכנסת אלא במומין מובהקים כגון נסמית עינו ונקטעה ידו וכיוצא (יו"ד סי' ש"ט סעיף ב'), וסבר מר שדברי מרן אלה הם דוקא, אבל צולע על ירכו לא הוי מום, ואותי שאל לחות דעתי בשאלה זאת.
וזאת תשובתי:
בכור בהמה טהורה ניתר כשהוא בעל מום, בין שנולד במומו או שנפל בו מום לאכלו בתוך שנתו ואוכלו בכל מקום ומאכילו אפילו לגוים על פי הוראת חכם ובזמן הזה על פי הוראת שלשה מבני הכנסת במומין מובהקים (עין יו"ד סי' שו וסי' שט). לפיכך מ"ש מרן: נסמית עינו או נקטעה ידו. לאו דוקא אלא כתב כן לאפוקי דוקין שבעין וכו', ויגיד עליו רעו שהרי סמך וכתב: וצרימת אוזן הוא מום מובהק היכא דמינכר שפיר וכו'.
דון מינה לכל מומים שנכרים שפיר לעינים מתירין על פיהם את הבכור, ובודאי שהצולע אינו פחות מום מצרימת אוזן. וכן כתב הטור ז"ל: נשמט הירך ממקום חבורו אפילו לא אעכול ניביה וכו' או שנשבר עצם היד או הרגל אפילו אינו חסר כלום ואפילו השבר קטן שאינו ניכר בו שנשבר אלא כשהוא מהלך או שנפגם עצם ידו או רגלו בכל אחת מאלו הוי מום (טור יו"ד סי' שט). ורמ"א ז"ל כתב: הסומך על דברי הטור הבנויין ע"ד הרא"ש לא הפסיד (שם).
ולכאורה נראה שנדון דידן דומה למ"ש הטור שאם ניכר שהוא מהלך הוי מום והוא הדין בנידון דידן שהוא צולע הוי מום להתיר.
אולם לכשנעיין בדבר נראה שלא אמר הטור אלא כנשבר העצם דאע"ג שהוא חוזר ונקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו בכל זאת הרושם נשאר במקומו, לכן הוי מום, משא"כ בנדון דידן שצומת הגידין נפוח אינו מום קבוע אלא מכה בבשר שאינה פוגמת במאומה אלא שמתוך כאב המכה הוא צולע.
קושטא הוא דרמ"א פסק שגם נפוח בצומת הגידין הוא מטריף (יו"ד סי' נו סעיף ט). אבל אין זה אלא רק בעוף ומשום שאין בקיאין בבדיקה וחוששים להחמיר, אבל לענין בכור אדרבה יש לומר דחוששין להחמיר שמא לא נפסקו הגידין.
וגם בעוף הש"ך: כתב הכל לפי הנפוח וצריך המורה הוראה קודם שיטריף לחתוך הנפוח ולעיין בו אם יש לחוש שנפסקו הגידין אז יש לאסור ולהטריף. וכל זה הוא בעוף אבל בבהמה הלכה פסוקה היא שאינה נטרפת אלא בנחתך רובו של כל אחד מהם (שם סעיף ז).
ולכן בנדון דידן אף אם נניח שנחתך אחד הגידים מכיון שאינו נטרף בכך אינו נחשב בעל מום דכל מכה שבבשר שאינו עושה אותו טרפה, אינו עושה אותו בעל מום. אם לא במקום שניכר רושם המכה, כגון צורם אוזן.
ואין לומר, שמכיון שעגל זה הוא צולע משעת לידתו מחמת קושי הלידה, הרי זה טרפה משום שנתרסקו אבריו, והלכך הוי בעל מום, זה אינו, שהרי הלכה פסוקה היא: בהמה שילדה אם ידוע שכלו חדשיו וכו' מותר מיד ולא חיישינן שמא נתרסקו אבריו (יו"ד סי' ט"ו סעיף ב).
וכתב הש"ך: אפילו איכא ריעותא שאינו יכול לילך ואפילו אינו יכול לעמוד ואפילו לא הפריס מותר (שם ס"ק ב').
לפיכך איני מוצא מקום להתיר עגל בכור זה מפני שהוא צולע, הואיל ונפוח שבצומת הגידין הוא מוכיח סיבתו היותו צולע, ונפוח זה אינו חשוב מום.
אולם מצד אחר אני מצדד להתיר הואיל ובכור זה הוא צולע יש לחוש שמא נחתכו צומת הגידין באופן שעושה אותו טרפה, וכיון שכן הרי הוא ספק טרפה ויש להתירו על ידי אמירה לגוי שיטיל בו מום קבוע, היינו צרימת אזנו, ועל ידי כך יהיה ניתר כדין בכור בעל מום.
ואמינא לה מדכתב הנוב"י דלדעת ר"י (ע"ז יג:) אין בהטלת מום בבכור בזמן הזה רק אסור דרבנן ובאיסור דרבנן יש לסמוך על קולות הנ"ז ובפרט באמירה לגוי, ואף לדעת הרמב"ם שגם בזמן הזה יש איסור דאוריתא בהטלת מום אלא שאינו לוקה. מכל מקום מצרפים דברי רש"י וכו' ואז אחר שיטיל בו אינו יהודי מום יכול ישראל לשוחטו. (נודע ביהודה מהדורא תניינא חלק יו"ד סי' קצב). והחת"ס בח' יו"ד סי' ש"ה אסיק לדינא דאין להטיל מום אפילו על ידי גוי ואפילו בספק בכור.
מכל מקום בתשובותיו בסי' שי"ד ושי"ז הסכים להתיר אמירה על ידי גוי במקום שקרוב לודאי שאין בו קדושת בכור ובתשובתו ב"ח חו"מ סי' ק התיר בנדונו באמירה דאמירה היינו שיאמר לגוי שהוא יאמר לגוי אחר להטיל בו מום.
אולם עדיין אני מהסס בדבר הרבה, הואיל ולא התירו להטיל בו אפילו על ידי גוי ובאמירה דאמירה לגוי לא הותרה אלא בספק קרוב לודאי שאינו בכור. מה שאין כן בנדון דידן שאין ספק קרוב לודאי שהוא בעל מום וכדאמרן.
לכן נראה לי שאין להתיר בכור זה אפילו בהטלת מום על ידי גוי באמירה דאמירה. משום דאין כאן ספק מכריע לומר שבכור זה הוא בעל מום, ולכן קדושת בכור עליו ואסור להטיל בו מום.
את זה אני אומר להלכה, ולמעשה נראה לי לבדוק בכור זה ע"י מומחין במראית העין ומשמוש היד בפני הרב דמתא. והיה אם ימצא שיש בו שבר או פגם בעצם הרגל מתוך שנחבט בארץ בשעת הלידה, אפשר להתירו ע"י שלשה מבני הכנסת וכמ"ש הטור: נשבר עצם היד או הרגל אפילו אינו חסר כלום ואפילו השבר קטן שאינו
ניכר בו אלא כשהוא מהלך שנפגם עצם ידו או רגלו, הרי זה מום.
והנלע"ד כתבתי.