סימן קכט
(ליו"ד סי' ת"ב)
- הנחת תפילין למי שבא אצל גדול הבית ביום הז' -
ירושלים, כ"ג טבת תש"י
לכבוד
רב משרשיא מסגני לויה ומבני עליה
כמוה"ר הרב הגאון בנימין אשר הלוי יצ"ו
ראב"ד מקודש לקהלות הספרדים בירושלים,
כאן
רב חביבאי,
שלום וברכה בחבה נעימה.
התכבדתי בקבלת מכתבו מיום ח' דנא ובו שאלות חכם להלכה, ותשובתה בצדה.
שאלה
נסתפקתי בדין מי שבא אצל גדול הבית ביוה"ז ומצא אצלו מנחמים דקיי"ל דאותה שעה שמתאבל בה עם גדול הבית עולה לו לשבעה, ופוסק עם גדול הבית כמבואר בש"ע סי' שע"ה, ונסתפקתי מה דינו לענין תפילין בו ביום, אם יש לדמותו לענין תפילין למי ששמע שמועה קרובה דאינו מניח תפילין בו ביום וכמ"ש מרן הב"י בסי' ת"ב בשם הרמב"ן וכן פסקו האחרונים או דילמא יש לחלק דשאני מי ששמע שמועה קרובה דנוהג אבלות וזה פסק אבלותו, ונראה דאם בא אצל גדול הבית בתוך שבעה אע"פ דנגרר אחר גדול הבית ופוסק אבלותו עמו, אך לענין תפילין ביום בואו אינו נגרר אחר גדול הבית,ואעפ"י דגדול הבית מניח תפילין הוא אין לו להניח ודינו לענין זה כדין שומע שמועה קרובה, כן נ"ל לכאורה, ושמעתי שבשו"ת מהרש"א אלפנדרי נסתפק גם בזה ואין הספר מצוי אצלי וכו' ואקוה להתכבד בתשובתו הרמתה. ומעונותנותיה דמעכ"ת בקשני לחוות דעתי. והנני למלאות רצונו החביב עלי.
תשובה
ואען ואומר:
עיקרא דהאי דינא במסכת מועד קטן (כא.) פלוגתא דתנאי ואפסיקא הלכתא כרבי יהושע דאמר שני הימים הראשונים אסור להניח תפילין, משני ושני בכלל מותר להניח תפילין, וטעמו דר"י הוא מדכתיב: ואחריתה כיום מר מכלל דמרירות האבל הוא ביום הראשון, ולא כר"א דאמר עיקר מרירא חד יומא (שם). וכן גרסינן: אבל חייב בכל המצוות חוץ מתפילין. וה"מ ביום ראשון כדכתיב ואחריתה כיום מר (סוכה כ"ה).
מכאן למדנו שדין אסור הנחת תפילין אינו משום אבלות אלא הוא דין מיוחד ליום ראשון של אבלות משום שהוא יום מר, וכיון שכן מסתברא ודאי שאינו נגרר אחרי גדול הבית כמו שכן נוהג בענין אבלות הואיל ובשבילו בשעה שבא אל בית האבלות הוא יום ראשון שהוא יום מר לו.
והנה מעכ"ת מספקא ליה דשמא יש לדמות דין מי שבא אצל המתאבלים כדין שמועה קרובה דאסור לו להניח תפילין בו ביום, ולמד כן מדברי הרמב"ן (ש"ך סי' שפ"ח סק"א), או שמא יש לחלק דשאני שמועה קרובה דנוהג אבלות, הלכך אסור להניח תפילין בו ביום אבל מי שבא אצל המתאבלים, כיון שפסקה אבלותו חייב להניח, והכריע מדעתו וכתב: ונראה דאם בא אצל הגדול תוך ז' אין לו להניח תפילין.
מכלל דבריו משמע דאם בא ביום האחרון כיון דפסקה ממנו אבלותו מניח תפילין. ואני תמה דמעכ"ת סתם דבריו ולא פירש טעם הכרעתו, ולדעתי נראה כמו שכתבתי שאיסור הנחת תפילין ואבלות אינן קשורים זה בזה, אלא האי כדיניה והאי כדיניה וכיון דטעם אסור הנחת תפילין הוא משום שהוא יום מר לו כל יום הראשון של אבלות הוא מר למתאבל ואסור להניח תפילין הלכך יש לומר אם בא אצל גדול האחים ביום האחרון אסור לו להניח תפילין בו ביום דזהו יום מר לו, שמפני שאינו נוהג אבלות אין זה מפיג את המרירות של יום ראשון לאבלותו אף עפ"י שהוא גם יום אחרון.
ואל תשיבני מדין שמועה רחוקה שמניח תפילין בו ביום ואם היה לבוש בהם אינו חייב לחולצן אפילו לשעה קלה (שם סי' ת"ב סעיף א') דשאני שמועה רחוקה שאעפ"י שהוא ידע אותה ביום זה מכל מקום ידיעתו שכבר עברו שלשים יום מפיגה המרירות, אבל שמועה קרובה וכ"ש מי שבא אצל גדול הבית בתוך השבעה הוא יום מר לזה שמתאבל עליו באותו יום, ולענין מרירות אין מקום לגרירה אחרי גדול הבית או האבלים.
וכן יש ללמוד מדברי הרמב"ן דכתב: ולא תהיה שמועה רחוקה חמורה מיום ב' של אבלות (בית יוסף וש"ך סי' ת"ב). דוק מינה שמועה קרוב הוא חמורה יותר מיום שני של אבלות, וה"ה למי שבא אצל המתאבלים הרי היא כשמועה קרובה שהיא כיום ראשון של אבלות אעפ"י שאינו נוהג בו אבלות אינו יוצא מכלל יום מר.
אולם שבתי וראיתי לרש"י ז"ל דכתב: טעם אסור הנחת תפילין ביום ראשון של אבלות דכיון דבעו תפילין פאר, מי שמתגולל בצערו בעפר לא פאר הוא, והתוס' כתבו דלא שייך מעולל בעפר קרנו אלא ביום הראשון (ברכות י"א. כתובות ו: תד"ה חוץ). ולכאורה קשה דהא שביום הראשון דוקא, למדנו מדכתיב: ואחריתה כיום מר, (סוכה ומו"ק שם). וצ"ל דרש"י פירש כן לפי ריהטא דסוגין דנקטא טעמא דאיסורא משום פארך חבוש עליך, אבל באמת עיקר ילפותא דיום א' הוא מדכתיב ואחריתה כיום מר. ורש"י הכא פירש טעמא דמרירות יום קמא ואבל מתגולל בצערו בעפר אין זה פאר, ומתגולל בצערו היינו יום ראשון של אבלות.
על כל פנים מדברי רש"י אלה למדנו דאסור האבל בתפילין הוא משום שהוא מתגולל בצערו בעפר זאת אומרת שהוא יושב על הארץ כאבל, וזהו טעם מרירותו ביום ראשון אבל אם אינו יושב באבלות אעפ"י שהוא יום ראשון שלו חייב בתפילין.
לפי"ז הדר דינא דמי שבא אצל גדול הבית ביום השביעי לאבלות הואיל ואינו נוהג דיני אבלות חייב בתפילין בו ביום. שכיון שאינו נוהג אבלות בפועל לעולל בעפר קרנו אין זה יום מר, אבל אם בא בתוך שבעת הימים כיון שהוא נוהג אבלות עם גדול הבית הרי הוא יום ראשון בשבילו ואסור לו להניח תפילין וכדכתב מעכ"ת יצ"ו.
אבלות יום א' שאחרי הרגל
וראיתי אחרי רואי למרן החיד"א ז"ל דכתב: מי שמת לו מת ברגל דקיי"ל דמתחיל למנות אחרי הרגל, נסתפק הרב כנה"ג (בי"ד סי' שפ"ח) אי אסור בתפילין יום ראשון. וכתב דמסתברא דחייב ע"ש. ודעתי הקצרה נוטה להיפך דעיקר הטעם משום מרירות וכדכתב הרא"ש והביאו הרב מג"א (סי' תקמ"ח) ומזה דן במת לו ברגל לדידהו דמניחים תפילין בחוה"מ שיניח יום ראשון ע"ש. וכיון שהטעם משום מרירות גם לדידן שאין אנו מניחים תפילין בחוה"מ יש להניח ביום א' של אבלות אכן סר מר המות בימי הרגל דעדו עליה, והן לו יהי שהוא ספק, מספיקא אין לבטל מצוה רבה כזו ממ"ש מהריט"ץ לנדונו הנז' ע"ש. (ברכ"י או"ח סי' ל"ח ס"ק ג').
וכן ראיתי בבית לחם יהודה שחלק על דברי מהריט"ץ וכתב: ול"נ שחייב בתפילין דהא כתבו התוס' (ברכות י"א ד"ה שנאמר) א"נ צריך טעמא דרש"י לחייבו בתפילין לאחר יום ראשון דלא שייך מעולל בעפר קרנו אלא ביום ראשון דוקא וה"ה באבלות של אחר הרגל, וכ"ש אי אמרינן הטעם משום דנפיש מרירותיה, וכן כתב בגליון מהרש"א בנקבר ביום טוב מניח תפילין למחר כיון דנהג דברים שבצנעא.
והנה יש למשדי נרגא ע"ד בית לחם יהודה, דאדרבא מדברי התוס' מוכח דיום הראשון הוא יום שמעולל בעפר קרנו דהיינו שהתחיל האבילות, וכבר כתבתי לעיל שטעם זה דמעולל בעפר קרנו הוא פירוש וטעם למרירות יום הראשון הלכך יום ראשון של אבלות הוא יום המר כמו בשמועה קרובה ולפי"ז ביום א' שהוא אחר הרגל מסתברא כדעת הכנה"ג, וגם לטעמא דמהרש"א שנוהג דברים שבצנעא (יו"ד שם) יש לדחות משום דלא נפיש מרירותיה אלא בשבתו לארץ שזהו מעולל כעפר קרנו, ולפי"ז נדחים גם דברי החיד"א, דימי הרגל אינם מפיגים מרירות האבלות.
אולם אעפ"י שיש לצדד לקיים הוראת הכנה"ג ודעימיה לאסור הנחת תפילין לאבל שמת לו מת ברגל, למעשה ודאי חייבים אנו לקבל דברי מרן החיד"א ז"ל שכתב אפילו אם הוא ספק אין לבטל מצוה רבה כזאת מספק.
ובחידושים וביאורים להרב יד אפרים על יו"ד כתב בפשיטות: מי שמת לו מת ברגל או באה לו שמועה קרובה ברגל שאין האבילות מתחלת עד אחר הרגל, והוסיף על דברי הברכי יוסף: ומיהו אם היה ספק יש לומר דמניח ואינו מברך אך בבל"י והביאו המח"ב כתב גם כן לחלוק על הכנה"ג בזה.
ועד אחרון צא ולמד מדברי השדי חמד זצוק"ל דאסיק וכתב: וכן מאי דפסיק לבני ארץ ישראל להניח ביום מוצאי החג בלא ברכה אין דבריו נראים אלא יניחם בברכה כדעת כל הגדולים הנ"ל דלא שבקינן פשיטותא דידהו משום מאי דמספקא ליה למרן החבי"ב וזה ברור (שדה חמד ה' אבילות סי' כ"ה).
תבנא לדיננא מבירור הלכה זאת דמי שמת לו מת ברגל יוצא לנו דין מפורש למי שבא אצל האבלים דלא מבעיא אם בא ביום השביעי כיון דפסקה אבילותו ודאי חייב להניח תפילין ואף הכנה"ג מודה בכך וכמ"ש שכל שאין אבילות אין מעולל בעפר קרנו וחייב להניח תפילין, אלא אפילו אם בא בתוך שבעה נמי לדעת מרן החיד"א ודעמיה דכיון שעברו ימי הרגל סר מר המות ה"ה כשבא תוך שבעה. ולדעת הכנה"ג נמי יש לומר שלא אמר דינו אלא בהתחיל למנות אחר הרגל דימי הרגל שהם ימי חג ושמחה ממתיקים המרירות ונמצא שיום התחלת האבלות הוא יום מר, אבל מי שבא אצל האבלים כיון שהוא יודע זאת אחרי ימים של מיתה אינו אצלו יום מר הלכך חייב בתפילין לדברי הכל אפילו אם בא בתוך שבעה.
וסבור הייתי לומר איפכא מסתברא דאפילו להחיד"א ודעמיה דמחייבים ביום ראשון שהוא במוצאי הרגל, היינו משום דידע דבר המיתה אעפ"י שלא נהג אבלות גמורה הרי נהג אבלות בצינעא, אבל מי שבא אצל האבלים הואיל ואינו מונה עמהם אלא אם לא ידע עד שבא למקום שמת שם המת (שם סי' שע"ה סעיף ה') הרי יום הראשון של האבלות הוא אצלו כיום המיתה והרי זה דומה לשמע שמועה קרובה דאסור לו להניח תפילין בו ביום.
אולם אחרי ההתבוננות נראה להיפך דמי שבא למקום המיתה אינו מתחיל האבלות אלא מונה עמהם וא"כ נמצא שיום הראשון לאבלותו הוא היום שמנו האבלים שבמקום המיתה, ומסתברא לומר דכיון שהנו מוצא אותו במצב אבלות ולא במרירות גם הוא מפיג מרירותו ולא אסרו חכמים הנחת תפילין ביום הראשון של אבלות אלא כשנוהג ימי אבלות כמו בשמועה קרובה, הלכך נראה לי ודאי שאם בא ביום השביעי פטור ממצות תפילין ואם בא בתוך שבעה לא מכרעא מילתא לחייבו.
אחרי כתבי זאת ראיתי בספר גשר החיים (לרב גאון בדורנו הרב חביבאי יחיאל מיכל טוקצינסקי יצ"ו ח"א פי"ח סעיף ה') דכתב: ופשוט לדעתי שגם אם שמע השמועה ביום ז' לאבלות בבקר והוא נגרר אחר גדול הבית אף שאינו יושב שבעה אלא שעה קצרה, מ"מ פטור מתפילין כל אותו היום דעל כל פנים מעולל בעפר קרנו.
ולע"ד נראה ודאי שמנהג אבלות לשעה קלה אינה פוטרת כל היום ממצות תפילין, תדע שהרי שמע שמועה רחוקה אינו חולץ התפילין שהוא לבוש בהן אפילו כדי להחזירם תיכף כמו שמפסיק בדברי תורה (שם סי' ת"ב סעיף ב'), וטעמא דמילתא לפי שאף בשעת אבלות מניח תפילין (ש"ך שם סק"א). הא למדת דאבלות שעה אחת אינה פוטרת מצות תפילין אפילו לאותה שעה ואצ"ל לכל היום, לכן נראה כמו שכתבתי דודאי אם בא ביום השביעי פטור דכל שאין אבלות נוהגת חייבת בתפילין שהרי אינו מעולל בעפר קרנו.
והנה ידידי הגאון יצ"ו כתב בעיקר הדין: ולא ידעתי איה איפה מצא רבנו בעל מח"ב מפורש כל כך בש"ס ובכל הפוסקים שאסור תפילין קשור ביום ראשון של אבלות (גשר החיים י"ב פ' ט"ו סעיף ה').
ואני תמה שהרי בסוכה (כ"ה:) אמרו מפורש וה"מ ביום ראשון דכתיב ואחריתה כיום מר, והדברים מפורשים יותר במקומם: אבל שלשה ימים הראשונים וכו' רבי יהושע אומר אבל שני ימים הראשונים וכו' (מו"ק כ"א:) ויום ראשון או ימים ראשונים אלה אינם אלא ראשון לימי האבלות מיום מיתה וקבורה או יום מיתה לחוד לכל מר כדאית ליה (עיין דגול מרבבה סי' שפ"ח).
ולפי מה שהוכחתי יום ראשון לאבלות לענין זה הוא גם יום שאינו לא יום מיתה ולא יום קבורה, הלכך אם בא ביום השביעי חייב בתפילין בו ביום שהרי אינו נוהג אבלות ואם בא בתוך שבעה ימי אבלות נמי חייב שהרי אין זה יום ראשון של אבלות וכדכתיבנא.
אולם משום דספק ברכות להקל נראה דאם בא בתוך שבעת ימי האבלות יניח תפילין בלא ברכה.
אסיפא דמגילתא מסגינא בשלמא וצלותא למעכ"ת שליט"א בבריאות שלמה גם עד זקנה ושיבה ובימיו ובימינו תחזינה עינינו יעוד ה' מפי נביא קדשו: בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים. והנלע"ד כתבתי.