סימן קא
- מבוא למצות שביעית -
א. שתי שבתות
תורת ישראל נתנה לעמה שתי שבתות: שבת יום השביעי לזכר חדוש העולם ויציאת מצרים, ושבת שנה השביעית היא שנת השמטה.
לא הרי שבת יום השביעי כהרי שבת שנת השביעית שנת השמטה. כי השבת השביעי הוא קודש לה' שבו נאסרה כל מלאכת עבודה לכל ישראל בכל מושבותיהם. בארץ ישראל ובגולה. אבל שבת שנת השמטה היא מוגבלת רק בארץ ישראל ובעבודת הארץ. הצד השוה שבהם הוא ששניהם נקראו בשם: שבת לה', וכשם שנאמר בשבת בראשית: ויום השביעי שבת לה' אלהיך, כך נאמר בשנת השמטה: ושבתה הארץ שבת לה' (תורת כהנים פרשת בהר), שתי שבתות אלה הם תנאי החלטי להנחלת ארץ ישראל לעם ישראל והתמדת התישבותו בארץ נחלת אבותיו, איש תחת גפנו ותחת תאנתו ותחת דגל מלכותו, בשבת בראשית נאמר: אם תשיב משבת רגליך וגו' אז תענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך (ישעיה נ"ח י"ד); ולעומת זאת נאמר בענש מחללו: ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת… והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים. (ירמיהו י"ז כ"ז). וכן נאמר בשנת השמטה: ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע, וישבתם לבטח עליה (ויקרא כ"ה י"ט), ובעונש מחלליה נאמר: אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויבכם, אז תשבות הארץ והרצתה את שבתותיה (ויקרא כ"ו ל"ד).
ב. טעמי מצות שביעית
השואת שתי שבתות אלה וענשה החמור של חלול שנת השביעית מעורר תשומת לב מרובה. לחקור: מה טיבה של מצוה זו שכל כך החמירה התורה והענישה את עם ישראל כולו בעונש חמור של גלות מהארץ ופזורם בין העמים?
הרמב"ם ז"ל בטעמי המצות שלו כתב: המצות אשר ספרנו בה' שמיטה ויובל, מהם לחמלה לבני אדם כולם, כמו שנאמר: ואכלו אביוני עמך, ושתוסיף הארץ תבואתה ותחזק בעומדה שמוטה; ומהם חנינה בעבדים ועניים כלומר: שמטת כספים ושלוח עבדים; ומהם עיון בתקון הפרנסה והכלכלה של ההתמדה והוא: היות הארץ שמורה כולה לבעלים, אי אפשר בה המכירה לצמיתות וישאר ממון האדם, וישאר שמור עליו ועל יורשיו (מ"נ ח"ג פל"ט) הרמב"ם הולך בזה לשיטתו שכל מצוה מאלו תרי"ג מצות – נתלה בשלשת דברים: בדעות ובמדות ובמעשה ההנהגה המדינית (שם פרק ל"א) ועל יסוד שיטה זאת באר טעמי מצות שנת השמטה בתקון המדות: חמלה לבני אדם והרחבה לבני אדם כולם, וחנינה לענים; ובמעשה ההנהגה המדינית שתוסיף הארץ תבואה, ותתחזק בעמדה שמוטה, ועיון בתקון הפרנסה והכלכלה על ההתמדה.
אולם אם בכל המצות אפשר לקבל הנחות אלה, אבל במצות שנת השמטה אין הדעת מקבלת לומר: שמצוה זו בכלליה ופרטיה אינה אלא תקון המדות והחברה שהרי הכתוב קראה שבת לה' בהשואה לשבת מעשי בראשית והחמירה בעונש גלות החמור ביותר.
ואין הדעת מקבלת לומר שמצות שביתת קרקע מעבודה. היא רק הדרכה אגרונומית גרידא למען תוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעומדה שמוטה.
תשומת לב מיוחדת מעוררת אופיה וסגנונה של מצוה שנאמר בה: ושבתה הארץ שבת לה', והיתה שבת הארץ. ושנת שבתון יהיה לארץ, כאלו מצוה זו נאמרה לא רק לאדם היושב בארץ אלא גם לארץ גופה, וכלום ארץ היא ראויה למצות?
הפרשן הגדול הראב"ע כתב: ושבתה הארץ, מצוה על ישראלי שלא יעזוב גר לזרוע שנת השמטה. כאשר לא יעזבנו לעשות מלאכה בשבת, כי הוא ברשותנו1 ולפי"ז יהיה פירוש הכתוב, ושבתה הארץ. מצוה על ישראל לעשות שתשבות הארץ מעבודה בשנה זו.
הראב"ע הוסיף וכתב: וטעם שבת לה' כיום השבת, וסוד ימי עולם רמוז במקום הזה (הראב"ע ויקרא כ"ה ב').
ואחריו בא הרמב"ן ז"ל ופתח שערי אורה כמלא מחט סדקית, לבאר רמז זה: כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם ויום השביעי שבת לה' אלהיך כי שבת לשם הגדול, ושבת השנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם, ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין וחייב גלות עליה, מפני שכל הכופר בה, אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא (הרמב"ן עה"ת שם).
דברי הראב"ע והרמב"ן ז"ל הם עתיקים ועמוקים, אבל הם מבארים רק חלק אחד: מצות שמיטה קרקע בעבודה האדמה, ולא כל פרטי מצוה זו בהפקרת התבואה והגבלות היתר אכילתה לבעל השדה ולעניים.
ודבר ברור הוא שכל מצות אלו הם ענפים מסתעפים מן העיקר, וכולן משלימות אחת את חברתה וטעם אחד כולל את כולן לרבות גם שמיטת כספים ושחרור עבדים וחזרת קרקעות לבעליהם בשנת היובל.
ג. אפקעתא דמלכא
כדי להגיע לחקר מצוה זו ביסודה ובבנינה ננסה לעין במקורותיה ודברי רז"ל בפרושה ונאמר:
מצות שנת השביעית והיובל הן שתים שהן ארבע: שתים – שמיטת קרקע ושמיטת כספים. שהן ארבע: הפקר תבואת הארץ. ואכילתה בקדושת שביעית. מצות שמיטת קרקע והפקרה כיצד? מצוה זו נאמרה בתורה בראשונה במאמר קצר מאד לאמר: והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך (שמות כ"ג, י"א).
מכאן למדו רז"ל אסור שמיטת קרקע בשביעית בשתי בחינותיה ואמרו: תשמטנה מעבודתה ונטשתה באכילתה (מכילתא משפטים פרשה כ'.)2
מצות נטישה אינה מתקיימת רק בדבור פה של הפקר שדהו שהרי הוראת נטישה היא במובן עזיבה שהיא בע"כ (עיין ב"מ ל"ט א'), אלא מצוה זו היא לפרוץ גדרי השדה ולפתוח שעריה כדי שתהיה יד כולם שוה בו להכנס ולאסוף פירותיה להנאתם וכחפצם כאדם הנכנס בתוך שלו וזהו דקדוק הכתוב: והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, כלומר: מצוה לנטשה בצורה כזאת שיאכלו אביוני עמך וחית השדה בחופש גמור ובלי כל קושי והפרעה. אבל אם הפקיר ולא נטש בטל מצות עשה זו. וכן אמרו רז"ל: שלא תאמר מפני מה אמרה תורה. לא שיאכלו אותה? הרי אני מכניסה ומחלקה להם, תלמוד לומר: והשביעית וכו' מגיד שפורץ בה פרצות, אלא שגדרו חכמים מפני תקון העולם (מכילתא שם).
מכאן פסק הרמב"ם: כל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית בטל מצות עשה. וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום שנאמר: ואכלו אביוני עמך (ה' שמטה ויובל פ"ד ה' כ"ד).
והכ"מ כתב: לגדור ודאי שהוא עובר אף אם דעתו להפקירם משמע שאם הפקירם אפילו אם נעל כרמו או הכניסם לביתו לא בטל מצוה עשה, אבל מדקדוק דברי הרמב"ם אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בו, מוכח ברור שאין הפקר לבדו סגי לקיים מצוה עשה זו אלא צריך שיפקיר וינטוש, את אומרת: יפקיר בדבורו ויפתח דלתות שדהו לרוחה באופן שיד הכל תהיה שוה בו בכל מקום שבשדהו או כרמו.
הלכות אלו שנאמרו בלשון קצרה מאד חזרו ונשנו בפרשת שמטת קרקעות עצמה שבפרשת בהר, בבאור רחב יותר לאמור: ושבתה הארץ שבת לה', זאת אומרת: הארץ עצמה שהיא קנינך היא מופקעת ממך לכל אדם מישראל לענין זה שאין לך רשות לזורעה ולעובדה, והיא שבה אל ה' אלקי עולם שלו כל הארץ.
וכן אמרו רז"ל (ב"מ שם): שביעית אפקעתא דרחמנא. כלומר: המלך בטלו מלזורעה והרי היא כמו שאינה ולא קראה הכתוב לישראל שנת תבואה.
מכאן נובעת מחלוקת ב"ש וב"ה: שדה שנטייבה בשביעית ב"ש אומרין אין אוכלין אותה וב"ה אומרים אוכלים אותה (שביעית פ"ד מ"ה), דב"ש סוברים מכיון שהופקעה ממנו שדהו הרי כל פעולתו בה היא פעולת גזלה מרשות שמים ואין מעשיו מועילים לא לעצמו ולא לאחרים; וב"ה סוברים שאעפ"י שהדין נותן כן מצד אסור הזריעה בשדה שהופקעה מבעליו וכל אדם, לעבודת האדמה. אבל מותרין הפירות לעצמו ולאחרים, מדין זכיה מן ההפקר בתוקף אפקעתא דמלכא של השדה ופירותיה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, וכמו שנבאר להלן, והפקר זה הוא לכל אדם גם למי שחטא באסור שביעית (עיין רדב"ז ה' שמיטה ויובל פ"ד ה' א'.)3
וכשם שהפקיעה התורה אדמת הארץ בשביעית לכל אדם לאסור עבודת האדמה. כן הפקיעה התורה את השדה ותבואתה וזכתה אותם לכל אדם ובכללם גם בעל השדה עצמו לאכילת פירות, וכן אמרו ז"ל: נטושים בע"כ, דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה אפקעתא דמלכא (ב"מ שם) וארעא נמי רחמנא אפקרא (נדרים מ"ב:) זאת אומרת שמלכו של עולם הפקיר גם את הפירות ואת השדה לצורך לקיטת ואסיפת פירותיו כדי שכל אדם יכנס לשדה חברו ברשות, כרשות הרבים שכל אדם נכנס ויוצא בה.4
אולם הפקר זה אינו דומה להפקר דושבתה הארץ שבת לה' שהופקעה הארץ מרשות האדם לגמרי ונהייתה לקנין שמים בהחלט לענין זריעה ועבודת האדמה, אבל אפקעתא דמלכא או הפקרא דרחמנא בשדה ובפירותיה היא הוצאת השדה ופירותיה מרשות היחיד והעמדתו ברשות הרבים לכל אדם בהגבלות מיוחדת מדכתיב: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לכם ולא לגויים, לכם ולא לסחורה ולא למלוגמא. (שביעית פ"ח).
בזה מתבאר שפיר מחלוקת ב"ש וב"ה: והיתה שבת הארץ מן השבות אתה אוכל ואין אתה אוכל מן המשומר מכאן אמרו: שדה שנטייבה ב"ש אומרים אין אוכלין וב"ה אומרים אוכלים, ב"ש אומרים אין אוכלין פירות שביעית בטובה וב"ה אומרים אוכלים בטובה ושלא בטובה (תו"כ שם, שביעית פ"ד מ"ב אהלות פ"ה מ"א).
ולכאורה קשה להבין הקשר שבין שתי הלכות אלה שנחלקו בהם ב"ש וב"ה וסמיכתם אל הכתוב דוהיתה שבת הארץ, ולפי מ"ש הדברים ברורים ונהירים, שהנה בשני סוגי הפקר אלה ב"ש סוברים אם בעל הבית לא נהג בהם מנהג הפקר כגון שדה שנטייבה בשביעית, או שאסף את התבואה ברשותו אעפ"י שמפקירם אח"כ ונותנם לעניים בטובה, אין אוכלים פרותיהם בשביעית הואיל ועבד בשדה והואיל והחזיק בפרותיהם אע"ג שהוא רוצה לתנם לעניים בתור חסד אין העני רשאי לקחת מהם בטובה, מדין חסד, ולבטל על ידי כך אפקעתא דמלכא, אבל ב"ה סוברים אעפ"י שזה לא קיים מצות הפקר – אפקעתה דמלכא קיימה, לכן אוכלים שדה פירות שנטייבה בשביעית ואוכלים גם בטובה שכולם זוכים במדה שוה מאפקעתא דמלכא ושולחן גבוה גם כשלא הפקירו שדותיהם בעבודה ובאסוף פירותיה.
ומכאן סייעתא גדולה לדעת רש"י והרמב"ן הסוברים: שבעל השדה שגדר שדהו אין פירותיו נאסרים (יבמות קכ"ב ד"ה עזקה) וכן סובר הרמב"ם שפסק: הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה שנאמר ואת ענבי נזירך לא תבצור, ואם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרים לוקה (ה' שמיטה ויובל פ"ד ה' כ"ב). הרי שהרמב"ם מפרש מקרא זה לא רק למשמר פירותיו אלא לכל אדם שאסור לו לבצור פירות שביעית כדרך הבוצרים, וטעם הלכה זו כדי לתת אפשרות שוה לכל אדם לאסוף פירות שביעית מאפקעתא דמלכא משא"כ אם אחד בוצר כדרך הבוצרים יכול על ידי כך לאסוף מדה מרובה משל חברו, אבל ר"ת סובר דפירות משומרים הרי הם נאסרים, ולמד מזה דאמרינן: מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן המשומר, ללמד שהפירות המשומרים נאסרים ואסתיע גם ממאמרם ז"ל: את ענבי נזירך לא תבצר, מן השמור בארץ אין אתה בוצר אבל אתה בוצר מן ההפקר (תו"כ שם), הרי שמן השמור אין אתה בוצר לגמרי לא בעל השדה עצמו ולא אחרים משום שאיסור השמירה אוסר הפירות באכילה (ר"ה ט', תד"ה וקציר סוכה ל"ט: ד"ה בד"א, יבמות קכ"ב: תד"ה עזקה, ב"מ נ"ח, תד"ה לשמור).
אולם אחרי שראינו דברי המכילתא דדריש: ונטשתה ואכלו אביוני עמך, מגיד שפורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תקון העולם.5 ואחרי שלדברי הכל אוכלין שלא בטובה כלומר שלא מדעתו ורצונו של בעל השדה. הרי שאין המשומר מפקיע הפקרא דרחמנא ואינו אוסר הפירות אפילו למשמר עצמו ואין צריך לומר לאחרים, משום שכולם זוכים מהפקרא דרחמנא ואפקעתא דמלכא ולפי זה מחוורים הדברים כשמלה שמ"ש בתו"כ: מן השמור אין אתה בוצר אבל אתה בוצר מן ההפקר, ומן השבות אתה אוכל ואין אתה אוכל מן המשומר, לא כוונו לאסור את המשומר אלא ללמדנו שזכות ההפקר שכל אדם זוכה בשביעית הוא משבת הארץ, כלומר: שבות הארץ, שהיא מופקרת לכל מדין אפקעתא דמלכא ורחמנא.
וכן מתפרש מאמר הכתוב: ענבי נזירך, שהנזרת והפרשת בני אדם מהם לא תבצר (רש"י עה"ת שם) מדין זכות קנין, אלא מדין הפקר, ומזה נמשכת בהכרח הדרשה השניה שלא תבצר כדרך הבוצרים, הואיל ואינך זוכה אלא מן ההפקר ככל אביוני עמך אינך רשאי לבצור מן המשומר בתור נדבת חסד, אלא אתה וכל אביוני עמך כולם זוכים מדין אפקעתא דמלכא, ולפי זה צדקו דברי המבי"ט שכתב בפשיטות: ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמיטה אינו חייב במעשרות (תשובת המבי"ט בספר אבקת רוכל סי' כ"ג).
וטעמו ונמוקו עמו, דכיון דרחמנא הפקיר השדה ופירותיו, כשגדר כרמו אינו מוציאו מידי הפקר זה וגם הוא זוכה בפירותיו מדין הפקר ככל אביוני העם, וכיון שכן הרי הדין נותן שפטורים פירותיו מן המעשרות כדין פירות הפקר.
אבל לעומת זאת, תמוהים לי מאד דברי מרן מהרי"ק דכתב בפשיטות דאיכא למימר שאם גדר כרמו שהיא חייבת במעשרות דאע"ג דרחמנא אפקרה כיון דאיהו לא אפקריה (אבקת רוכל סימן כ"ד), ודבריו אלה הם דלא כמאן, שהרי לרש"י ודעמיה פירותיו משומרים מותרים מדין הפקר וממילא פטורים ממעשר אע"ג שנעל כרמו ולר"ת הלא פירותיו אסורין לו ולאחרים וממילא אין בהם חיוב מעשרות.
אולם מאידך גיסא צדקו דברי מרן ז"ל להלכה דפירות של גוי בשביעית חייבים במעשרות, דאע"ג דאין קנין לגוי להפקיע קדושת הארץ בפירות שהגיעו ליד ישראל, אבל כל זמן שנמצאים בידו הם פטורים, דלא הפקיר רחמנא שדה שביעית ופירותיה אלא כשהם ביד ישראל אבל אלה שהם ביד הגוי אינם מופקעים מאפקעתא דמלכא והרי הם כפירות כל השנים לחייבם במעשרות. וכן כתב מהרי"ק ז"ל דאפילו אם תמצא לומר דפטרוה איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקריה (אבק"ר שם).
מהאמור למדנו שדין שמיטת קרקעות בשתי בחינותיהם הם מדין אפקעתא דמלכא ורחמנא, ומזה נמשך דין שמיטת כספים בשנת השבע שנת השמטה שגם היא נובעת מכלל זה של הפקעת הממון שנאמר: שמוט כל בעל משה ידו כי קרא שמטה לה' זאת אומרת אפקעתא דמלכא ודרחמנא, לכן האומר אל תשמטני שביעית אין שביעית משמטת, ואפילו אם הלוה רוצה להחזיר את המלוה אין המלוה רשאי לקבלה ממנו עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה אני נותן לך (גיטין ל"ז:) והיינו משום שאין הלוה והמלוה בעלי ממון זה אלא מלכא אפקעינהו לזכותו של הלוה, ורק אחרי שהוא יזכה בהם, רשאי לתתם למלוה במתנה כמו שהוא רשאי ליתנם לכל אדם אחר.
יתירה על השמיטה היא שנת היובל שהיא מפקעת לחלוטין את הקרקע, ומשחררת גם את העבדים אפילו אם הוא עבד נרצע, וגם הוא אפקעתא דמלכא (ב"מ ק"ט).
מכלל הדברים למדנו, בדבר הדמיון אשר יש בין קדושת ושביתת יום השביעי לקדושה ושביתת שנת השבע שנת השמיטה, כי שניהם לדבר אחר מכוונים ומשלימים זה את זה, יום השבת במנוחתו וקדושתו מעיד על יחידו של עולם, יוצרו ומחוללו, ושנת השבע – מעידה על מלכו של עולם. המנהיג את עולמו בחסד וחנינה, אשר לו הכל ומטובו אנו ניזונים ומתקיימים. וכל קניננו בעולם זה עלי אדמות הם אמצעים לחיי הנצח. שולחנו של מקום שאנו אורחים בו להכין את עצמנו ליום השבת וטרקלינו של עולם.
שתי הכרות אלה קשורות ואחוזות זו בזו כשלהבת בגחלת שאין בהם חלוק ופרוד, כי אין מלכות העולם אלא ליחידו של עולם שהוא מחדשו ומנהיגו, ואין אמונת היחוד שלמה בלי הצרוף של מלכו של עולם.
הכרה עליונה זו מזכירה אותנו תמיד מצות הכתוב: וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, משפרת את מדותינו, מרוממת את רוחנו, מקדשת את נשמתנו להתעלות, כדי להעלות את אחרים להקל מצוקתם, להנעים את חייהם ולקים בנו מדת הנדיבות מורשת אבינו הראשון אברהם איש החסד והנדיבות, והיא צביונו של היהדות שהיא נקראת בת נדיב.
אמונה והכרה זו בהצטרפה למעשים, מנחילה לנו את ארץ נחלת אבות; וליהפך: העדרה – גוררת אחריה פריקת עול מלכות שמם ואהבת רעים ועונש גלות מן הארץ.
ואם רצונך לדעת חשיבותן וערכן הרב של מצות אלו צא ולמד ממאמרם הנפלא של רז"ל: והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ, אל תרע עיניך בה; כי גרים ותושבים אתם, אל תעשו עצמכם עיקר, וכן הוא אומר: כי גרים אנו לפניך ותושבים ככל אבותינו. וכן דוד אומר: כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי, אתם עמדי דיו לעבד להיות כרבו כשתהיה שלי הרי היא שלכם (תו"כ בהר פ"ד ח').
שבע שנות השמטה הם שלבים בסולם מעלות השלמות הגמורה להכרה נאמנה ליחידו ולמלכו של עולם, וממנה עולים אל המדריגה העילאית שאין למעלה הימנה: לקרוא חרות ודרור לעצמנו ולכל באי בעולם. באותו היום הגדול והנורא שיעלו מושיעים בהר ציון והיתה לה' המלוכה.
והנלע"ד כתבתי.