סימן קיח
(ליו"ד סימן שס"ט)
- אם מותר לכהן לקחת אתו אפר קדושים שנשרפו על קידוש השם -
ירושלים, טבת תשו"ב
לכבוד מעלת הרב הגאון המפורסם
לתהלה בקי בחדרי תורה
סוע"ה כמוהר"ר שמעון אפרתי יצ"ו
שלום וברכה.
ראה ראיתי תשובתו הנכבדה בדין אפר השרופים. שבה נשא ונתן בחכמה ובעיון מעמיק בדבריהם של רז"ל ראשונים ואחרונים כיד ה' הטובה עליו. וחפץ ה' הצליח בידו לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. ואף אני הנני נענה לבקשתו לחות דעתי לפי קוצר השנתי בעזרת צור חמדתי.
שאלה
בעברי דרך עיר קובל שבוהלין, עיר שהיתה פעם עיר ואם בישראל כעת דרכי קובל אבלות פה עומד שומם ובודד חצר האדמו"ר מטריסק שאליו נהרו חסידים מכל קצוי והלין ופולין. ובתוך החצר עומד בית המדרש סגור ומסוגר וכשהצצתי דרך החלון נרתעתי לאחורי – כותלי בית המדרש השטופים בדם יוכיחו שפה צבר האויב את קהלת קובל ופה במקום זה קידשו שם שמים וקבלו עליהם את הדין.
ופתאום צינה אחזתני וחרדת קודש עברה בכל אברי, ראיתי בפנה מזרחית צפונית חרות וכתוב בדם: נקום נקמת ה', המלה לא נגמרה, באמצע הכתיבה יצאה נשמתו הקדושה של הכותב בדמי לבו צואתו האחרונה. עמדתי כמאובן ושפתי נעות מבלי משים רבש"ע: נקום נקמת דם עבדיך השפוך. ופתאום אני מרגיש נגיעה בכתפי ואני פונה ראשי ולפני עומד יהודי אחר והוא היהודי היחידי שנשאר שכול וגלמוד בעיר קובל, ובתוך השיחה נשאלתי ממנו שאלה זו.
היות שמתכונן הוא לעזב את העיר הדמים בה נשרפו ונהרגו כל בני משפחתו, ולכן הוא רוצה לקחת אתו מערמת אפר של הקדושים שנשרפו אח"כ בחצר ביה"מ ובתוכם היו בני משפחתו כדי להביאם לארץ אבותינו. אליה הוא שואף להגיע לבלות שם את שאירת ימיו ולבכות את הקדושים האלו. אבל כיון שהוא כהן לכן הוא מסתפק אם מותר לכהן לקחת את אפרם של הקדושים הללו.
מכיון שבזכרוני היה שבפ"ת בסימן שס"ט מביא דברי השאילת יעב"ץ שמתיר לכהן להטמא לאפר של מי שנשרף אף אם יש לו קוברין ישראלים התרתי לו דבר זה. אבל בבואי למקום מנוחה ראיתי בספר שבט שמעון, שיצא לדון בדבר חדש דדוקא בנשרף בעודו בחיים, אבל אם היה חולה ומת או נהרג ואח"כ נשרף אסור ליטמאות אף לאפרו כיון שכבר חל עליו שם טומאה. וכיון שכפי שמסר לי היהודי הזה בני קבול נהרגו כולם בביה"מ הנ"ל ורק אח"כ הוצאו לשריפה. א"כ יתכן שלא כדין ח"ו הוריתי להתיר לו להטמא לאפר הקדושים הללו להביאם לקבר ישראל בארץ ישראל.
תשובה
מר לי מאד לדון בשאלה זאת שלזכרה נמס כל לב ותדמע כל עין, על קהלה שלמה מישראל שנספתה בחרב ואש האויב, והפכה לערמות עפר ואפר כדומן על פני חוצות. באין קרוב וגואל אשר יאסוף אותם לקבורה. אבל ומה לעשות הנה באה ונהיתה צרה גדולה כזאת שלא היתה כמוה לרעה בכל תולדות עם ישראל, ותהי זאת נחמתנו להעלות את אפרם הקדוש לארץ הקדש, ואל נקמות ה' יראה ממעון קדשו אפר קדוש זה של הקדושים אשר נשרפו על קדושת שמו, ואל נקמות ה' ישיב נקם לצריו וגמול לעבדיו. ולעצם השאלה הלכה זאת היא עמומה ודורשת הארה מרובה להבינה לעומקא ובוריה. וב"ה שמתי מבטחי כי יאיר עיני לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא.
אפר שרופים. תנן התם: אפר שרופים רבי אלעזר אומר שיעורו ברובע וחכמים מטהרין. ופירש הרמב"ם: האפר אשר ישרפו מהאדם כאשר לא התערבבו מאפר העצים. וחכמים שמו זה האפר במדרגת הגוף כי כאשר נשרף יצא מדין המתים. וכן כתבו הר"ש והרע"ב: בני אדם שנשרפו ונעשו אפר. והרא"ש הוסיף וכתב: וחכמים מטהרין לפי שאין לו דין רקבון. (אהלות פ"ב מ"ב).
מריהטא דסוגיא משמע דפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן הוא במת שנשרף והיה לאפר ואין אפרו מכונס במקום אחד, וזה רבי אלעזר מטמא ברובע הקב כדין כזית מן המת שהוא מטמא אעפ"י שאין גופו שלם, ורבנן מטהרין דכיון שנפזר האפר בטל ממנו דין מת והרי הוא כעפר האדמה. אבל בגוף שרוף שהוא שלם והיינו ששלדו קיימת לדברי הכל מטמא, אבל מפירוש הרמב"ם נראה דרבנן מטהרים אפילו כשהוא שלם שהרי נמק טעמיהו דרבנן: כאשר נשרף יצא מדין המתים, וכן מוכח מדברי הרא"ש שכתב: לפי שאין לו דין רקבון, כלומר רקב המת הוא שיש לו דין טומאה הואיל והגוף שלם בכל מדת קומתו והיקפו אינו מטמא הואיל ונהיה לאפר, וכן כתב הר"ן בחידושיו: וליכא למימר דבשעורא בלחוד פליגי דאם כן הוה ליה למיתני וחכמים אומרין שיעורן כך.
מכל האמור מוכח דרבנן מטהרים אפילו כשהגוף הוא שלם בקומתו והיקפו ומטעמא דכתב הרמב"ם ז"ל: כאשר נשרף יצא מדין המתים, כלומר: בטלו ממנו כל הרכב היסודות ושב ליסודו הפשוט דהיינו עפר, אבל מסוגין דגמרא נראה דלא נחלקו רבנן אלא בנתפזר האפר אבל בהיותו שלם גם רבנן מודים שהוא מטמא, דגרסינן התם: אמר רבי יצחק מגדלאה א"ר שבתאי: מת שנשרף ושלדו קיימת טמא מעשה היה וטמאו לו פתחים גדולים וטהרו לו פתחים קטנים (נדה כח), מכאן למדנו שבשילדו קיימת לית מאן דפליג שהוא טמא, ודלרבי יוחנן גם באין שלדו קיימת מטמא, והיינו אפילו לרבנן וכדכתבו התוס', בתירוצם בתרא, קסבר רבי יוחנן דרבנן לא מטהרי אלא ברובע דחסר אבל אם העפר שלם אפילו אין שלדו קיים טמא (נדה כז: תד"ה מח). ולפי זה גם לריש לקיש דסבר: שפיר שטרפוהו במימיו אינו מטמא, מודה במת שנשרף ושלדו קיימת שהוא מטמא וכרבי יצחק מגדלאה, ושפיר שטרפוהו במימיו טהור, משום דנעשה כמת שנתבלבלה צורתו והיינו שאין שלדו קיימת וכדפרש"י: נתבלבלה צורתו, נמחק כולו כמו שרוף שנתפזר ואין שלדו קיימת.
ולטעמא דהרמב"ם דנשרף יצא מדין המתים אפילו אם שלדו קיימת לא יטמא, וצריך לומר דהרמב"ם מפרש כתרוץ קמא דתוס' דלא פליג רבי יוחנן אלא בשפיר שטרפוהו במימיו דסבר ר"י כיון דשם שפיר עליו טמא. אבל בנשרף כיון שאין שם מת עליו אפילו כולו שלם ושלדו קיימת מטהרי רבנן, ומילתא דרבי יצחק לא אתיא כרבנן אלא כר"א (שם). ורבי יוחנן סבר כרבנן בנשרף ופליג אריש לקיש בשפיר שטרפוהו במימיו, אבל מסוגין דגמרא מוכח דבמת שנשרף ושלדו קיימת מטמא גם לריש לקיש, שהרי ר"י אומר לר"ל וקא דייקת מיניה טעמא דשלדו קיימת הא לאו הכי טהור, מכאן מוכח דגם ריש לקיש מטמא במת שנשרף ושלדו קיימת ומ"ש בגמרא: ר"א דאמר כמאן, הכי מתפרש מכיון שממילתיה דרבי יצחק אין הכרע לומר דבאין שלדו קיימת טמא רבי יוחנן דפליג אר"ל כמאן אמרה. וכן פירש"י, ומתרץ כר"א כלומר במילתיה דר"א נשמע דגם רבנן לא מטהרי אלא בחסר אבל בגופו שלם אע"ג שאין שלדו קיימת טמא, וזה סותר טעמו של הרמב"ם וכדאמרן. לכן נראה לע"ד דהרמב"ם למד נמוקו זה ממסקנת סוגין דגמרא: היכי דמי מת שנשרף ושלדו קיימת אמר אביי כגון ששרפו על גבי קטבלא רבא אמר כגון ששרפו על גבי אפודרא. פירש"י: קטבלא עור חלוק וקשה ואינה נשרפת עם המת, אפודרא אבן שיש, ותרוויהו כגון שעשויות בית קבול ומחיצות שאין העפר יכול להתפזר, וכן פירשו התוס' עור שלוק היה בעור דפוס אדם וצורתו דכי נמי נשרף עליו צורתו וחתוך אבריו ניכרים ותו גרסינן התם:
רבינא אמר כגון דאיחרוכי פירש"י: המת ולא נעשה אפר.
והנה לשון היכי דמי מת שנשרף ושלדו קיימת, מוכח דאמילתיה דרבי יצחק מגדלאה קאי דאמר מת שנשרף ושלדו קיימת, ובפירוש, שלדו קיימת, נחלקו אמוראי, אביי ורבא סברי דהיינו צורתו וחתוך אברים ומשכחת לה בקטבלא דהיינו עור שלוק או בדופרא היינו אבן שיש שעשויה בית קבול ומחיצות ששומרת הצורה וחתוך אברים, ולפי זה אין שלדו קיימת היינו שנשרף במקום שאין בית קבול ומחיצות דכיון שיכול להתפזר אין צורתו וחתוך איבריו מתקיימין, הילכך אעפ"י שהאפר של כל הגוף שלם אינו מטמא משום שנתבלבלה צורתו, ורבינא חולק על שניהם וסובר שבנשרף אעפ"י שצורתו וחתוך אבריו ניכרים הוי אין שלדו קיימת, והיינו מטעמא דהרמב"ם שאינו בדין המתים, ושלדו קיימת שמטמא היינו דוקא כגון שאחריך אחרוכי שלא נשרף הגוף ולישנא דמת שנשרף ושלדו קיימת דאמר רבי יצחק היינו שנחרך דגם חריכה שריפה מיקריא, ולפי זה אין שלדו קיימת היינו שנחרך עד שנתבלבלה צורתו.
ולזה מכוונים דברי התוס' דכתבו דר"ל סבר דלרבנן דמטהרי ברובע ה"נ דמטהרי אפילו בשלם בשאין שלדו קיימת והיינו שאין צורתו וחתוך אבריו שלמים כדברי אביי ורבא, או שנחרך כדברי רבינא ונתבלבלה צורתו.
ולפי"ז פלוגתא דרבי יוחנן ור"ל היא בנתבלבלה צורתו, ורבי יוחנן סבר דכשנשרף אין שם מת עליו, הלכך כולו שלם ושלדו קיימת טהור, ומ"ש: רבי יוחנן דאמר כמאן כרבי אליעזר, אדיוקא דרבי יוחנן אמילתיה דרבי יצחק קאי, שהוא דאיק לומר שגם באין שלדו קיימת טמא וזה ודאי דלא כרבנן, אלא כרבי אליעזר דמטמא שרוף וחסר, וכל שכן מת שלם ואין שלדו קיימת אבל לרבנן יש לומר דאין שלדו קיימת נמי טהור משום שנתבלבלה צורתו. (עין עוד תוס' הרא"ש חדושי הר"ן וחדושי הרשב"א למסכת נדה שכולם כוונו לדברי התוס' בתירוצם קמא). מכלל הדברים למדנו לרבינא כל מת שנשרף אפילו אם גופו שלם וצורתו וחתוך אבריו ניכרים אינו טמא ולא מטמא. והיינו מטעמא דהרמב"ם וכדאמרן, ולאביי ורבא אינו מטמא אלא כשצורתו וחתוך אבריו ניכרים, והרמב"ם נקט כדברי רבינא דזו שנעשה אפר אפילו אם צורתו וחלק אבריו ניכרים אין לו דין מת וראיה גדולה לזה מדגרסינן בגמרא: בשר המת מנלן אמר ר"ל אמר קרא לכל טומאתו לכל הטומאות הפורשות ממנו, רבי יוחנן אמר או בעצם אדם, אדם דומיא דעצם מה עצם יבש אף כאן יבש איכא ביניהו דאיפריך אפרוכי, מיתיבי בשר המת שהופרך טהור התם דאקמט והוי עפרא. (נדה נ"ה).
ולכאורה קשה שנראות סברות הפוכות, דבנתבלבל צורתו ריש לקיש מיקל דלא דריש כל טומאות הפורשות, ורבי יוחנן מחמיר, ולגבי בשר המת שיבש הוי איפכא ר"ל מחמיר מרבוי לכל טומאתו ורבי יוחנן מיקל מדכתיב או בעצם דומיא דעצם, ומאי שנא יבש מנשרף? ולפי מה שכתבנו ניחא, דנשרף כיון שנעשה אפר הרי זה שב ליסודו הפשוט הלכך אינו מתרבה בכלל הטומאות הפורשות ממנו דהא לאו ממנו הוא הואיל והגוף אינו עוד במציאותו, והוא הדין נתבלבלה צורתו הוי כאין שלדו קיימת ובשרוף שנתפזר אמרו, דבלבול הצורה היא כבטול מציאותו, אבל יבש אפילו אם נפרך בצפורן הרי הגוף קיים וצורתו וחתוך אבריו ניכרין, הלכך לר"ל מתרבה מכל טומאתו, ולרבי יוחנן טהור מדכתיב: או בעצם, ללמדך שבשר שיבש עד שהוא נפרך אפילו לא נתבלבלה צורתו טהור, ולדברי הכל בשר דאקמח כלומר שהופרך עד שנעשה כקמח אינו מטמא, משום שכיון שנעשה כעפר מחמת יבשותו הרי זה כנשרף ואינו מטמא, וכרבנן דרבי אליעזר דכך הוא נשרף באש או בחום הטבעי, משנעשה כעפר בטל מהיות לו דין מת.
מכללם של דברים למדנו אפר שרוף של אנשים שנשרפו אם לא נשמרה צורת וחתוך האברים אינו מטמא לדברי הכל אם משום דכשנשרף אין עוד שם מת עליו ואם משום דנתבלבלה צורתו, ולרבינא אפילו אם נשמרה צורתו וחתוך אבריו טהור משום דהשריפה עצמה מבלבלת הצורה, ודוקא בנחרך הוא שמטמא משום שאין החרוך מבלבל הצורה וזהו לר"ל אבל לרבי יוחנן נשרף ונהפך לאפר טהור משום דאין שם מת עליו, אבל נתבלבלה צורתו שלא על ידי שריפה טמא גם לרבנן.
ולהלכה פסק הרמב"ם ז"ל: המת שנשרף ושלדו קיימת והוא השדרה והצלעות הרי זה מטמא כמת שלם ואין צריך לומר אם נחרך, אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו טהור, וכן שפיר מרוקם שטרפו במים טהור שהרי נתבלבלה צורתו, בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור וכן אפר השרופים טהור, (הלכות טומאת מת פ"ג ה"ט). והנה הכ"מ כתב ומ"ש: וכן שפיר מרוקם וכו' פסק כר"ל משום דרבי יוחנן דפליג עליה אוקימנא כר"א דלית הלכתא כוותיה. פירוש דבריו, אע"ג דרבי יוחנן אמר למילתיה כרבנן מכל מקום כיון שאין דברי רבנן מפורשים כדעתו, ורבינא דהוא סוף הוראה אמר כמאן כר"א מזה מוכח דס"ל כריש לקיש דטעמא דרבנן הוא שנתבלבלה צורתו לפיכך פסק הרמב"ם אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו טהור והיינו אפילו אם לא נעשה אפר, ופסק נמי אפר השרופים טהורים, והיינו אפילו אם נשרף בקטבלא או אפודרא שנשמרת צורת תבניתו נמי טהור, משום שכיון שנעשה אפר בטל ממנו דין מת, ובזה לא פליג רבי יוחנן, וכמ"ש התוס', ומטעם זה פסק: בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור וכן השרופים טהור. (שם הלכה ט), והיינו משום דבשר שנהפך לעפר מסיבת חום האויר או האדמה או חום האש בטל מהיות לו שם מת ודין מת.
והנה מרן הכ"מ הקשה דמדאמר הרמב"ם שנעשה כקמח משמע הא איפריך אפרוכי טמא, והיינו כר"ל במקום רבי יוחנן וכו' וצ"ל שמ"ש ונעשה כקמח לאו שנפרך ממש קאמר אלא היינו לומר שהוא יבש כל כך עד שאילו יפרך יעשה קמח טהור וזהו פירוש דאיפריך אפרוכי.
ולע"ד אין תירוצו מישב את הדעת דקושטא הוא דמה שאמרו דאקמח והוי עפרא, הוא לאו דוקא שנהפך לערימת אפר אלא כל שהגיע למדה זאת שאם ממשמשים בו נעשה עפר, זהו דאקמח והוי עפרא וזהו דיוק כפל הלשון דאקמח והוי עפרא, כלומר דאקמח עד שאם יגעו בו הוי עפרא, אבל דאיפריך אפרוכי היינו שנפרך לחתיכות דקות ולא לעפר בזה ר"ל מטמא מרבויא דכל טומאתו, (נדה נה), ומדברי הרמב"ם דכתב שנפרך ונעשה כקמח טהור משמע דאם אפרך טמא והיינו כר"ל, וזה תימה דפסק כר"ל לגבי רבי יוחנן וכמ"ש הכ"מ.
וחזיתיה למר רב רחומאי הרה"ג הפוסק יצ"ו דתירץ קושית הכ"מ על יסוד דברי התפארת ישראל דכתב אמתניתין דאפר שרופים: מאי שנא אפר שרוף מרקב ומאי שנא שנעשה הגוף אפר על ידי שריפה או ע"י רקבון וכו' ויש לומר שאני רקב ששלטה בו כח המיתה טפי בעצמות להכי גם שיעורו חמור טפי מבעצמות, מה שאין כן אפר שרוף שלא כח המיתה עשאו אפר, לר"א שיעורו כבעצמות ולרבנן מדנשתנה על ידי כח אחר שאינו מהמיתה הוה לי כבריה חדשה. לעיל דטהור, והרי בנתייבש המת מאד ונטחן לקמח טהור מדנשתנה על ידי כח אחר (תפארת ישראל אהלות פ"ב מ"ב).
על יסוד זה כתב הרה"ג הפוסק יצ"ו דלהכי שילב הרמב"ם דין נפרך ונשרף, ללמדך דוקא שנעשה קמח טהור: אבל איפרוך טמא כר"ל, ובזה תירץ קושית הכ"מ, כיון דלשיטת רבי יוחנן שגם באפריך טהור קשה מאי שנא מרקב דמטמא, לכן דחה הרמב"ם סברת רבי יוחנן ופסק כר"ל.
ואין דבריו נהירין לי, דאין לתרץ דברי הרמב"ם בזה שנעשה את דברי רבי יוחנן מוקשים ובלתי מובנים, ואין זה דומה לדין שפיר מרוקם דפסקנו דלא כרבי יוחנן משום דלית הלכתא כר"א, אבל אין לדחות דברי רבי יוחנן מהלכה משום שאינם מוסברים לנו, בעיקר דברי התפא"י נלע"ד דקושיא מעיקרא ליתא, דרקב שהוא בא מסיבת אפסות לחותו של המת (עין בפירוש הרמב"ם והרע"ב אהלות פ"ב מ"א). לפיכך לא בטל הרכבו של הגוף ועדיין שם מת ודין מת עליו והלמ"מ היא דשיעורו במלא תרווד, וכדכתב רש"י ז"ל: מלא תרווד רקבובית של מת וזה שיעורו לטמא באהל הלמ"מ (נדה כ"ז).
אבל שרוף על ידי חום טבעי או על ידי אש עד שנעשה עפר נאכל כל הגוף ונפרדים היסודות והאפר שהוא יסוד העפרורי שבאדם אינו נקרא מת ואין לו דין מת. ולא משום שהוא בריה חדשה אלא משום שהוא כליון הגוף ושיבתו לעפרו. וטעמא דרבי יוחנן דמטהר יבש דאיפרוך אפרוכי, היינו מדכתיב: בעצם, ואין העצם מתיבש עד כדי פריכה.
ולכן נראה לי לתרץ דברי הרמב"ם דפסק כר"ל משום דמסתבר טעמיה, דכל טומאתו, רבה כל טומאות הפורשות ממנו, ורקב הוא דבר הפורש מגופו של אדם, אלא דאיקמח והוי לעפרא טהור, משום דבטל ממנו דין מת, וכן מצינו בתלמודין דפסקו כיחיד נגד רבים משם דמסתבר טעמיה. והוא הדין לפסוק כר"ל לגבי רבי יוחנן. עין (גיטין מ"א. ותד"ה אי) ויש לומר דדוקא וכו' קושטא הוא שהרא"ש כתב דאין לנו להכריע מדעתנו כיחיד נגד רבים. (הרא"ש ב"ב פ"ק פי"ג). מכל מקום אין דברים אלו אמורים לגבי הרמב"ם שהוא אבי התעודה לדורו ולדורות עולם.
ועוד יש לומר דבמחלוקת זאת לא נאמר כלל זה, הואיל ופשטיה דקרא, דכל טומאתו. וכו' מתפרש כריש לקיש שכן כתב ביד מלאכי, דמה שאמרו הלכה כר"ע מחברו וכן הלכה כרבי מחבירו היינו היכא דלא מסיע קרא לבר פלוגתיה, אבל אי מסייע ליה פשטיה דקרא שבקינן כלל זה ופסקינן כאידך (עין כסף משנה הלכות בית הבחירה הלכה יב ה מלכים פ"ב הלכה ה' ובכמה דוכתי יד מלאכי מערכת הה"א ס. רכ"ד).
מכאן נלמוד למחלוקתם דר"י ור"ל הכא הוא בפירוש המשנה דתנן: מטמאין לחין ויבשין. ולשון יבש משתמע עד שנפרך כצפורן, וכדתנן או שיבשה איזהו יבשה רבי יוסי בן המשולם אומר יבישה עד שתהא נפרכת בצפורן, (בכורות ל"ו, וע"י סוכה כ"ט: תד"ה לולב) ואם כן הוי קרא ומתניתא מסייעא לר"ל.
ויש מקום עיון בזה ממ"ש התוס': ור"ח פוסק הלכה כרבי יוחנן אע"ג דרבא קאמר קרא ומתניתא מסייע לריש לקיש, היינו לכאורה אבל אפשר לשנויי כרבי יוחנן ומתניתין מוקי לה בבלן נכרי כדפרישית. (ב"מ מ"ח. תד"ה נתנה). ומ"מ אף לדברי התוס' מה דאפשר לשנויי קרא ומתניתא כרבי יוחנן היינו שלא לאותיב מנייהו אבל ודאי קרא ומתניתין כפשוטם מסייעי לריש לקיש.
הדרן לדיננא. מכל האמור ומדובר תורה יוצאה ברורה ומחוורת, דאפרו של מת שנפזר טהור ואינו מטמא באהל ולא במגע לדברי הכל, וגוף מת חרוך אם אין שלדו קיימת היינו צורתו וחתוך אבריו, אינם נכרים אעפ"י שגופו שלם אינו מטמא לריש לקיש הואיל ונתבלבלה צורתו וקיימא לן כוותיה וכמ"ש הכ"מ.
שבתי וראיתי בפתחי תשובה דאייתי לן דברי השאילת יעב"ץ (ח"ב ס. קס"ט) דהעלה מת שנשרף ע"י דליקה וכו' כהן מטמא לאפרו אפילו אם יש לו קוברין ישראלים אלא באיחרך איחרוכי יש להחמיר שלא במת מצוה. והיינו בכולו קיים וחרוך אבל בנחסר טהור, (פתחי תשובה יו"ד שס"ט ס"ק ב'). ודבריו מוסכמים להלכה ואינם צריכים חיזוק.
מת שנשרף
הרה"ג הפוסק יצ"ו אנהרינהו לעיינין מדברי ספר שבט שמעון דיצא לחלק בין נשרף ומת, למת ונשרף, דבנשרף ומת כיון שלא היתה לו שעה אחת בטומאה הרי הוא טהור אבל מת ונשרף הואיל וחלה על גופו דין טומאה אין שרפתו מוציאתו כטומאתו ואסתייע מדאמרינן: מלא תרווד רקב שנתפזר בבית טמא ור"ש מטהר, ומפרש בגמרא טעמיה דר"ש סופו כתחלתו מה תחלתו נעשה לו דבר אחר גנגילון (פירש"י משנקבר אם יש דבר הראוי לירקב ולעשות רקב של מת). אף סופו נעשה לו דבר אחר גנגילון פירש"י אחר גנגילון בטול שאותו דבר אחר מבטלו אף סופו לאחר שנעשה רקב כשנקבר כהלכתו דבר אחר מבטלו. (נדה כ"ז:).
מכאן אתה למד דרבנן דסברי רקב שנתפזר בבית טמא היינו טעמיהו דלא אמרינן נעשה סופו כתחלתו, והיינו טעמא דאמר שירדה הטומאה אין התערובת שעם הרקב מבטלה. והוא הדין לאפר המת מאחר שחלה הטומאה בגופו אינה נפקעת ממנו על ידי הפיכתו לאפר.
והנה הרה"ג הפוסק דחה ראיה זאת בטוב טעם ודעת וציין שגם המנחת חינוך הנספח ליד אליהו דחה ראיה זאת. שני ספרים אלה אינם נמצאים במחיצתי לעיין בדב"ק. ובכל זאת אף אני אענה חלקי ואומר שאין הנדון דומה לראיה, שאינו דומה הווית הטומאה למציאותה, שדוקא בהוית הטומאה הוא דקי"ל, שאין הרקב מהווה עצמו להיות טמא ולטמא אחרים אבל כשנתהוו כולו מגופו של מת ולא כשיש בהתהוותו תערובת אחרת וזהו מהלכה למשה מסיני, שאין רקב מטמא אלא רקב הבא מחמת עצמו. (נזיר נא ר"י ד"ה איזהו כח)*. אבל אחרי התהוותה מטמא ככל מה שמטמא גופו של מת. וזהו טעמיהו דרבנן מה שאין כן בדין אפר טעמייהו דרבנן שמטהרים הוא משום דאין לו שם ודין מת. ומשום שנתבלבלה צורתו. וטעם זה אהניא לטהרו גם אם נשרף אחרי מותו הואיל והשתנה לאפר ואפס גופו של מת.
ובעיקר דינו של השבט שמעון דחה אותו הרה"ג הפוסק מדין בשר המת שיבש לרבי יוחנן עד שנפרך בצפורן ולריש לקיש עד שאיקמח כלומר שנעשה דק כקמח במשמוש באצבעות, הרי הוא טהור. (נדה נה.) והרי ודאי יובש זה נעשה אחרי מיתה ובכל זאת מטהרו מידי טומאה וזאת היא תיובתא גמורה לחדושו של שבט שמעון.
ואני מוסיף עוד להביא ראיה לסתור, מדברי רבי יצחק מגדילאה: מת שנשרף ושלדו קיימת. ומת שנשרף אינו מתפרש אלא שנשרף אחרי מותו, וכן מפורש בדברי הרמב"ם: בשר המת שנפרך ונעשה כקמח וכן אפר שרופין טהור, וכן התולעים הנהוין מבשר המת, הרי שכל הלכה זאת היא בדברים שהתהוו בגוף או בבשר המת אחרי מותו. ובכל זאת הוא טהור. ויפה דן ויפה הורה הרה"ג הפוסק להתיר לכהן להעלות אפרם של קדושים לקבורה בארץ ישראל אעפ"י שנשרפו אחרי מותם, וזאת היא מצוה קבורת מת מצוה שכולנו חייבים בה להעלות אפרם של קדושים שנספו ונשרפו באש אוכלת ומשכלת של האויב למען תהיינה לו מצבות אלה לקללה ולדראון עולם, ולמען תהיה מזכרת זכות לכל עם ישראל שבניו ובנותיו נהרגו על קדוש השם, כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו. ועל נשמות קדושות יאמר: הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טליך, ומהרה נזכה לגאולה שלמה של ארץ ישראל ועם ישראל ולחזות בנועם ה' בהיכלו בבנין אריאל.
והנלע"ד כתבתי.