צדקה

מושג צדקה קשור על פי הרוב אל המשפט. ושפטו את העם משפט צדק [טז, יח] כלומר: משפט צודק בענינו ונמוקיו. אבל צדקה כשהיא לעצמה בלתי מקושרת אל המשפט, הוראתה היא לתת עזרה לזקוק לה, מזה נגזרו הלכות צדקה. משמעות הדברים שהעזרה הממונית או האישית שנתת למי שזקוק לה אינה בגדר חסד אלא בגדר צדקה, כאמור: השב תשיב לו את העבוט כבא השמש ולך תהיה צדקה לפני ה׳ אלקיך (דברים כ״ד י׳׳ג). לעמת זאת אם לא עשית זאת ־ והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני (שמות כ״ב כ״ו). ואמרו: כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד עבודה זרה (כתובות סח.).

מכאן למדנו שהצדקה לעני היא דין ולא חסד, וכן דרשו רז׳׳ל במקרא זה: צדקה – כמשמעו שהיה אברהם עושה צדקה תחלה בזמן ששני בעלי דינים באים לפני אברהם בדין היה אברהם מוציא מנה משלו ונותן לו וכו׳ כיון שאחד מתחייב לחברו אמר לזה שבידו המנה תן המנה לחברך (אבדר״נ פ׳ ל׳׳ג).

וכן דרשו בקרא דכתיב: ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו [שמואל ב, ח] – משפט לזה שהחזיר לו את ממונו וצדקה לזה ששלם לו מתוך ביתו (סנהדרין ו:). וכן דרשו: כשהיו אוכלים ושותים אמר להם (אברהם) ברכו וכו׳ אם מקבל עליו ובריך הוה אכיל ושתי ואזיל ואי לא מקבל עליו ובריך הוה אמר ליה הב מה דעלך (ב״ר מ״ט).

מכאן שהגדרת מושג צדקה היא נתינת עזרה לעניים הזקוקים לה במדת הדין, אבל רבינו ומאורנו הרמב׳׳ם ז׳׳ל הרחיב מושג זה ואמר: החקים הראוים עליך לזולתך מפני מעלות המדות, כרפואת מחץ כל לחוץ יקרא: צדק. ומפני זה אמר בהשבת המשכון: ולך תהיה צדקה, כי כשתלך בדרך מעלות המדות כבר עשית צדק לנפשך המשכלת כי שלמת לה חוקה ומפני זה תקרא כל מעלת מדות, צדקה, אמר: והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה ר״ל: מעלת האמונה, וכן אמרו: וצדקה תהיה לנו וכו׳ צדקה על טובה שתעשה אותה מפני מעלת המדות להשלים נפשך (מורה נבוכים ח״ג פרק נ״ג).

מדבריו למדנו כי מושג צדקה הוראתו היסודית היא השתלמות הנפש המשכלת, שהיא מתקיימת בטובה שעושה לזולת, שהיא טובה שאדם עושה לעצמו להשלמת נפשו בתתו לה את חוקה הראוי לה. מכאן יוצא שכל המצות שהן בכלל איסור והיתר כמאכלות אסורות שהן מטמטמים נפש אוכליהן, כאמור: ולא תטמאו בהם ונטמיתם בם (ויקרא י״א מ״ג), אל תיקרי ונטמאתם אלא ונטמתם (יומא לט.). שהגוף הנאכל ישוב בשר בגוף האוכל (הראב״ע ויקרא י״א מ״ג). וכן כתב הרמב״ן: מן הידוע עוד כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד, ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר והיו לאחדים בלב תהיה עובי וגסות בנפש האדם ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמות אשר בנאכל (רמב״ן שם י״ז י״א). בכלל זה הוא ממון אסור כגון: רבית שהיא בגדר נשך כדרך חיות נושכות וטורפות, טבלים שלא הורמו תרומות ומעשרות שלהם, צדקה לעניים שהיא בגדר מעלת המדות, בכלל זה פרישות מטומאת הנדה וטהרת הנפש מקוה טהרה שצותה התורה, ולעומתן תלמוד תורה וכבוד לומדיה, שהיא מעלה את האדם מטומאה לטהרה, ומטהרה לקדושה, ובכלל כל ההלכות הכלולות בחלק יורה דעה הן בגדר צדקה שבהן משתלם האדם בנפשו ונותן חקה הראוי ומחוייב לנשמתו, וזהו החוט השני של מורשת אביה הראשון של האומה אברהם אהוב ה' וחסידו כאמור: ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה.

חלק האסור והמותר, נקרא בשם ״יורה דעה״ לפי שכל הלכות אלה תלויות ואחוזות בגדר הבדלה בעיונים והלכות דקות מן הדקות כחוט השערה, כדכתיב: להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, לא בלבד הנשנים אלא שתהא יודע ובקי בהן בין טמאה לך לטהורה לך, בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו, בין החיה הנאכלת וכו׳ שנולד בה סימני טרפה כשרה, לנולד בה סימני טרפה פסולה (ויקרא י״א מ״ז ופירש״י). וכן נאמר: והבדלתם בין הבהמה הטהורה וכו׳ והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה׳ ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. פירש״י: אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצאר וחביריו, רבי אלעזר בן עזריה אומר: שתהא הבדלתכם לשמי פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים (שם כ׳ כ״ה כ״ו), וזהו בנין אב לכל הלכות איסור והיתר שבתורה שכולם צריכות הבדלה מתוך למוד ובקיאות והרחקה מן האיסור אפילו בחוט השערה, ולמעלה מכולן הבדלה בדעות ומחשבות והן הלכות ע״ז ואביזריהו והלכות כשופים והזיות טפלות של חקי העמים.

הבדלה דקה ועדינה זאת אינה מושגת אלא בדעת ולכן קבעו רז״ל הבדלה בחונן הדעת: מתוך שהיא חכמה קבעוה בברכת חכמה (ברכות לג.). וכן אמרו: אם אין דעה הבדלה מנין (ירושלמי פ״ה ה״ב) וכן כללו בברכת הבדלה: בין ישראל לעמים. לפי שההבדלה שבין ישראל לעמים הוא ההבדלה שישראל מבדילים בין קדש לחול ובין האסור למותר. בוררים להם את המותר והטהור ומזרים הלאה את האסור והטמא שהוא מתועב כמאמרם ז״ל: כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל [ע״ז סו. חולין קיד:] ובע״ז נאמר: לא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא (דברים ז כו). ובהבדלה זאת הם נבדלים לטובה מכל העמים, בדוך אלקיבו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו [נוסח קדושא דסידרא].

ולכן קרא רבינו יעקב בעל הטורים את חלק הלכות איסור והיתר בשמו הנאה לו: ״יורה דעה״, כי הוא מורה ומלמד הדעה של הבדלה שהיא מבדילה בין ישראל לעמים כדכתיב: והבדלתם בין הבהמה הטהורה וכו׳ ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי [ראה הקדמת הטור ליו״ד].