סימן קיז- בנית בית על שטח גיא ההריגה בפולניה באופן שכהנים יוכלו ליכנס בו

סימן קיז

(ליו"ד סימן שע"ב)

- בנית בית על שטח גיא ההריגה בפולניה באופן שכהנים יוכלו ליכנס בו -

ירושלים כסלו תשו"ב

לכבוד מעלת הרב הגאון דעסיק באוריתא

תדירא ולן בעומקא של הלכה כמוה"ר שמעון אפרתי יצ"ו

שלום וברכה.

 

חזי הוית תשובתו היקרה על שאלה שעמדה לפניו: אמר המחבר בעמדי ביחד עם עתונאי חו"ל על גבעת טרבלינקה על סף מזבח הדמים הענקי שהקים הרוצח לאלילם האשמדאי לאבד את ישראל סבא, ופה בין יערות פולין עומד לו קבר אחים הגדול בו שוכבים קרבנות מכל קצוי אירופא עת קרא האויב לקיבוץ גלויות בנוסח שלו, להרג ולחנק. מלבוב ומוורשה, מקובנא ומפרסבורג, מאמשטרדם ועד לסלוניקי, כינס האויב את נפוצות ישראל לעמק הזה, עמק הבכא, נשאלה שאלה זו משני עתונאים שהיו כהנים, אם יש אפשרות להרשות להם לדרוך על אדמת קודש זו הרטובה מדם קדושים וטהורים שנקברו פה, כמובן שעניתי בשלילה, אז פנה אלי אחד מחברי הועד המרכזי בבקשה לעין בדין זה איך אפשר לבנות את הבית שהם רוצים להקים על אדמה זו בו יאספו כל התמונות המחרידות על אבדן שליש עם ישראל, באופן שכהנים יוכלו ג"כ להיכנס שמה למען ראות את אשר עולל לנו האויב.

ותשובתו בצדה ארוכה בכל ושמורה בבקיאות רבה ועיון מעמיק בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים כיד ה' הטובה עליו, ואסיפא דמגילתא העלה להלכה כותב: בנדון דין אם יש אפשרות להרים הבנין עד ד' טפחים שפיר דמי. ואם אי אפשר מפני גודל השטח וכובד הבנין יכולים לסמוך על הני רבוותי בצירוף לזה שיטת הפוסקים דקברי צדיקים אינן מטמאין והני קדושים וטהורים שנהרגו ונשרפו על קדוש השם כצדיקים גמורים נחשבו. ושפיר נוכל לבנות הבית בגובה טפח ובפתיחה מן הצד בפותח טפח. ומענונותיה דמר יצ"ו בקשני לחות אף אני את דעתי, והנני נעתר לבקשתו לעין בהלכה זאת לפי קוצר השגתי בעזר צור חמדתי.

א. נפש אטומה וקבר סתום

תנן התם: נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדים טהור, מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, אם היה מקום הטומאה טפח על רום טפח, הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהוא כקבר סתום. (אהלות פ"ז מ"א).

פירש הרמב"ם ז"ל: נפש אטומה ירצה בו שיהיה זה הבנין על עצם הטומאה ולא יהיה המת בארון עד שיהיה חלל טפח. וכן פירש הר"ש: בנין שבונין על הקבר ובלשון מקרא ציון, והרא"ש כתב: נפש אטומה הוא ציון שבונין על מקום הטומאה בשביל עושי טהרות, שלא יאהילו עליו וכשמוצאין כוך שנפחת וכולו עפר בונים על גביו ציון ואם אין בו חלל אלא כולו אטום אין שם קבר עליו והנוגע בו מן הצדדים טהור.

מדבריהם למדנו: קבר אטום הוא ציון הנבנה על גבי הטומאה עצמה כלומר ע"ג גוף המת. ולכן נקרא נפש אטומה. לפי שנפש המת היינו גופו היא אטומה בציון שבנו עליו, לכן אינו מטמא בנגיעה, אלא למעלה ולמטה הימנו. כי הטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. אבל אינו מטמא מן הצדדין הואיל ואינו נוגע במת עצמו.

וקבר סתום הוא קבר שהוא בנוי בגובה חלל טפח מע"ג המת עצמו והוא הנקרא קבר. וכולו נעשה גוף אחד כגופו של מת ומטמא בנגיעה למעלה ולמטה ומן הצדדים.

והנה מקור דין זה הוא שנוי בספרי: או בקבר זה קבר סתום, או אינו אלא קבר פתוח אמרת ק"ו ומה אהל שהוא מקבל טומאה אין מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח, קבר שאין מקבל טומאה אינו דין שלא מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח. (ספרי במדבר י"ט ט"ו). והדברים ברורים שקבר פתוח שבלשון הספרי הוא נפש אטומה שבמתניתין, שכל קבר שאין על גוף המת חלל בגופה טפח, נקרא קבר פתוח, ואינו מטמא אלא בנגיעה שעל קבר שהוא כנוגע בגופו של מת. וקבר סתום הוא מטמא גם מסביבותיו. שכיון שהוא נקרא קבר הרי הוא מטמא בנגיעה גם מצדדיו.

והנה דברי הספרי נאמרו בגמרא בקיצור: או בקבר זה קבר סתום, דאמר מר טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת (נזיר נג:)

מכאן קשה לי טובא על פירש"י ז"ל דכתב: זה קבר סתום שאין בו חלל טפח בין המת והגולל שמטמא. (שם). ולפי מה שהוכחנו קבר סתום הוא קבר שיש בו חלל טפח. וכן כתבו התוס': אין לומר דהיינו שאין בו פותח טפח דההוא הוי טומאה רצוצה ולא מטמא אלא כנגד גופתו של מת. והכא איירינן דהקבר עצמו מטמא אפילו שלא כנגד המת, אלא הכא איירי בקבר סתום בכל רוחותיו ויש בו פותח טפח בינו למת וכו'. והכי איתא בספרי: או בקבר זה קבר סתום שמטמא כל צדדין אפילו ריקן שבו ודוקא שיש פותח טפח בין המת לקבר שעליו, אבל אין פותח טפח אינו מטמא כל צדדין אלא טומאה בוקעת ועולה כנגדו דהיינו כנגד המת דוקא. (שם תד"ה סתום).

וזו היא שיטת ריב"ם ז"ל דכתב: ואדרבא יותר יש טומאה כשהוא פותח טפח כיון שהוא סתום דאילו לא היה פותח טפח לא היתה טומאה בוקעת ועולה אלא כנגדה. והשתא כשהוא פותח טפח הוי כאילו כל ארכו ורחבו מלא טומאה, ובוקעת ועולה אפילו שלא כנגד הטומאה. (ב"ב ק: תד"ה ורומן). וכן כתבו: דקבר מטמא במגע אפילו מן הצד כדמוכח בספרי וכו' משמע דכשהוא סתום מטמא אף בנוגע בו מן הצד. (ב"ב י"ב תד"ה פרץ. ועי"ע ברכות י"ט: תד"ה רוב).

והנה ר"י ז"ל השיג ע"ד ריב"ם וכתב: ומיהו מה שפירש דאם אין בו פותח טפח אין בוקע ועולה אלא כנגד הטומאה לא ידע ר"י מנא ליה, דבכל ענין מרבה קרא קבר סתום שיטמא כל סביביו ולמעלה אפילו אין בו פותח טפח. (ב"ב ק: תד"ה ורומן). וזו היא דעת רש"י שכתב קבר סתום: פירוש שאין בו חלל טפח בין המת והגולל. (נזיר נג: אבל דברי הספרי ומתניתין דאהלות לא מוכח כן וכמ"ש, ועין הרש"ש ב"ב ק:).

שיטת רשב"ם

הרשב"ם ז"ל יש לו שיטה אחרת בסוגיא זאת, והוא סובר דכשיש פותח טפח בין הקרקע לארון אינו מטמא כלל, דכן כתב: ורומן שבעה כדי להכניס הארון בריוח וגם להיות טפח בין הקרקע לארון שלא לטמא העוברים על גבו דרך המערה. וסוגיא דגמרא מוכחא כוותיה דגרסינן התם: מדלגין היינו על גבי ארונות וכו' ומפרש התם טעמא משום דרוב ארונות יש בהם פותח טפח. ודבר תורה כל אהל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה (ברכות י"ט:).

אבל סברא זאת היא יחידאה ואין לה אסמכתא, חדא דסוגין דגמרא אמרה בפירוש גם בפותח טפח מטמא מדרבנן, ועוד שגם מדאוריתא לא אמר שפותח טפח חוצץ אלא כשראש הארון פתוח. (ברכות שם תד"ה רוב).

מכל האמור ומדובר למדנו בדין טומאת הקבר: נפש אטומה היינו שאין חלל טפח למעלה מגוף המת מטמא בנגיעה למעלה מגוף המת ולא מצדדיו, קבר סתום שיש חלל טפח בין גוף המת להעפר ומצבה שעליו מטמא בנגיעה למעלה ולמטה ומצדדי גוף המת.

ולענין טומאת אהל אם הארון פתוח מראשו ויש חלל טפח בין גוף המת והגולל אינו מטמא באהל אלא למעלה, ומדרבנן, ואם אינו פתוח מראשו מטמא למעלה ולמטה ומכל צדדיו מדין תורה. מדכתיב או במת או בקבר, ללמדך שכל הקבר הוא כגופו של מת, והיינו במת סתום וכמו דתנינן בספרי.

ולהלכה פסק הרמב"ם ז"ל: אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהיה שם חלל טפח על טפח על רום טפח אפילו הגביה הבנין על גבי חלל טפח עד לרקיע, הכל טמא לפי שהכל כקבר, היתה טומאה רצוצה ולא היה שם חלל טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. ואין טמא אלא הנוגע כנגד הטומאה מלמעלה או מה שהאהיל עליו מלמטה. אבל הנוגע בצדי הבנין טהור. וזה כלל גדול בטומאת מת, שכל דבר המטמא באהל מן המת אם היה רצוץ שאין לו חלל טפח הרי הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע בוקעת ויורדת עד התהום ואינה מטמאה מן הצדדים וכו'. ואם היה מקום הטומאה חלול טפח על טפח על רום טפח הוא כקבר סתום ומטמאה כל סביביו. (הלכות טומאת מת פ"ז ה"ד – ה). והם הם הדברים שכתב בפירושו למשניות (ועין בכ"מ שם).

ומדבריו למדנו דקבר סתום טומאה בוקעת ועולה למעלה עד הרקיע ולמטה עד התהום. וכן מן הצדדין הוא מדין תורה וכסתם לשון המשנה. והיינו טעמא דכל שהוא קבר למת נעשה כל הקבר כגופו של מת עצמו.

ב. ארונות של עץ קבורין באדמה

ולקושית התוס' מסוגין דברכות דאמר רבא: דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ורוב ארונות יש בהם חלל טפח. (ברכות יט:). מתרץ הרמב"ם דזהו בארונות של עץ, וכן כתב: ארונות של עץ שמניחין בהן את המת אינן כקבר, אלא אם יש בין כסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ והעומד על גבי הארון טהור מן התורה. ואעפ"י שרוב ארונות יש בהן חלל טפח גזרו על כל הארונות שאינן חוצצין ושיהיה המהלך ע"ג הארון כנוגע במת או בקבר.

והנה הראב"ד השיג עליו וכתב: כי הארונות שהיו עומדים בשדה של אבן היו ובמקום קברות היו ויש עליהם תורת גולל ודופק וקבר סתום. והכ"מ תירץ וכתב: וצריך לומר שהיו מניחים הארונות מגולים בעוד שהיו חופרים, הקברות ולפעמים היו רבים שהיו תופסין כל הדרך והיו צריכים לדלג עליהם. (ה' טומאת מת פי"ב ה"ו).

ולענ"ד אין אנו צריכים לדוחק זה. ושעור דברי הרמב"ם כך הוא, ארונות של עץ שמניחין בו את המת אינן כקבר סתום שמטמא למעלה ולמטה ומן הצדדים. אלא אם יש בין כסוי הארון והמת טפח חוצץ, ולפיכך אפילו אם קברו את הארון והמת שבתוכו באדמה ויש חלל טפח בין כסוי הארון לגוף המת שבתוכו אינו מטמא לא טומאת אהל ולא טומאת מגע. הואיל וכסוי הארון הוא גבוה טפח מעל גוף המת וחוצץ בפני הקבר העומד על גבו.

ולפי זה מה דאמר רבי אלעזר בר צדוק: מדלגים היינו ע"ג ארונות של מתים: היינו על גבי קברים שקבורים בהם מתים בארונות של עץ. דבר זה למדו הרמב"ם מדברי הספרי דאיתא: בקבר זה קבר סתום, וסובר הרמב"ם, שאינו קרוי קבר אלא קבר בנין אבל ארון של עץ נקרא ארון ולא קבר. הלכך אם הכסוי של הארון הוא על גופו של מת הרי הוא נטמא ומטמא כל הנוגע בו או מאהיל עליו, אבל אם יש חלל טפח הרי הוא חוצץ בפני הטומאה וכל בנין קבר שעליו אינו מבטל את חציצת הארון, וזהו דקדוק לשון הרמב"ם ז"ל: ארונות של עץ שמניחים בו המת או שקוברין אותם בהם. ובאלה גזרו רבותינו טומאה הואיל ויש ארונות שאין בהם חלל טפח. ולא כולי עלמא ידעי לחלק בין יש בהם חלל טפח או לא. ובכגון זה אפילו במקום מעוט ראוי לגזור. וכמו כל גזירות חכמים שגזרו הא אטו הא. (עיין שבת קכ"ד. ביצה כ"ג) גזרינן קצוף אטו קירוד וכן גזרו שוגג אטו מזיד (גיטין נג. וכאלה רבות).

וכן כתבו התוס': דבקבר גזרו יש בארון פותח טפח אטו אין בו אבל בית אין בית שלא יש בו פותח טפח ובית אטו קבר לא רצו לגזור. (ב"ב ק:) תד"ה ורומן.

הא למדת דגזרה זאת אינה משום דחששו למעוטא אלא משום שיבואו להתיר גם בודאי אין בו פותח טפח, ולפיכך הרי זה אסור חמור ככל אסור גזרות דרבנן. ולא כמ"ש ידידי הרה"ג יצ"ו ומייתי לה משם ברכת אהרן דאסור זה הוא קל מכל אסורים דרבנן.

בזה מתורצת קושית הצל"ח לשיטת הרמב"ם דספקא דאוריתא מותר מדרבנן, א"כ למה נקט בש"ס בברכות דרוב ארונות יש בהם פותח טפח, הא אפילו היו מחצה על מחצה דהוא ספק שקול מותר מדאוריתא. ואיסור דרבנן שרינן משום כבוד מלכים. ותירץ דכיון דהש"ס רוצה לתרץ דמותר לדלג ע"ג ארונות גם במלכי עכו"ם. לכן אם היה ספק שקול שהוא אסור דרבנן ממש. לא היינו מתירין, ורק כיון שרוב ארונות הוי איסור קל, הוא נדחה מפני כבוד מלכים.

והנה ידידי הרה"ג הפוסק יצ"ו דחה ראיה זאת עפ"י מ"ש הרב פנים יפות. פרשת קרח, דבלאוי דכהנים גם הרמב"ם מודה דספקא דאוריתא אסור מן התורה.

והנה חדוש זה של הפנים יפות צריך עיון לע"ד, אבל באמת אין אנו צריכים לזה, דהש"ס קושטא דמילתא קאמר, דרוב ארונות יש להם פותח טפח ואשמעינן שאעפי"כ גזרו חכמים עליהם אטו אין בהם פותח טפח וכדאמרן. ולפי"ז קם דינא כמ"ש המג"א. שמשום מלכי עכו"ם אסור לדלג ע"ג ארונות, כיון שאין בהם מצות כבוד. (מג"א סי' רכ"ד ס"ק ו).

את זאת כתבתי לתרץ דברי המג"א, אבל לדינא דברי הרמב"ם נראים יותר, שהרי בגמרא כריך ותני מלכי ישראל עם מלכי אומות העולם בחדא מחתא ואמרו: ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי או"ה. שאם יזכה יבחין וכו'. ולכן אין לחלק ביניהם ולומר שאסור לעבור אפילו מצוה דרבנן בשביל זה, אלא בשניהם הדין שוה שכיון שיש בהם משום מצוה לא גזרו חכמים וכמו שאמרו בכמה דוכתי במקום מצוה לא גזור רבנן, ולצאת לקראת מלכי אומות העולם, נמי מצוה היא, וכמו שכן מפורש בירושלמי: מצוה לראות גדולי המלכות לכשתבוא מלכות בית דוד יהיה יודע להפריש בין מלכות למלכות. (ירושלמי ברכות פ"ג ה"א ונזיר פ"ז ה"א).

וזהו טעמו ונמוקו של הרמב"ם שפסק: וכן מדלגין על גבי ארונות של מתים, לקראת מלכי ישראל,ואפילו לקראת מלכי עכו"ם כדי שיבחין וכל כיוצא בזה. (הלכות אבל פ"ג ה' י"ד). וזה לא מפני שהאסור הוא קל, אלא משום שבכגון זה לא גזרו רבנן וכדאמרן.

הדרן לדיננא. מכל האמור ומדובר למדנו: ארבעה חלוקות בדין טומאת קבר. א) קבר אטום, היינו שהעפר והמצבה שעליו מונחים על גבי גופו של מת, ואין בין גוף ובנין שעליו פותח טפח, מטמא בנגיעה ובאהל למעלה עד הרקיע ולמטה עד התהום אבל לא מצדדיו.

ב) קבר סתום היינו שיש חלל פותח טפח המבדיל בין גוף המת להבנין שעליו מטמא בנגיעה ובאהל למעלה ולמטה ומן הצדדים מדין תורה מדכתיב או בקבר, דקבר הוא כגופו של מת עצמו בכל הקיפו.

ג) ארון של עץ שמניחים בו המת אינו נדון כקבר הלכך אם אין בו חלל פותח טפח, הרי הוא כגופו של מת ומטמא בנגיעה ובאהל מדין תורה, אבל אם יש פותח טפח, חוצץ בפני הטומאה ואינו מטמא לא בנגיעה ולא באהל מדין תורה אבל אסור בנגיעה ובאהל מדרבנן משום גזירה שמא יבואו להתיר גם כשאין בו פותח טפח, דכולי עלמא אינם יודעים חלוק זה וסוברים דארון עץ חוצץ בפני הטומאה אפילו אם אין בו פותח טפח.

ד) ובמקום מצוה כגון לקראת מלכי ישראל או אפילו מלכי אומות העולם, מותר לילך על גבי ארונות עץ של מתים שיש בהם פותח טפח.

דברים אלה למדנו מדברי הרמב"ם בהלכותיו, והנה בפירושו למשנה כתב: ואמרו נפש אטומה ירצה בו שיהיה זה בנין על עצם הטומאה ולא יהיה המת בארון עד שיהיה בו חלל טפח. (אהלות פ"ז מ"א), משמע שאם יש בו חלל טפח, הרי הוא כקבר סתום ומטמא למעלה ולמטה ומצדדיו, וזה סותר למ"ש בהלכותיו: ארונות של עץ אם יש בין כסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ. וכן כתב התוי"ט (אהלות פ"ז מ"א וב"ב פ"ו ה"ח ד"ה ורומן).

וחזיתיה לרב חביבאי מעכ"ת הפוסק יצ"ו. שכתב לתרץ רומיא זאת דהרמב"ם ארישא דנפש אטומה קאי, וע"ז קאמר, אם יש בו חלל טפח, כיון שהארון של עץ הוא חוצץ מפני הטומאה ואינה בוקעת ועולה ולא בוקעת ויורדת, וזהו ממש כדבריו בהלכותיו.

ואין דבריו נהירין לי דקושית התוי"ט היא מדכתב תנאי זה: ולא יהיה המת בארון עד שיהיה בו חלל טפח. בדין נפש אטומה, משמע שזהו לענין שאינו מטמא מן הצדדים, דון מינה בקבר סתום והיינו שיש חלל טפח. אפילו אם הוא ארון עץ מטמא למעלה ולמטה מן הצדדים, וזה סותר למ"ש בהלכותיו שארון עץ שיש בו חלל טפח חוצץ מן התורה ואינו מטמא כלל.

והנה קושית התוי"ט מתורצת בדברי הכ"מ דכתב: וצ"ל שהיו מניחים הארונות מגולים בעוד שהיו חופרים בקברות ולפעמים היו רבים שהיו תופסין כל הדרך והיו צריכים לדלג עליהם, (כ"מ הלכות טומאת מת פי"ב ה"ו).

לפי"ז אין סתירה בדברי הרמב"ם בפירושו למשנה, דמה שכתב בהלכותיו שפתוח טפח חוצץ, היינו בארונות מגולים, אבל כשנקברו הארונות עם המת שבתוכן נעשה כקבר סתום שמטמא למעלה ולמטה וצדדיו. ולפיכך כתב הרמב"ם בפירושו: ולא יהיה המת בארון עד שיהיה בו חלל טפח, וזהו נפש אטומה, אבל אם יש בקבר חלל טפח נעשה כקבר סתום.

אבל לע"ד לא מסתבר לומר שמ"ש בגמרא סתם: מדלגים היינו ע"ג ארונות של מתים. דהיינו בארונות מגולים, דמאי פסקא שבכל זמן שהיו יוצאים לקראת מלכים היו הארונות מגולים על פני השדה עד שהיו תופסין כל הדרך.

ויותר מתקבל אל הדעת תירוץ תוס' אנשי השם דכתב לפרש דברי הרמב"ם אכולה מתניתין: והכי קאמר ואין המת קבור וכו' דאי קבור בארון והיה בו חלל טפח לא היה דינא דמשנה זו שייך בו כלל לא ברישא ולא בסיפא דהוא אוהל וחוצץ, וכדבריו בחבורו, והם הם דברי הרש"ש בחדושיו. (אהלות שם).

אלא שעדיין לא מתורצים דברי הרמב"ם בפירושו, שהרי מה שחלל טפח חוצץ מפני הטומאה הוא רק מדאוריתא אבל מגזירת חכמים מטמא אף כשיש בו חלל טפח. וכמו שכן כתב בסדרי טהרה. והנה הרה"ג הפוסק יצ"ו תירץ זאת באומרו שהרמב"ם מפרש מתניתין דאהלות דאיירי באיסור דאורייתא, ונסתיע מדברי התוס' דכתבו על דברי הרשב"ם: ומיהו לא היה מועיל אלא לענין טומאה דאוריתא וכו'. (ב"ב ק: תד"ה ורומן).

ואין דבריו מחוורין לי, דאדרבא דברי התוס' הויין תיובתיה, שהרי התוס' דחו פירשב"ם משום דלדבריו היה צריך לאוקומי מתניתין דרומן שבעה משום איסור דאורייתא. וזה ברור דאין לאוקומי סתמא דמתניתין רק באיסור דאוריתא.

ולע"ד נראה שדברי הרמב"ם צדקו יחדיו, דמ"ש בהלכותיו היינו בארונות של עץ. וכמו שכן דייק וכתב: ארונות של עץ אינם כקבר, והיינו טעמא משום דארונות עץ אינם מתבטלים עם העפר או הבנין שבקבר. ולכן אם יש בהם חלל טפח מגוף המת חוצץ בפני הטומאה, אבל ארונות של אבן הואיל והם כקבר לכן גם אם יש בהם חלל טפח אינם חוצצים אלא הרי הם כקבר סתום, ומטמאין בנגיעה ובאהל. למעלה ולמטה ומן הצדדים. לפי זה מתניתין באהלות היינו מדין תורה, הואיל וגם אם נקבר בארון של אבן, שייך שפיר דין המשנה בשתי בבותיה היינו קבר אטום או קבר סתום, וסוגיא דברכות מדלגין היינו ע"ג ארונות היינו ארונות של עץ שקבורים באדמה. ואם יש בין כסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ. ולפי זה מ"ש הרמב"ם בפירושו: ולא יהיה המת בארון. היינו בארון של אבנים. ומה שכתב בהלכותיו הוא בארונות של עץ.

מכאן למדנו דארון של אבן שהכסוי שלו גבוה חלל טפח מגוף המת, אינו חוצץ בפני הטומאה ומטמא למעלה ולמטה ומן הצדדים בנגיעה ובאהל כדין קבר סתום דמתניתין.

ובזה נתפרשו דברי הרמב"ם בפירושו למשנה ובהלכותיו ושניהם צדקו יחדיו.

כתבתי זאת לברורה ולבונה של הלכה זאת, אבל בשאלה דנדון דידן הואיל וכל הקדושים שנהרגו בגזירת שמד זאת נקברו חיים או מתים, בבורות חפורים שסתמום בעפר ואבנים על גבי גופות המתים ממש, הרי זה כדין נפש אטומה שמטמא למעלה עד הרקיע ולמטה עד התהום ומצדדיהם ואסור לכהנים לדרוך על גביהם או להאהיל עליהם וכמו שכתב הרב הפוסק יצ"ו.

ועתה נהדר אנפין לשאלה השניה להקים על אדמה זאת שהיא כולה נפש אטומה בית זכרון שבו ירוכזו כל התמונות המחרידות על אבדן שליש עם ישראל באופן שיוכלו הכהנים להכנס בתוכו.

בשאלה זאת פתח לה פתחא הרה"ג הפוסק יצ"ו מדברי הרמב"ם ז"ל: בית סתום שהמת בתוכו או שהיה לו פתח ופרץ את פצימיו וסתמו מטמא מכל סביביו. והנוגע בו מאחוריו או מגגו טמא שבעה מפני שהוא כקבר סתום, נפתח בו פתח אפילו סתמו אם לא פרץ פצמיו בו מאחוריו ומגגו טהור, ואין טמא אלא כנגד הפתח, וכמה יהיה שיעור הפתח שלם המת פתחו בארבעה טפחים, וכזית מן המת פתחו בטפח, (הלכות טומאת מת פ"ז ה"א).

על יסוד הלכה זאת בנה הרב הפוסק את בנינו בפלפולא דאוריתא ואסיק הלכתא להתיר בנין בית על קברי הקדושים אלה בתנאי שתהיה הרצפה גבוהה מעל הקרקע חלל טפח ובפתיחתה מן הצד פותח טפח.

ולע"ד נראה שאין הנדון דומה לראיה, דהנה מקור הלכה זאת היא מסוגיא דגמרא: בית סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו. (ב"ב י"ב). ומפרש הרמב"ם דאיירי לענין טומאה מגגו של בית וסביביו. שאם הבית סתום, הרי הוא כקבר סתום שמטמא מתוכו מדין אהל, ומטמא גם למעלה מגגו ומצדדיו כדין קבר סתום, ואם אינו סתום אין דינו כקבר, לפיכך אינו מטמא אלא כנגד הפתח משום טומאה העתידה לצאת. (הרמב"ם שם הלכה ב.).

ובשיעור הפתח למד הרמב"ם ממתניתין דאהלות: כזית מן המת, פתחו בטפח והמת בארבעה טפחים להציל הטומאה על הפתחים, (אהלות פ"ג מ"ו). מכאן למד הרמב"ם לדין בית סתום. פתח בטפח, לכזית מן המת, וד' טפחים, למת שלם או יותר מכזית, מוציאו מדין קבר דחד טעמא וחד דינא הוא. דטפח סגי לכזית מן המת משום שאפשר הוא להוציאו דרך פתח זה ולמת שלם צריך ד' טפחים משום שאין דרך להוציא את המת בשלמותו או יותר מכזית משום שלא נתנה התורה דבריה לשעורין. (עין חולין ט"ו).

והוא הדין לענין טומאה מעל גגו וצדדיו, אם יש בו כזית סגי בפותח טפח להוציא את הבית מדין קבר סתום ואם מת שלם צריך שיהיה בו ד' טפחים. דכל שיש מקום פתוח להוציא את הטומאה שבבית מוציא את הבית מכלל קבר ואינו מטמא אלא בתוכו, ובפתח זה מציל גם את העליות שעל הבית הואיל ואינו כקבר. ולפי זה ודאי שאין ללמוד מדין זה לשאלה דנדון דידן לבנות עליה על גבי הקבר דיש לומר שבין בקבר אטום ובין בקבר סתום כיון שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, כל עליות שעל גבי הקבר הן טמאות. וכדתנן: טומאה בכותל ומקומה טפח על טפח על רוב טפח כל העליות שעל גבה אפילו הן עשר כולן טמאות. ופירש הרמב"ם: הטומאה אם היתה בלתי אטומה בתוך הבנין אבל יהיה על גבה חלל טפח הנה זהו קבר ויטמא כל מה שיגיע וכל מה שעליו יטמא כל מה שיוסיף בגובה בנין זה הקבר ואפילו היה גבוה זה הבנין תכלית מה שאפשר, ולזה כל העליות שעל גבה טמאות.

והנה הר"ש ז"ל כתב: ודוקא כשמקום הטומאה טפח על טפח וכו' אבל אין שם טפח על טפח בוקעת כנגדה והצדדים טהורים.

ובאמת גם הרמב"ם סובר כן, שכן כתב בהלכותיו: טומאה שבתוך הכותל ומקומה טפח על טפח על רום טפח כל העליות הבנויות על כותל זה אפילו עשר טמאות. (הלכות טומאת מת פכ"ה ה"ג). דוק ותשכח שדקדק בלשונו וכתב: ומקומה טפח על טפח על רום טפח. והם הם דבריו בפירוש המשנה. ועל כל פנים בנדון דידן שכל הקרקע הוא צפון קברי הקדושים הי"ד והרי הוא קבר אטום, טומאה בוקעת ועולה לכל העליות שעל גבו, ואין ללמוד מהלכה זאת שחלל טפח שעל גבי הקבר חוצץ בפני הטומאה.

והנה בהלכה זאת נאמרו שני פירושים. רש"י מפרש דמיירי לענין תקנת חכמים לטמא סביבות הקבר ד' אמות. והיינו דוקא כשהבית סתום שדינו כקבר סתום שמטמא גם מסביביו, הלכך איכא למיחש שמא יגע בכתלי הבית. דקבר סתום מטמא במגע גם מסביביו. והתוס' פירשו לענין זיזין הבולטים מן הבית מכל צד ויש בהם פתוח טפח לכל אחד. ובשלא פרץ פצימיו אעפ"י שסתמו אינו מטמא תחת שאר הזיזים שסתמו של עומד לצאת דרך פתח. אבל אם פרץ פצימיו וחזר ובנאן כשאר כותל ואין כאן פתח כלל מטמא כל סביביו דכל זיז איכא לספוקי דשמא דרך אותו זיז יוצא מן הבית. (ב"ב י"ב רש"י ותוס' ד"ה פרץ).

ולשני פירושים אלה ודאי אין ללמוד כלל לענין חלל שעל גבי הקבר.

ולע"ד נראה לפשוט בעיא זאת מדתנן: חצרות היו בירושלים בנויות על גבי סלע ותחתיהם חלול מפני קבר התהום. פירש הרמב"ם: ידוע ממה שקדם באהלות שאם יהיו על המת אלף אמות עפר הנה הוא יטמא, אלא אם יהיה עליו אהל יהיה מקיף עליו האהל יהיה טהור כפי מה שבארנו באהלות. (פרה פ"ג מ"ב).

דבריו ברור מללו שאם יש אהל מקיף את האהל, האהל המקיף חוצץ בפני הטומאה. שלא יטמא מה שעליו שכלל הוא באהלות. אהל מביא טומאה וחוצץ בפני הטומאה. (ה' טומאת מת פי"ב ה"א). והוא הדין קבר סתום אם יש עליו טפח על טפח על רום טפח אינו מטמא מה שעליו.

והנה הר"ש ז"ל פירש: יש שם קבר מתחתיו ואין למת חלל טפח טומאה שהיא רצוצה בוקעת ועולה. והם הם דברי רש"י ז"ל. (סוכה כ"א, זבחים קי"ג) וכן פירש הרע"ב במשנתנו. מדבריהם משמע שאם יש חלל טפח בין המת להבנין שעליו אינו מטמא, וזה תימה שהרי אדרבה קבר סתום והיינו שיש חלל טפח למעלה מגוף המת מטמא למעלה ולמטה ומצדדיו וכדכתיבנא לעיל.

שבתי וראיתי בספר מלאכת שלמה על המשניות. (מסכת פרה שם). שעמד על זה וכתב: וקשיא דאמאי נקט לפרושי משום דאין שם אהל חלל טפח. דהא אפילו יש שם חלל טפח הקבר מטמא באהל דין תורה. וכמ"ש הרמב"ם (הלכות טומאת מת פ"ב הט"ו). והר"ש ז"ל עצמו הביא ראיה לומר שהקבר עצמו מטמא באהל אפילו שלא כנגד המת. כמו"ש התוס' (נזיר נג:) ממתניתין דנפש אטומה, ולפי מ"ש הראב"ד בהשגות (הלכות טומאת מת פ"ז) ניחא קצת. וכו' ע"ש.

ולענ"ד נראה מה שכתבו הר"ש והרע"ב: ואין לו המת אהל חלל טפח. לאו דוקא. אלא פירוש דבריהם שאין לקבר המת חלל טפח. ויותר נראה לומר שט"ס נפל בדבריהם וצריך למחוק מלת למת. ולגרוס ואין לו אהל חלל טפח. והיינו לקבר דסמיך ליה.

ובתפארת ישראל פירש דחששו אולי בהקרקע שתחת הצור עד התהום טמון שם קבר. והיא טומאה רצוצה ותהיה בוקעת ועולה לטמא האדם שכנגדה למעלה, אבל כשיש תחת הבית שהאדם שם חלל מפסיק אין הטומאה בוקעת אלא עד החלול ולא למעלה ממנו. (תפארת ישראל פרה שם).

הרי לך מפורש דחלל למעלה מקבר אטומה חוצץ בפני הטומאה שלא לטמא למעלה ממנו.

והנה שעור חלל זה לא נזכר במתניתין, מפני שסמכו על הידוע דטפח על טפח בעל טפח רום הוי אהל להביא את הטומאה ולחצוץ בפני הטומאה. ומזה נלמוד שחלל טפח שעל הקבר הוא חוצץ בפני הטומאה מעליו.

מכלל הדברים יוצא הדין מחוור כשמלה. דאם בונים על שדה קברים אלה של הקדושים חלל טפח על טפח ועל רום טפח. בכגון זה מותר לכהנים להכנס בית זה הואיל והחלל שתחתיו חוצץ בפני הטומאה.

את זאת כתבתי להלכה ולא למעשה עד שיסכימו עמי מגאוני הדור היושבים על כסא ההוראה בירושלם עיקו"ת שממנה הוראה יוצאה כדכתיב: כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם. ואב הנחמות ינחם שארית פליטת עמו ויקיים לעינינו ובימינו דברו מפי נביאו נאמן ביתו: כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו. והנלע"ד כתבתי.