סימן קלא- כניסת כהן לשטח בית הקברות

סימן קלא

(ליו"ד סימן שע"א)

- כניסת כהן לשטח בית הקברות -

ח' תשרי תשי"ב

גמר חתימה טובה להאי גברא ויקירא הגאון

המפורסם לתהלה בקי בחדרי תורה וכו' וכו'

כמוהר"י יקותיאל יהודה גרינוואלד יצ"ו

רב ואב"ד בק"ק קולומבוס (אוהיו).

שלום וברכה ברוב חבה

הנני מאשר בשמחה קבלת ספרו היקר "כל בו על הלכות אבלות" ח"ב, שהואיל מעכ"ת לכבדני בו.

בחפץ לב עיינתי בספרו החשוב ורב ערך זה, ואורו עיני בראותי בו תשובותיו היקרות בהירות ומאירות, שהשיב בדיני אבלות החל ממצות בקור חולים וגמור בהזכרת נשמות – דבר דבור על אופניו, בעיון מעמיק סברה ישרה, והרצאה נעימה, כיד ה' הטובה עליו, ישר חיליה לאורייתא. ותיכף לנטילה ברכה, על עבודתו הברוכה ורבת החשיבות זאת, ויהא רעוא מן שמיא, דליפוש חיי אריכי ובריאות שלמה, ודעתא צילותא, ועוד ינוב בשיבה באהלה של תורה, ויפוצו מעיינותיו חוצה להגדיל תורה ולהאדירה, ועיניו תחזינה בבנין אפריון ואריאל.

ב) במכתבו אלי מיום ו' אלול תשי"א, הודיעני שמעכ"ת עומד בחבור ספר בשם "כהן ובית הקברות", ובקשני לחות דעתי, הדלה בשאלה זאת, ולעשות רצונו חפצתי, והנני כותב חות דעתי, לפי קוצר השגתי בעזרת צור ישועתי:

שאלה:

נשאלתי מכמה רבנים כהנים, ומידידי היקר הרבני המופלג מו"ה, נתן מנחם מנדעל נ"י, אם יש ממש בדברי הרב וכהן. שקיבל על עצמו בנדר שלא יבוא לעולם בבית הקברות כדי להרוויח ממון עד יום מותו", והוא נותן עצה זו – בירחון, המאור, לכל רב כהן לעשות כן, והרב העורך שהדפיס דבריו הוסיף "ומלבד זה הדעת נותנת שהרב הכהן העומד בראש קהלתו ותובע מהסוחרים לוותר על משכורת שבת ולסגור את חנויותיהם בשבתות ומהאופים לוותר על משכורת ימי הפסח, ולא לאפות חמץ בפסח, וכו' על אחת כמה וכמה כשהדבר נוגע להרב בעצמו שעליו להראות את הדרך של מסירת נפש והבאת קרבנות לטוב חזוק הדת וקיומה להתרחק מן הכיעור ומן החשד ומן הדומה לו" (כל בו על אבלות דף 59).

ב) כשנשאלתי אני מרבנים כהנים בזה, יגעתי להיות להם לעזר ולהועיל עד כמה שאפשר לפי הדין, כדי שלא יצטרכו לראות כשיבואו זרים לאכול לחמם, וכה השבתי לרב אחד כששאל פי דבריו "אני כהן ורב, והבעלי בתים שלי מבקשים ממני שאלך לבית הקברות, לנאום להקמת מצבה או בשעת קבורת המת. משרתי תלויה בדבר זה, אם מותר לי לעלות על בית הקברות, אז טוב ואם חס ושלום לא, מי יודע אם יחזיקו בי ברב כהן".

תשובה

א. קבר המת

גרסינן בגמרא: מת תופס ד' אמות לטומאה, פירש"י: חכמים גזרו שיהא המת מטמא כל הנכנס בארבע אמותיו, כדי שלא ירגילו אוכלי טהרות ליקרב לו, דהוא סבור שלא האהיל, ויש לחוש שמא יפשוט ידו ויאהיל, ולאו אדעתיה ותנא תונא חצר הקבר העומד בתוכה טהור, והוא שיהיו בה ארבע אמות, דברי ב"ש ב"ה אומרים, ארבעה טפחים הני מילי: חצר הקבר דמסיימא מחיצתא, אבל מת בעלמא תפיס, ופירש"י: חצר הקבר שלפני המערה שעושין מערות גדולות וכו', והמערה מקומה בתקרה וכסוי ועושה גומא, רחבה בצד המערה ופותח פי המערה, לתוך הגומא בכותל המערה כמין פתח ואותה גומא היא מצד הקבר, הני מילי חצר הקבר דמסיימא מחיצתא, דמערה לחודיה, ודחצר לחודיה, ויש היכר בדבר אבל מת בעלמא המוטל באויר מודו בית הלל דתפיס ד' אמות (סוטה מ"ד).

מכאן למדנו: עיקר הדין זה של ד' אמות הוא גזרה דרבנן משום שמא יאהיל בידו ולאו אדעתיה.

ב) בחצר הקבר שלפני המערה לא גזרו חכמים שמכיון שהמערה מסויימת במחיצותיה וחצר הקבר הוא נבדל מהמערה אין לחוש שמא יאהיל בידו על המערה, הלכך סגי ברחוק ארבעה טפחים.

ג) מכאן יש ללמוד שקבר שאינו בתוך מערה, זאת אומרת שאינו מסוים במחיצות מיוחדות דינו כמת המוטל באויר, וצריך הרחקת ד' אמות, כדין מת עצמו. וכן מפורש בדברי רש"י, דגרסינן: בית סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו, פירש"י: פרץ את פצימיו, הרי הוא כקבר, וחכמים טימאו את סביבות הקבר ד' אמות כדי שלא יקרבו עושי טהרות, עד הקבר, ויאהילו ולא דעתיהו, והתוס' כתבו: ואין נראה לרבי שמשון דמסיימי מחיצות וליכא למיחש שמא יעלה על הבית ויאהיל עליו, וכו', ויש ליישב כפירוש הקונטריס דבית נמי לא מסיימי מחיצתא, דאע"ג דליכא למיחש שמא יעלה על הבית מכל מקום איכא למיחש בכתלים דקבר מטמא במגע, אפילו מן הצד, (ב"ב י"ב תד"ה פרץ).

מדבריהם למדנו, במכל שכן לקבר שאין מחיצות מקיפות אותו שהוא מטמא בד' אמותיו, וכן פסק מרן ז"ל: אסור לקרב בתוך ד' אמות של מת או של קבר במה דברים אמורים, שאין הקבר מסויים במחיצות גבוהות י' טפחים, אבל אם הוא מסויים במחיצות גבוהות עשרה טפחים, או בחריץ עמוק עשרה טפחים אין צריך להרחיק ממנו אלא ארבעה טפחים, (יו"ד סי' שע"א סעיף ה'). והיינו כדברי רש"י ותוס', וכדאמרן, וכ"כ הגר"א בביאורו, וכ"כ רש"י וכו'.

ועוד כתב הגר"א ז"ל: אלא ד"ט צ"ע, דבגמרא לא אמרינן אלא דצריך שיהיה בחצר ארבעה טפחים, וזאת היא באמת קושיא אלימתא, ויש ליישב ולומר, דהמחבר ז"ל סובר, דמ"ש והוא שיהיה בה וכו' ארבעה טפחים, לאו דוקא, אלא אפילו אם אין בחצר הקבר ארבעה טפחים סגיא הרחקה בד' טפחים, דכל חלל קובעת רשות בפני עצמה, על כל פנים להלכה למדנו דקבר שאין לו מחיצות מקיפות מטמא בארבע אמותיו, וצריך להתרחק ממנו ד' אמות כדי שלא יאהיל עליו, ויטמא טומאת אהל.

ב. כהן בבית הקברות

ובודאי הוא שצריך להתרחק ד' אמות מכל צדדי הקבר, ולפיכך אין כהן נכנס לבית הקברות הואיל ועל פי הרוב אין בין קבר לקבר, או בין הקבר לשבילי הדרכים ארבע אמות, וזהו ששנינו: ואם היתה בבית הקברות לא יטמא לה, פרש"י: היתה בבית הקברות והוא כהן (ב"מ ל"ב). ואמאי והא יכול להתרחק ד' אמות ממקום הקבר, אלא ודאי כדאמרן בבית הקברות אי אפשר להתרחק ד' אמות משום שהקברים שבו נמצאים כל אחד בתוך ד' אמות. וסמוך לשבילי הדרכים שבהם.

וכן מוכח להדיא, מסוגיא דגמרא: מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה, בקבר, היכי אזיל בשידה, תיבה, ומגדל, וכתבו התוס': פירוש נהי דלרבי יהודה, איכא תקנה אפילו בבית הקברות על ידי שידה תיבה ומגדל, ובקבר יחידי שגזרו שתופס ד' אמות סביביו משום הרחקה כל שכן דמצי אזיל, בשידה תיבה ומגדל, (ערובין ל"א תד"ה הכי אזיל).

וכן מוכח מדגרסינן: ולאו כהן מר? מאי טעמא קאי בבית הקברות (ב"מ קי"ד). וכן מפורש בגמרא, וכשם שמטמא בחוץ לארץ, כך מטמא בבית הקברות, בבית הקברות סלקא דעתך, טומאה דאורייתא היא? אלא בית הפרס, וכו' (ע"ז י"ג).

וכן אמרו: שוטה מי ראה כהן בבית הקברות. (שמא רבה ה' י"ח, תנחומא, וארא ה').

מכאן ראיה חותכת ומכרעת דאסור כניסה בבית הקברות הוא מכח טומאה דאורייתא, אפילו ברחוק ד' אמות.

וכן גרסינן התם: רבי חזייה לההוא גברא דקאי בבית הקברות, אמר לאו בן של פלוני כהן אתה, (סנהדרין ה':), רש"י לא גריס דהוה קאי בבית הקברות, אבל הרי"ף בהלכות גריס כגירסא שלפנינו, מכאן שכהן אין לו אפשרות של דריסת רגל בבית הקברות והיינו משום שאין ד' אמות, בין הקברים ולא בין הקבר והשבילים, וכדאמרן.

ג. קבר שיש עליו מצבה

וסבור הייתי לומר דמה שאמרו דבקבר צריך להתרחק ד' אמות, היינו קבר שאין עליו מצבה, אבל אם יש מצבה גבוהה עשרה טפחים, סגי, בהרחקת ארבעה טפחים, ועדיפא מינה כתב מרן הבית יוסף, בשם הרב יהונתן, דבקבר לא תפיס ד' אמות דהא בציון משהו סגי, אבל מרן הבית יוסף, דחה סברה זו, בשתי ידים, וכתב: ואינם מחוורים אלא קבר של בנין במחיצות מסויימות סגי בארבעה טפחים, אבל קבר שאינו מסויים במחיצות י' טפחים צריך הכהן להרחיק ממנו ארבעה אמות (בית יוסף שם).

הא למדת, דמחיצות המצבה, לא מספיקות אלא צריך מחיצות סביב לקבר ומצבה, והכי מסתברא, שהרי טעם גזרה זאת, הוא שמא יאהיל בידו ולא אדעתיה, או שמא יגע בכתלי הקבר וכל שאינו מתרחק ארבע אמות, שהן שיעור קומתו בפשוט ידיו של האדם, קיימת גזירת חכמים זאת בכל תוקפה.

ד. כהן המשתטח על קברי צדיקים

ולמודעי אני צריך, שאין כל דברים אלה אמורים, אלא בעובר דרך בית הקברות שבזה הוא דאמרו אסור לקרב, אבל במקום שהכהן הולך לבית הקברות כדי להשתטח על קברי קרוביו או קברי הצדיקים, חייב להתרחק ד' אמות מדין תורה, שהרי ודאי מאהיל וטומאת אהל אסורה מדין תורה.

וכן מצאתי מפורש בפתחי תשובה, דכתב משם בתי כהונה: דמה שנהגו איזה כהנים להשתטח על קברי צדיקים אין להם על מה שיסמוכו, דאי סמכי אהא דאיתא במדרש הובא בילקוט משלי (סי' ט'). דאמר: אליהו אין טומאה בת"ח, ליתא וכו' ואי סמכי אהא דאמר: מדלגין היינו ע"ג ארונות, וכו' (ברכות י"ט:) כו', הא למדת דהנך כולהו משום מצוה או כבוד הבריות, אבל להשתטח על קברי צדיקים לא מצינו מצוה ידועה, או כבוד חכמים, ועוד דילמא לא נקברו כלל בארונות. או נרקבו, והוי כקבר סתום דהוא טומאה דאורייתא. (פתחי תשובה, סי' שע"ב סק"ב).

מכאן מפורש יוצא דמצבת הקבר אין דינה כמחיצות שסביב לקבר או למת לפיכך אסור להשתטח על קברי צדיקים, ואין צריך לומר קרובים וידידים, או אנשים מכובדים, אלא ברחוק ד' אמות.

ד. שיטת הרמב"ם

והרמב"ם ז"ל כתב: מת תופס ארבע אמות שלו לטומאה (הלכות אבל פ"ג הי"א). מכאן דקבר אינו תופס ד' אמות, והנה בשע"ת הביא דברי הרלב"ח, דכתב אולי הטעם הוא דדוקא המת תופס המת ממקום שהוא בו ארבע אמות לא ממקום הקבר (פתחי תשובה יו"ד סי' שע"א ס"ק י"ד).

תשובות דברי הרלב"ח, אינו נמצא במחיצתי, לעיין בדברי קודשו, אבל כבר כתבתי להוכיח מדברי רש"י והתוס' דקבר דינו כמת עצמו, ובאמת מדברי הבית יוסף שלא הזכיר דבר זה בשם הרמב"ם, מוכח להדיא שהוא סובר בדעת הרמב"ם, דמת וקבר שוין בדינם, ובשניהם צריך להתרחק ארבע אמות.

וכן כתב הרדב"ז, ומשמע נמי דקבר דלא מסיימי מחיצה תופס נמי ארבע אמות, ולא הוצרך רבינו לכתבו, דחד טעמא הוא שמא יאהיל על הקבר שהקבר מטמא מן התורה ככתיב: או בעצם אדם או בקבר, (שם).

ולע"ד דברי הרמב"ם מפורשים שהקבר דינו כמת מדמסיים בסוף דבריו: אבל אם נכנס לבית הקברות לוקה מן התורה מכאן שקבר הרי הוא כמת, שאם לא כן מלקות לנכנס לבית הקברות מנין, אולם, דברי הרמב"ם צריכים פירוש במה שכתב, לוקה מן התורה, והא אם האהיל באמת אפילו על קבר יחיד לוקה ואם לא האהיל, אינו אסור אלא מדרבנן שלא יבא להאהיל.

הרדב"ז עמד בזה וכתב: וע"כ איירי שאין שם דרך להכנס אלא על הקברות אבל אם יש שם דרך להכנס ולא יאהיל על הקבר ממש. אינו לוקה מן התורה, ואם עבר תוך ארבע אמות לקבר מכין אותו מכת מרדות. ועדיין לא נתיישבה דעתי שזה היה להרמב"ם לפרש ולא לסתום בלשון: אם נכנס לבית הקברות, וצריך לומר דבית הקברות יש לו דין מיוחד, שכיון שיש בו קברים הרבה, לא ימלט שלא יאהיל על אחד או אחדים מהקברות בדרך כניסתו והלוכו, הלכך הוה ליה בודאי האהיל ולוקה מן התורה, ומשמע עוד מדברי הרמב"ם דנכנס לבית הקברות לא סגי בהרחקת ד' אמות וכן מוכח ממ"ש כהן שנכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה וכו' נכנס ויצא וחזר ונכנס ויצא אם התרו בו על כל פעם ופעם, לוקה על כל כניסה. וכו'. (שם פ"ג ה"ד).

דברים אלו ברור מללו, דבית הקברות דינו כאהל שנמצא בו מת שלוקה על כניסתו והיינו אפילו ברחוק ארבע אמות מהקבר, דכל בית הקברות חשוב כאהל אחד, הלכך הנכנס בו לוקה, מכאן תיובתא למ"ש הרדב"ז, דמ"ש הרמב"ם אם נכנס לבית הקברות לוקה איירי כשאין דרך להכנס אלא על הקברות, ומכאן תיובתא לדידי שכתבתי, דטעמו של הרמב"ם, משום שאין להמלט מלאהיל בכניסתו, אבל מדברי הרמב"ם שכתב: כהן שנכנס לאהל המת או לבית הקברות. מוכח להדיא שבית הקברות דינו כבית שנמצא בו המת, הלכך הנכנס בו לוקה אפילו אם הכניסה היא רחוקה ד' אמות מן הקבר. ונלע"ד לומר, דנמוקו של הרמב"ם הוא מדתנן: ואם היתה בבית הקברות לא יטמא לה. (ב"מ ל"ב.). וכן פסק: כהן שראה האבדה בבית הקברות אינו מתטמא להחזירה, וכו', (הלכות גזלה ואבדה פ' י"א הלכה ה"ח). וסתמא דמתניתין מוכחא, שגם במקום שאפשר לקיים המצוה בלא עבירה דטומאה, כגון: ברחוק ארבע אמות. בכל זאת פטור, והיינו משום שכל בית הקברות דינו כאהל המת שכל הנכנס בגבולו מתטמא, משום דבית הקברות כולו בקבר אחד, וכמו שנבאר להלן.

מעתה יש לומר שגם מרן בשו"ע מסכים בדין זה, שהרי פסק: היה כהן והבהמה רובצת תחת משאו אינו מטמא לה. (חו"מ סי' ער"ב סעיף ב'). וכבר כתבתי לשון הגמרא ולא כהן מר אמאי קאי בבית הקברות, ומדרש רז"ל, שוטה מי ראה כהן בבית הקברות, ואי אפשר לכהן להיות בבית הקברות ברחוק ד' אמות ממקום הקבר, מכאן מוכח, שבית הקברות כולו דינו כבית שנמצא בו מת.

מסקנא דדינא: מכל האמור ומדובר מפורש יוצא, לדעת הרמב"ם בית הקברות דינו כאהל, שהמת נמצא בו, ואסור לכהן להכנס לתוכו מדין תורה כמו שאסור לו להכנס באהל המת, ואם אמנם דבר זה, לא נזכר בשו"ע, והרדב"ז פירש דבריו שהוא באופן, שאין ד' אמות בינו ובין הקבר, בכל זאת אין להוציא דברי הרמב"ם, מפשוטם, ומה גם כשיש להם אסמכתא מדברי המשנה והגמרא.

שבתי וראיתי, שכן יש להוכיח, שגם שמרן ז"ל, סובר שבית הקברות כולו דינו כקבר יחיד ואסור להכנס תוך ד' אמותיו, שכן פסק: הנכנס תוך ד' אמות של מת או של קבר דינו כנכנס לבית הקברות, (או"ח סי' כ"ג סעיף ד') ובבית יוסף כתב: ודע שבגמרא אמרינן לא יהלך אדם וכו', דוקא תוך ד' אמות הוא דאסור, אבל חוץ לד' אמות שרי, ומשמע בגמרא דבית הקברות לאו דוקא דאפילו חוץ לקברות תוך ד' אמות של מת אסור. (שם).

מכאן מפורש יוצא, דבבה"ק צריכה הרחקה של ד' אמות מחוץ לבית הקברות, ובמת צריך הרחקה ד' אמות מגופו של מת, וכן כתבו הטור ושו"ע, לענין תפילין אסור ליכנס בהן לבה"ק, או לתוך ד' אמות של מת. (או"ח סי' מה) ובמג"א כתב: ואפילו תוך ד' אמות של בה"ק אסור. והטו"ז כתב: משמע דבבה"ק אפילו חוץ לד' אמות אסור. ובר"פ מי שמתו אמרינן תוך ד' אמות אסור, אבל חוץ לד' אמות שרי, אם כן קשה על לשון הטור והש"ע, ונראה לי דהטור ס"ל דודאי עיקר האיסור הוא תוך ד' לקבר, אלא משום גדר לא יכנס לבה"ק, ותפילין בראשו, דשמא יתקרב לתוך ד' אמות, ולאו אדעתיה, וכו', (טו"ז שם ובסי' ע"א ס"ק ה').

לענ"ד נראה, שדברי המג"א צדקו מאד, דמ"ש בגמרא: חוץ לארבע אמות שרי, היינו חוץ לד' אמות של בית הקברות וכן מפורש בדברי מרן ובית יוסף (סי' כ"ג). על כל פנים גם לדברי הטו"ז, ביה"ק חמור ממת עצמו משום דשמא יתקרב, והב"ח עומד על דברי אלה, וכתב: וי"ל דודאי לבה"ק נמי לא אסור אלא תוך ארבע אמות לקבר, אלא לפי דבמת שמוציאין אותו לקבורה איכא למימר דאפילו חוץ לד' אמות אסור. ודבריו נפלאו ממני דמהיכא תיתי לומר, דבמת אפילו יותר מד' אמות, והלא הלכה מפורשת היא: מת תופס ארבע אמות לטומאה, (סוטה מ"ד.) לכן נראה לע"ד, שדברי המג"א עיקר שמשמעות הפשוטה וברורה של דברי הטור ושו"ע מוכיחין כן, שגם הטו"ז, מסכים להגמ"א לדינא, וכדאמרן.

לאור כל הדברים אלה מתישבים דברי הרמב"ם ומרן השו"ע שאין בהם מחלוקת, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, הרמב"ם ז"ל, לא הזכיר בדבריו קבר המת, לכן פסק הנכנס לבית הקברות לוקה הלכך צריך להתרחק ד' אמות כדין בית שהמת בו וכל שכן ממקום הקבר, אבל מרן ז"ל, כיון שהזכיר קבר המת לענין הרחקה הוא הדין הנכנס לבית הקברות וכמ"ש: הנכנס לתוך ד' אמות של קבר דינו כנכנס לבית הקברות (או"ח סי' כ"ג), מכאן שנכנס לבית הקברות לוקה ולפיכך גזרו חכמים להתרחק ד' אמות מבית הקברות.

מעתה נתחוורו הדברים כשמלה שלדעת הפוסקים הראשונים שלאורם הננו הולכים אסור לכהן לעמוד בתוך ד' אמות של בית הקברות.

שבתי וראיתי בספר כף החיים לגאון הדור יעקב חיים ברוך, (או"ח סי' מ"ה ס"ק א'). דכתב: קרקע שהוקצה לבה"ק כגון שעשה מחיצה סביביו וכי האי גוונא אסור כל ארבע אמות מהקרקע שהוקצה ואפילו רחוק הרבה מהקברים (לבושי שרד, פתחי עולם אות א').

בהיותי מעיין בהלכה זאת הופיע בבית מדרשי רב רחימאי הגאון המפורסם לתהלה וכו' וכו' כמוה"ר אליעזר י. וואלדינברג יצ"ו, והרצאתי לפניו הלכה עמוקה זאת שבדברי הרמב"ם, ונשאתי ונתתי עמו, ואחרי זמן הביא בידו כתבו, ובו כתב: מתוך עיוני בדברי הש"ס והפוסקים נלפע"ד, דבר פשוט כביעתא בכותחא, שכל ענין איסור כניסה של כהן בבית הקברות, הוא רק משום עצם הקבר, וכו' אבל עצם בית – הקברות אינו מטמא, אפילו ד' אמות שסביב לקבר אינו אלא מדרבנן, ומ"ש הרמב"ם בה' אבל, וכן בהלכות נזיר חיוב מלקות לכהן או נזיר שנכנס לבית הקברות, ברור הדבר שכוונתו באופן שנכנס והלך על הקברות, אלא הרמב"ם לישנא דגמרא נקט, שנקטה בכל דוכתא בלשון זה עכ"ל.

ואנא עניא אמינא הוצאת דברי הרמב"ם והגמרא מפשוטם אינו בגדר כביעתא בכותחא, אלא הוא דבר שצריך תלמוד, ואעיקרא קשה, ולמה נקטה הגמרא בכל דוכתא בית הקברות ולא קבר סתם, ובאמת בשיחתי אתו הראיתי לו דברי הרדב"ז שכתב: ועל כרחין איירי שאין שם דרך להכנס אלא על הקברות אבל אם יש שם דרך להכנס ולא יאהיל על הקבר ממש, אינו לוקה מן התורה וכו', אולם אמרתי שאין דעתי נוחה מפירוש זה, וכמו שכתבתי לעיל, ועוד אני מוסיף ואומר, דאם כן אפילו בקבר אחד אם האהיל לוקה, ומאי רבותא דבית הקברות, וכך הוא קבר אחד כמו בית הקברות, אם האהיל עליהם לוקה מן התורה. ואם עמד בתוך ד' אמות מכין אותו מכת מרדות.

ועוד הוכחתי מדברי הרמב"ם: כהן שנכנס לאהל המת או לבית הקברות וכו'. נכנס ויצא וחזר ונכנס ויצא. אם התרו בו על כל פעם ופעם, לוקה על כל כניסה וכניסה. (הלכות אבל פ"ג ה"ד). דברי הרמב"ם אלו ברור מללו. שהכניסה לבית הקברות היא מחייבת מלקות. שאם לא כן היה צריך לומר חייב על כל פעם שהאהיל או שנגע, ואני תמיה מאד שמעכ"ת במכתבו התעלם מראיתי זאת, שהגדתי לו בשיחתי.

מעכ"ת הרגיש בחולשתו וכתב: ונראה דהיינו מפני שבית הקברות שבתלמוד היה באופן קבורה של כוכין בתוך מערות, והמערה שקבורים בה יותר משלשה קברים נקראת בית הקברות, והסתייע מדברי רשב"ם, שכתב: דהא לא היו רגילין להקבר אחד בפני עצמו, אלא כל בני המשפחה נקברין במערה אחת כל אחד בכך מפני עצמו, (ב"ב ק:). ועוד הסתייע מדברי רש"י דכתב: חצר הקבר שלפני המערה כדאמר סדר בנין הקברות וכו', שעושין מערות גדולות, (סוטה מ"ד.) ועוד הביא דברי המאירי: שמנהגם היה שעושין קברות משפחות וכו', ומזה מסיק שבית הקברות שבתלמוד הוא קברות שבמערות ודין קברות הוא כדין קבר יחיד.

ואני  תמיה מאד על מעכ"ת שידעתיו שהוא בעל סברה ישרה ובהירה ואיך יצאו מפי עטו דברים כאלה, נניח כמטוניה דמר שהמערה שיש בה כוכין נקרא בית קברות, אבל ודאי הוא שלא כל אדם היה עושה לו מערה כזאת לעצמו, ולא אפילו לכל משפחתו, אלא רובם היו נקברים בבית הקברות הצבורי, שגם הוא היה נקרא בית הקברות, ובודאי שבזמנו של הרמב"ם, היו כל ישראל נקברין בבית הקברות הצבורי. זאת ועוד, הלכה זאת נאמרה גם לחוץ לארץ, ובמקומות שאין מערות, דמשמעותו הוא גם בית הקברות הצבורי, שבו זרועים הקברים על פני השדה, וכל אחד לבדו כמו כל בית הקברות שנהוגים בישראל. ובעמים וזה לא פסק מהיות מעולם, כל זה אני אומר למטוניה דמעכ"ת, אבל באמת המערה שיש בה כוכין וכמה שיהיו בה אינה נקראת בית הקברות. אלא קבר, וכן שנינו: המוכר מקום לעשות לו קבר, וכו', וע"ז פירש רשב"ם: שכן היו נוהגים לעשות וכו', ללמדך שכל הקונה מקום לקבר אין זה קבר יחיד אלא מכר לו מקום לשתי מערות וחצר, וכו' וקבר זה עם הכוכין שבו נקרא בלשון המשנה מערה, וכדתנן עושה תוכה של מערה וכו', ומערה זאת אם היא סתומה בכל צדדיה. נקרא בית סתום, שאינו מטמא כל סביביו (ב"ב י"ב.) וחצר שלפני המערה נקרא חצר הקבר (סוטה מ"ד. ועיין פרש"י ותוס'), ולא עוד אלא שגם במקום שיש מערות רבות אין מקום זה נקרא בית הקברות אלא שכונת הקברות, וכדתנן: מצא שלשה, אם יש בין זה לזה מד' אמות עד שמונה הרי זו: שכונת קברות, ופירש רשב"ם: הרי זה שכונת – קברות, וקנו מקומן. וכו' והואיל וזו שכונת קברות יש לחוש שמא נעשו כאן שתי מערות אחת מכאן, ואחת מכאן וחצר באמצע שהוא שש על שש, (נזיר ס"ד:).

ודבר זה ידוע לכל בר בי רב, דכל מקום שהזכירו רבותינו בית הקברות, הוא בית הקברות הצבורי, שנקברים בו רוב ככל הצבור מחוץ לאלה שעושין קבר מיוחד להם ולמשפחתם, שהוא נקרא: קבר, או: שכונת קברים, ולא בית הקברות, וטעות גדולה היא לפרש לשון בית הקברות שבדברי הרמב"ם פה, על מערה שיש לה כוכין, ובאמת כל מקום שנזכר בית הקברות בתלמודין אינו מתפרש על בית קברות מצומצם של מערות וכוכין, אלא על בית הקברות הצבורי, דוק ותשכח.

זאת ועוד אחרת שהרי הרמב"ם עצמו פסק דין חצר הקבר, ודין בית סתום, וכתב: מערה שהקבר בתוכה וחצר לפני המערה וכו' בית סתום, והמת בתוכו, או שהיה לו פתח, ופרץ את פצימיו וסתמו, הרי זה טמא, וכו', (הלכות טומאת מת פ"ו ה' ט', ופ"ז ה' א'). הרי שלא קרא את המערה או בית סתום, בשם בית הקברות, ולא אמר שהנכנס לתוכם לוקה, מכאן דמ"ש הנכנס לבית הקברות אין זה מכוון למערה או בית סתום, שיש בו כוכין אלא בית קברות הוא משמעו כפשוטו בית הקברות צבורי. ובזה נדחו כל ראיותיו, מפרש"י, רשב"ם והמאירי, שכולם דברו על קבר כוכין או מערות.

רב חביבאי הרה"ג כמוהרא"ו יצ"ו, הוסיף להביא ראיה נוספת מדברי הרי"ף ז"ל, שכתב: ואסור ליה לכהן למיעל בבית הקברות, דקבר מטמא כמו שנאמר וכו' או בקבר. הרי שכל יסוד איסורו של הנכנס לבית הקברות הוא רק משום טומאת הקבר, דקבר מטמא כמת, ומינה דכל שהוא מרוחק משיעור הנצרך למקום הקבר מותר. עכ"ל.

והנני נאלץ לומר: אגב שיטפיה לא דק, ובאמת דברי הרי"ף הם ראיה לסתור, דהנה דברי הרי"ף צריכים עיונא ודקדוקא, דפתח: למיעל לבית הקברות, וסיים דקבר מטמא כמת, וכך היה צריך לומר אסור למיגע בקבר וכו' שנאמר: או בקבר, ובאמת בתלמודין דרש או בקבר, זה קבר סתום, פירש"י: קבר סתום שאין בו חלל טפח, (נזיר כ"ג:) הרי שבקבר הנאמר, בתורה, הוא לנוגע בקבר סתום, ובית הקברות מאן דכר שמיה? ואם נאמר שבית הקברות היינו כשנוגע בקברות עצמן זו היא משנה שאינה צריכה, דאטו היעלה על הדעת דבית הקברות קיל מקבר יחיד? ועל כל פנים לשון למיעל אינו מתפרש אלא על הכניסה שהיא עצמה אסורה, לפיכך פירוש דברי הרי"ף כך הוא, ואסור למיעל לבית הקברות משום שחשוב כולו כקבר אחד ושמו מוכיח עליו שהרי הוא נקרא בית הקברות, ללמדך שכל שטח הקברות הוא בית אחד כקבר הסתום, ומינה למד הרי"ף דאסור למיעל לבית הקברות. משום דהכניסה בו היא נגיעה בקבר, שהוא מטמא כמת מדין מגע אפילו אם אינו מאהיל, והנגיעה היא בין בידו בין ברגלו, בין בשאר בשרו, (הרמב"ם הלכות טומאת מת הלכה ג' פ"א), לפיכך הנכנס לבית הקברות הרי הוא כנוגע בגוף המת עצמו.

תדע שכן היא כוונת הרי"ף מדהוסיף וכתב: ואפילו לבית הפרס נמי אסור ליה למיעל ומאי היא שדה שנחרש בה קבר כדתנן שדה שנחרש בה קבר כדתנן החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס וכו', כמה הוא עושה בית הפרס מלא מענה מאה אמה בית ארבע סאה, דהוי מאה על מאה. (הרי"ף הלכות טומאה).

מכאן מפורש יוצא דבית הקברות הוא המקום שזרועים קברים על שטחו, ואסור להכנס בו בכל שטחו מזה למדו חכמים לאסור גם בית הפרס, דכיון שנחרש בו קבר נעשה כל השטח כקבר עצמו דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. וזהו טעם גזרת חכמים על ארץ העמים, דכיון שאינן נזהרין בעצמות המת הויא כל הארץ כבית הקברות, וכן כתב הרמב"ם: שדה שנחרש בה קבר ואבדו עצמות המת בעפרה, היא הנקראת בית הפרס ועפרה מטמא במגע ומשא וכו', וכן כל ארצות העכו"ם עפרן מטמא במגע ומשא. מפני העצמות שאין נזהרין בהן (הלכות טומאת מת פ"ב ה' ט"ו), הא למדת דחכמים גזרו טומאה על בית הפרס, ועל ארץ העכו"ם כולה, גם במקום שידוע שאין בו קבר, או שלא הגיעו עצמות על ידי המחרישה, והיינו משום שעשו אותה כדין בית הקברות שמטמא בכולה מדין תורה.

מכאן למדנו שהרי"ף והרמב"ם ז"ל. שהם עמודי ההוראה מסכימים לדעה אחת שהכניסה לבית הקברות אסורה מדין תורה מדכתיב וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם. או בקבר. עומדים נגדנו דברי מרן בית יוסף שלא הזכיר בשלחנו דברי הרי"ף והרמב"ם אלה, שגם הרא"ש מסכים עליהם מדלא הזכיר בפסקיו (הלכות טומאה) כל מחלוקת על דברי הרי"ף, ובאמת יגעתי ולא מצאתי תירוץ על זה, אלא שכתבתי שלהלכה אינו חולק על זה, מדהזכיר דין פטור פריקה וטעינה בבהמה שנמצאת בבית הקברות. ומזה מוכח דהכניסה לכהן לבית הקברות אסורה.

רב רחימאי יצ"ו כתב: עיינתי בלשון הבית יוסף בחו"מ, וראיתי שגם שם שכל את לשונו ולא כתב כלשון המשנה: בבית הקברות. אלא בבין הקברות. ואנא דאמינא לישרי לן מר, דאין זה מן השכל לשבש לשון המשנה. שהוא מנופה בי"ג נפה, ובאמת בטור כתב: היה כהן והבהמה בבית הקברות וכו', ובבית יוסף: שם במשנה לענין השבת אבידה וכו', ולא העיר להגיה או לכתוב פירוש בבין הקברות, (טור ובית יוסף ח"מ סימן רע"ב). וחלילה לומר שמרן הבית יוסף שבש לשון המשנה בדבר שנפקא מינה לענין דינא, שאם נפרש בין הקברות יוצא לדין, שאם היא בבית הקברות אעפ"י שאינה בין הקברות חייב לפרוק ולהשיב האבידה. כשהיא רחוקה ד' אמות מן הקבר, וזה לא נמצא בשום פוסק, אלא ודאי טעות סופר נפלה בשו"ע, וצריך להגיה בבית הקברות, והרי זה כעין מה שכתב הערוך עלה דמתניתין: רבי יהודה אומר אף לכהן הקברות (ערובין כ"ו:) אבל בנוסחת גירסאות שבמשנה בש"ס בבלי בין הקברות, ונראה שכאן היה כתוב בי' בקו על היוד, ופשטו לה בטעות ע"כ. וכן הוא בירושלמי (תענית דף ס"ה), בין הקברות ובתלמוד בבלי תענית ט"ז, בית הקברות (ערוך השלם ערך בית הקברות), ובאמת בגליון הש"ס עירובין שם כתוב: ס"א בבית הקברות, ואם כך אמרו בלשון המשנה כל שכן הוא שנאמר זה בלשון השו"ע, ואין לזוז מלשון המשנה והגמרא שהוא מקובל מוגה ומנופה כסולת נקיה.

ומכאן למדנו מפורש שאסור לכהן להכנס לבית הקברות אפילו במקום מצות פריקה או השבת אבידה.

מכל האמור ומדובר נראה לפע"ד, שדעת הרי"ף, והרמב"ם ז"ל, ואפשר שגם הרא"ש סוברים שהכניסה לבית הקברות אפילו ברחוק ד' אמות מן הקבר אסור מדין תורה. וכיון שלא מצאנו מפורש שמרן בשו"ע, חלק על זה, ומכיון שמדין פריקה והשבת אבידה מפורש יוצא לאיסור, אין אני יכול להורות היתר להכנס לבית הקברות נגד דברי הרי"ף והרמב"ם, ומזקנים אתבונן, שכן ראיתי נוהגים בימי ער"ח ניסן ואלול, שהמונים היו נוהרים לבית הקברות, בהר הזיתים, בירושלים, להשתטח על קברי צדיקים וקברי אבות, והכהנים החרדים לדבר ה' היו עומדים אחרי החומה בחלונות העשויות לשם כך, ומשם היו קוראים מזמורי תהלים ואומרים קדיש ולא היו נכנסים כלל לבית הקברות, ועל כגון זה נאמר: פוק חזי מאי עמא דבר, (ברכות מ"ה).

לאור דברי הרמב"ם אלה, אסורה נא לעיין בדברי הגאון המפורסם לתהלה חו"ב בחדרי תורה כמוהר"ר יקותיאל יהודה גרינוואלד יצ"ו, רב ואב"ד בקאלומבוס, אהייא, בספרו החשוב ורב הערך כל בו על הלכות אבלות ח"ב, (סימן ב' סעיף ב') שכתב: עד היום לא קם שום פוסק בישראל לחוש להחמיר שלא לילך לבית הקברות אם אינו הולך בתוך ד' אמות של קבר, והנה שם במסכת סוטה מפורש שמת או קבר תופס ד' אמות ואין חולק ואין מחמיר יותר עד היום הזה. (שם ד'), ואולי אפשר להקל בבית הקברות שיצמצם להרחיק עצמו שלש אמות, והוא לפי הרלב"ח וכו', שדוקא המת תופס אבל לא הקבר ונפקא מינה במקום שמעמיקים בקרקע אמה או אמתיים לא מיחסר, ומה שהביא המחבר גם קבר, אפשר שבימיהם לא העמיקו כל כך את המת בקבר, וכו', וכעין זה חידש הגאון העמק שאלה (בפרשת חיי שרה י"ד אות ו') שכתב: ועכשיו נהגו להקל לאמר קדיש אחר הקבורה הגם שאינם מרחיקים ד' אמות, לפי שנהגו להעמיק הקבר, יותר מעשרה טפחים וכו', ובימי הש"ס לא היו מעמיקים כמו שכתבו התוס' (שם ד' 62).

ואנא דאמרי אף אם נניח שגם בבית הקברות סגי בד' אמות. ודאי שהיינו ד' אמות מכל צדדי הקבר, ובבית הקברות שכל קבר מוקף קברים מכל סביביו אין בו אפשרות של רחוק ד' אמות בין קבר לקבר. וכמו שכתבתי לעיל, אבל באמת כבר כתבתי שכל דין זה של רחוק ד' אמות הוא בקבר יחיד, או יחידים, שאסורו הוא משום שמא יאהיל, אבל בבית הקברות עצמה הרי מצאנו מפורש בדברי הרי"ף והרמב"ם שאסור להכנס בה מדין מגע שהקבר מטמא כמת, וכל שטח בית הקברות נדון כקבר, ולא מצאנו חולק עליהם בדין זה, ובאשר לחדושו של העמק שאלה. ספר זה אינו נמצא במחיצתי, אבל לענ"ד נראה, שאין העמקת הקבר מוציאה אותו לא מדין מגע, ולא מדין אהל, שהרי קיימא לן טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, (אהלות פ"ז מ"א), פרש"י: טומאה רצוצה שאין לה אהל טפח בוקעת ועולה ומטמאה כל המאהילים עליה אפילו סמוך לרקיע, (חולין ע"א).

וכן פסק הרמב"ם: זה כלל גדול בטומאת מת שכל דבר המטמא באהל מן המת, אם היה רצוץ שאין לו חלל טפח הרי הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע, בוקעת ויורדת עד התהום ואינה מטמאה מן הצדדין, וכו', ואם היה מקום הטומאה חלול טפח על טפח על רום טפח, הוא כקבר סתום ומטמאה מכל צדדיו, (הלכות טומאת מת פ"ז הלכה ה'), הרי שהטומאה יורדת עד התהום ועולה עד הרקיע, ואם כן כשהמת קבור בעומק עשרה טפחים מאי הוי הרי, הטומאה בוקעת ועולה.

ועל כל פנים יש לומר שבבית הקברות הואיל וכל השטח נדון כקבר, וכיון שיש בין הקבורים גם נפלים שאין מעמיקים קברם עשרה טפחים, באסורו עומד ואין להכנס אליו.

עוד כתב הרה"ג המחבר יצ"ו: בא לידי ירחון המאור ושם ראיתי, שרב אחד התפלא עלי, על מה שכתבתי בספרי "כל בו", שרב כהן מותר לדרוש בהקמת מצבה אם עומד רחוק ד' אמות מן הקבר, הלא מפורש בסימן שע"ב, שכהן צריך להרחיק משדה שנאבד בו קבר עד מאה אמה. (יו"ד סי' שס"ט סעיף א'). וכן אסרו לכהן לחזור אחרי אבידה בשעה שהיא בין הקברות. (חו"מ סי' רע"ב), ומעכת"ר הרה"ג המחבר, דחה דבריו בשתי ידים וכתב: שדה שנאבד בה קבר אין לכהן ליכנס שם, אבל בבית הקברות שלא נאבד בו קבר מותר לכהן ליכנס, וכן אם בהמה נכנסה לבית הקברות, אין לכהן ליכנס לפי שהבהמה לא תצמצם דרכיה, מבלי לדרוך על הקברים. ולא תעמוד ארבע אמות מהקבר, ולרמז לכהן שיבא אחריה רק הבהמה רובצת בין הקברות, (שם 64). והנני עונה אומר: רז"ל, אמרו, ת"ח שאמר דבר הלכה אין מזיחין אותו ואמרי לה אין מזניחין אותו, ואמרי לה אין מזחיחין אותו, (חולין ז'.) וכלהו הני אמרי לה, הלכתא נינהו, מכאן שרב זה שהשיג עליו אין לבטל דבריו לגמרי, ובאמת כבר כתבתי להוכיח מדברי הרי"ף, שדין זה של שדה שנחרש בו קבר נובע מדין בית הקברות שכולו טמא, ולענין בהמה הנמצאת בבית הקברות, הלא דינו של מרן ז"ל בשו"ע הוא בבהמה שהיא רובצת בבית הקברות ולענין מצות פריקה, ובהמה רובצת זאת, לא תוכל ולא תרצה לזוז ממקומה כל זמן שהיא טעונה משא, ואעפי"כ פטור ממצות פריקה אפילו אם עומדת ברחוק ארבע אמות ממקום הקבר, ובאמת מה שנאמר בהמה הוא לענין פריקה וטעינה, אבל לענין השבת אבידה פטור הכהן מכל אבידה שבבית הקברות אפי' שאינה מתטלטלת.

ובזה מתורצת תמיהת הב"ח: ותימה למה לא כתב זה רבינו בדין השבת אבידה, וכתבו כאן גבי פריקה וטעינה וכו', ואפשר דכיון דכתבו גבי פריקה דאיכא נמי צער בעלי חיים דפטור ממילא נשמע דכל שכן דפטור בהשבת אבידה (ב"ח חו"מ סי' רע"ב סעיף ח'). ולפי מה שכתבתי מתורץ שפיר, דתני בפריקה וטעינה אעפ"י שודאי לא תזוז הבהמה ממקומה, וכל שכן באבידה שאף אם תזוז ותעמוד בתוך ד' אמות של קבר פטור. ואעיקרא דדינא פירכא, שהלא דין הרחקת ד' אמות, הוא מדרבנן משום שמא יאהיל בגופו או בידו, ופטור השבת אבידה ופריקה וטעינה הוא מדאורייתא, ומדאורייתא מותר לעמוד תוך ד', וכשפטרה התורה השבת אבידה ופריקה וטעינה היינו כשיש בה עבירה דאורייתא ודאית, והיינו משום דכניסה לבית הקברות אסורה, וכמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם, וכדאמרן.

והנה הגאון המחבר יצ"ו אייתי לן תשובת "דודאי שדה" ותשובות מהרש"ם שמדבריהם מוכח דסבירא להו דמותר לכהן להכנס בבית הקברות, ברחוק ארבע אמות ממקום הקבר, והנה בדבר זה כבר קדמם הרדב"ז שפירש דברי הרמב"ם דאיירי באופן שאין שם דרך להכנס אלא על הקברות, אבל כבר כתבתי שלפענ"ד דברי הרמב"ם כפשוטם אינם מתפרשים כן, ולמודעי אני צריך שאין דברים הללו אמורים אלא למקום שמתחיל בו שורת הקברים שזהו הנקרא בית הקברות, אבל במקום שמשאירים לכתחילה שטח של ארבע אמות על יד הכניסה, או בסביבותיה מסביב לשורת הקבר מכל צד, אין זה בכלל בית הקברות ומותר לעמוד בהם, ומסתברא לי לומר שכן הוא דינם של מהרש"ם ודודאי שדה שהביא הרה"ג המחבר יצ"ו, אבל ממקום שמתחיל שורת הקברים לא מהניא הרחקת ארבע אמות, לפי שממקום שהתחילו הקברים נקרא בית הקברות אפילו אם יש ד' אמות חלל וכדאמרן.

ומכל מקום איני מכריע בהלכה זאת רק מה שנלע"ד כתבתי, וצור ישראל יצילנו משגיאות, ויראנו מתורתו נפלאות, ויזכנו ליעודו מפי נביא קדשו: בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים.

והנלע"ד כתבתי.