סימן קיב
(יו"ד סימן שס"ב)
- מכירת בית הקברות ישן ע"מ לקנות במקומו קרקע פנויה במקום אחר. ואם מותר לכסות את פני הקרקע עם הקברות בעפר ולקבור בו מתים אחרים -
ב"ה יום ה' ער"ח אייר תש"ה
מציון מהררי קדש יצו ה' ברכתו
לכבוד האדון הנכבד מר י.ס. עזרא יצ"ו
מזכיר ועד הקהלה בעי"ת בומבאי.
שאלה
בבומבאי נמצא בית קברות ישן נושן אשר כמעט כסתה האדמה את כל מצבות-הקברים, בית החיים זה נמצא בתוך העיר והוא מלא קברות. שאלתנו היא אם מותר למכור את המקום הנז' לאחרים לבנין בתים. ולקנות בכסף הזה קרקע פנויה במקום אחר; ב) אם מותר לכסות את פני הקרקע עם הקברות בעפר ולקבור בו מתים אחרים או להוציא את העצמות ולקוברם במקום אחר. על הכל יורנו רבינו כדת מה לעשות, ושכרו כפול מן השמים.
תשובה
ראשית דבר שאלתך היא תמוהה בעיני מאד, כי יסוד השאלה היא: שבית החיים זה הוא ישן נושן והוא מלא קברות אלא שנתכסו בעפר או נשתקעו באדמה ולא נשארו בו אלא מצבות אחדות גבוהות מהקרקע וביניהם שיתכסו או ישתקעו אחרי זמן, לכן באו שלשת השאלות. ואני אומר כי אדרבא דברים אלה מחייבים לשמור מכל משמר בית החיים זה שהוא מלא קברי ישני עפר מדורות רבים, ובהם רבנים ופרנסי ישראל ובודאי צדיקים קדושים, ומחובת כל קהלה וקהלה שבישראל לשמור שמירה מעולה מצבות ישנות ועתיקות שלא יאבדו בהמשך הזמן, להוציא ערמות עפר שהצטברו עליהם, לחדש בנין המצבות שלא יאבדו וישכח שמם וזכרם ולא לאבדם לגמרי ולמחות זכרם ע"י בנינים חדשים עליהם או לפנותם למקום אחר וכזאת לא יעשה בישראל.
ב. ישני עפר אלה שבבית החיים קנו מקום מנוחתם זה לעולמים בדמי קבורה ששלמו בחייהם או יורשיהם שלמו עבורם, והם נקברו במקומותיהם על מנת שלא לפנותם לעולמים והקימו עליהם מצבות משלהם. ומי הוא זה ואיזה הוא שיכול לרשת את הקברות ומצבות שעליהם ולהקים עליהם בניני דירה או דבר שגרוע מזה. מקומות טומאה וזוהמא שמצוים בהם בהכרח, והלא קרקע זה הוקדש מתהומא דארעא עד רום רקיעא לבית הקברות וכל מי שנקבר בו קנה מקומו עד רום רקיעא.
מכאן תורה יוצאה שאין להקים בנין איזה שהוא על גבי מצבות הקבורים בו, וע"ז נאמר: אל תגזול דל כי דל הוא, ואל תסג גבול עולים, כי קברות המתים ומצבותיהם קנויים להם עד רום רקיעא ואין רשות אפילו ליורשים לגזול את זכותם, כי קרקע הקבורה הוא דבר שאינו ניתן לנחלה.
ואל תשיבני ממה שפסק מרן ז"ל: אין נותנין שני ארונות זה על גבי זה, ואם נתן כופין העליון שיפנה ואם יש ביניהם עפר ששה טפחים מותר (יו"ד סי' שס"ב סעיף ד').
מכאן אתה למד דלא נקנה קרקע מקום הקבורה אלא בגובה של ששה טפחים. שאם לא תאמר כן הדין נותן לכוף העליון שיפנה אפילו אם יש ביניהם עפר בגובה ששה טפחים, ולא עוד אלא שגם בגובה פחות מששה טפחים לא נאסר אלא משום בזיון המת וכדכתב הטור ז"ל; אין נותנין שני ארונות זה על גב זה וכו' שאין נוהגין בזיון במתים (טור יו"ד סי' שמ"ג).
הרי שלא נאסרה קבורה על גבי קבורה אחרת מדין גזל שאין המת קונה מקומו אלא עד גובה ששה טפחים למעלה מגופו. ולפי זה יש מקום להתיר הקמת בנינים על מצבות המתים כשיש עפר ששה טפחים מפסיק מגופו של מת עד יסודות הבנין, ואפשר לומר עוד דלא הצריכו ששה טפחים בין שני מתים אלא כדי לתת ריוח שלשה טפחים לזה ושלשה טפחים לזה. וכדאמרן, אבל בבנין שאינו לקבורה אפשר דגובה שלשה טפחים עפר מפסיק, דכל גובה שלשה טפחים חשוב רשות בפני עצמו ואין בבנין שלמעלה משלשה טפחים בזיון למת אפילו אם משמש לדברים של טומאה וזוהמא.
אולם כד דייקת שפיר נראה שלא התירו בגובה של ששה טפחים אלא דוקא בין קבר לקבר, והיינו טעמא משום דקרקע זה הוקדש לבית הקברות וכל הקונה או הנקבר שמה לא קנה אלא הקבר לעומקו רוחבו ורומו כשיעור שנתנו בו חכמים, וגם שכל שיש עליו הפסק של ששה טפחים שהוא שיעור כדי תפיסה אין זה בזיון למת כמו שאין בזיון לחיים שדרים בבית ועליה. אבל להקים על קבריהם בנינים ודירה וכדומה ודאי אסור משום גזלה, שכל קרקע שהוקצה לבית החיים מיוחד לקבורת ישראל דוקא וכל הנקבר בו הוא נקבר בקברות אבותיו או בקרב ישראל לעולם, לפיכך אסור לשנות קרקע זה לבנין אחר. ולא הותר בהנאה קרקע שקברו בה המת אלא במקום שמותר לפנות הקרקע לכבודו של מת שמצוה לפנותו (יו"ד סי' שס"ג סעיף א'). אבל אם פנוהו לצורך הרבים נשאר מקום הקבר באיסור הנאה עולמית (שם שס"ד סעיף ה'), ולא עוד אלא שגם במקום שמותר לפנות ולכן מותר הקרקע בהנאה, לא הותרה אלא הנאה בדרך שאין בה בזיון למת וכדפסק מרן ז"ל: קבר שפינהו היכא דמותר בהנאה לא יעשנו בית התבן ולא בית העצים ולא בית האוצרות (יו"ד סי' שמ"ד סעיף ו'), ובנינים לדירה או למסחר לא ימלט להיות בהם גם בתי זוהמא וצנורות של שופכים שהם בזיון למת.
ולפי זה ברור הדבר כשמלה דמ"ש קרקע עולם של קבר אינו נאסר הוא לענין עפר הסמוך לקבר כעובדא דקבריה דרב שהיו נוטלים ממנו עפר לרפואה ועל זה אמרו כיון שעפר זה הוא מחובר הוא קרקע עולם ואינו נאסר בהנאה, אבל קבר שנקבר בו המת נאסר בהנאה כדין תשמישי המת ואסור להשתמש בקבר עצמו אפילו אחר שפינה ממנו המת ואין צריך לומר שאסור לבנות עליו בנין כל שהוא שאינו לכבודו של מת וכל שכן אם יש בו בזיון למת.
שבתי וראיתי שיש לצדד בהיתר בנין על גבי קברות המתים משום שאין זה נקרא הנאה דנוח לו אלו לא היו קברים בקרקע זה שהוא בונה עליו, ואם כן נמצא שאינו נהנה מקברו של מת אלא בקרקע עצמו שהוא מחובר והקרקע הואיל והוא מחובר אינו נאסר בהנאה דומיא דע"ז שאינה אוסרת את המחובר (סנהדרין מ"ז:).
ומה שאסרו בהנאה הוא חללו של הקבר כשהמת בתוכו או אפילו פינוהו ממנו שהוא נהנה מחללו של הקבר ולא מקרקע עולם. אלא אף אם נאמר כן בכ"ז אסור לבנות על הקברים משום בזיון המת ומשום אל תסיג גבול עולם שהוא גבול שגבלו רבותינו וקדמונינו שכן נהגו ישראל קדושים לכבד את בית החיים ולא לבנות עליהם בנין כל שהוא, וכמ"ש הרמב"ן ז"ל. בדין לקוט עצמות, ומקום שלא נהגו אין עושין כן, וע"ז נאמר אל תסיג גבול עולם. (בית יוסף יו"ד סי' שס"ג).
ועוד יש לאסור הבנין על הקרקע זה משום שאין בעלות הקרקע הזה באה אלא משום שקנוה לשם כך. וכיון שקרקע לא ניתנה למכירה לפי"ז הבנין עליה זו היא גזילת הקרקע מישני עפר הקבורים בו ועל זה נאמר אל תגזול דל כי דל הוא. כלומר לא תנצל דלותו של חבירך הגורמת לשתיקתו כדי לגזול אותו, ודבר זה נאמר ביותר על המתים נוחי עדן שאין יכולים לתבוע את גזילתם.
מכל האמור מתברר הדבר להלכה ולמעשה לאסור בהחלט בנין כל שהוא על בית קברות זה אם לא במקום שיפנו את הקברים לכבודו של מת.
ב. פינוי הקברות ע"מ לקבור עצמותיהם במקום אחר
הלכה פסוקה היא: אסור לפתוח הקבר אחר שנסתם הגולל אפילו אם עוררים היורשים לפותחו כדי לבדוק אם הביא שתי שערות (יו"ד סי' שס"ג סעיף ז'), ומסוגייא דגמרא מוכח שטעמו של איסור זה הוא משום נוול המת (עיין ב"ב קנד.) ולפי זה יש לומר דלא נאמר איסור זה אלא בסמוך למיתתו שעדיין הבשר קים וכשפותחין את קברו ומניחים את גופו זהו בזיון למת, אבל עם עבר זמן רב משעת מיתתו שכבר נאכל ובלה הבשר, וגם כשאין מנתחין את גופו אלא לוקטים את עצמותיו על מנת להוליכם למקום אחר מותר.
וכמו שכן אמרו: לקוט עצמות אינו עד שיכלה הבשר ואין צורת הבשר ניכרת בעצמות (אבל רבתי פרק י"ב) ודין זה פסקו מרן ז"ל להלכה: ליקוט עצמות אינו אלא משיכלה הבשר כלה הבשר אין הצורה ניכרת בעצמות וכו'. אבל הכלבו כתב: הטעם שאין מפנין המת ממקום למקום לפי שהבלבול קשה למתים לפי שמתיראין כיום הדין וזכר לדבר – למה הרגזתני לעלות (שמואל א. כ"ח).
ולטעם זה נראה דאסור לפנות המתים לעולם, אלא בסמוך למיתה כשעדיין לא כלה הבשר ואין אנו צריכים לטעם זה ואסור מטעמא דניוול המת שנאמר בתלמודין.
וכתב הנודע ביהודה: דאפילו בעצמות אם לא ישאר רק עצם בלי בשר לא שייך בלבול והסתייע ממ"ש הטור: נשאל לרבינו האיי גאון והשיב: שלא כדין הם עושים דהא חיישי רבנן למקום תפיסה שני מתים וכו', הרי שעיקר החשש שמונחים עצמות הרבה מתים בגומא אחת אבל עיקר ליקוט עצמות ממקום קבר למקום אחר לא קפיד משום בלבול.
ועוד ראיה ממ"ש הרמב"ן ז"ל: מקום שנהגו לשנותם אחר עיכול הבשר וכו' והיינו דקודם עיכול הבשר אי אפשר לנהוג כן (נוב"י מהדו"ק יו"ד סי' פ"ח פ"ט).
ולע"ד נראה שאין ראיותיו מכריעות ואדרבא מתשובת רב האי גאון מוכח דגם אחרי עיכול הבשר אסור משום בלבול המת, והילך דברי הטור:
נשאלה לרבינו האי גאון: מערות שיש בהן כוכין שמכניסין שם המתים ובשעה שמכניסין שם המת מלקטין העצמות ומערבין אותם ומניחין אותם בגומא שבמערה אם שרי? וכן בית הקברות שנתמלא ואין להם מקום וחופרים בקברים הישנים ומניחים העצמות לבד אי שרי או לא.
והשיב: שלא כדין עבדי דהא חיישי רבנן למקום תפישת שני מתים וכו' ולענין בית הקברות שנתמלא ודאי אי איכא דוכתא אחריתי אפילו בטירחא בדוחקא ילך שם ולא ינוול המתים (טור יו"ד סי' שס"ג).
הרי לך מפורש שגם בבית הקברות שנתמלא וחופרין בקברים הישנים אסור לפנות העצמות אם יש מקום אחר אפילו בדוחק וטורח רב, משום שלא ינוול המתים, מכאן מפורש שגם אחרי עכול הבשר יש בפנוי העצמות משום נוול המת, ובזה יש תשובה גם לשאלה הראשונה למערות שיש בהם כוכים וכו'. ואסור מטעם נוול המתים.
ומדברי הרמב"ן נמי אין ראיה, שלא אמר הרמב"ן להתיר במקום מנהג אלא למקומות שנוהגין לקבור במהמורות בלי ארון עד שיתעכל הבשר, משום דסימן יפה הוא לו שינוחו עצמותיו מן הדין, ובזה התיר דוקא אחרי עכול הבשר שאין בו נוול מרובה, אבל מת שנקבר בקבורתו ובמנוחתו אין לפנותו ממקומו אפילו ע"מ לקוברו במקום אחר אי משום נוול המת וכתשובת רה"ג או משום שמתיראים מחרדת הדין וכדכתב הכלבו, נוסף לכך יש עוד טעם אחר לאסור פנוי עצמות המתים אפילו על מנת לקוברם במקום אחר, מדין גזלת המת דכיון שנקברו על דעת להיות בו עולמים נעשה המקום קנוי לו כדין מת מצוה שקנה מקומו שאם פינהו אסור לעולם בהנאה (שו"ע יו"ד סי' שס"ד סעיף א'). ומדין זה אסור למלאות מקום הקבר עפר כדי לבנות עליו בנין אחר ומטעם זה אסור למוכרו לאחרים שהדבר ידוע שכל הקונה אותו ימלא את הקברים כדי לבנות עליהם.
מכל האמור למדנו לשאלה בנדון דידן שאסור בהחלט לפנות קברי נוחי עדן הטמונין בקרקע זה כדי לקבור עצמותיהם במקום אחר ללא שום צורך לכבוד המת, ובמקום שנבזבז ממון לחטט קבורתם ולהובלת עצמותיהם וקבורתם במקום אחר מוטב ומחוייב עלינו להקים את מצבותיהם במקום מנוחתם.
ג. אם מותר לכסות בית הקברות בעפר ולחצוב בו קברים חדשים
על שאלה כזו השיב רבינו האיי גאון ז"ל וכתב: ולענין בית הקברות שנתמלא. ודאי אי ליכא דוכתא אחריתי אפילו שיהיה רחוק משם מה יעשו, אי אפשר ליה למישבקיה למת בלא קבר, אבל אי איכא דוכתא אחריתי אפילו בטירחא ודוחקא ילך שם ולא ינוול המתים וכו', אבל ודאי אם יכול להעמיק שיהיה הקבר בעומק ויהיה בין מת למת ששה טפחים שפיר דמי אעפ"י שזה למעלה מזה, ויליף לה ממ"ש בגמרא: והא נגעי כוכין אהדדי? אמר רב אשי במעמיק (ב"ב קא: טור ובית יוסף סי' שס"ג).
מדבריו מוכח שבהעמק ששה טפחים בין קבר אחד לקבר שלמעלה ממנו, מותר לכתחילה לקבור שני מתים זה על גב זה. וכן פסקו הטור ומרן ז"ל: אין נותנין שני ארונות ואם נתן כופין העליון שיפנה שאין נוהגין בזיון במתים ודוקא שאין ביניהם עפר ששה טפחים, אבל אם יש ביניהן עפר ששה טפחים מותר.
מדברי כולם נלמוד דבהפסק ששה טפחים עפר מותר לכתחלה לקבור שני ארונות זה על גבי זה משום דבהפסק כזה אין בזיון למת.
והנה הבית יוסף תמה על הטור וכתב: צ"ע שבת"ה כתב על בריתא זו ודוקא בנוגעים וכו' אבל שני קברות זה למעלה מזה וקרקעיתו מפסיק בינתים שלשה טפחים מותר (בית יוסף ס"ס שס"ב).
ודברי מרן נראים להלכה שהרי הטעם להפסק זה הוא כדי לתת לכל אחד מהם שלשה טפחים שהם שיעור תפיסתו או תבוסתו, והיינו למטה מגופו שממנו זב תבוסתו ונספג באדמה. וכן שנינו: המוצא מת וכו' נוטלה ואת תבוסתו, והיינו שהמוהל היוצא ממנו נבלע בקרקע (אהלות פ"ז מ"ג). והרמב"ם בפי' המשנה פירש: שיעור זה הוא שלשה אצבעות, וכן מפורש בגמרא: נוטל עפר תיחוח וחופר בבתולה שלשה אצבעות (נזיר ס"ה. ותוד"ה עד כמה).
ומכאן תימא על רב האי גאון שכתב אי אפשר שלא יהיה בין מת לחברו ששה טפחים שלשה לתפיסה זה ושלשה לזה. ובאמת בגמרא מפורש דשיעור תפיסה או תבוסה הוא שלשה אצבעות מקרקע שגוף המת מוטל עליו. וצ"ל דרה"ג גריס: ששה טפחים וכמ"ש בפירשב"ם (ב"ב ק"א: ד"ה מת מושכב ועיין הגהות הב"ח שם). על כל פנים דבר ברור ומחוור שאין נוטלין עם המת כשמפנים עצמותיו עפר שלמטה מגופו ולא שלמעלה מגופו ולפי זה בשלשה טפחים שלמטה מגוף המת העליון סגי, וכדכתב הרמב"ן בתורת האדם, וזו היא תמיהתו של מרן הב"י.
אולם מצד אחר לא מובנה תמיהה זאת, שהרי סמוך ונראה הביא מרן ז"ל דברי רבנו האיי גאון שבתורת האדם להרמב"ן ואי אפשר שלא יהיה בין מת לחברו פחות מששה טפחים. ובחידושי הגהות תירץ תמיהת הב"י וכתב: אפשר לומר דכוונת הרמב"ן דקרקעיתו של עליון יהיה שלשה טפחים וכן קרקעיתו של תחתון. נמצא שיש ביניהם ששה טפחים, והכי מוכח ממ"ש הב"י בסימן שאח"ז משם הרמב"ן וז"ל: שלא יהיה בין מת לחבירו פחות מששה טפחים וכו', אבל לע"ד אדרבה דברי הרמב"ן אלה מוכיחים בפירוש שמגוף המת התחתון ולמעלה ממנו עד קרקעיתו של העליון צריך שיהיה הפסק של ששה טפחים. וזהו משמעותם הברורה של בין מת לחבירו, ז"א בין הגוף של אחד לחברו.
לכן צדקו דברי הב"ח דכתב: אי נמי הכי קאמר, שלשה לזה ושלשה לזה דהיינו ששה. ובחידושי רעק"א כתב: ובס"ח (ובספר חסידים) כתב לחלק דבאופן מפסיק בין זה לזה צריך ששה טפחים, אבל בזה למעלה מזה סגי בשלשה טפחים, ולא נהירא לי לע"ד, שהרי מדברי רה"ג מוכח בפירוש דבין מת לחבירו שלמעלה ממנו צריך ששה טפחים, ולכן מחוורתא כמ"ש הב"ח, ועדין עומדת לפנינו השאלה דתסגי בשלשה טפחים בשביל תבוסתו של העליון, אבל בשביל התחתון לא צריך למעלה ממנו שלשה טפחים.
והגר"א ז"ל בביאוריו עמד ע"ז ואנהירינהו לעינין בדבריו הקצרים: והוא הדין למעלה ודלא כפי' הרמב"ם וש"ע חו"מ סי' רי"ז סעף ו'. עכ"ל. וכוונתו ברורה לומר שהדברים מגיעים למ"ש במתניתין: המוכר מקום לחברו וכו' וכוכין ארכן ד' אמות ורומן שבעה (ב"ב ק: ושו"ע סי' רי"ז סעיף ו'). ולפי זה שפיר מתפרשין דברי רה"ג. דוהא סובר דשלשה הטפחים שלמטה מגוף המת העליון מצטרפים לשלשה טפחים שלמעלה מגוף מת התחתון והרי יש למעלה ששה מקבר התחתון. ובודאי שהוא כשיעור רום הקבר, והטפח השביעי של העליון סגי גם להקבר התחתון שלמטה הימנו.
מכל האמור יוצא לדין שאין לקבור שני מתים זה למעלה מזה, אלא כשיש הפסק של ששה טפחים בין גוף המת התחתון לבין קרקעיתו של המת שלמעלה ממנו, וכן פסק מרן ז"ל: אין נותנין ב' ארונות זה על זה ואם נתן כופין העליון שיפנה ואם יש ביניהם עפר ששה טפחים מותר (סי' שס"ב סעיף ד').
שבתי וראיתי לתשב"ץ שנשאל לענין בי"ק שאין שם מקום פנוי וכשחופרין קבר מוצאים עצמות אדם, מה תקנה יש בדבר? והשיב: ראוי לצבור לדחוק עצמן ולקנות קרקע לבי"ק ואל ינוולו המתים וכ"כ רה"ג ואם אי אפשר בשום צד – לא ידעתי תקנה אחרת אלא שיוציאו העצמות ויעמיקו הרבה לחפור הקבר כדי שישאר אחר שנקבר המת שלשה טפחים למעלה מקבר התחתון ושלשה טפחים אלו הם תפיסת הקבר להפסיק בין קבר לקבר וכו' וסגי בהכי כיון שנסתם הקבר התחתון סתימה חזקה אין לחוש שיתערבו הקברים זה בזה, כשיש שלשה טפחים ביניהם (תשב"ץ ה"ג סי' קי"ט).
מדבריו למדנו: גם בהפסק שבין הקברים שהם זה למעלה מזה לא הותר אלא כשאי אפשר בשום צד למצוא מקום אחר לבית הקברות. ובכגון זה סגי שלשה טפחים הפסק.
ולע"ד כבר כתבתי דבהפסק של ששה טפחים מותר אפילו לכתחילה. אבל דוקא בהפסק של ששה טפחים, וכשאי אפשר למצוא מקום אחר מותר אפילו בפחות משיעור זה ומטעמו של רה"ג: אי אפשר למישבקיה למת בלא קבר, והלכך אין צורך להעמיק. ובמעמיק מקום אחר וכמו שהוכיח רה"ג מסוגיין דגמרא. ושיעור זה של ששה טפחים אינו משום תפיסת המת אלא משום דכך הוא דין הקבורה שיהיה ברום שבעה טפחים.
מכל מקום נראים דבריו להלכה מטעמו כיון שנסתם הקבר סתימה חזקה סגי בשלשה טפחים למעלה מסתימת הגולל. וכן כתוב בחכמת אדם: דדוקא בכוכין שנתנו שם הארון ונשאר אויר חלל שלא מלאוהו בעפר שפיר שייך משום אינפולי מה שאין כן לדידן דנוהגין למלאות הקבר בעפר ואם כן לא שייך אינפולי אין צריך כל כך לרמב"ם ורש"י ותוספות דתפיסה אינה רק שלש אצבעות ומ"מ עכ"פ צריך להרחיק שלשה טפחים (חכמת אדם קונטריס מצבת משה סעיף י'). וכ"כ הרב פתחי תשובה משם בעל "שבות יעקב" דנתפשט המנהג לקבור זה אצל זה וזה על גב זה שלא לנו ניתנה ארץ רחבת ידים וכמה השתדלויות צריכה לתת לנו קצת מקום ודי לנו לעמוד בשלנו (פתחי תשובה סי' שס"ב ס"ק ג').
והגרעק"א בחידושיו (יו"ד שם) הביא מ"ש בס"ח דבזה למעלה מזה סגי בשלשה טפחים למעלה מהקבר התחתון, ועיין בספר "זרע אברהם" לר' אברהם יצחקי מתקיפי ארעא דירושלם, וכיון שכולהו רבוותא הנ"ל מסכימים להתיר בהפסק שלשה טפחים עפר בין הקבר התחתון לזה שלמעלה הימנו מטעם זה דלא לנו ניתנה ארץ רחבת ידים לפנינו הכי נקטינן להלכה ולמעשה כל מקום שאי אפשר למצוא קרקע אחר.
מסקנא דדינא:
א. מתוך השאלה מתברר שאפשר למצוא קרקע אחר לבית הקברות שהרי אחת השאלות היא אם מותר לפנות הקברות במקום זה לקוברם במקום אחר וכיון שכן לפי דברי התשב"ץ ודעמיה שהזכרנו דבריהם, אסור לקבור מת על גבי קברותיהם אפילו בהפסק של ששה טפחים.
ב. עוד מתברר מדברי השאלה, שהקברים הקיימים לא השתקעו באדמה בעומק אלא שהתכסו בעפר ולכן הסתפקתם אם לכסות כל העפר בקרקע מחדש וזה מוכיח שלא השתקעו הקברים אפילו בעומק שלשה טפחים.
ג. גם לדעת התשב"ץ ודעמיה הסוברים דסגי בג' טפחים מ"מ צריך ו' טפחים ברום הקבר העליון, או לכל הפחות שיעור חפישת הכלב כדי שלא יאכלוהו הכלבים או עורבים, וא"כ צריך להביא עפר בגובה תשעה או לכל הפחות ששה טפחים על פני שטח כל הקרקע וזה ודאי עולה בסכום גדול שאפשר לקנות קרקע אחר במקום רחוק מהעיר באותו הסכום של מלוי קרקע זה.
ד. כן מתברר שבית קברות זה עומד בתוך העיר ויש לחוש אם ממשיכים לקבור בו מתים תפקיע הממשלה מטעמי בריאות את כל המקום או תאסור לקבור בו מחדש.
מכל הטעמים נראה לי ודאי שאין להתיר לכסות את כל הקרקע בעפר לקבור על גבי הקברים העתיקים, אלא מחובת הממונים לקנות קרקע בריחוק מקום מהעיר לשם בית קברות, ולגלות העפר מעל הקברים שבבית קברות זה ולשמור אותו מכסוי הקברים בעפר. מעתה כך נאה וכך יאה לנו לתת מקום כבוד לנוחי עדן שוכני עפר מעם ישראל, וכן אסור לבנות על גבם איזה בנין שהוא או להוציא עצמותם לקבורה במקום אחר אלא זאת חובתינו להשאיר את ישני עפר ונוחי עדן שבמקום זה במנוחתם וזכותם יגן עלינו.
סכום:
א. אסור להקים בנינים איזה שהם על שדה בית הקברות.
ב. אסור לפתוח קבר המת ולהוציא עצמותיו למקום אחר אפילו אם הוא יותר מכובד אלא אם עושה זאת מתוך הכרח או לכבוד המת.
ג. בכל עת שאפשר למצוא מקום אחר בשביל בית הקברות אסור לקבור מת על גבי קבר חבירו באדמה ובמקום שאי אפשר למצוא לבית קברות מקום אחר מותר יהיה לקבור על גבי קבר אחר בהפסק עפר לא פחות מששה טפחים מקבר למעלה מקבר הנמצא במקום.
זאת היא תשובתי להלכה ולמעשה. יה"ר ויקויים בימינו ולעינינו דבר ה' מפי נביאי קדשו, בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים כי פי ה' דבר. ורבים מישני עפר יקיצו וכו'.
והנלע"ד כתבתי.