סימן א'- פרטי דינים בנטילת ידיים של שחר / או"ח סימן ד

ירושלים, חשון תשו׳׳ב

לכבוד עמיתי בתורה

הרב הגאון המפורסם סבא דמשפטים כקש״ת

מוהר״ר חזקיה שבתי יצ״ו , 

ראב״ד מקודש וחבר מועצת הרבנות הראשית לארץ ישראל

ירושלים

שלום וברכה ברוב הוקרה וחבה.

שמחתי כעל כל הון בקבלת מכתבו היקר מיום ד רחמים תש״ז, ובו הערות מאירות ומזהירות על מ״ש בסה״ק ״משפטי עזיאל״ מהדו״ת לחלק אורח חיים. והנני מודה מאד למעכ״ת יצ״ו, אשר הואיל בטובו לעיין בספה״ק זה. ולהודיעני את הערותיו כדרכה של תורה, ומיני ומיניה דמר יתקלס עילאה.

ועתה הנני בא להשיב מאהבה על ראשון ראשון.

א. בסימן א׳ סעיף א׳ כתבתי: מדברי הגמרא מוכח להדיא דנטילת ידים וכו׳ דגרסינן התם, עד שירחוץ ידיו ג׳ פעמים. ומעכ״ת תמה ע״ז מדכתב הבית יוסף בשם הרשב״א, לא מצאתי בשום מקום דבר ברור שיצטרך ארם ליטול ידיו שחרית, דאי משום שיבתא… די ברחיצה, וכתב מעכ״ת באופן דלא מצא רמז בסוגיא זאת דרבי נתן דבעי כלי.

והנני להשיב דראיתי היא ממה שפרש״י [שבת קט,א[: ׳לנוטלה יפה עד שישפוך מים יפה שלשה פעמים על ידיו׳, ושפיכת מים על ידיו היינו ערוי, ואין ערוי אלא בכלי. ואף הרשב״א לא כתב אלא: לא מצאתי בשום מקום דבר ברור… לפי שהוא מפרש מ״ש בגמרא עד שירחוץ ידיו ג״פ, דהיינו רחיצה במים על ידי שכשוך. אבל רש״י מפרש: שישפוך על ידיו, והיינו בערוי על הידים ובכלי וכדאמרן. ואני בעניי סמכתי על פירושו של רש״י. ואני עוד תמיה על מעכ״ת שלא שם לבו למ״ש ופרש״י וכו׳. הרי שכל ראיתי היא מפרש״י שלאורו אנו הולכין.

ב. עוד כתבתי: וזו היא דעת הטור ומרן ומדבריהם למדנו וכו׳. וצריך לדקדק בערוי. וע״ז תמה מעכ״ת מדכתב מר״ן הבית יוסף בד״ה וכתב עוד הרשב״א… דערוי שכתב רבנו לאו דוקא וכו׳. ואני תמיה על תמיהתו, שהרי הבית יוסף כתב: אבל להעביר רוח רעה השורה על ידיו לא סגי בשכשוך, דלעולם אינה עוברת עד שיערה עליהם מים שלש פעמים וכו׳. מכל מקום אם שכשך ידיו ג׳ פעמים במימות מחולפים, נראה שאעפ״י שאינם באים על ידיו דרך ערוי מהני, דערוי שכתב רבינו לאו דוקא וכו׳ ושכשוך רחיצה מיקרי. הרי שלדעת הטור ומרן צריך ערוי שלש פעמים משום רוח רעה, אלא שבמים מחולפים סגי. דון מינה כשאינו נוטל במים מחולפים, צריך לערות עליהם שלש פעמים, ואין ערוי אלא בכלי.

ובאמת להלכה נסתפק מרן אי סגי בשכשוך ג׳ פעמים במים מחולפים. ולפי זה מ״ש בבית יוסף, נראה דערוי דכתב רבנו לאו דוקא, לא דקיימא הוא, וכדכתב למעלה משם הרשב״א והזוה״ק, וכמו שבארתי כל זה שם סמוך ונראה בד״ה והנה רב חביבאי, ותמיהני על מעכ״ת שלא שם לבו לכל דברי אלה שבהם הבאתי דברי מרן הבית יוסף הנ״ל.

ג. כתבתי ע״ד הרשב״א, דלדבריו דילפינן נטילת ידים בשחרית מקדוש ידים, דומיא דכהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו, אם כן להוי גם כלי עליון לעכובא. ע״ז כתב מעכ״ת דעיקר הלמוד הוא מלשון הגמרא: נוטל ידיו. ולא הביא קדוש דכהן, אלא לתרץ – מאי שנא תפלת השחר מתפלת המנחה, אבל לא למילף ממנו, דאם כן ליבעי גם רחיצת הרגלים ככהן.

ואנא דאמרי לישרי לן מר, דמי לא ידע בכל אלה דעיקר הלמוד הוא ממ״ש נוטל ידיו, אבל זו היא שקשה להרשב״א, שאם נטילת ידים זאת היא משום תפלה, לבעי גם נטילה כזאת גם במנחה. וע״ז תרץ, דכיון שאנו נעשים בריה חדשה וכו', צריכים להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי, ככהן שמקדש ידיו קודם עבודתו. וע"ז הקושיא במקומה עומדת, דאם זה הוא טעם הלכה זאת, דלנטילת ידים בשחר שהשוו אותה חכמים לנטילת ידים דכהן, הדין נותן שיהיה דינו שוה בכל לנטילת ידים דכהן בשעת הכנסו לעבודה.

והנה חזיתיה למעכ"ת דכתב: דממ"ש הש"ס – נוטל ידיו, למדנו כלי וערוי. וממ"ש הש"ס – בשבת ירחוץ, למדנו דסגי בשכשוך. ומעתה שפיר נוכל לומר ממנו ולא מתוכו. ואין דבריו מדוייקים לע"ד, דאין להניח שסוגיות הש"ס חלוקות בדין נטילה, אלא דממ"ש במקום אחד נוטל ידיו, אנו למדין דמ"ש בשבת רוחץ ידיו, היינו על ידי ערוי, וכדכתב רש"י, וגם הרשב"א דקדק בלשונו וכתב: ואני לא מצאתי בשום מקום  ד ב ר   ב ר ו ר,  שיצטרך אדם וכו', והיינו משום דלשון רחיצה אפשר לפרשו בעירוי או בשכשוך, וכיון דמצאנו במקום אחר, נוטל, למדנו שגם מה שנאמר רוחץ, הוא על ידי ערוי. וזהו כלל גדול בתלמוד: ילמד סתום מן המפורש (יומא נט,א זבחים נג,א), ולפיכך אין כאן מקום לפשרות ממנו ולא מתוכו, וכמו"ש מעכ"ת.

והנה מעכת"ר אסתייע ממ"ש החנוך: ואעפ"י שאנו מצריכין כלי לנטילת ידים, ויסוד הדבר הוא מפני שמצאנו כלי לנטילה בקדש, מכל מקום בקדושה הוא דמעט רחמנא ממנו ולא בתוכו וכו', ומ"מ אין להשוותם לגמרי בכל דיניהם, ודי לנו לחייב בנטילה ובכלי בחולין משום סרך. ולהניח מעוטו ד'מִמֶנו' שנאמר בו במקומו (החנוך מצוה קו). ואין דבריו מדוייקים לענ"ד, דמ"ש החנוך הוא לענין נטילת ידים לאכילה שהוא משום סרך הקדשים, וע"ז אמר שלמדנו עיקר נטילת ידים שהיא משום סרך, ולשיטתיה אזיל, דסבר דקדוש ידים ורגלים שבמקדש הוא להגדיל כבוד הבית וכל המלאכות הנעשות שם, ע"כ ראוי לנקות הידים. ולפי זה שפיר יש לומר שאין להשוות החולין למקדש, אבל להרשב"א דסובר שמצות קדוש ידים במקדש, וכן בבוקר, היא כדי להתקדש בקדושתו, לטעם זה שורת הדין נותנת להשוותו לגמרי לקדושי ידים שבמקדש, וכלל הוא בתקנת חכמים: כל דתיקון רבנן, כעין דאורייתא תקון (פסחים ל,ב).

על כל פנים טעם זה צריך ברור, ועל כגון זה נאמר: תורה היא וללמוד אני צריך (ברכות סב,א), או: הלכה היא וללמוד אני צריך (זוה"ק פ' צו ח"ג כח,א).

וה' יאיר עינינו בתורתו להבין דבריה ולדעת טעמיה וסודותיה, וכתפלת נעים זמירות ישראל: 'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך' [תהלים קיט,יח].

ד. בתשובתי כתבתי: מדברי הרשב"א בתשובה אחרת נלמוד, דכלי עילאה אינו מעכב. וע"ז כתב מעכ"ת: אתמהה דכלי ראשון ותחתון, מאן דכר שמיה בשס. ואני תמיה מאד על דבריו אלה, דהרי מדקדוק לשון 'נוטל' למד הרשב"א דצריך כלי, ונתן טעם לדבר משום שהוא דומה לכהן שנוטל ידיו בהכנסו לעבודה, ולפי כך הרי זה כמפורש דצריך כלי עליון ותחתון, וכמו שמצאנו בזוה"ק. ובודאי ידוע הדבר לכל, שכל הדברים שבתורת הסוד מקופלים ונובעים מההלכה, לכן כל דבר שלא נזכר בגמרא ובפוסקים – הלך אחר הקבלה (הרדב"ז בתשובותיו ח"א עי"ע בית יוסף או"ח סימן לא וסימן קמא. והדברים ארוכים ועתיקים), וטעמא דמילתא הוא דכל דברי הקבלה טמונים וגנוזים בתורת ההלכה, שהיא אוצר משולש – הלכה ואגדה ורזין דאוריתא.

ה. על תמיהתו של הרה"ג כמוהרי"ן [יצחק נסים] רחמים יצ"ו ע"ד מרן [סימן ד' סעיף ח] דכתב: 'אם שכשך ידיו [בג' מימות] מחולפים, יש להסתפק אם עלתה לו', נדחק מעכ"ת לתרץ דמ"ש מרן בבית יוסף, נראה שאעפ"י שלא באו בדרך ערוי, וכן מ"ש מזוה"ק נראה דלא מהני אלא בערוי, אינו מוחלט אלא דמספקא לה.

לע"ד אין לשון 'נראה' סובל משמעות של ספקות. ולעצם התמיה תרצתי לע"ד בטוב טעם ודעת שם בד"ה ולע"ד.

ו. על מ"ש: ואפשר עוד לומר דכלים דנקט בלשונו הזוה"ק לאו דוקא, ולמדתי זה מדברי 'נהר שלום'.ועוד כתב מעכ"ת דבסדור השמ"ש כתב: שתחלה יקח הכלי הנקרא נטלא שהוא שם קדוש וכו', ועוד הוסיף לתמוה על מ"ש דכל עיקר הנטילה בשני הכלים הוא משום מים עליונים ותחתונים, וע"ז תמה וכתב שאיך אחד מהכלים שהוא התחתון הארור יהיה כנגד קדושה ח"ו.

דברים אלה תמוהים מאד בעיני, דקושטא הוא דלכתחלה צריך ליטול בכלי עליון לתוך התחתון, ויש סוד בכלי העליון, וכמ"ש בנהר שלום: סדר הנטילה נוטל הכלי וכו' הוא סוד נשיקין וכו'. הכלי שהמים באים בתוכם נקרא נטל"א גימטריא שלוב הוי' ואדנו"ת וכו'. אבל כל זה הוא לכתחלה למי שבא בסוד ה', ואין ללמוד מזה לעכובא לכל אדם, ובאמת כתבתי שדברי הזוה"ק הם ברורים ומפורשים דבעי כלי עליון לעכובא (שם בד"ה ובאמת). אלא שבכל זאת כתבתי: ואפשר לומר עוד דכלים לאו דוקא, כלומר לאו דוקא לעכובא. ותמיהת מעכ"ת שאיך אחד מהכלים שהוא התחתון יהיה נגד קדושה, אינה מובנת לי. דקושיא זאת תהיה חזקה יותר אם נאמר שכלי התחתון הוא לעכובא כמו העליון, אבל באמת החבור הוא מים עליונים לתחתונים על ידי הכלים, ולא הכלים עצמם, שאין ארור מתדבק בברוך (רש"י עה"ת בראשית כד,לט).

והאמת אגיד שידיעתי בדברי קבלה היא קלושה מאד, ולכן כתבתי זאת בדרך אפשר, כי דברי הזוה"ק כפשוטם מוכיחים דבעי כלי עליון לעכובא.

ז. אסיפא דמגילתא העיר לן כת"ר עמ"ש: ואני בעניי אומר דודאי רוח רעה שורה אף במקדש וכו' והוא הדין לנעור בלילה. וע"ז כתב מעכת"ר ואני קשה לי על הכרע הנז', דתינח על הנעור, אבל מה יענה על הישנים בתוך העזרה בלשכת פלהדרין ובית המוקד שהיו רוחצין ידיהם ורגליהם מהכיור.

ולע"ד שותא דמר לא גמירנא, דעל רחיצת ידים ורגלים מהכיור אין שום פקפוק, אבל כל הקושיא היא על רחיצת ידים של נטילת ידים על הרצפה משום חציצה בעזרה, וזה אסור, מדקי"ל: ולא ישפכם בבית ולא במקום שעוברים שם בני אדם (או"ח סימן ד סעיף ט).

וע"ז כתבתי דודאי רוח רעה שרוי אפילו במקדש, בין להישנים ובין הנעורים כל הלילה. אלא דאפשר שקודם קדוש ידים ורגלים בכיור, היו נוטלים ידיהם בתוך כלי להעביר סואבותא דרוחא דמותא, ואחרי כן היו מקדשים ידיהם. הרי שדברי נאמרו להישנים והנעורים במקדש. ודברי מעכ"ת דכתב: תינח וכו' אינם מובנים לי. ומ"ש עוד דאעיקרא אין קושיא, דברצפה אין רוח רעה שורה אפילו בחוץ, וכדכתב המג"א בס' קפא [ס"ק ב']. ואין דבריו נהירין לי, דמ"ש המג"א הוא בדין מים אחרונים, דאין נוטלים ע"ג קרקע משום רוח רעה, ע"ז כתב דבאיכא רצפה אין רוח רעה שורה, אבל במים של נטילת ידים שחרית מפורש בדברי מרן [סימן ד סעיף ט]: ולא ישפכם בבית ולא במקום שעוברים שם בני אדם. וזה לא מפני רוח רעה, שבאמת רוח רעה אינה שורה אלא ע"ג קרקע, וכמ"ש בסעיף הקודם: אין נוטלין על גבי קרקע, אלא לתוך כלי, וכתב הטו"ז: לפי שרוח רעה שורה עליהם (טו"ז או"ח סימן ד ס"ק ה').

אבל מה שהזהירו שלא ישפוך אותם בבית ובמקום שבני אדם עוברין, אין זה משום רוח רעה, אלא משום שהם טמאים ומזיקים, וכמו שנאמר בזוה"ק: ולא בעיין אינון מיין דזוהמא לאושדא בביתא דלא יקרב בהו ברנש, דהא בהו מתכנשי סיטרא דילהון ויכול לקבלא נזקין מאינון מיין מסאבין (בית יוסף או"ח סימן ד). וזה שייך יותר ברצפה שאין המים נבלעין מהר. ולכן יש מקום לקושיא, וצריך לתרוצי כמו שכתבתי, שהיו נוטלין ידיהם מכלי עילאה לתתאה, ובתר הכי מקדשין ידיהם ורגליהם בכיור, או שאם עוסק בעבודת הקודש, אין רוחא דלילא, שהוא רוחא דמותא שריא כלל. ולפיכך אין במי נטילת ידים של העומדים בבית ה' בלילות, לא זוהמא ולא סאבותא. וכמ"ש: כל העוסק בתורה אין מלאך המות שולט בו (ראה שבת ל,ב). והוא הדין לעוסק במקדש בעבודת הקדש, שרוח הקדש שרויה בו ובכל עובדי המקדש.

ולבסוף הנני מודה שוב למעכ"ת שליט"א על הערותיו החשובות, שעל ידן התבררו והתלבנו הדברים יותר בע"ה. ויהא רעוא מן שמיא דליפוש חיי אריכי בבריאות מעליא, לשקוד באהלה של תורה ובעומקא של הלכה. ועוד ינוב בשיבה טובה בחצרות ה'.

והנני בברכה ורגשי כבוד והוקרה ובצפיה לגאולת ישראל.

בן ציון מאיר חי עזיאל

ראשון לציון, הרב הראשי לישראל