סימן קל
(ליו"ד סימן ת"ג)
- בלא נגמר ליקוט עצמות בו ביום כי אם ליום המחרת מתי נוהגים אבילות -
ירושלים, י"ב ניסן תש"י
לכבוד
מעלת הרב הגאון המפורסם לתהלה
כמוהר"ר שמואל אליעזרי יצ"ו
רב בבית וגן, וצבא ההגנה לישראל
בירושלים.
שלום וברכה ברוב הוקרה.
נתכבדתי במכתבו מיום י' אדר דנא. ובו שתי תשובות בדין לקוט עצמות, וארון העובר ממקומו למקום אחר, נעתר לחפצו החביב עלי הנני כותב למעכ"ת חו"ד לפי קוצר השגתי, בעזרת צור ישועתי.
א. נסתפקתי אם לא נגמר לקיטת העצמות בו ביום אלא למחרת, מתי נוהג אבלות, ביום ראשון שבו התחילה לקיטת או ביום שני שבו סיימו הלקיטה, או אולי בשני הימים, כיון דסו"ס בשניהם יש ליקוט עצמות והלא מפורש בירושלמי פסחים פ"ח ה"ח ומו"ק פ"א ה"ה אין שיעור ללקיטת עצמות ואפילו כל שהוא חייב להתאבל ע"ש. ולא מצאתי דבר זה מפורש בפוסקים ולכן הכרח לדייק מדברי רבותינו הדנים בענינים אלה וה' יהי' בעזרי לאוקמי שמעתתא אליבא דהלכתא, ע"כ.
תשובה
מעכ"ת פשיט ספקו זה ממ"ש הטור ושו"ע: היה עומד ומלקט וחשכה לו מותר ביום שלאחריו לפיכך אין מלקטין אותם סמוך לחשיכה כדי שלא יהיה נמצא שלא התאבל על ליקוט עצמות אביו (יו"ד סי' ת"ג ס"א). ואם נאמר שעם תחלת הלקיטה חלה האבלות הלא מהרגע הראשון שהתחיל ללקוט כבר התחייב והתאבל, מכאן מוכח שאין האבלות חלה אלא בגמר הלקיטה, הלכך אם לקטן אם חשכה באופן שגמר הלקוט עם חשכה לא חייב להתאבל כלל.
ואין ראיה זאת מכרעת לע"ד, דהנה עיקר הלכה זאת היא במסכת שמחות פרק י"ב, ובאמת הגירסא משובשבת במקומה, והגירסא הנכונה היא זאת שכתבה הרא"ש ז"ל: ליקוט עצמות אינו אלא יום אחד לפיכך אין מלקטין אותן עם חשיכה ר"ש אומר היה עומד ומלקטן באותו היום וחשכה מותר ביום שלאחריו (הרא"ש מו"ק פ"א סי' ט'). והכי פירושה: ת"ק סבר דכיון שליקוט עצמות אינה אלא יום אחד לפיכך אין מלקטין אותן עם חשכה שא"כ לא תהיה ניכרת האבלות דמשגמר הרי חשך היום ומתחיל יום שאחריו שאינו נוהג אבלות. ור"ש אומר שאמנם אין מלקטין לכתחלה עם חשיכה משום דבזה ניכר שהוא רוצה לבטל מעליו האבלות, אבל אם היה עומד ומלקטן באותו יום וחשכה מותר ביום שלאחריו הואיל ומשעת התחלת הליקוט חלה עליו האבלות אעפ"י שלא נהג בה למעשה מותר ביום שלאחריו, ולפי"ז יוצא דתרווייהו ס"ל דעם התחלת הליקוט חלה האבלות, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ת"ק אמר דלכתחלה אין מלקטין עם חשיכה ור"ש אומר שמותר בדיעבד, שאלת"ה לימא כולהו בדיעבד אם לקטן עם חשיכה אסור ביום שאחריו ור"ש אומר מותר, או שניהם לכתחלה ר"ש אומר מלקטן עם חשיכה ומותר ביום שלאחריו, ומדשני בלישנייהו לת"ק אין מלקטין ור"ש אומר אם לקטן וכו' מוכח להדיא דלא פליגי וכדאמרן.
והנה הטור ז"ל כתב: כתב הר"מ מרוטנבורק כל זמן שלא נקברו חל עליו דין אנינות לאסור בשתית יין ואכילת בשר ואחר שנקבר חל עליו כל דין אבלות עד הערב, וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין עליו דין אנינות כלל אלא מיד חל עליו אבלות אפילו קודם שקברום, היה עומד ומלקט וחשכה מותר ביום שלאחריו לפיכך אין מלקטין סמוך לחשכה (טור יו"ד סי' ת"ג). מדבריו למדנו שלדעת מהר"ם שנוהג דין אנינות בליקוט עצמות לפיכך הרי זה דינו כשעת מיתה שלא חלה האבלות אלא משעה שנסתם הגולל, ולהרא"ש: שאין אנינות נוהגת בליקוט עצמות מיד להתחלת הליקוט מתחילה האבלות דכיון שאבלות הליקוט אינה חלה בשעת הקבורה הרי חלה עליו מיד.
אולם דברי הטור: היה עומד ומלקט וכו' לפיכך אין מלקטין. צריכים פירוש דמאי לפיכך? אדרבה כיון שאם חשכה לו מותר ביום שלאחריו מותר ללקט אפילו לכתחילה סמוך לחשכה. מרן הב"י עמד על זה ותירץ בנועם לשונו: כלומר כדי שלא יהיה נמצא, ופירוש דבריו הוא דאפילו שקיים האבלות בפועל שהיה עומד ולוקט מכל מקום כיון שלא נהג מעשה אבלות בפועל נמצא שלא התאבל על ליקוט, וכן כתב בש"ע: לפיכך אין מלקטין אותם סמוך לחשכה כדי שלא יהיה נמצא שלא התאבל על ליקוט עצמות אביו.
רמ"א ז"ל הוסיף וכתב: ואין אנינות בליקוט עצמות רק חל עליו אבלות מיד (שו"ע שם) ולכאורה דברים אלו הם מיותרים דאנינות מאן דכר שמה בדברי המחבר, אבל ברור הדבר שרמ"א בא לפרש שלא תאמר שאם לקט וחשכה עליו לא יצא ידי חובת אבלות הואיל ולא חלה אבלות אלא בשעת גמר הליקוט וצריך לנהוג אבלות ביום שאחריו, לזה בא רמ"א ופירש דאין אנינות בליקוט עצמות הלכך חלה עליו אבלות מיד היינו משעת הליקוט.
וכד דייקינן נמצא שדבר זה מפורש בגמ': המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהם כל היום ולערב אין מתאבל עליהם. ולכאורה קשיא דפסקא זאת ולערב וכו' היא מיותרת לגמרי, שהרי הדבר ידוע שכל דבר שמצותו ביום כשר כל היום מערב עד ערב ולא ערב שאחריו שהוא נקרא יום אחד התוס' עמדו ע"ז וכתבו בפירושם קמא דרב חסדא פירש מתניתא זאת ואמר דאפילו צרורין לו בסדינו לא יתאבל בערב דכיון שעבר יום ראשון של אבלות שוב אינו מתאבל אפילו אם עדיין לא נקברו העצמות, אבל לפירוש היש מפרשים מילתיה דר"ח ארישא קאי אפילו צרורין איתא בסדינו כמה ימים צריך להתאבל כל זמן שרואה ולפי"ז סיפא דולערב אין מתאבל קשיא וכדאמרן.
והנה רש"י ז"ל פירש: אפילו צרורין שאינו מלקטן ואינו רואה אותן הרי זה זה אינו מתאבל כל זמן שלא נקברו. ופירושו צריך ביאור שהרי ביום הלקוט חייב להתאבל אף אחרי שנקברו, וצ"ל שהוא מפרש כיש מפרשים דתוס' וה"ק ואפי' הם צרורין בסדינו שאינו רואה אותם בשעת הלקוט חייב להתאבל עד שיקברם, אבל בלקוט עצמות שאינם צרורים בסדין חייב להתאבל כל אותו יום הליקוט, מכאן שרש"י והתוס' סוברים כהרא"ש דאבלות לקוט העצמות חלה מזמן לקוט ונמשך עד זמן הקבורה אם לא נקברו באותו יום או יום אחד מזמן הלקוט אם נקברו בו ביום.
עכ"פ לפירש"י והי"מ שבתוס' קושיתנו במקומה עומדת דסיפא דולערב אין מתאבל עליהם היא משנה שאינה צריכה. ולאור דברי התניא במס' שמחות הנ"ל עפ"י גירסת הרא"ש מתפרשת הגמרא שפיר דהכי קאמר: המלקט וכו' מתאבל עליהם כל היום, ולערב, כלומר: אפילו אם קברם עם חשיכה שנמצא שלא התאבל עליהם בפועל באותו יום, אינו מתאבל עליהם, ורב חסדא דאמר אעפ"י שצרורין לו בסדינו אסיפא קאי, דמי שלקטן עם חשיכה אעפ"י שהם צרורין בסדינו אינו מתאבל עוד ביום הליקוט הוא יום האבלות בפועל, וכפירוש קמא דהתוס'. וכן כתב המאירי: ויש מי שמפרש לקולא כלומר שלא תאמר שאם לקטם ולא נקברו שיהא מתאבל עד שיקברו אלא משעבר יום לקיטתו אפילו צררם בחלוקו וכו' אם רואה אותם מיד אינו מתאבל עוד עליהם אלא אם כן חזר וליקט ולזה הדעת נוטה.
מכל האמור ומדובר תורה יוצאת מחוורת כשמלה דלהרא"ש ודעמיה דאבלות ליקוט העצמות אינה תלויה בקבורתן, אבלות זאת מתחלת מיד משעת התחלת הליקוט. ונראה לי להסביר הדבר מילתא בטעמא, דטעם האבלות ביום הלקוט הוא משום חרדת הדין שמתעוררת ביום לקוט העצמות וכמ"ש בירושלמי: בראשונה היו קוברים אותן במהמורות נתעכל הבשר מלקטין העצמות וקוברים אותם בארונות אותו היום הוא מתאבל ולמחר היה שמח שנמלטו עצמות אבותיו מן הדין (ירושלמי מו"ק פ"א ה"ה). מכאן למדנו שיום ליקוט העצמות הוא יום דין הלכך חלה חובת אבלות על אלה שמתאבלין עליהן, והדין הוא מתחיל משעת התחלת הליקוט וסמך לדבר מדברי שמואל למה הרגזתני וכו' (שמואל מא' כ"ח).
מדברי הירושלמי מוכח שאבלות נוהגת עד יום הקבורה מדאמרו למחר הוא שמח. ולדעת האומרים שיום הליקוט הוא יום האבלות ואעפ"י שלא נקבר באותו יום, צריך לומר: דלענין אסור שמחה נמשכת עד הקבורה אבל האבלות מסתיימת ביום הלקוט.
והנה מעכ"ת יצ"ו כתב להביא ראיה נוספת לדבריו ממ"ש באבל רבתי (פי"ב): א"ר אלעזר בר' צדוק אמר לי אבא בשעת מיתתו בתחלה קברני בבקעה ולבסוף לקט עצמותי וכו' נכנס יוחנן ולקטן וכו' נכנסתי וקרעתי עליהם ופרשתי עליהם את הסדין וכו'. הרי שהוא קרע אחר הליקוט משמע שרק אז חל עליו דין אבלות ע"כ.
וגם זאת אינה ראיה מכרעת לדעתי דיש לומר שלענין קריעה טפי עדיף לעשותה בשעה שרואה את העצמות שיש בה עגמת נפש מרובה, אבל לענין אבלות משעת התחלת הליקוט מתחייב בה בין אם לקטן הוא עצמו או שלקטו אחרים משום שבשעת התחלת הליקוט מתחילה חרדת הדין.
ולפי"ז מ"ש: כל שקורעים עליו בשעת מיתתו קורעים עליו בשעת לקוט עצמות (אבל רבתי שם וש"ע שם) היינו לאשמועינן שלא לדחות הקריעה עד סתימת הגולל אלא משעת הלקוט חלה החובה למלקט עצמות כשהוא מאלה שחייבים באבלות וכשמלקטן ע"י אחרים קורע בשעה שהוא רואה את העצמות וקודם שיפרוש עליהם סדין אפי' אם הוא אחר יום הליקוט. שהאבלות אינה פוטרת את הקריעה. ומ"מ אם קרע ביום הליקוט נפטר מחובת קריעה לכשיראה את העצמות.
כללם של דברים: אבלות ליקוט עצמות מתחילה עם התחלת הליקוט ואינו נמשך אלא אותו היום הלכך אם נמשך הליקוט שני ימים אינו מתאבל אלא ביום הראשון, וצדקו מאד לדעתי דברי הגשר חיים (להגרי"ם טוקצינסקי יצ"ו) שכתב שאפילו לא גמר הליקוט למחרת היום נוהג האבלות ביום ראשון ופוסק משחשכה (גשר החיים פרק כ"ו סימן ד' סעיף ח').
והנה מעכת"ר אייתי בדבריו דברי הרמב"ם ופירוש הכ"מ דלכן השמיט הרמב"ם מתניתא דשמחות משום דאפשר דס"ל דלא דסמכא היא, משום שכשהתחיל ללקוט חלה עליו האבלות מיד, וכיון שנתאבל עליו שעה אחת אעפ"י שמיד חשכה מה בכך הרי נתאבל (הלכות אבלות פי"ב ה"ח). ומעכ"ת הוסיף וכתב אולם אף ששיטתו בדעת הרמב"ם שחיוב האבלות מתחיל עם תחילת הליקוט אין מכאן ראיה שאם לא נסתיים הליקוט בו ביום שלא ינהגו אבלות למחרת היום כיון דסוף סוף יום שני הוא יום ליקוט עכ"ל.
ולי נראה דשפיר יש ללמוד מדברי הרמב"ם שאינו נוהג אבלות ביום סוף הליקוט דכיון שחלה האבלות ביום ראשון של ליקוט עם חשיכה פקעה חובת אבלות ואינה חוזרת שוב ביום שני אעפ"י שמסיימים בו הליקוט דכלל הוא בדין זה שאין ליקוט העצמות מחייב אלא אבלות יום אחד ולא יותר. ועוד נראה לי שמדברי הרמב"ם עצמו משמע כן, דהנה כבר כתבתי לעיל דמתניתא דשמחות היא מתניתא הנז' בגמרא: ולערב אין מתאבל עליהם. והיינו דינא דמתניתא היה עומד ומלקטן באותו יום וחשכה מותר ביום שלאחריו, הא למדת דאעפ"י שלא נהג אבלות בפועל אפילו שעה אחת, שהרי עד שחשכה היה עוסק בליקוט, בכל זאת אינו חייב באבלות משחשכה וכל שכן הוא שאם נהג אבלות בפועל שעה אחת ביום ראשון של ליקוט שאינו מתחייב ביום המחרת שבו מסיים הליקוט.
ולפי"ז מתורץ שפיר מה שהרמב"ם השמיט מתניתא דשמחות שהרי היא כלולה בגמרא, וכיון שבגמרא לא תני מילתא דחכמים לא ילקטם עם חשכה לא פסק הרמב"ם כוותייהו, דכן היא הלכה רווחת שאין למדין מן התוספתות כשהם נגד דברי תלמודין (עיין תוי"ט וראשון לציון ותוס' רעק"א ברכות פ"ב מ"ה).
והנה הרדב"ז שם תירץ ואפשר שדמו אותה במה שכתב: מתאבל עליהם כל היום כולו, כלומר יעשה באופן שיתאבל עליהם כל היום כולו ואם ילקט אותם סמוך לחשכה נמצא שלא התאבל כל היום. ובאמת לשונו של הרדב"ז עמוס קצת וכמו שעמד על דבריו מעכ"ת רב חביבאי יצ"ו, אבל לדעתי פירוש כל היום כולו הוא שכל היום כולו הוא ראוי לאבלות ובחלק ממנו נפטר מאבלות ואפילו שעה קלה, וכן דייקי דברי הרמב"ם: מתאבל עליהם כל היום כולו. ומלת כולו היא מיותרת לגמרי, אלא הכוונה ברורה דה"ק כל היום כולו הוא זמן האבלות אפילו בשעה קלה ממנו. ומכל מקום לענ"ד נראה כמו שכתבתי דהרמב"ם השמיט רישא דמתניתא דמסכת שמחות מפני גירסת מתניתא זאת בתלמודין.
מסקנא דדינא:
א. יום ליקוט עצמות אין בו דין אנינות אבל נוהג בו דין אבלות משעה שהתחיל בליקוט עצמות ונמשך כל אותו היום עד הערב.
ב. התחיל בליקוט עצמות עם חשכה אינו נוהג אבלות למחר אלא שעת הליקוט שעם חשיכה עולה לו כאלו התאבל כל אותו היום הואיל ואבלות ליקוט עצמות היא בכל חלק מחלקי אותו היום.
ג. לפיכך התחיל בלקוט עצמות ביום זה וגמר את ליקוטם ביום מחר אינו נוהג אבלות אלא ביום שהתחיל ואפילו בשעה קלה של אבלות פוטרת אותו מאבלות יום מחר.
ב. המתאבלים ביום ליקוט עצמות
מלישנא דמתניתין וכן ממתניתא דשמחות: המלקט עצמות אביו ואמו (מו"ק ח"י) משמע להדיא שלא נתחייבו באבלות זאת אלא דוקא הבנים ולא כל הקרובים האחרים שמתאבלים עליהם בשעת מיתתם. מכאן יוצא לדין: דכל יתר הקרובים מותרים ללקט עצמותיהם של אלה שמתאבלים עליהם בחול המועד לדברי הכל. וכן פסק הרמב"ם ז"ל המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהם כל היום כולו (ה' אבלות פי"ב ה"ח) משמע דאביו ואמו הוא דוקא, אבל ממה שכתב: וכן אין מלקטים עצמות אביו ואמו במועד שאבל הוא ואין צריך לומר שאר קרובים (שם פי"א ה"ו) מוכח שגם שאר קרובים מתאבלים ביום ליקוט עצמות שאם לא תאמר כן הרי מכיון שאין עליהם חובת אבלות הרי שמחה היא להם.
הרדב"ז עמד על זה וכתב: איתא באבל רבתי והטעם שכל ליקוט עצמות אבל הוא. ולפיכך כתב ואין צריך לומר שאר קרובים ודו"ק. והכי תניא: כל שקורעים עליו בשעת ליקוט. וכן בכל שאר דיני אבלות. פירוש דבריו הוא דבמתניתא דמסכת שמחות איתא: ליקוט עצמות אינו אלא יום אחד וכל שקורעים בשעת מיתה וכו' וה"ה לאבלות. ועל יסוד דבריו אלה כתב: והוא דנקט אביו ואמו לומר שאפי' על אביו ואמו אינו מתאבל אלא יום אחד אבל הוא הדין לשאר קרובים שהוא חייב להתאבל עליהם דיום ליקוט עצמות כיום שמועה הוא כדכתיבנא (שם פי"ב ה"ח).
והנה מעכ"ת יצ"ו כתב: דברי הרדב"ז קשה להולמם בלשון רבינו וכו' דמשמע דוקא בעצמות אביו ואמו דרבנן גזרו דין אבל כל אותו יום משום כבוד אביו ואמו, ולפי מ"ש דברי הרדב"ז מפורשים בלשון רבינו דכתב ואין צריך לומר שאר קרובים מתאבלים ביום הליקוט, הלכך מ"ש המלקט עצמות אביו ואמו מוכרח לומר שלא דוקא קאמר, וכן כתב הרא"ש: ולא דוקא אביו ואמו אלא כל הקרובים נמי מתאבל עליהם ביום ליקוט עצמותיהם בכל הדברים הנוהגים באבל בכפיית המטה ועטיפת הראש ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה ורחיצה וסיכה דתניא באבל רבתי וכו' (הרא"ש מו"ק פ"א סי' ט'). וכן פסק מרן ז"ל: המלקט עצמות אביו או של שאר קרובים שמתאבלים עליהם מתאבל עליהם כל היום (יו"ד סי' ת"ג סעיף א') והכי נקיטינן הלכה למעשה.
ג. העברת ארונו של מת ממקומו למקום אחר
גרסינן בגמרא: תניא ארון העובר ממקום למקום עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, ותניא ארון העובר ממקום למקום אין עומדים עליו בשורה וכו' קשיין אהדדי, לא קשיא כאן כששלדו קיימת כאן כשאין שלדו קיימת. וכן פסק הרמב"ם: המפנה ארונו של מת ממקום למקום אם שדרו קיימת עומדים עליו בשורה וכו' ומספידים אותו אעפ"י שהעבירוהו אחר שנים עשר חדש, ואם אין שדרו קיימת אין מספידים אותו כו'. מדבריו מוכח דארונו של מת אפילו אם שדרו קיימת אין מתאבלים עליו כלל דלא הטילו חובת אבלות יום אחד אלא בליקוט עצמות אבל כשמעבירים הארון ממקום למקום אפילו אם שדרו קיימת אין מתאבלים עליהם אלא עומדים בשורה ומספידים משום כבודו של מת דכל ששדרו קיימת חייבים בכבודו לא רק הקרובים אלא גם אלה שבמקום קבורתו האחרון
אולם מדברי מרן נראה לכאורה שגם לארון העובר מתאבלים עליו דכתב: ארון העובר ממקום למקום אם שלדו קיימת עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים אם יש אבלים שמתאבלים עליו (יו"ד סי' שמ"ה סעיף ח') מכאן למדנו שגם בארון העובר מתאבלים עליו אלה שחייבים באבלותו.
ומ"מ הדבר תמוה שהרי מדברי הגמרא מוכח שאין דין אבלות נוהגת במעביר ארון ממקום למקום, וכן מוכיחים דברי הרמב"ם וכדכתיבנא
לכן נראה לי דמרן ה"ק שאין אומרים תנחומי אבלים אלא אם יש אבלים שמתאבלים עליהם בשעת מיתה אעפ"י שאין מתאבלים בשעה זאת מ"מ כיון שהם אבליו אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים אבל אם אין כאלה למי יאמרו ברכת ותנחומי אבלים.
והנה הרמב"ן כתב: תניא ארון העובר ממקום למקום עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים וכו' ומאי ברכת אבלים וכו' שאומרים עליו שאם היו קרובים עם הארון ששלדו של מת קיימת, כיון שמתאבלים עליו כיום ליקוט עצמות, אומרים עליהם ברכת אבלים ותנחומי וכו' ע"כ. מדבריו מוכח דס"ל שגם ביום העברת ארון ממקום למקום נוהג דין אבלות כיום ליקוט עצמות וכמ"ש מעכ"ת, אבל נראה לי ודאי שטעות סופר נפלה בדבריו וצ"ל הואיל ומתאבלים עליו ביום ליקוט עצמות, והדבר מוכרע מעצמו דאם מתאבלים עליו כיום ליקוט עצמות אין מקום לשאלתו מאי ברכת אבלים וכו' אלא מוכרח לומר דה"ק: מאי ברכת אבלים ותנחומי אבלים דכיון שאין מתאבלים אין מקום לברכת ותנחומי אבלים. וע"ז תירץ כיון שמתאבלים עליו ביום ליקוט עצמות אף ביום ארון העובר אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים, דיום העברת ארון הוא מעין יום לקוט עצמות. לפי"ז יוצא שהרמב"ן לא פליג אירושלמי דאמרו מפורש המעביר ארון וכו' אין בו משום לקוט עצמות (ירושלמי פסחים ומו"ק פ"א ה"ב).
מכללם של דברים למדנו:
העברת ארון ממקום למקום וליקוט עצמות חלוקים בדינם. יום העברת הארון אין בו דין אבלות כלל אלא אם שלדו קיימת עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, דכיון שהגוף מונח בארון כצורתו בחיים נוהגים בו כבוד כיום שמת בו לענין עמידה בשורה וכו' וצריכים ללוותו כמו בשעת הוצאת המת, (יו"ד סימן שמ"א ס"א), ואם אין שלדו קיימת אין עומדים עליו בשורה ולא אומרים עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים, ואין צריך לומר שלא מתאבלים עליו אפילו בניו דכל שהגוף מונח בארון משעת קבורתו ומתפנה ממקומו למקום אחר בעודו בארון אין זה בגדר ליקוט עצמות הלכך אין מתאבלים עליו. וביום לקוט עצמות מתאבלים עליו משום ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים אפילו אם שלדו קיימת דמשעה שמניחים העצמות בטרסקל או בסדין הרי אין שלדו קיימת כמו שהיה בחייו, הלכך אין עומדים עליו בשורה וכו' וגם אין מצות לויה נוהגת בהם, וכמו שכן כתב הגרי"מ טוקצינסקי יצ"ו (גשם החיים ח"א סי' כ"ו פרק ד' סעיף ד' ובח"ב סי' כ"א), ואם אמנם אין אני מסכים לדעתו שלהרמב"ם דין לקוט עצמות הוא באין שלדו קיימת מכל מקום להלכה הנני מסכים לדעתו שבליקוט עצמות אפילו אם שלדו קיימת אין עומדים עליו בשורה וכו'.
וזהו מדינא לכל אדם מישראל, אבל לחיילים שנפלו במערכות הצבא ובמקרים כאלה של הרוגי מלכות וכדומה להם מצוה ללוותם בכבוד הראוי להם משום כבוד עם ישראל וחלוציו ומשום נחום אבלים להוריהם ומשפחתם, וכן עשינו בליקוט עצמותיהם של חלוצינו הגבורים שנספו במלחמת גאולת הארץ. מדין ארון העובר ממקום למקום.
אסיפא דמגילתא כתב מעכ"ת לישב מנהג ירושלים כשמעבירים ארון המת לקבורה במקום אחר נוהגים אבלות ביום הקבורה והיינו משום דחוששים לסברת הרמב"ן דבמעביר ארון המת ממקום למקום נוהג דין אבלות בו ביום. ולע"ד כבר כתבתי שאין מאן דאמר דמעביר ארון המת נוהג אבלות ומוטב לדחוק עצמנו בפירוש דברי הרמב"ן ולא לשוותו חולק עם הירושלמי ועם סוגין דתלמודין דמוכחא כן. ומנהג ירושלים להתאבל ביום הקבורה אינו מן הדין אלא משם כבוד למת ולקרוביו שיום קבורת ארונו הוא להם יום צער כיום הקבורה לפיכך יושבים ומקבלים בקורי קרובים וידידים לנחמם ולהפיג צערם.
והנלע"ד כתבתי.