סימן קה
- חיוב בכורה בבהמת שביעית -
ג' כסלו תש"א
שלום וברכה מאת אלקי המערכה
לכבוד התורני דעסיק באוריתא תדירא
כמהר"ר גרשון אריאלי יצ"ו
בפתח תקוה
נתכבדתי במכתבו היקר מיום א' דנא ונעתר לבקשתו הנני לחות דעתי בשאלתו.
גרסינן התם: בהמת שביעית פטורה מן הבכורה שנאמר "לאכלה ולא לשרפה" (בכורות י"ב). ומעכ"ת הביא דברי גדולי האחרונים שהקשו על הלכה זאת שאין לה טעם שהרי בעל מום שנולד במומו אעפ"י שאינו ראוי להקרבה בכל זאת הרי הוא בכור ליתנו לכהן. והוא הדין בהמת שביעית, אעפ"י שאינה ראויה להקרבה מדין לאכלה ולא לשרפה, אינה יוצאת מדין בכורה.
ותירץ לה מר בהניח שדין זה דלאכלה ולא לשריפה, אינו אלא שלא זכתה תורה פירות שביעית אלא לאכלה ולא לשריפה. הלכך אם שרף פירות שביעית בטלה בהם זכותו ונשארים הפירות בהפקר שביעית. ובהמת הפקר פטורה מבכורה. וכמ"ש בתוספתא. ובזה תירץ השגת הכ"מ על הרמב"ם שהשמיט דין בהמת הפקר בשביעית, הואיל והוא נכלל בדין בהמת שביעית שפטורה מן הבכורה. (תוספתא בכורות פ"ב, ומהריט"א הלכות בכורות פ"א א' ד"ה והנה ראיתי לתוספתא עכת"ד.
ולע"ד אין דבריו מחוורים בעיני, דפירות שביעית הן אפקעתא דמלכא (ב"מ ל"ט), וכל הזוכה בה הרי הוא זוכה משלחן גבוה בלי כל תנאי, אלא שצריך הוא לנהוג בהם קדושה ככל מתנות כהונה. שצריך לאכלם בטהרה וקדושה ואם אכלם בטומאה הוא נענש, אבל אין מוציאין התרומה מידו. והוא הדין וכל שכן היא בשביעית שאם לא אכלה בקדושת שביעית או אם עשה בה סחורה או שרפה והפסידה הרי הוא עובר על לאו הבא מכלל עשה דלאכלה ולא לשריפה ולא לסחורה והפסד, אבל אין מוציאין אותה מידו, ולא עוד אלא שאם בא אחר ותפס בהמה זאת מוציאין מידו ומעמידין אותה ביד מי שזכה בו, ואסורה דעבד – עבד.
ועיקר קושיתו יש לומר דשאני בכור בעל מום אע"ג דלא חזי להקרבה, חל בו קדושת כהונה לענין נתינה לכהן, שהרי הוא כממונו מדכתיב: ובשרם יהיה לך, אחד תם ואחד בעל מום, לימד על בכור בעל מום שניתנה לכהן (זבחים ל"ז, ורמב"ם ה' בכורות פ"א ה"ג) ואין ללמוד הימנו לבהמת שביעית, ואדרבה יש לומר הואיל ואי אפשר לקיים בו מצות בכורה גם בהקרבה אינו חייב לקיים בו גם מצות נתינה לכהן, ופטור מבכורה לגמרי.
ואף אם נאמר דכיון שלמדנו לבכור בעל מום שהוא ניתן לכהן. הוא הדין לבהמת שביעית הואיל ואינה ראויה להקרבה אמיתית הרי היא כבהמת בכורה שהיא בעלת מום, עדין הדין נותן לפוטרה מבכורה מדין לאכלה ולא לסחורה ובזה מתיישבים היטב דברי הרמב"ם שכתב: הלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זו פטורה מן הבכורה לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית, שהרי נאמר בה לאכלה ולא לסחורה. ואם תהיה חייבת בבכורה הרי זה משתכר בבכור שהרי יצא מתחת פירות שביעית. והראב"ד השיג עליו וכתב: בגמרא מפרש משום דלאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה, והכ"מ כתב: נראה שבנוסחת רבינו היה כתוב לאכלה ולא לסחורה. ובלח"מ נדחק לקיים גרסת הרמב"ם ז"ל (ה' בכורות פ"ה ה"ט).
ולע"ד נראה דהרמב"ם דקדק וכתב: לאכלה ולא לסחורה ללמד דאף בכור שנולד במומו או שנפל בו מום שאין בו מצות שריפה של הקטרת אמורים פטור מבכורה מטעם ולא לסחורה, דשייך גם בזמן הזה. ובגמרא נקט טעמא דלשרפה לבכור תמים ובזמן המקדש דלא שייך ביה טעמא דלאכלה ולא לסחורה, דאדרבה קדושת בכור חמורה מקדושת שביעית בזמן אכילתו. ובגמ' לא נחית אלא לבכור תם ובזמן שראוי להקרבה וזה פטור מדין לאוכלה ולא לשרפה, אבל בכור בעל מום לא אצטריכא ליה, דודאי פטור מדין לאכלה ולא לסחורה. ובזה נדחה מ"ש מעכ"ת לתרץ דעת הרמב"ם שהשמיט דין בהמת הפקר פטורה משביעית משום שהיא בכלל בהמת שביעית. דמאי דתניא בהמת המדבר ובהמת הקדש ובהמת הגר שמת ואין לו יורשים פטורה מן הבכורה (תוספתא בכורות פ"ב ה"ה) פירש מהריט"א דהיינו בשילדה קודם שבאה לידי הזוכה בה מן ההפקר, שהואיל ובשעת פטר רחם שהוא שעת חיובא לא היה לה בעלים שיתחייבו בבכורה. לכן כשבאו לידי הזוכה בה אינו מתחייב בבכורה. אבל אם ילדה ברשות הזוכה הרי היא חייבת בבכורה ככל בהמה לקוחה ביד ישראל, דמשילדה ברשותו חייב בבכורה דקרינן ביה אשר יולד בבקרך וצאנך. (דברים ט"ו י"ט, הלכות יו"ט למהריט"א ה"א) ובהמת שביעית פטורה גם כשילדה ברשותו אלא נ"ל דהרמב"ם השמיט הלכה זאת משום שהיא נלמדת ממה שפסק: גר שנתגיר ולא ראינו אם עד שלא נתגיר ילדה פרתו ה"ז בכור מספק (שם פ"ד ה"ו). מכאן שאם ידוע שילדה קודם שנתגיר אינו חייב בבכורה, וכל שכן הוא לזכה מן ההפקר דלא באה לרשותו אלא אחר פטר רחמה שוב אינו מתחייב בכורה. וזהו דוקא בבהמת הפקר כגון בהמת המדבר או בהמת גר שמת ואין לו יורשים, אבל בהמת שביעית שהיא קנויה מדמי שביעית אפילו אם עשה בה סחורה אינה בהמת הפקר אלא היא של הזוכה בה מדין שביעית, ולא נפטרה בה מדין בכורה אלא מטעם דלאכלה ולא לשריפה ולא לסחורה, וכדאמרן.
ב. עמ"ש הרשב"א דהקדש דמים אינו בקדושת הגוף וכיון שנתיאש הגזבר מחמת שמרדו תרנגוליו ואוזיו הוה ליה כהפקר ופקע ליה שעבוד שיש לגבוה עליו (חדושי הרשב"א חולין קל"ט), הקשה מעכ"ת ממ"ש בירושלמי: הקדש חייב בשביעית רבי חייא בעי קומי רבי מנא: לאוכלו בלא פדיון אי אפשר שאי אפשר להקדש לצאת בלא פדיון, לפדותו ולאכלו, נמצא כלוקח לו קרדום מדמי שביעית. אמר ליה: הגזבר מחליפו ביד אחר שמחליף כרם בכרם אחר והאחר נכנס להקדש תחתיו ואתו הכרם נשאר בקדושת שביעית. (ירושלמי פאה פ"ז ה"ז). ולדברי הרשב"א למה צריך להחליפו באחר, והא הפקר שביעית מפקיע קדושת דמים שבו, וצ"ע, את"ד.
ולע"ד נראה לתרץ דלא אמר הרשב"א אלא בתרנגולת שמרדה ואין המקדיש או הגזבר יכולים לדעת מקומן ומשם כך נתיאשו מהם. דכיון שאינו ידוע אם הם של הקדש אין להצריכן פדיון משום שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. שהרי משמרדו ונעלמו פקעה קדושת הגוף שלהם שהוא שעבוד דמים. ואינם חוזרים לקדושתם גם אחרי ששבו לקנם. אבל הפקר שבא מדין שביעית שהקדש הוא לפנינו אינו יוצא ידי הקדש בלא פדיון. וכל זה לס"ד אבל למסקנא אוקמינא טעמא דהקדש חייב בשביעית משום דהפקרן, דהיינו איסור שביעית קדם להקדשן ואין הקדש חל להפקיע ממנו דין שביעית, ולפי"ז אין צריך להחליפו כדי שיתקיים ההקדש באחר, אלא הפקר השביעית שקדם להקדש אינו נותן לו מקום לחול. ולפי זה אין מכאן סתירה לדברי הרשב"א שהפקר מפקיע קדושת דמים, ובאמת הרשב"א לא אמר זה מדעתו אלא הסביר לשון הגמרא דאמרה: מקדיש תרנגולתו לבדק הבית, דלאו קדשי מזבח, דקדושת דמים בעלמא נינהו, כיון דמרדה פקעה קדושתה (חולין קל"ט). הרי לך מפורש דקדושת דמים פקעי בתרנגולת שמרדה והיינו משום דהפקר הבא מחמת יאוש מפקיע מידי שעבוד. ומזה למדו התוס' והרשב"א דגם קנין הגוף של חולין פקעי מבעלותם על ידי הפקר של יאוש (שם תד"ה כיון), וכדין שיירא שעמד עליה גייס דכל היכא דאין הבעלים יכולים ליטול יכול לומר מהפקרא זכינא (הרשב"א שם). אולם אין דברים אלו אמורים אלא לסברת רב. אבל שמואל סובר דבהקדש אין יאוש נופל בו, דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתא (שם) אבל ודאי לענין הדיוט אם מרדו תרנגוליו או שיירה שעמד עליה גייס כיון שאינו יכול להציל מתיאש, וכל המוצא אותם זוכה בהם מדין הפקר, דכל קנין דמים פקע בהפקר מסיבת יאוש, וז"ב לע"ד.
והנלע"ד כתבתי.