שער ג' / האומה ותגמוליה – חלק א'

פרק א'/  האדם תורני בטבעו

רבנו ומאורנו הרמב"ם ז"ל כתב: כבר התבאר תכלית הביאור, כי האדם הוא מדיני בטבע, ושטבעו יהיה מתקבץ, ואינו כשאר בעלי חיים אשר אין לו הכרח להתקבץ, ולרוב ההרכבה בזה המין, מפני שהוא המורכב האחרון כמו שידעת, היה ההבדל רב בין אישיו… עד שתמצא אכזריות איש תגיע עד שישחט צעיר בניו מרוב הכעס, ואחר יחמול על הריגת כנה או תולעת אחת וירך לבו מזה, וכן ברב המקרים, ומפני שטבעו נותן שיהיה בין אישיו זה החלוף, וטבעו צריך אל הקבוץ צורך הכרחי, אי אפשר בשום פנים שישלם קבוצו אלא במנהיג בהכרח, ישער פעולותיהם וימלא המחסר וימעיט מן המרבה, ויחזק פעולות ומדות, יעשום כולם על חק אחד תמיד, עד שיעלם ההתחלפות הטבעית ברוב ההסכמה ההנחיית ויסודר הקבוץ, ולזה אומר: שהתורה אעפ״י שאינה טבעית – יש לה מבוא בענין הטבעי…

ואני אבאר לך זה, עד שלא יסופק עליך הענין, ויהיה אצלך הבדל, תכיר בו בין הנהגות הנמוסים המונחים (נ״א:המושמים), ובין הנהגות התורה האלקית… אמנם הנמוסים אשר גלו מניחיהם שהם נימוסים הניחום ממחשבותם לא יצטרך על זה ראיה, עם הודאת בעל הריב לא יצטרך לעדים, ואמנם ארצה להודיעך ההנהגות אשר יאמר עליהם שהם נבואיות אמתיות, רוצה לומר, אלקיות… כי כשתמצא תורה שכל כונתה וכל כונת נותנה, אשר שער פעולותיה אמנם הוא סדר המדינה וענינה להסיר הגזל והחמס ממנה, ולא יהיה בה הבטה בשום פנים לענינים עיוניים, ולא השגחה להשיג הכח הדברי, ולא ירגיש בה על היות הדעות בריאות או שלילית, אבל הכונה כולה: סדר עניני בני אדם קצתם עם קצתם באיזה פנים שיהיה, ושיגיע להם קצת הצלחה כפי דעת ראה אותו הראש ההוא. דע כי התורה היא נמוסית… וכשתמצא תורה שכל הנהגותיה מעויינים במה שקדם מתקון הענינים הגופיים , ובתקון האמונה גם כן, ותשים כונתה לתת דעות אמתיות בשם יתברך תחלה ובמלאכים, והשתדל לחכם בני אדם ולהבינם ולהעירם עד שידעו המציאות כולה על תכונת האמת, תדע שזאת ההנהגה מאתו יתברך, ושהתורה ההיא אלוקית (מורה נבוכים, חלק ב, פרק מ).

העתקנו דברי הרמב״ם ז"ל במלואם, לפי שהם יסוד היסודות לתורת האדם. ויש להוסיף עוד ולומר: האדם אינו רק מדיני בטבע, אלא גם תורני בטבע, ולא רק מפני ההכרח הקבוצי שבו, אלא גם מפני הרכב גופו ונשמתו שהם מחוברים יחד, וצריך להנהגה מזגית אשר תשער ותתן לכל אחת את ההכרחי לו במדה משוערת ומכוונת כדי שיתקיים כל אחד מהם בצורתו ובשלמותו, כי האדם זקוק לתורת התזונה, והנשימה, העבודה והמנוחה, השכון והלבשה, ההולדה וחיי המשפחה, כי מטבע האדם האינדבידואלי לחיות חיי משפחה שהיא מתאחדת עם חיי החברה. והאדם זקוק לתורה של קדושה שמהם נזונית נשמתו ומתקיימת בחבורה עם הגוף. וזהו דבר שכל אדם נכסף אליו, כל עוד לא כבה לגמרי זיק נשמתו, להתקדש ולהכיר את יוצרו אשר נפח בו נשמת חיים.
ועוד זאת: ברכות שמים מעל ברוב שפעתם ועושר גווניהם, ולעומת זאת: האסונות הכרוכים בטבע ההויה שקצרה כח האדם למנוע אותם, או להתגבר עליהם – הם נותנים באדם ההרכבה של מציאות כח עליון, אדיר וחזק, שהוא נעלם בחביון עזו מעיני בשר, ונגלה לבינת האדם, לפי מדת השכלתו וחבורתו החודרת, והכרה זאת שופעת עליו אימה ויראה מהטמיר ונעלם, ויוצרת בו המחשבה לעבודה פולחנית, שבה ירצה את מציאות נעלמה זאת, כעבד המרצה את אדוניו ומקוה לקבל ממנו חסדו ומדת טובו. הכרה זאת הטבועה באדם באשר הוא אדם – היא אשר יצרה את האליליות למיניה וסוגיה, ודרכי עבודתה ופולחנה.
וכמו שכתב הרמב״ם ז"ל: בימי אנוש טעו בני אדם טעות גדולה ונבערה עצת חכמי אותו הדור… וזו היתה טעותם, אמרו: הואיל והאלקים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם, ונתנם במרום , וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו ־ ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד… כיון שעלה דבר זה על לבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להם קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולם ־ כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה. וזה היה עיקר עבודת הכוכבים… הוא שירמיהו אומר: ״מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה, כי בכל חכמי הגויים ובכל מלכותם מאין כמוך, ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא״ [ירמיה י, ז-ח], כלומר: הכל יודעים שאתה הוא לבדך, אבל טעותם ושכלותם שמדמים שזה ההבל ־ רצונך הוא.
אחר שארכו הימים, עמדו בבני אדם נביאי השקר ואמרו: שהאל צוה ואמר להם: עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים… והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות, ובראשי ההרים ועל הגבעות, ומתקבצין ומשתחוים להם… וכהניהם אומרים להם: שבעבודה זאת תצליחו… עשו כך… או עשו כך. ופשט דבר זה בכל העולם ־ לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו, ולהקריב להם ולהשתחוות להם. וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם, ולא הכירוהו, ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים, אינם יודעים אלא הצורה של עץ ואבן, וההיכל של אבנים, שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהשבע בשמה… אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם, כגון: חנוך ומתושלח, נח שם, ועבר. ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם, והוא: אברהם אבינו (הלכות עכו"ם פ״א, ה׳ א־ב).

דברי הרמב״ם אלה שהם נובעים מספורי התורה, ומדברי תולדות העמים הקדמונים, שהיו למראה עיניו (ראה מו"נ ח"ג, פ' כ"ט) ־ הם נותנים לנו תמונה בהירה מהתהוותה של האליליות והשתלשלותה בגלגוליה, והיא מוכיחה ומאלפת שלא חדל האדם מעשות לו אלילים ודתות פולחניות, ושלא פסקה מהאדם האמונה הצרופה בדעת אלקים אמת, ובהרחקת כל אלליות טפלה, וכל פולחן מדומה ומטעה. מכאן אנו למדים כי האדם הוא תורני בטבע.
ואם תמצא אנשים אטאיסטים שכופרים בעיקר, ואומרים: לית דין ולית דיין ואין תורה אלקית, או אנשים צבועים כאלה שהם משקרים בעצמם ולעצמם, שעליהם נאמר: ״בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה״ [ישעיה כט,יג], אין זה אלא שהם נתעו בשוא, מפני שניחא להו בהפקרא ופריקת עול, כבו מדון את זיק נשמתם, והורידו את עצמם לסוג שפל או גלגול בעל חיים נבער מדעת.
אולם גם הם – כולם או מקצתם – עתידים הם לבוא ולבקש את צור העולמים ותורתו, בגעת בהם הרוח להבעיר את זיק נשמתם. שכן חנן אלקים את יצוריו במדת התשובה, שהוא קורא את כל האדם בכלל ואת עמו בחירו ביחוד, ואומר להם: ״שובו אלי ואשובה אליכם" [מלאכי ג,ז], ובאותה מדה שאדם הוא תורני בטבע ־ כן הוא בעל תשובה בטבעו.
סגולה זאת ש״תשובה" שמה, נתנה לישראל יותר מכל העמים, והיא טבועה בנשמתו, למען לא תכרת מ״עמה״ בעולם הזה, ולא תכרת ב״נפשה"- מהעולם הבא, שכל ישראל בכללו, הם בני העולם הבא, כמאמרם ז"ל: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר״ [ישעיה ס,כא] (סנהדרין ריש פרק חלק).

פרק ב'/  צמיחת ישראל

מפינה עולמית חשוכה ואפלה ־ טבועה ושקועה באלילות ופסלים והזיות שוא, היא "אור כשדים״, שהיתה בשעתה מושלת בכפה, ומשופעת בכח שלטונה.
מפנת צלמות זאת, זרח והאיר אורו של עולם ־ או "עמודו של עולם" כלשונו הטהור של הרמב״ם, הוא אבי האומה הישראלית, שנקרא בדורו בפי הכל: אברהם העברי, במובנו הנכון שהגדירו אותו רז"ל- רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר האחד והוא מעבר אחר, רב נחמיה אמר: שהוא מבני בניו של עבר, ורבנן אמרי: שהוא מעבר הנהר, והוא משיח בלשון עברי (בראשית רבה לך לך פ' מ"ב אות י"ג).

שלש הגדרות אלה אינן אלא דבר אחד, כי לא התיחד אברהם לעבר אחד, נבדל מכל העולם כולו, בחדוש אמונה שהיתה נשכחת לפניו, אלא מפני שהיה מבני בניו של עבר ממשיך הקבלה הנאמנה מאדם הראשון ואחריו נח ובניו שם ועבר (ראה הרמב״ם הלכות עכו״ם פ"א ה״ב).
ושמר את קבלתם בשפתם המקורית, למרות היותו רחוק מהם בפנה נדחת שנקראת ״אור כשדים". וזה הוא עומק כוונת רבנן, שהוא מעבר הנהר מקום שהיו מדברים ארמית, והוא משיח שפת עבר, ועם השפה קבל גם האמונה הגלומה בתוכה. ועוד הוסיף עליה בחקירתו לבטל מכחישי הקבלה, ולהוכיח במופתים מכריעים מציאות אלקי אמת, וכמאמרם ז"ל: משל לאדם שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר: תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג ? הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו: אני בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם בלא מנהיג? הציץ עליו הקב״ה ואמר לו: ״אני בעל העולם״ (בראשית רבה לך לך, לט, א).
בזה מתורצות שתי אגדות שנראות כסותרות: בן כמה שנים הכיר אברהם את בוראו ?
ר״ל אמר: בן שלש שנים, דכתיב: ״עקב אשר שמע אברהם בקולי״ [בראשית כו,ה], מנין עק״ב (נדרים לב,א. בראשית רבה ל,ח). ורבי יוחנן ור״ח דאמרי תרוויהו: בן מ״ח שנה הכיר אברהם את בוראו (בראשית רבה שם).
מהרש״א בח״א כתב: נראה שתחלת ידיעתו להכיר בוראו היה בן שלש שנים, מיהו לא נחשבו לו ימי תורה עד נ״ב שנים, שאז נשלמה ידיעתו לרבים (נדרים שם).
הכ״מ כתב בשם הרמ״ך: שלש שנים היה כשהתחיל לחשוב ולשוטט במחשבתו להכיר בוראו, אבל כשהיה בן מ׳ השלים להכירו, ורבינו כתב העיקר שהוא ״גמר ההיכרא״, דהיינו כשהיה בן מ', צ״ל שהיה גורס: רבי יוחנן ור״ח דאמרי תרוויהו: בן מ׳ שנה הכיר אברהם את בוראו. ובמגדל עוז כתב: ושל שלש שנים קבלנו בה סוד עולם, וכן בבנין העולם (הלכות עכו"ם פ"א, ה"ג).
ולע״ד נראה דבן שלש שנים, והיינו כשמתחיל התינוק לדבר בדעת – הכיר את בוראו מתוך אמונת מורשת אבות יחד עם שיחתו בעברית שלא הפסיקה מפיו, ובן מ״ח או מ׳ הכיר את בוראו מתוך הכרתו ומחקרו, עד כדי שיכול היה להכריז ידיעתו זאת ברבים, וזהו דקדוק לשון הרמב״ם: וכיון שהכיר, מיד התחיל להשיב תשובה על בני אור כשדים, ולערוך דין עמהם ולומר: שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה (שם, שם).
פעולה כבירה ונועזה זאת היתה דרושה [לה] הכנה מרובה וגבורה עצומה, ועל זה הוא שאמרו: שבן מ״ח שנה הכיר את בוראו, ולדברי הרמב״ם בן מ' שנה שאז הכיר וידע ללמד את התועים בינה ולהשיבם אל דרך האמת, שהיא ידיעת ה׳ ואחדותו, עד שגבר עליהם בראיותיו.

לפיכך זכה להקרא אברהם: אב המון גוים, לפי שהוא היה הראשון לפרסם אחדות האלקים יוצר העולם ומנהיגו בדרך החכמה והתבונה האמיתית, שהיא מחזקת את הקבלה הנאמנה, מאדם הראשון עד שם ועבר שהיו לפניו.
וכן דרשו רז"ל ואמרו: ״אחות לנו קטנה״ [שיר השירים ח,ח] – זה אברהם שאיחה את כל באי העולם, בר קפרא אמר: כזה שהוא מאחה את הקרע (ב"ר לט,ג).
כי בהכרת האלקים יוצר העולם ־ כרוכה גם אחדות כל העולם שכולו חטיבה אחת, מונהגת בהשגחת יחידו של עולם, שהוא זן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כנים, וחונן את יציר כפיו – האדם ־ בדעת בינה והשכל, לדעת את יוצר העולם באחדותו והשגחתו, ולהכיר על ידי כך את אחדות האדם באישיו ובמינו שכולם הם בני אב אחד ואל אחד.
וכדברי אחרון הנביאים מלאכי: ״הלא אב אחד לכולנו, הלא אל אחד בראנו מדוע נבגד איש באחיו לחלל ברית אבותינו״ (מלאכי ב,י).
אחוה אנושית ועולמית זאת – לא אברהם חדשה, אלא הוא איחה את הקרע שעובדי אלילים קרעו אותה, כאדם המאחה את הקרע שסימני הקרע נשארים בו, עד אשר יבוא היום המקווה לישראל שכל העמים והמדינות ידעו את ה': ״כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים״ [ישעיה יא,ט].

פרק ג'/  אבי האומה

איתן זה שהוא עמודו של עולם, העתיק עצמו מארץ מולדתו ומבית אביו במצות ה' אליו לארץ הבחירה – היא ארץ ישראל, ארץ הנבואה, כדי להשלים את תעודתו הכפולה: להודיע ולפרסם אלהותו ואחדותו של אלקי עולם לכל באי עולם, וכדי ליצור את הגרעין של זרע ישראל, שהוא מאוחד עם ארץ ישראל ועם אלקי עולם בברית עולם, בחוט משולש בלתי נתק ובלתי נפרד, הוא הקדוש ברוך הוא וישראל וארץ ישראל.
וכן נאמר לעמודו של עולם הוא אברהם: ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" [בראשית יב,א]. רבותינו מרי דאגדה מפרשים מאמר זה על בוריו ואמתו, ואומרים: למה אברהם דומה ? לאוהבו של מלך, שראה את המלך מהלך במבואות האפלים – החל מאיר עליו דרך החלון, הציץ עליו המלך וראה אותו, אמר: עד שאתה מאיר דרך החלון – בא והאיר לפני, כך אמר הקב״ה לאברהם: עד שאתה מאיר לי מאספוטומיא ומחברותיה – בא והאיר לפני בארץ ישראל (בראשית רבה ל,יא).
מכאן שנטע נעמן זה שהתעלה במדע על כל הדורות שקדמו לפניו, ופרסם אמונתו זאת בקול אדיר וחזק ובחרוף נפש בארץ מולדתו, נקרא להשלים תעודתו בארץ ישראל, שממנה יצאה ותצא האורה, דעת אלקים אמת לכל העולם. וליצור עמוד אור תמידי שלא יפסק לעולמים ־ זה ישראל כאמור: ״עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" [ישעיה מג,כא], שגם הוא לא יקום ולא יהיה אלא בארץ ישראל.
אברהם נענה להזמנה זאת באהבה, ומילא בה את שליחותו הגדולה לכל באי עולם בראשונה, ולכן נקרא בשם: אב המון גויים, ואל זרעו באחרונה, שלכן נקרא אבי האומה לנצח ולדור דורים, כאמור: ״שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה'! הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם, הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו" (ישעיה נא,א-ב).
אחד קראתיו! ושם זה נאה לו, לפי שהוא אחד בכל התולדה האנושית, במדעו, בגבורתו הנשמתית, ומדותיו התרומיות, איש החסד, נדיב הלב, עושה צדקה ומשפט, ובאחדותו הסגוליית זאת נקרא: ״אב המון גויים״, נשיא אלקים בפי העמים. אב הראשון לעם ישראל.
נפלה היה אברהם בארץ מולדתו באור כשדים, עד שהושלך לכבשן אש, ובחסד ה׳ נמלט ממנו בדרך נס: ״אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים״ [בראשית טו,ז]. פעולותיו אלה השלים בהצלחה ובהדרגה בארץ ישראל, והן היו גרעיני הזרע לצמיחת עם ישראל, הקשור קשר בל ינתק עם ארץ ישראל ועם אלקי ישראל, אשר הנחיל לעמו בחירו את ארץ הבחירה.

פרק ד'/  פעולות אבי האומה בארץ ישראל

פעולתו הראשונה של אברהם בארץ היתה: ״ויבן שם מזבח לה׳ ויקרא בשם ה׳״ [בראשית יב,ח]. קריאה זאת פירשוה רבותינו ואמרו: אל תקרא ״ויקרא״ אלא ״ויקריא״ – מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקדוש ברוך הוא בפה כל עובר ושב, כיצד ? – אחר שאכלו ושתו ועמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם ? – משל הקב״ה אלקי עולם אכלתם! חזרו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם (סוטה י,ב).
דבר אחר: התחיל לגייר גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה (ב"ר לט,כד).
קריאה זאת של אברהם, לא היתה קריאה של כפיה ולא קריאה של נבואה, אלא קריאה של חבה ואהבה, בענות חן ואהבת חסד, כמו שהיא מפורשת בפרשת שלשה המלאכים: ״אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך״ (בראשית יח,ג). – ״ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם״ (שם ח).
בקריאה של חבה וענוה, בנדיבות לב מלא שמחה והסברת פנים יפות, קרא את כל עובר ושב ואת כל העולם בשם ה׳: החנון והרחום, וחונן ומרחם, וקורא את כל יצוריו לחסות תחת סוכת שלמו, ולהסב על שולחנו ומתנת ידו: ״פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון״ [תהלים קמה,טז].
בקריאה זאת משך אותם לאהבה אותו ואת אלקיו, ולהכיר את אלקי עולם, שהוא זן ומפרנס לכל, ובקריאה זאת התחיל להיות מגייר גרים, לא גרי אריות ולא גרי הנאות, אלא גרי צדק מתוך הכרה מדעית שלמה ובלתי מפוקפקת.
ובקריאה זאת נעשה אוהבו של מקום ואהובו של מקום: אמר לו הקב״ה: אני לא היה שמי ניכר לבריות והכרת אותי בבריותי – מעלה אני עמך כאילו אתה שותף עמי בבריתו של עולם (ב"ר מג,ח).
ומתוך אהבה שאהבו הקב״ה לאברהם אמר לו: ״לזרעך נתתי את הארץ הזאת״ [בראשית טו,יח] (ב"ר מא,יא), לכן נקרא אברהם נדיב לב ואיש החסד.
סגולה זאת הנחיל אברהם לזרעו שהוא נקרא ״בת נדיב" [שיר השירים ז,ב], בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב שנאמר: ״נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם״ [תהלים מז,י] ־ שהיה תחלה לגרים (סוכה מט,ב).
וזאת היא אחת מהסגולות שישראל מצטיין בה, קריאה נאמנה בשם ה', בדברי חבה ואהבה, הגיון והסברה, ובמעשים נדיביים שמאהבים את ישראל, ועל ידי כך מתאהב שם שמים על ידם, ונעשים אהובים להקדוש ברוך הוא, ונקראים: זרע אברהם אהובי, וסגולת נחלה זאת היא חובת מצוה של ישראל, שהיא חורזת את פעולותיו וצעדו ועלילותיו, הגיוני לבו ומחשבותיו, שהאומה בכללה וכל איש ביחודו מחוייבים לקיימה בגופו ונשמתו, עומד עליה בדין, ומקבל את גמולו בחייו בארץ נחלת ה׳ ובעולם הנשמות – היא ארץ החיים, כאמור: ״ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ" [ישעיה ס,כא].

פרק ה'/  קנין הארץ

אבי האומה הוא גם אבי נחלת הארץ לבניו אחריו, שכן הצטוה מפי אלקי עולם לאמר: ״קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה״ [בראשית יג,יז], מצוה זאת היא מצות קנין הארץ בזכות חזקה, כדי שתהיה נוחה להכבש לפני בניו בשעת כניסתם לארץ, דהוה להו כיורשין ולא כגזלנין, ולא יהיה רשות לשטן לקטרג, ולא פתחון פה למדת הדין.
מצוה זאת שנאמרה לאברהם, חזרה ונאמרה לזרעו אחריו, זרע ישראל, בתורת קדשו לאמר: ״והורשתם את הארץ וישבתם בה״ [במדבר לג,נג], וכפירושו הנכון של הרמב״ן ז"ל ־ אבי הישוב הישראלי בארץ ישראל במאות השנים האחרונות – שכן כתב: נצטוינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, והוא אומרו להם: ״והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" [במדבר שם], ״והתנחלתם את הארץ״ [שם נד], ״אשר נשבעתי לאבותיכם״ [ראה דברים א,ח], ופרט אותה להם במצוה זאת כולה בגבוליה ומצריה, כמו שאמר: ״ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה, בהר, ובשפלה, ובנגב, ובחוף הים״ [שם ז], שלא יניחו ממנה מקום… ולשון ספרי: ״וירשת וישבת בה״ [שם יז,יד] – בזכות שתירש תשב וכו', אבל הארץ לא נניח אותה בידם (ז' עממין), ולא זולתם מן האומות בדור מן הדורות. הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות וכו', ולשון ספרי: מעשה ברבי יהודה בן בתירא וכו', שהיו יוצאין חוץ לארץ והגיעו לפלטיא, וזכרו את ארץ ישראל וזקפו את עיניהם, וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: ״וירשת וישבת בה ושמרת לעשות״ [ראה דברים יא,לא-לב], ואמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות (מצות עשה לדעת הרמב"ן, מצוה ד').

הרמב״ם ז״ל אעפ״י שלא מנה מצוה זאת במנין המצות ־ בכל זאת אינו חולק על עיקר הדין. תדע שהרי פסק בהלכותיו: ״לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו״ם, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ, כאילו עובד ע״ז, שנאמר: ״כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר: לך עבוד אלקים אחרים״ [שמואל א,כו,יט], ובפרענות הוא אומר: ״ואל אדמת ישראל לא יבאו״ [יחזקאל יג,ט] (הלכות מלכים פ"ה הי"ב).
דין זה נובע מסוגיא בגמרא: שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחו״ל דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר: ״לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים״ [ויקרא כה,לח], וכל מי שאינו דר בארץ אין לו אלקים ? – אלא לומר לך: כל הדר בחו״ל ־ כאילו עובד עבודת כוכבים, וכן בדוד הוא אומר: ״כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳״ וכו׳. אלא לומר לך: כל הדר בחו״ל – כאילו עובד עבודת כוכבים (כתובות קי,ב).
מאמר זה צריך ביאור. מהרש״א בח״א כתב: ונראה לפרש דודאי הקב״ה הוא אלהי כל העולם, אבל נקרא: ״אלקי הארץ״, כמ״ש הרמב״ן פרשת וילך, והוא עפ״י הדמיון שעמו ישראל הם בארץ, והשתא מ״ש: ״כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק״ ניחא ע״ש אלקי הארץ. אבל מ״ש הדר בחו״ל לא יתכן בו לומר שדומה כמי שאין לו אלוה, כיון שנקרא אלוקי הארץ וכו', וקאמר: דודאי דומה כמי שאין לו אלוק קאמר, דהיינו: כאילו אינו מקבל את הקב״ה לאלוק, אלא עובד עבודת מכבים כשאר גוי הארצות, ומייתי מדוד וכו'.
ולע״ד נראה לפרש שהדברים מגיעים למה שאמרו רז״ל בספרי במדבר שם: ״ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך [בראשית יז,ח], רבי יודן אמר: חמש, אם מקבלים בניך אלקותי ־ אני אהיה להם לאלוה ולפטרון, ואם לאו – לא אהיה להם לאלוה ולפטרון, ואם נכנסים בניך לארץ- הן מקבלים אלקותי, ואם לאו – אינן מקבלים. אם מקבלים בניך את המילה ־ הם נכנסים לארץ, ואם לאו ־ אין נכנסין לארץ, אם מקבלים בניך את השבת ־ הם נכנסים לארץ ואם לאו – אין נכנסין (ב"ר מ"ו,ז, ובילקוט שמעוני שם).

מכאן למדנו: כניסה לארץ וקבלת האלקות הן דבר אחד, בבחינת: ״דאי לאו הא ־ לא קיימא הא״. ולפי זה מתפרשת שפיר סוגיא זו, דבתחלה אמר: כל מי שדר בחו״ל דומה כמי שאין [לו] אלוה, כלומר: שאינו מקבל אלקות ה׳ שהוא אלקי הארץ. וכדברי הרמב״ן ז"ל: והנה השם הנכבד הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב, היא נחלת ה׳ מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין, שוטר ומושל, בהנחילו אותה לעמו המיוחד לשמו, זרע אוהביו, וזהו ״והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ״ [שמות יט,ה], וכתיב: ״והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים" [ירמיה יא,ד], לא שתהיו אתם אל אלקים אחרים… וכתיב: ״ואמר לכם: אתם תירשו את אדמתם, ואני אתננה לכם לרשת אותה, …אני ה׳ אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים״ [ויקרא כ,כד], ואמר: כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלקים אחרים, בתתו לנו את הארץ רק שיהיה הוא יתברך לנו לאלקים ונהיה מיוחדים לשמו… ובספרי: ״ואין עמו אל נכר״ [דברים לב,יב] – שלא תהא רשות לאחד משרי האומות לבא לשלוט בכם, כענין שנאמר: ״ואני יוצא והנה שר יון״ וגו' [דניאל י,כ], והוא מאמרם: כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: ״לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים״ [ויקרא כה,לח], ואומר: ״כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר: לך עבוד אלקים אחרים״, ואמרו בתוספתא דע״ז, הרי הוא אומר: ״ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה׳ לי לאלקים״ [בראשית כח,כא], ואמר: לתת לכם את וגו' ־ כל זמן שאתם בארץ כנען הייתי לכם לאלקים, אין אתם בארץ כנען, כביכול אין אני לכם לאלקים (רמב"ן ויקרא יח,כה).
והם הדברים שכתב הראב״ע: ידענו כי השם אחד והשנוי יבא מהמקבלים, והשם לא ישנה מעשיו, כי כולם הם בחכמה, ומעבודת השם לשמור כח הקבול כפי המקום, על כן כתוב: ״את משפט אלקי הארץ״ [מלכים ב,יז,כו], על כן אמר יעקב: ״הסירו את אלקי הנכר״ [בראשית לה,ב] (דברים לא,טז).
לאור דברים אלה מתפרשת סוגיא דגמרא שפיר, דלשון ״דומה כמי שאק לו אלוה״, הוא כמאמרם ז"ל: אם אין נכנסים לארץ אינן מקבלים אלקותי, או כביכול אין אני לכם לאלקים, ולא כעובר עבירה ממש, לזה הקשו: וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, ותו לא ? אלא לומר לך: כל הדר בחוץ לארץ – הרי הוא כאלו עובד ע״ז בפועל.
וכיון שפסק הרמב״ם: ולא ידור בחוץ לארץ, שכן היוצא לחוצה לארץ – הרי הוא כעובד ע״א וכמסקנא דגמרא, מזה נלמד חובת מצוה לרשת את הארץ ־ כדי לשבת בה, ולעשותה מקום מושב ומקור פרנסה לישיבתם של כל ישראל, כדי שלא ידח ממנו נדח שיהיה מוכרח לשבת בחוץ לארץ ולהיותו כעובד עבודת כוכבים.
חרגתי ממסגרת מאמר זה, משום שראיתי צורך לפרש סוגיא זאת שלא התפרשה כל צרכה.

פרק ו'/  ברית הארץ

ועתה נשוב אל המשך המאמר: ״ברית הארץ", סגולות נחלה שנתנה בהבטחה והתקיימה במעשה סמלי וקניני של: ״קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה״ [בראשית יג,יז], התחזקה שוב בברית שבועה לאברהם ולזרעו, כמו שנאמר: ״ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמר: לזרעך נתתי את הארץ" [שם טו,יח], וכן נאמר: "והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם, להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך, ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך… לאחוזת עולם והייתי להם לאלקים״ [שם יז,ז-ח].
ברית שבועה זאת הוכפלה ליצחק יורשו היחידי של אברהם, כאמור: ״כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך וגו', ונתתי לזרעך את כל הארצות האל והתברכו בזרעך כל גוי הארץ״ (בראשית כו,ג-ד).
והושלשה ליעקב כליל תפארת, בחיר שבאבות ואב שבטי ישראל, כאמור:״ אני אל שדי פרה ורבה, גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו, ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק – לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (שם לה,יא יב).
שבועה משולשת זאת מאת אלקי ישראל – היא אשר קשרה בקשר אמיץ ונצחי את אלקי ישראל לזרע בית ישראל, ובחר בו לקרוא את שמו וליחד אלקותו עליו, כאמור: ״והקמותי את בריתי ביני ובינך וביןן זרעך אחריך לדורותם לברית עולם, להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך, ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלקים״ (בראשית יז,ז-ח).
זה הוא יסוד היסודות להויתו של עם ישראל, שבורא עולם ויוצר האדם – הוא לו לאלקים, אלקיו ופטרונו והוא מנהיגו שומרו ומקיימו לתעודתו הנפלאה, כדבריו מפי משה נביאו בתורת קדשו: ״וה׳ האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמור כל מצותיו ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה׳ אלקיך כאשר דבר״ (דברים כו,יח-יט). לפיכך הנחיל את הארץ לאבותינו ולזרעם אחריהם – כדי להשרות עליהם שכינת קדשו במקדשו, ולתת רוח נבואתו בארץ הבחירה, שהיא ארץ הנבואה שממנה יצאה ותצא תורה ואורה לכל העמים. כאמור: ״כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" [ישעיה ב,ג].
שבועה זו לא יכלה להתקיים בפועל, אלא אחרי צרוף נפש האבות מכל סיגים של אבותיהם, ואחרי רבוים והשתלמותם המדעית והאמנותית של ישראל. וכמאמרם ז"ל: ״כענבים במדבר מצאתי ישראל – כבכורה בתאנה בראשיתה״ [הושע ט,י], א״ר יודן: מה התאנה הזו בתחלה אורין אותה אחת אחת ואח"כ שתים, ואח״כ שלש, עד שאורין אותה בסלים ומגרפות כך בתחלה אחד היה אברהם ויירש את הארץ, ואח״כ שנים: אברהם ויצחק. ואח״כ שלשה, אברהם יצחק ויעקב, ואח״כ: ״ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד" [שמות א,ז] (ב"ר מו,א).
ברית אבות זאת היתה התחלה לברית ההדדית שבין ישראל ואלקיו, ברית המילה שהיא מציינת ומבדילה את ישראל מכל העמים בחותם ברית שהוא משלים חסרון המדות, והוא אות קבוצי לזרע אברהם מאמיני אחדות האלקים המוחלטת (ראה מו״נ ח״ג,פמ״ו). ברית זאת נשלמה ביציאת מצרים ומעמד הר סיני, בברית הר סיני וחורב וערבות מואב, שבזכותם נכנסו ישראל לארץ הבחירה אשר הנחילה ה׳ לאבות האומה וזרעם אחריהם לאחוזת עולם.
וזהו הגמול היסודי של עם ישראל בכללו ובאישיו, וכן אומר רבי יהודה הלוי: ״אבל יעדנו הדבקנו בענין האלקי בנבואה ומה שהוא קרוב לה, והתחברות הענין האלקי בנו בגדולה ובכבוד ובמופתים, ועל כן אינו אומר בתורה: כי אם תעשו המצוה הזאת אביאכם אחרי המות אל גנות והנאות, אבל הוא אומר: ואתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לאלקים ואנהיג אתכם… ותתמידו בארץ אשר היא עוזרת על המעלה הזאת והיא אדמת הקדש, ויהיה שבעה וטובתה בענין האלקי כפי מעשיכם, ויהיה נוהג כל העולם על המנהג הטבעי זולתכם… והתורה כולה וכל יעודיה כלם כולל אותם שורש אחד והוא: יחול קרבת האלקים ומלאכיו, ומי שיגיע אל המעלה הזאת – לא יירא מן המות״ (הכוזרי מאמר א׳,פ׳ ק"ט).
ברית כרותה זאת שתחלתה בימי אבות האומה להם ולבניהם אחריהם לדורות עולם – היא שקיימה אותנו עד היום והגיעתנו עד הלום, ותגיענו אל המנוחה ואל הנחלה, בהניח ה׳ אלקינו לנו מכל אויבנו מסביב בארץ נחלת אבות [ראה דברים כה,יט].

פרק ז'/  כבוש הארץ, קנינה ובנינה

עם הנחלת ירושת הארץ הנחילונו אבות האומה גם רוח גבורה עילאית לכבוש הארץ ובנינה, שכן אבות האומה נלחמו מלחמת מצוה זאת במסירות נפש, כמו שנאמר: ״ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי״ (בראשית מח,כב). האונקלום מתרגם: ״בצלותי ובבעותי״, וכן פירש״י: היא חכמתו ותפלתו. וכן תרגם בתרגום ירושלמי: ואנא נסבית יתיה מן ידיו דעשו לא בחרבי ולא בקשתי, אלהין בזכותי ובעובדי טביא.
אבל במדרש אמרו: כיון שעשו בניו אותו מעשה, אמר: מה אני מניח את בני ליפול ביד אומות העולם ? מה עשה ? נטל חרבו וקשתו ועמד לו על פתחה של שכם, אמר: אם יבואו או"ה להזדווג לבני ־ אני נלחם כנגדן, הוא דאמר ליוסף: ״ואני נתתי לך״ וגו', היכן מצינו שנטל יעקב אבינו חרבו וקשתו ? – בשכם, שנאמר: ״אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי״ (ב"ר פ,ט), וכן תרגם יב״ע: וקמית וסייעית יתכון בסייפי וקשתי.

וזה הוא רמז לכבוש הארץ על ידי בניו, ודברי הרמב״ן: כי הארץ לא תכבש להם רק בחרב ובקשת, ירמוז למה שאמר הכתוב: "לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל" וגו', כי מאת ה׳ היתה (זאת) לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם" [יהושע יא,יט-כ], וייחס החרב והקשת אליו, כי זכותו היא העושה אתם מלחמה, והוא הנלחם להם לא הם עצמם, כענין שנאמר: "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם" [תהלים מד,ד], וזהו בזכות האבות. וקרוב אלי עוד שעשה יעקב כדרך שעשו הנביאים ־ נטה ידו בחרב כנגד האמורי וזרק שם חצים להיותה נכבשת לבניו… ויתכן שזה טעם אומרו: "לקחתי״, כי מאז (לוקחה) הארץ לבניו (הרמב"ן עה"ת, בראשית שם).
נאמנים עלינו דברי רז״ל בפירושם ומדרשם, ואלה ואלה הם דברי אלקים חיים, ובודאי ששניהם מצורפים לדבר אחד, ובמלחמה זאת של בני יעקב היתה גם תפלתו וזכותו וגם מלחמתו, כלומר: עמידתו האיתנה למלחמה וזכותו ותפלתו ־ עמדה לו שלא נלחמו נגדו, כאמור: "ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב" [בראשית לה,ה].
אולם מכללן של דברים למדנו: האבות במלחמתם־ אברהם בראש במלחמת הגנת סדום, ויעקב אחריו בשכם ־ סללו לפנינו את הדרך לכבוש הארץ, ואת הדרך לבנין הארץ במעשי הבארות אשר חפרו בארץ הזאת, כדי להפרותה וללמד את זרעם אחריהם ־ לכבוש את הארץ ולישבה בפעולות השקאה והבראה כמצווה עלינו מן התורה, וכדברי הרמב״ן ז"ל: שהן מביאות לידי ברכת ה׳ מיוחדת לאוהביו ושומרי מצותיו, שהיא נגלית לעיני כל העמים, כאמור: "אלקים עמך בכל אשר אתה עושה" (בראשית כא,כב), "ראה ראינו כי היה ה׳ עמך" (שם כו,כח).
נחלות סגוליות אלה ־ הן שעמדו לנו בדורנו זה, להפרות את הארץ השוממה בקרבנות עצומים מאד בדם, וברכוש ובמאמצים מרובים ועזים לסקל את כל המכשולים שעמדו על דרכינו בכל צעד ושעל, עד שהגענו לאותה המדה של התאחזות באדמת הארץ בכל פנותיה. גם אלה שהיו בודדות ומסוכנות מאד, וגם באדמת טרשים שלמראית ־ עין לא היו מסוגלות לזריעה ואף לא להתישבות.
זכות אבות ונחלת אבות שלא פסקה מאת עם ישראל בכל הדורות ובכל ארצות פזורותיהם ־ היא אשר העירה את חלוצי ההתישבות לעלות ארצה ישראל, דרך מחיצות אש וגפרית, לגאול את הארץ בקרבנות רכוש מרובים וענקים, בקרבנות נפש יקרים מאד, ובעבודה בלתי-פוסקת קשה ומפרכת, בתקוה ואמונה איתנה, שהארץ השוממה תשוב להיות גן פורח וארץ זבת חלב ודבש, שתביא אחריה גאולת הארץ וחרות בניה ־ בוניה, יורשי זכות אבות וסגולות אבות האומה.
וזאת היא שעמדה בימינו אלה, במלחמת גאולת הארץ, בעמידתם האיתנה ונפלאה של חלוצי ישראל, גבורי חיל, צבא הגנה לישראל, למלחמה נגד אויבים גדולים ועצומים, גלוים ונסתרים מזויינים בנשק כבד ועצום, ומלאי איבה וחימה ־ להרוס את ישובינו שרכשנו בצדק ומשפט ובעמל רב, בעמל כפים, קרבנות דמים וזיעת אפים, ולהשמידינו מנחלת ה', לבלי שוב אליה עוד.
וכאברהם בשעתו שהריק את חניכיו, נגד המלכים התוקפנים והנוצחים: ״ויכם וירדפם״ [בראשית יד,טו], וכיעקב בשעתו שנלחם בחרבו ובקשתו: ״ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם״ [שם לה,ה] – כן יצאו בנינו ובנותינו למלחמה שערה. באותה רוח, עצה וגבורה, יראה ואמונה ־ שהיא נחלה לנו מאבותינו, והתקיים בנו ולעינינו יעוד ה׳ מפי תורתו: ״את אימתי אשלח לפניך, והמותי את כל העם אשר תבא בהם, ונתתי את אויביך אליך ערף״ [שמות כג,כז].
יעוד אלקי זה עלה לעינינו ככתבו וכלשונו ובכל הודו: כי מהומת ה' היא אשר היתה בכל העם הנכר אשר ישב בארץ, וצבאות האויבים אשר נתוספו עליהם להבריחם בבהלה ומהומה ובמנוסת חרב של פחד ואימה. ויד ה' הנעלמה והחזקה – היא אשר נתנה אויבינו הרבים ועצומים לפנינו ערף.
רוח נחלת אבות היא אשר הביאה לנו עזרת ה׳ בצורת רוח עצה וגבורה, כי אין השכינה שורה אלא במקום שרוח הקדש וגבורת האבות חיה ופועלת בקרבנו, והן הערובה הנאמנה לנצחיות הגאולה, והתנשאות מדינת ישראל וכבודה לעיני כל העמים, התכוננות כסא מלכות בית דוד בירושלים, ושיבת שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחלה, לנצח ולדור דורים.
והיא אשר תביא בכנפיה שלום עולמי, ודעת אלקים אמת לכל העולמים ולעולמי-עד, כאמור: ״מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור״ [תהלים קמה,יג], ״והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" [זכריה יד,ט].

פרק ח'/  צביונה של האומה

אבות האומה הטביעו על בניהם לדורות עולם צביונה של האומה, שהיא תשוקתה ומשאת נפשה, הודה והדרה, אשר מתוכה נשקף צביונו של יוצר האומה אלקי האבות, וכמאמרם ז"ל: ״בצבאות״… אלו אבות שעשו צביוני ועשיתי צביוני בם (שהש"ר ב,יח).
עשו תשוקתי והטביעו את חותם תפארתי על פניהם, ועשיתי את תשוקתי ונתתי את תפארתי בם, וכן הוא אומר: ״ונתתי בציון תשועה לישראל תפארתי״ (ישעיה מו,יג), ואומר: ״עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר״ (שם מט,ג).
צביונו של ישראל הוא מרובה נצוצות אורה וזיקוקין דנורא, והוא טבוע בו מתחילת הויתו ועת התרקמות דמותו הלאומית, כמו שכן נאמר לאביה הראשון אברהם: ״ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גויי הארץ , כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה׳ על אברהם אם אשר דבר עליו״ (בראשית יח,יח-יט).
בהוראת מושג "ידעתיו״ ־ נאמרו פירושים רבים: לשון חבה ואהבה, כלומר: חבבתיו למען אשר יצוה ־ לפי שהוא מצוה (פרש"י). ״ידעתיו" בהשגחה מיוחדת דבקה בו תמיד, כדכתיב: ״לא יגרע, מצדיק עיניו״ [איוב לו,ז], וכדכתיב: ״הנה עין ה׳ אל יראיו" [תהלים לג,יח] (הרמב"ן).
בגליון התורה פירשתי: נגלתי אליו ברוח נבואה, כמו שנאמר: ״אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים״ [דברים לד,י], דאיתגלי ה׳ ליה (תרגום אונקלוס), ארוס חכים יתיה מימרא דה׳ (ירושלמי). ושניהם אמרו דבר אחד: כי התגלות נבואת ה׳ על חסידיו – היא אצילות חכמתו עליהם, כאמור: ״וירד ה׳ בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו״ (במדבר יא,כה).
לפי זה: ״ידעו ה'" הנאמר במשה – היא התגלות נבואת ה׳ אליו באספקלריא מאירה, וכענין זה הוא פירוש: ״כי ידעתיו״ הנאמר באברהם, כלומר: נגליתי אליו בנבואה למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו כמפי הגבורה.
ומה היא המצוה ״ושמרו דרך ה״? ־ דרך ה׳ זאת הסגולה המיוחדת לעם ישראל שבה נבדל מכל העמים לדתותיהם וחכמיהם, שבכל דתות העמים הקדמוניות והאחרונות – אין דרך סלולה בחיים, אלא יש דרכי פולחן ודרכי דת מוסריים ואזרחיים מסוימים, שהם חלוקים ביניהם מן הקצה אל הקצה. וחכמי העמים ופילוסופיהם אומרים: הדרך הטובה היא: הדרך השכלית, שאדם בשכלו בוחר בה בכל שעה ובכל ענין, לפי מצב השעה ולפי מהות הענין.
וכן הם חושבים ואומרים: אל תחוש על איזו תורה תהיה ובאיזה מעשה, ובאיזה דבור, ובאיזה לשון אתה מדבר, או בדה לעצמך דת לענין הכניעה ולרומם ולשבח, ולהנהגת מדותיך וביתך, ואנשי מדינתך אם הם סומכים עליך, או קח לך לדת הנמוסים השכליים אשר חברו הפילוסופים.
כללו של דבר: בקש זכות הלב באיזה אופן שתתכן לך, אחרי אשר תבין כללי החכמות על אמתתם, ואז תגיע אל בקשתך, רוצה לומר: הדבק ברוחני, רוצה לומר: השכל הפועל, ואפשר שינבא אותך ויודיעך העתידות בחלומות אמיתיים ומראות נאמנות (הכוזרי מאמר א׳ סימן ב').
דעה פילוסופית זאת דחה אותה הכוזרי בטענה מופתית שאין להכחישה, והיא הנבואה, שמן הראוי היה שתהיה ידועה בהם ונמצאת ביניהם, מפני הדבקם ברוחניות, ושיסופר עליהם נפלאות ונוראות וכבוד וגדולה, ואנו רואים החלומות הנאמנים למי שלא התעסק בחכמה ולא בזכוך נפשו, ונמצא הפך זה במי שטרח בה, וזה מורה: כי יש לדבר האלקי סוד אחר זולת מה שזכרת אתה הפילוסוף (שם ד').

מופת זה עצמו מספיק בהחלט לדחות כל הדרכים שהם מקובלים ומונהגים בדתותיהם ומנהגם של כל העמים האחרים.
ועוד זאת: מופת חותך ומכריע לדעתי מזה, שזה שכל הערכים הפילוסופים וכן הדתיים, באמונה ומוסר – אינם יציבים, והם התחלפו ומתחלפים לענפים וסעיפים רבים ומגוונים, שהם מנוגדים ומרוחקים זה מזה בתכלית ההרחקה והנגוד. וזה לפי שכולם הולכים בדרך סלולה שהיא בנויה על יסודות רעועים: השכלת האדם הפילוסופית, שיסודה היא בהיקשים שכליים ומופתים פילוסופיים, שאינם קיימים אלא לשעתם, והם מתבטלים בכח היקשים ומופתים אחרים, או שהם בנויים על נבואה דמיונית שאין לה יסוד קיים ומקור נאמן.
אבל דרכו של ישראל שקבל בנחלה מאביה הראשון של האומה: אברהם העברי – הוא דרך ה', לא דרך חישובים ושקולים, לא דרך היקשים ומופתים פילוסופים, ולא דרך נבואה דמיונית אלא דרך ה': דרך מקובלת מפי הגבורה בדרך נבואה בלתי מסופקת, ולפיכך בלתי משתנה ובלתי מתחלפת.
דרך ישרה שראשה נעוץ בסופה וסופה בתחלתה, שמכוונת נקודת המפנה התכליתית, משעת הלידה עד שעת המיתה; מתחלת היום עד סופו; מיום הראשון עד יום השבת, מראשית השנה ועד סופה, שהיא: יום הדין ומשפט, תפלה ותשובה.
ודרך עליונה שהיא מעלה את האדם שלבים־שלבים בדרך חכמה ובינה, לדעת רזי עולם וסודות ההשגחה העליונה, כתפלת אדון הנביאים: ״הודיעני נא את דרכיך ואדעך, למען אמצא חן בעיניך" [שמות לג,יג], ולהתרומם ברוח ונפש בפעולות ומעשים המובילים אל דרכי ה' הטובים והישרים, וכמאמרם ז"ל: מאי דכתיב: ״אחרי ה' אלקיכם תלכו״ וגו' [דברים יג,ה] – אלא להלך אחרי מדותיו של הקב״ה: מה הוא מלביש ערומים, אף אתה הלבש ערומים. הקב״ה ביקר חולים… אף אתה בקר חולים, הקב״ה קבר מתים… אף אתה קבור מתים (סוטה יד,א). ועוד אמרו: אבא שאול אומר: ״זה אלי ואנוהו״ [שמות טו,ב], הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום – אף אתה היה רחום וחנון (שבת קל"ג,ב ירושלמי פאה פ"א ה״א).
היה חנון ורחום מעצם הויתך, להדמות אל יוצר האדם והעולם שהוא רחום וחנון, מרחם ומחונן לכל בריותיו ולכל מעשיו, כדכתיב: ״וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם״ [שמות לג,יט], וחנותי את אשר אחון – אעפ״י שאינו הגון, ורחמתי את אשר ארחם – אעפ״י שאינו הגון (ברכות ז,א).
כל הדברים האלה, שהם דרכי חכמה ובינה, דרכי חנינה חסד ורחמים, לקוחים ואצולים ממקורותיהם הראשונים והנאמנים, שהם יציבים וקיימים ־ נקראים ״דרך ה׳״, והיא הדרך אשר הנחילנו אביה הראשון של האומה ובניו אחריו.
ומאד מאד נעמו ועמקו דברי משורר האומה, הפילוסוף האלקי: אתה אלוקי, וכל היצורים עבדיך ועובדיך. כי כוונת כולם להגיע עדיך, מגמת פניהם דרך המלך, ותעו מן הדרך. אך עבדיך הם כפקחים ההולכים דרך נכוחה, לא סרו ימין ושמאל מן הדרך עד בואם לחצר המלך ("כתר מלכות" לרבי שלמה בן גבירול ז"ל).
דברים אלה בביאור יותר אמרם הרמב״ם ז"ל במשל הנפלא: המלך הוא בהיכל, ואנשיו כולם קצתם אנשי המדינה וקצתם חוץ למדינה, ואלו שבמדינה ־ מהם מי שאחוריו אל בית המלך ומגמת פניהם אחרת, ומהם מי שרוצה ללכת אל בית המלך ומגמתו אליו… מן הרוצים לבוא אל הבית מהם מי שהגיע אליו והוא מתהלך סביבו, מבקש למצוא השער, ומהם מי שנכנס בשער והוא הולך בפרוזדור, ומהם מי שהגיע עד שנכנס אל תוך הבית, והוא עם המלך במקום אחד שהוא בית המלך. אבל אחר הגיעו אל תוך הבית ־ אי אפשר לו מבלתי שישתדל השתדלות אחרת, ואז יעמוד לפני המלך ויראהו מרחוק או מקרוב, או ישמע דבר המלך או ידבר עמו.
והנני מפרש לך זה המשל ואומר: אשר הם חוץ למדינה – הם כל איש מבני אדם שאין לו אמונה ודת לא מדרך עיון ולא מדרך קבלה… ומדרגתם בנמצאות, למטה ממדרגת אדם ולמעלה ממדרגת הקוף. ואשר הם במדינה, אלה שאחוריהם אל בית המלך, הם בעלי אמונה ועיון, אלא שעלו בידם דעות בלתי אמתיות, או מטעות גדולה שנפלה בידם בעת עיונם, או שקבלו ממי שהטעם, והם לעולם מפני הדעות ההם כל אשר ילכו – יוסיפו ניתוק מבית המלך. והרוצים לבוא אל בית המלך ולהכנס אצלו, אלא שלא ראו בית המלך כלל, הם: המון אנשי התורה, רוצה לומר: עמי הארץ העוסקים במצות. והמגיעים אל הבית וההולכים סביבו, הם התלמודים אשר הם מאמינים דעות אמתיות מדרך קבלה ולומדים מעשה העבודות, ולא הרגישו בעיון שרשי התורה ולא חקרו כלל לאמת אמונה. ואשר הכניסו עצמם לעיין בעיקרי הדת – כבר נכנסו לפרוזדור, ובני אדם שם חלוקי המדרגות בלא ספק, אבל מי שהגיע לדעת מופת, כל מה שנמצא עליו מופת, וידע מן העניינים האלקים אמתת כל מה שאפשר שתודע אמתתו, ויקרב לאמתת מה שאי אפשר בו רק להתקרב אל אמתתו, כבר הגיע עם המלך בתוך הבית.
אבל מי שישים את כל מחשבתו אחר שלמותו האלקית, והוא נוטה כולו אל השם יתעלה, והוא מפנה מחשבתו מזולתו, וישים פעולת שכלו ־ כולם בבחינת הנמצאות ללמוד מהם ראיה על השם יתברך, לדעת הנהגתו אותם על איזה צד, אפשר שתהיה מהם: אשר באו אל בית המלך, וזאת היא מדרגת הנביאים (מורה נבוכים חלק ג', פרק נ"א).
העתקתי דברי הרמב״ם אלה כמעט במלואם, שהם דברי נגידים בבחינת ״תן לחכם ויחכם עוד״ [משלי ט,ט]. ומדבריו למדנו: עם ישראל ביסודו ובכללו הם מאלה הרוצים להכנס אל בית המלך, ולהכנס אצלו. ולפיכך הם עולים ממדרגה למדרגה ומתקרבים צעד אחרי צעד, עד אשר יגיעו מהם אל המדרגה העליונה של הנביאים, תלמידיו של אדון הנביאים, שלא קם ולא יקום כמוהו, כאמור: ״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים״ [דברים לד,י], שבאו אל בית המלך, והם עמו בתוך הבית ראוהו מרחוק או מקרוב, שומע דבר המלך או מדבר עמו, עד שנאמר בו: ״ויהי שם עם ה'" [שמות לד,כח], ישאל ויענה, וידבר עמו במעמד ההוא המקודש, ומרוב שמחתו במה שהשיג – לחם לא אכל ומים לא שתה, כי התחזק השכל עד שנתבטל כל כח עם שבגוף, רוצה לומר: מיני המיחוש (מורה נבוכים שם).
מדרגה נפלאה במעלה זאת שלא נמצאה אלא בישראל ־ היא תולדה ישרה של המנה הרוחנית המיוחדת במינה, שהנחילה לנו אבי האומה הראשון אברהם במצוותיו לבניו אחריו: ״ושמרו דרך ה'״. והיא אשר הולידה את משה אדון הנביאים, והכינה את כל זרעו אחריו לקבלת התורה בהר סיני מאהבה, לשומרה מאהבה וקיומה מאהבה, בכל נדודינו פזורי גלותנו עדי הגיעו עד הלום.
והיא אשר הקימה את מדינת ישראל, ותשיב אותה על כסא מלכות ישראל, לתהלה ולשם ולתפארת.

פרק ט'/  צדקה ומשפט

שתי מתנות יקרות וחמודות נתנו לישראל, והן: צדקה ומשפט, שהן אחוזות והדוקות זו בזו כשלהבת בגחלת, שאינן נמצאות אלא בחבורן, והן מוכרחות במציאותן. לכן הן נזכרות בתורה בנביאים ובכתובין צמודות יחד פעם קודמת ־ צדקה למשפט, ופעם קודם ־ משפט לצדקה.
והן המדות המעולות שהשתבחו בהן אבות האומה מחוקקיה ומלכיה, וכמאמרם ז"ל: אבותינו הראשונים, מפני מה זכו בעולם הזה, ולימות המשיח, לעולם הבא? ־ מפני שנהגו עצמם בצדקה, אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן, דוד ושלמה בנו ־ לא נשתבחו אלא בצדקה. אברהם לא נשתבח אלא בצדקה שנאמר: ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו [אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"] (תורה שלמה בראשית י"ח אות כ"ט).
ולא עוד אלא, שהקב"ה בעצמו השתבח במשפט וצדקה, ודורש מאת יצוריו לעשות משפט וצדקה, שבהן חפץ ה' ולהתהלל רק בהן, כאמור: ״כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאם ה׳״ (ירמיה ט,כג).
שתי מתנות אלה הנחיל אבינו לבניו אחריו לדורות עולם, והן הביאו בכנפיהן את מדת החסד והרחמים של אלקי ישראל: "זרע אברהם אוהבי״ [ישעיה מא,ח].
וכן אמרו רז״ל במדרשם: משל למה הדבר דומה? – למלך שנשא למטרונה והכניסה לו שני אריסין, אף המלך זקף לה שני אריסין כנגדן, אבדה מטרונה את שלה ־ אף המלך נטל את שלו, כך אתה מוצא: אברהם נתן לבניו שני אריסין ־ לעשות צדקה ומשפט, אף הקב״ה זקף לו כנגדו חסד ורחמים, שנאמר: ״ושמר… לך את הברית ואת החסד" [דברים ז,יב]. אבדו ישראל את שלהם וכו', אף הקב״ה נטל את שלו וכו', עמדו ישראל וכשרו את עצמם וכו' ־ אף הקב״ה מביא את שלו (תורה שלמה, בראשית י״ח, אות רט"ז).
מכאן ־ כי שתי מתנות אלה הן סיבה ותנאי המשכת חסדי ורחמי ה' והחזרתם על עמו וארצו, ואלה מן הסגולות שהנחילו לנו אבותינו, שהטביעו את חותמן על עם ישראל לדורות־עולם, וכמאמרם ז"ל: שלשה סימנין יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, דכתיב: "למען אשר יצוה" וגו' [בראשית יח,יט], כל שיש בו שלשה סימנין הללו ראוי להדבק באומה זו (יבמות עט,א).
ולכשתמצי לומר שלשה סימנים אלו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, שבהם מצטיין ישראל – כולם הם דבר אחד, שמקופלים בשני מושגים אלה שהם משפט וצדקה, וכמו שנבאר להלן.

פרק י'/  הגדרת מושגי משפט וצדקה

הפילוסוף היוני הגדיר מושג הצדק ואמר: הצדק המדיני ממנו טבעי וממנו דתי. הטבעי אשר הוא בכל מקום יש לו כח שוה ואינו תלוי בהראות או לא. הדתי הוא אמנם אשר בראשונה לא היה בו חלוק, שיהיה כן או בענין אחר, אבל אחר שהושם יש בו חלוק כמו שהיה פדיון העבד שעור ידוע, או לזבוח עז ולא שתי צאן.
והדינין יראה לקצת, כי כולם הם כן שאינן טבעיים, כי אשר הוא כן בטבע לא יסור, ובכל מקום יש לו הכח ההוא כמו האש שהיא שורפת.
הצדק הדתי המסודר מהיותר שלם שבאנשים – הוא חסר מאד, ואינו נקרא צדק אלא על דרך העברה, ושלא יבדיל הצדק מהבלי צדק אצלם רק בהנחה לבד, וגם שכבר היה נראה לקצת שאין טבע קיים לשום צדק (עקדת יצחק, משפטים, שער מ"ו).
אם נתרגם דבריו ללשון התורה יוצא: צדקה היא "הצדק הטבעי" ומשפט הוא "הצדק הדתי". ולדעתו הצדק הטבעי הוא המעולה ונכון, אבל הצדק הדתי גם כשהוא מסודר מהיותר שלם שבאנשים ־ הוא חסר מאד ואינו נקרא צדק.
הפילוסוף החסיד רבנו יצחק עראמה סתר דברים אלה בטוב טעם ודעת. ואני תלמידו אוסיף ואומר: אמנם נכונים דברי אריסטו הפילוסוף היוני במקצת באמרו: שהצדק הדתי אפילו מהיותר גדול שבאנשים הוא חסר ואינו ראוי להקרא בשם צדק. דבר זה הוא מוכרח, כי הלא "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" [קהלת ז,כ], ולכן אין חקיו יכולים להיות צדיקים, אלא הם חסרים, לפי שהם מסודרים לפי דעותיו ומחשבותיו של המחוקק, ולפי רוחם של בני מקומו ודורו, וזו היא הסיבה לשנוי החוקים ־ בין שהם נקראים ״דתיים״ או שנקראים ״נמוסים״.
אולם לעומת זאת: מה שהוא סובר כי הצדק המדיני הוא המעולה והנכון, סברא זאת היא מוטעית ומופרכת בהחלט, כי החק הטבעי הוא טוב, לכל היצורים שהם מסוג בעלי חיים שאין להם אלא היצרים הטבעיים האינסטקטיביים המיוחדים לכל אחד ממין בעלי החיים, והם נזונים גם כן במזונות טבעיים המיוחדים להם ואינם משנים את טבע עצמיותם, כמו שאינם משנים את מזונותיהם, אבל היצורים הטבעיים אלה אינם ראויים לשבח ולא לגנאי, כמו שהדבורה, למשל, אינה ראויה לשבח בעד חלות דבשה הטוב, כמו שאינה ראויה לגנאי בעד עוקצה החד וארסי, וכן בכל שאר היצורים למיניהם.
המזונות הטבעיים ־ גם הם אינם טובים אלא לבעלי החיים שאין להם אלא טבעם המיוחד, ואצלם דוקא שולט הצדק הטבעי שהוא נותן לכולם כח שוה, ואינו תלוי בהראות או לא.
אבל האדם הוא בריה מיוחדת שאין לה יצר טבעי מיוחד, אלא הוא בעל שני יצרים: יצר הרע ויצר הטוב, שהם נאבקים תמיד, והאדם בהשכלתו צריך לתת לכל אחד את חלקו ומקומו, בשיעור הראוי ורצוי. האדם אעפ"י שהוא שוה במינו והרכב גופו ־ בכל זאת הוא חלוק באישיו, ומדותיו, ״עד שאפשר שלא תמצא שני אנשים מסכימים במין מן המדות כמו שלא תראה צורותיהם הנראות שוות… ואין כיוצא בזה התחלפות האישי הגדול נמצא באחד ממיני בעלי חיים, אבל התחלפות בין אישי כל מין מתקרב, מלבד האדם שאתה תמצא שני אישים ממנו, כאלו הם שני מינים בכל מדה… ומפני שטבעו נותן שיהיה בין אישיו ־ זה החלוף וטבעו, צריך אל הקבוץ צורך הכרחי, אי אפשר בשום-פנים שישלם קבוצו אלא במנהיג בהכרח, ישער פעולותיהם וימלא המחסר, וימעיט מן המרבה, ויחזק פעולות ומדות יעשום כולם על חק אחד תמיד, עד שיעלם ההתחלפות הטבעי ברוב ההסכמה ההנחיית ויסודר הקבוץ.
ולזה אומר: שהתורה אעפ״י שאינה טבעית, יש לה מבוא בענין הטבעי, והיה מחכמת אלקים בהעמיד זה המין למה שרצה מציאותו, ששם בטבעו שיהיה לאישיו כח הנהגה, מהם מי שהיה הוא עצמו אשר ניבא בהנהגה ההיא, והוא הנביא או מניח הנמוס, ומהם מי שיהיה להם כח לחייב לעשות מה שצווה הנביא ההוא, ולהמשך אחריו ולהוציאו לפועל (מורה נבוכים חלק ב, פרק מ).
זאת ועוד: כשם שהמזונות הטבעיים השוים לכל – אינם טובים לאדם, לפי שהם פראיים ולפיכך גם מזיקים – כן הצדק הטבעי השוה לכל אינו צדק כלל כלפי האדם, כי לא הרי דמי שבתו של אדם שהוא נוקב מרגליות, כהרי שבתו של הקדר יוצר כלי חרס, ולא הרי בושתו של הנקלה כהרי בושתו של הנכבד, וכאלה רבים.

ולאידך גיסא: לא הרי הצדקה הניתנת לעני שלא ראה טובה מימיו ונותן לו פת קיבר, כהרי הצדקה הניתנת לעני בן טובים שירד מנכסיו, ועליו אמרה תורה: ״נתון תתן לו ־ די מחסורו אשר יחסר לו" [ראה דברים טו,ח-י], אפילו עבד לרוץ לפניו וסוס לרכב עליו.
מכלל הדברים למדנו, שהצדק האמיתי הוא הצדק הדתי!
ובכן עומדת השאלה לפנינו: מה טיבם של שני מושגים אלה: ״צדק ומשפט״, שלכאורה נראה ששניהם הם דבר אחד ככל שמות נרדפים.

פרק י"א/  משפט פשרה

בהגדרת מושגים אלה ראו רז״ל כאלו הם מנוגדים ואמרו: כל מקום שיש משפט אין צדקה, וכל מקום שיש צדקה ־ אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה ? הוי אומר זה ביצוע, ולת״ק דאמר אסור לבצוע, דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושלם לו מתוך ביתו ־ זה משפט וצדקה, משפט לזה שהחזיר לו את ממונו, וצדקה לזה שהוציא גזילה מתחת ידו (סנהדרין ו,ב).
מקובל להם לחז"ל כי מונח הצדקה מכוון לפעולה מחויבת שהיא מסורה למצפונו של האדם, אבל לא פעולה נדיבית של מתנת חנם.
ובאמת לכן נקראת העזרה לעני בשם ״צדקה״, לפי שכל מה שהעדיף ה׳ בטובו לאחד הוא פקדונו של העני בידו, וכן נאמר במקרא: ״אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" (שמות כב, כד). ודרשו רז״ל: אמר הקב״ה: הוי יודע שאני עשיתי אותו עני ולך עשיר, יכול אני להחזירך ולעשותך עני… גלגל הוא: אני עשיתי אותך עשיר ואותו עני, אל תגרום לי שאחזיר את הגלגל ואעשה אותך עני, ראה מה כתוב: ״לא תאמץ את לבבך… מאחיך האביון״ [דברים טו,ז] ״מעני״ – אין כתיב כאן אלא ״מאחיך" ששניהם שוים (ילקוט משפטים ש"נ).
הא למדת שחלקו של עני הוא נתון בידי העשיר בתורת ״פקדון", ואם מועל בפקדון ־ מפסיד גם את חלקו, וחוזר להיות עני כמו שהיה בשעת הולדו. ולפיכך כשנותן עזרתו לעני ־ אינו אלא משיב את שלו, וזאת היא צדקה.
ומשפט הוא דבר שמוציאין מידו בדיינין ברצונו ושלא ברצונו, לכן מקשים רבותינו ואומרים: אם צדקה – אין משפט, ואם משפט ־ אין צדקה. ומתרצים שזה ביצוע, שהוא משפט שיש בו צדקה, כלומר: זה דין הפשרה שלפי מושכל ראשון הוא תמוה, ברור שאין בו משפט צודק, אלא אדרבה: יש בו גזל ודאי של אחד הצדדים, אם המלוה זכה בדינו, הרי שהלוה גוזלו במה שלא שלם, ואם הלוה זכאי ־ המלוה גוזלו במה שלא לוה ממנו. ורבותינו מתרצים זה ואומרים: מצות צדקה היא זאת. על כל אחד מהצדדים לותר לחברו משלו מפני השלום, כאלו חלק זה שהוא מוותר הוא השבת פקדון חברו שבידו.
ומצוה על הדיינים להדריך את העם בדרך צדקה זאת שהיא דרך השלום, ומצוה על בעלי הדין לקיים מצות צדקה זאת המוטלת עליהם, כאמור: "צדק צדק תרדוף" [דברים טז,כ], הלך אחר בית דין יפה – לא כדי שתזכה בדין יותר, אלא כדי שתעשה מעשה צדקה להשיב לחברך מה שבידך.
ומכל מקום צדקה זאת אינה מתקיימת אלא ברצון שניהם. מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה: בדין אתם רוצים או בפשרה, אם רצו הפשרה ־ עושים בינהם (חו״מ סי' י״ב, סעיף ב'). וכשרצו שניהם על פי עצת בית דין ־ הרי זה משפט שיש בו צדקה גם לדיינים וגם לבעלי הדין.
ורבי שמעון בין מנסיא מפרש: משפט וצדקה – הם שני דברים שהם אחד, צדקה לזה שמוציא מתחת ידו דבר שאינו שלו, ומשפט לזה שגובה את שלו, מכאן משפט וצדקה כרוכים וקשורים זה בזה כגוף ונשמה, שאם לא הא – לא קיימא הא.

פרק י"ב/  משפט וצדקה בהגדרתם הדרושית

רבותינו בעלי המדרש דרשו מקרא זה ואמרו: לפי שהוא אומר: ״ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט״ [בראשית יח,יט], אבל לא שמענו צדקה זו מה היא ? ת"ל: ״השב תשיב לו את העבוט" [דברים כד,יג], מיכן רמז לצדקה. אין לי אלא אלו, שאר כל המצות מנין? תלמוד לומר: "ולך תהיה צדקה" [שם] (תורה שלמה, בראשית י״ח, אות כ"ז).
מכאן שמונחים אלה נאמרו ־ לא רק בדיני ממונות שבין אדם לחברו, אלא הם בנין אב לכל התורה, שכל מצותיה הן צדקה ומשפט, צדקה היא עצמה של המצוה, ומשפט הוא שיעוריה של המצוה. בנין אב לזה היא מצות השבת העבוט: אם כסות לילה הוא ־ "כבא השמש" תשיבנו לו, "ושכב בשלמתו וברכך״ [שם], ואם כסות יום – החזירהו בבוקר, וכבר כתוב באלה המשפטים: עד בא השמש תשיבנו לו, כל היום תשיבנו לו וכבא השמש תקחנו (דברים שם ופירש"י).
מכאן שאם לא השיבות כשיעור זה – לא קיימת מצות צדקה, ועשית עול במשפט, וזהו בנין אב לכל המצות שצריך לעשותם כתקנן ושיעורן, ואם לאו אינן מצוה.
אלא שהמצות הן חלוקות לשני סוגים: שכליות ושמעיות. במצות השכליות הצדקה קודמת למשפט, שהוא שיעורן, במצות השמעיות ־ המשפט קודם לצדקה, שאם אין משפט קודם לא ידענו בצדקה שבה, והבן זה.

ומה נפלאו ומה נעמו דברי הרמב״ם ז״ל: צדקה היא נגזרת מצדק והוא היושר, והיושר הוא; להגיע כל בעל חק לחקו, ולתת לכל נמצא מן הנמצאות כפי הראוי לו. ולפי הענין הראשון (רוצה לומר: להגיע כל בעל חק לחקו), – לא יקראו בספרי הנבואה החוקים שאתה חייב בהם לזולתך כשתשלמם – צדקה. כי כשתפרע לשכיר שכרו או תפרע חובך לא יקרא צדקה, אבל חקים הראויים עמך לזולתך מפני מעלת המדות כרפואת מחץ כל לחוץ – יקרא צדק, ומפני זה אמר בהשבת המשכון: ״ולך תהיה צדקה״, כי כשתלך במעלת המדות, כבר עשית צדק לנפשך המשכלת, כי שלמת לה חוקה.
ומפני זה תקרא כל מעלות המדות: צדקה. אמר: ״והאמין בה' ויחשבה לו צדקה״ [בראשית טו,ו], רוצה לומר: מעלת האמונה, וכן אמרו: ״וצדקה תהיה לנו" [דברים ו,כה]. [ראה מו״נ ח״ג פנ״ג].
זהו הענין הראשון של הצדקה, והענין השני הוא לתת לכל נמצא מן הנמצאות הראוי לו, מכוון אל מצות הכתוב: ״כי פתוח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו" [דברים טו,ח] – יתום שבא לישא, שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישין, ואח״כ משיאין לו אשה וכו', ״אשר יחסר לו״ ־ אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו (כתובות סז,ב).
וזה מכוון למ״ש: אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום, עד שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר: ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת״ [דברים יא,טו] (ברכות מ,א גיטין סב).
והם הם דברי הרמב״ם: לתת לכל נמצא מן הנמצאות לאדם ולבהמה הראוי לו בזמנו ועתו. ולא להקדים את המאוחר ולא לאחר את המוקדם הראוי לו, ולא יותר ממה שראוי לו ולא פחות ממה שראוי לו, ולתת לבעלי חיים הנמצאים ברשותו את מזונותיהם הראוים להם במהותם ובשעתם, פעולות אלה שהן מכוונות להשלים לכל בעל חוק את חקו, הן מדות הנפש המעלות את האדם למעלת השתלמות הנפש המשכלת.

פרק י"ג/  המשפט

בהגדרת מונח ״משפט״, אומר הרמב״ם: אבל מלת ״משפט״ הוא לדין במה שראוי על הנדון: פעמים שתהיה תולדתו נקמה ופעמים שיהיה טוב (מורה נבוכים חלק ג', פ' נ"ג).
המשפט ביסודו הוא משפט המדינה: ״שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך״ [דברים טז,יח], וממצות הדיינים לדון על פי המשפט, בלי משוא פנים לזקן, ובלי מדת רחמים ליתום ולאלמנה.

אבל הוא מוטל גם על כל יחיד לשפוט את עצמו ואת מעשיו, לענג ולעדן את גופו בשעה שצריך לכך, כגון: שבתות וימים טובים, ולסגף את גופו בשעה שצריכה לכך בצום וכניעה (ראה: שמונה פרקים להרמב"ם פ"ד, והלכות דעות פ״א ה״ו, ופ׳׳ב ה"א). ועל זה נאמר: ״טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט״ [תהלים קיב,ה]. (ועיין עוד בהכוזרי מאמר ג', סימן ה׳ ותאורנה עיניך).
אולם משפט זה שהוא מצוה על היחיד ועל כל העם, אינו משפט טבעי ולא משפט נמוסי, ואין לו משפט הסכמיי, אלא משפט תורני שניתן מפי הגבורה בתורת ה׳ לישראל עמו, בתור שלוחי מלך המשפט לשפוט על פי משפטי תורת קדשו, כאמור: ״כי המשפט לאלקים הוא״ [דברים א,יז], פירש הרמב״ן: כי לאלקים לעשות משפט בין יצוריו, כי על כן בראם להיות ביניהם יושר וצדק ולהציל גזול מיד עושקו ויתן אחר במקומו [שם].
וכן נאמר: ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״ [שמות כא,א], אלה המשפטים ־ ולא משפטים אחרים, לפניהם ־ ולא לפני דיינים אחרים שהם נכרים, אעפ״י שידונו בדיני ישראל, ולא אפילו לפני הדיוטות, לפי שאלה שאינם מבני ישראל – אין להם נחלה משפטית טהורה שהיא מורשת אבות, ולפיכך היא מתאחדת בנשמתם, ומבהירה לפניהם את משפט האמת.
ואלה שהם הדיוטות אין להם הבנה משפטית תורנית, אלא לפניהם של דייני ישראל שהם מעוטרים בשבע דברים: חכמה, ענוה, יראה, שנאת ממון, אהבת האמת, אהבת הבריות להם, ובעלי שם טוב (חושן משפט סי׳ ז', סעיף י״א).
מרן החיד״א העלה כי שבעה דברים אלה אינם לעכובא (עיין פתחי תשובה שם ס״ק כ״ד), אבל ודאי אם נודע שהוא נעדר בכוונה מכל אחד מהם, לדברי הכל אינו ראוי להיות דיין בישראל, וכל המעמיד דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה וכו' ־ הרי זה עובר בלא תעשה (שם סי׳ ח', סעיף א׳).
לפניהם של דייני ישראל ־ שנוסף על ידיעתם המשפטית, והשתלמות במידותיהם הם עטופים יראה, יראת המשפט לפני אלקים ואדם, ויושבים בדין באימה ויראת המשפט: וידע את מי הוא דן, ולפני מי הוא דן, ומי עתיד ליפרע ממנו (שם סי׳ ח, סעיף ב׳).
וכל משפטים אחרים שהם הסכמיים או מדיניים, ואפילו הם ערוכים ומסודרים מאנשים היותר גדולים בחכמה ותבונה משפטית ־ אינם צדיקים ולא יוכלו להיות צדיקים ! לפי שאין אדם שהוא צדיק וישר בהחלט, לפיכך המשפט הוא לה׳ אשר הוא צדיק וישר בכל דרכיו, ומשפט זה – הוא אשר הוריש לנו אבי האומה, כמו שנאמר: ״ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ [בראשית יח,יט] הוי אומר: משפט וצדקה בדרך ה'.

פרק י"ד/  קנאה משפטית

מצות עשית צדקה ומשפט – אינה שלמה, אלא בהיות לשופטיה קנאת המשפט לתבוע משפט עשוקים מידי עושקיהם, לריב ריב יתום ואלמנה שאין להם פה לתבוע, וכן נאמר בנביא: ״דרשו משפט״, אשרו חמוץ, שפטו יתום ריבו אלמנה״ (ישעיה א,יז).
סגולה זאת היא מורשת אבות לישראל, שכן אבינו הראשון דרש משפטם של סדום ועמורה מלפני אלקי המשפט, ואמר: ״חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע וגו', חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט״ (בראשית יח,כה).
דרישת משפט זאת נשמעה מפי כל הנביאים ובבהירות יתירה בדברי ירמיה: ״צדיק אתה ה' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך, מדוע דרך רשעים צלחה״ (ירמיה יב,א). וכן חבקוק אומר : ״עד אנא ה׳ שועתי ולא תשמע, אזעק אליך חמס ולא תושיע, למה תראני און ועמל תביט ושוד וחמס לנגדי, ויהי ריב ומדון ישא וגו', כי רשע מכתיר את הצדיק, על כן יצא משפט מעוקל… טהור עינים מראות רע, והביט אל עמל לא תוכל, למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו״ (חבקוק א,ב־יג).
קנאה משפטית זאת, נראתה בכל עזה ותקפה במחוקק האומה, זה משה איש האלקים בצאתו אל אחיו ״וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו… ויך את המצרי״ (שמות ב,יב־יג): ״והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך״ (שם). בא משה וישב עליהם בדין, אמר להם: מנהגו של עולם אנשים ממלאין ונשים משקות, כאן נשים דולות ואנשים משקין ״עוות הדין״ יש כאן (אבות דרבי נתן פרק עשרים). נתן נפשו על הדינין ונקראו על שמו וכו' שנאמר: ״ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט״ וגו׳ [שם יד], וכתיב: ״ולכהן מדין״ וגו׳ [שם טז], ״ויקם משה ויושיען" [שם יז]. מדינין ברח ולדינין חזר, לכן נקראו המשפטים ושופטי ישראל על שמו: ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״ [שמות כא,א], ״שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך״ [דברים טז,יח] (מכילתא בשלח, שירת הים, פרשה א׳).
קנאה משפטית זאת נשמעת בכל עזה בכל דברי הנביאים, שהשמיעו תוכחתם לפני המלכים והשופטים שבימיהם בלי משוא-פנים ובלי כל רתיעה. ראוי לציין עובדות אופיניות אחדות:
א. קנאתו העזה ונועזה של פנחס: ״ויקם מתוך העדה…וידקור את שניהם״ [במדבר כה,ז-ח], ובגללה זכה לברית שלום וכהונת עולם.

ב. נתן הנביא בתוכחתו הנמרצה לדוד מלך ישראל: ״אתה האיש וגו', את אוריה החתי הכית בחרב, ואת אשתו לקחת לך לאשה ואותו הרגת בחרב בני עמון. ועתה לא תסור חרב מבתיך״ וגו׳ (שמואל ב, יב,ז־י).

ג. דברי אליהו אל אחאב בענין כרם נבות היזרעאלי: "הרצחת וגם ירשת וגו', במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוקו הכלבים את דמך גם אתה״ (מלכים א, כא,יט).
עובדות אופיניות אלה שהם מיוחדות במינן בכל דברי התולדה האנושית, הן מוכיחות את נשמת עם ישראל, שהיא חוצבה מנשמת אבות האומה, ועצבה את דמותה של היהדות בכללה ובאישיה לדורות עולם, שכל ישראל ־ אם אינן נביאים – בני נביאים הם, שנשמת האבות ובניהם ותלמידיהם שוכנת בתוכם ומלהבת אותם לפעולות נועזות של דרישת משפט, קנאת משפט ואהבת משפט, שהיא זכות וסוד קיומם, ובה הצטיינו ומצטיינים לתהלה ותפארת לעיני כל העמים בתור עם חכם ונבון ואוהב משפט. וכמאמרם ז"ל: אמר רבי לוי: משל למה הדבר דומה ? למלך שהיו לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן יותר מכולם, והיה לו פרדס, והיה אוהבו יותר מכל אשר לו, אמר המלך: אני נותן הפרדס אשר אני אוהב יותר מכל אשר לי, אל בני הקטן, אשר אני אוהבו יותר מכל בני, כך הקב״ה, מכל האומות אינו אוהב אלא את ישראל, שנאמר ״כי נער ישראל ואהבהו״ [הושע יא,א], ומכל מה שברא בעולמו – אינו אוהב אלא משפט, שנאמר: ״כי אני ה׳ אוהב משפט״ [ישעיה סא,ח], אמר הקב״ה: ינתן מה שאהבתי לעם שאני אוהב, הדא הוא דכתיב: ״שופטים ושוטרים תתן לך״ (דברים רבה, פרשת שופטים).
בא וראה כי לא בקש שלמה בחלומו אלא דעת המשפט: ״ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע, כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה" (מלכים א, ג,ט). ולא יתקיים ישראל בארץ אלא בזכות משפט וצדקה: "שופטים ושוטרים תתן לך וגו', צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשתה את הארץ" (דברים טז, יח כ), ואינן נגאלים אלא בזכות משפט וצדקה: ״שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות״ [ישעיה נו,א].
ואף גואלם של ישראל, משיח צדקנו שיבא במהרה בימינו ־ לא נשתבח אלא במשפט וצדקה: ״והריחו ביראת ה׳ ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע… שרש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד״ (ישעיה יא,ג-י).
נצוצות משפט וצדקה אלה שהדליקו אבות האומה בנשמת בניהם, הם אשר הכשירו אותם לקבלת התורה, שהיא הסגולה שבחיים, כאמור: ״ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו״ [בראשית יח,יט]. מה דבר עליו ? – "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלקים" [בראשית יז,יח], ארץ מגוריך זאת ארץ ישראל ארץ הנחלה, והייתי להם לאלקים – זה מתן תורה, שנאמר בה: ״והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" [שמות יט,ה־ו], וזהו עומק כוונת המקרא שנאמר: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה׳״ [שמות ו,ז].

פרק ט"ו/  קידוש ה'

המצוה הגדולה ביותר שעתידים היו ישראל להצטוות עליה – היא מצות קדוש ה', שנאמר: ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״ [ויקרא כב,לב], והיא שקולה ככל התורה כולה, לפי שאם אין קדוש ה' ־ אין התורה מתקיימת כלל.
מצוה זאת משונה ומעולה מכל המצות, שכל המצות אינם אלא בחייו של האדם, שנאמר: ״אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״ [שם יח,ה] ולא שימות בהם, מכאן למדו רז״ל שכל המצות נידחות מפני פקוח נפש, שכן דרשו: ״וחי בהם״ – ולא שימות בהם (יומא פה,ב), אבל מצות קדוש ה' היא נאמרה בחיים ובמות, ליהרג מפני קדוש השם.
מצוה יסודית זאת שהיא למעלה מכחותיו הטבעיים של האדם ־ הנחיל אותה לנו אבינו הזקן אברהם ובנו יצחק במעשה העקדה, מעשה העקדה שנעשה בשתוף פעולה של האב ובנו ־ נטע בנשמת האומה הכח והגבורה, הרצון והאהבה, ליהרג מתוך אהבה ושמחה, ולהרוג את מחמד נפשנו, בשעה שהשעה צריכה לכך, במצות אלקים יוצר האדם ומקדש עמו ישראל בקדושתו.
נטע נאמן זה גדל בשרשיו וענפיו במעשה התאבקות יעקב: ״ויאבק איש עמו עד עלות השחר״ [בראשית לב,כה], שבו נאמר: ״לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל״ (שם כח) ־ נתגוששת עם העליונים ויכלת להם, עם התחתונים ויכלת להם (ילקוט בראשית לב,רמז קל"ג). מכאן רמז להתאבקותו של ישראל בגלותו עד עלות השחר, שיסתיים כנצחון מזהיר של מדינת ישראל: כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, והוא הנותן לנו עז ועצמה, עצה וגבורה להגיע אל תעודתנו היסודית שאליה אנו מצפים ולמענה אנו חיים, להגיע אל רמת התעודה: ״והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״ [ישעיה ב,ג].
ומה רם ונשגב הוא דרוש רז״ל: כל פעולות טובות ונחמות שעתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לישראל, אינם אלא מציון, ישועה מציון שנאמר: ״מי יתן מציון ישועת ישראל״ [תהלים יד,ז], שופר מציון שנאמר: ״תקעו שופר בציון" [יואל ב,א], ברכה מציון שנאמר: ״יברכך ה' מציון״ [תהלים קכח,ה], טל חיים מציון שנאמר: ״כטל חרמון שיורד על הררי ציון, כי שם צוה ה׳ את הברכה חיים עד העולם״ [שם קלג,ג], עזר וסיוע מציון שנאמר: ״ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך" [שם כ,ג], תורה מציון שנאמר: ״כי מציון תצא תורה״ [ישעיה ב,ג] (ילקוט ישעיה רמז שצ"ב).
ציון היא בירת ממלכת ישראל לעולמים, שממנה שאבנו ונשאב עז ועצמה, ישועה ונחמה, ברכה וחיי נצח רעננים, עזרה וסעד בכל מלחמת קיומנו בצביוננו המיוחד, והיא בית המקדש שממנה ישמע שופר החרות לישראל ולכל העולם כולו ממלחמת דמים, חרות מדעות ואמונות זרות, וממנה תצא תורה ואורה לישראל ולכל האדם.

פרק ט"ז/  הנסיון

 במצות הנסיון אומר הרמב״ם ז"ל: מה שהוא ידוע לבני אדם מענין הנסיון, כי יביא הבורא פגעים על אדם מבלי עון אשר קדם לו, כדי להרבות שכרו… ועיקר התורה הוא היפך זאת הסברה, והוא מה שאמר: ״אל אמונה ואין עול״ [דברים לב,ד], ואין כל החכמים מאמינים בסברא זאת, שהיא סברת ההמון, כי כבר אמרו: ״אין מיתה בלא חטא, ואין יסורין בלא עון" (שבת נה,א), וזאת היא הדעת שצריך להאמין בה כל בעל תורה ובעל שכל, לא שייחס לבורא חמס ועול [עד] כדי שיאמין נקיות האדם מן העון ושלמותו, וכי אינו חייב במה שנענש.
וזה הענין הוא שבוש גדול, ובלבד עקידת יצחק שלא ידעה כי אם האל והם שניהם, ונאמו־ בו: ״עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך״ [בראשית כב,יב].
דע כי כל נסיון אשר בתורה, אין עניניו אלא ללמד לבני אדם הראוי להם לעשות או להאמין בו, והיה ענין הנסיון לעשות פעל, ואין הכוונה עצם הפעל ההוא, אבל הכוונה שיהיה למשל שילמדו ממנו וילכו על דרכו, כמו שנאמר: ״לדעת הישכם אוהבים״ [דברים יג,ד], ואין פירושו שידע האל… וזהו כמו שאמרו: ״לדעת כי אני ה׳ מקדשכם״ [שמות לא,יג], אשר פרושו שידעו האומות זה, וכן אמר: כשיקום מתנבא וירצה להשיא האמת, דעו: כי זה הדבר רצה בו האל, כדי להודיע האומות ערך יתרון תורתו, וידיעתכם אותו על דרך האמת, וכי אינכם נפתים בפתוי מפתה ולא תשחת אמונתכם באל, ויהיה סומך על זה כל מבקש האמת. ויבקש מן האמונות מה שיתקיים בו זה הקיום אשר אין לשית לב עמו למפתה במעשה נס…
אך במה שאמר במן פעם שלישית: ״המאכילך מן במדבר וגו' ולמען נסותך להיטיבך באחריתך" [דברים ח,טז], זה יביא ספק, כי הבורא מיגע לאדם כדי להרבות שכרו, ולא כן הדבר, אבל פירוש זה הדבר אחד משני ענינים, האחד: הענין הנכפל במן בענין הראשון, ולדעת העמים ולהשמיע בעולם כי כל מי שהתיחד בעבודתו יוזמן מחיתו, מצד שאינו יודע, ועל זה הענין נאמר במן בתחלת רדתו: ״למען אנסנו הילך בתורתי״ [שמות טז,ד], רוצה לומר: לידע כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל, ואם יש בה ספוק צרך אם לא, או יהיה ענין לנסותך להרגילך, כמו: ״לא נסתה כף רגלה״ (דברים כח,נו), כאלו הוא אמר: כי הבורא יתברך הקדים להרגילכם ביגיעה במדברות להרבות טובתכם כשתגיעו לארץ.
כן במעמד הר סיני אמר להם: ״אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים״ [שמות כ,טז], כי זה המעמד הגדול אשר ראיתם – היה כדי שתשיגו האמת עין בעין, כי כשינסה ה׳ אלקיכם אתכם בנביא השקר, הרוצה לבטל מה ששמעתם באזניכם, כדי להודיע ערך אמונתכם ־ לא תמעד אשוריכם לעולם מדרך האמת (מורה נבוכים, חלק ג', פרק כ״ד [ע"פ תרגום: רבי יהודה אלחריזי]).
העתקתי דברי הרמב״ם כמעט בשלמותם, לפי שכל דבריו הם דברי נגידים ״נכוחים למבין, וישרים למוצאי דעת״ [משלי ח,ט].
אולם דבריו צריכין פירוש, דלכאורה הם מופרכין מסוגין דגמרא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו ־ יפשפש במעשיו וכו', תלה ולא מצא – יתלה ביסורין של אהבה וכו', שנאמר: ״כי את אשר יאהב ה' יוכיח״ וגו' [משלי ג,יב]. רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין: תורה, ארץ ישראל ועולם הבא. תורה מנין? שנאמר: ״אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו״ [תהלים צד,יב]. ארץ ישראל ־ דכתיב: ״כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלקיך מייסרך״, וכתיב: ״כי ה׳ אלקיך מביאך אל ארץ טובה״ [דברים ח,ה-ז], עולם הבא מנין ? דכתיב: ״כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר״ [משלי ו,כג] (ברכות ה,א).
הרי שיש יסורין של אהבה שאינם בעונש של חטא שקדם, ואין זה עול, אלא זו היא מדת ה' הטוב, להכשיר את האדם לקבלת הטובה המעולה, כמו שכתב הרמב״ם עצמו בפירוש הכתוב: ״למען נסותך להטיבך באחריתך״ [דברים ח,טז]: וידוע כי לולי יגיעתם ועמלם במדבר – לא היו כובשים הארצות ולא נלחמים, כי התענוג יסיר הגבורה והאמצה, כאשר רוע המחיה ורוב היגיעה, יחייב הגבורה, והיא הטובה אשר באה להם (מו"נ שם).
וזהו מאמרו של רשב״י: שלש מתנות וכו' וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, כלומר: דברים נעלים אלה שהם מיוחדים לישראל, אינן נקנין אלא על ידי יסורין, שהם מכשירים את היחיד ואת האומה, לזכות בהן זכיה מיוחדת שאין שום אדם אחר זוכה להם.
מכאן תימה על דברי הרמב״ם שכתב: ואין בתורה פשט שיספיק לנו זה הענין וכו', ועיקר התורה הוא היפך הסברא זאת. והלא כן מצאנו בתורה – יסורין בלא עון קדום.
הרמב״ם הסתמך על דברי רז״ל: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון (שבת נה,א). אבל סברא זאת אינה מוסכמת, שהרי בסוגיין דגמרא איתותב רב אמי, ומאמרם ז"ל: מי חשיד קב״ה דעביד דינא בלא דינא (ברכות ה,ב), מתפרש שהוא רק ביסורין של הפסד ממון, ומדין משפט צדק שלא יהנו מעשיו של הפוגע בממון חברו. ובאמת התוס׳ כתבו: ״הרבה צדיקים יש שלוקין בגופם וממונם, אלא הם היו יודעים שלא היה נותן שבישא לאריסיה, והיו רוצים לרמוז לו שלא יעשה עוד״ (שם תד״ה דינא).
לתרץ דברי הרמב״ם נראה לי לומר: מדת היסורין נחלקת לשני סוגים: יסורין של עונשין שבאים אחרי העון, והם נמדדים לפי מסיבות החטא ולפי זהות החוטא, וכמאמרם ז"ל: ״וסביביו נשערה מאד״ [תהלים נ,ג] ־ מלמד שהקב״ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, רבי חנינא אמר מהכא: ״אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו" [שם פט,ח] (ב"ק נ,א).

אלה הם יסורין של עונשין שעליהם אמרו: אין יסורין בלא עון, וקוב״ה לא עביד דינא בלא דינא.
הסוג השני הן יסורין של אהבה, שהם באים למניעת העון, ומכל מקום אינם באים אלא כשיש נטיה טבעית לעון, וכדי לדכא נטיה זאת באים יסורין מוקדמין, לזה מכוונים דברי רבי שמעון בן לקיש: נאמר ברית במלח, ונאמר ברית ביסורין, מה ברית האמורים במלח ־ ממרקת כל הקרבן, אף ברית האמורה ביסורין ־ ממרקין גופו של אדם (ראה ברכות ה,א). ומרוק אינו רפואה ממום, או חולי גופני, אלא צרוף וזכוך, גוף בריא ושלם מאותם הסיגים הטבעיים הכרוכים בו מעת הולדו ומתהלכים עמו כל ימי חייו. אלה הם יסורין של אהבה שעליהם נאמר: "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך״ [דברים ח,ה], כי מוסר אב לבנו אינו רק תוכחת עון, כי זה הוא מוסר כל אדם לחברו, ומוסר בית דין לכל אדם חוטא, אבל מוסר אב הוא למניעת עון ולמרוק הנפש, וכן הוא אומר: "חושך שבטו – שונא בנו, ואוהבו – שחדו מוסר" [משלי יג,כד]. כלומר: מקדים המוסר לעון. מוסר כזה, בין שנאמר בדברים, או אפילו ביסורין וענויין, הם יסורים של אהבה המיוחדים לישראל ולמלכו, כאמור: ״אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן, אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם וחסדי לא יסור ממנו" (שמואל ב, ז,יד-טו).
נשוב לעניננו על דבר הנסיון. מדברי הרמב׳׳ם מתברר כי גדר הנסיון הוא: לעשות פעל שאין הכוונה לעצם הפעולה, אבל הכוונה שיהיה למשל שילמדו ממנו וילכו בדרכיו, כלומר: ללמד לבני אדם הראוי להם לעשות או להאמין בו, וכמו שנאמר: "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלקיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך, התשמור מצותיו אם לא" (דברים ח,ב). וכן נאמר בנביא השקר: ״כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום, ונתן אליך אות או מופת, ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר: נלכה אחרי אלקים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם, לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, או אל חולם החלום ההוא, כי מנסה ה׳ אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה׳ אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" (שם יג, ב-ד).
פירוש שניהם הוא "לדעת״, כלומר: להודיע או ללמד דעת את כל העמים ולהשמיע בעולם, כי כל מי שהתיחד לעבודת ה' ימצא את מחיתו מצד שאינו יודע.
לזה מכוון גם מאמר הכתוב בפרשת המן: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות טז,ד), פירושו: לדעת כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל, ואם יש בה ספוק צורך. וזהו סוג ראשון של נסיון.
הסוג השני הוא: להרגיל את המנוסה בנסיון כדי להכשירו לתעודתו, זה הוא מה שנאמר: "המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך, למען ענותך ולמען נסותך להיטבך באחריתך" (דברים ח,טז). ומענין זה הוא הנאמר במעמד הר סיני: "כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים״ (שמות כ,טז), כי זה המעמד הגדול אשר ראיתם, היה כדי שתשיגו האמת ״עין בעין", כי כשינסה ה' אלקיכם אתכם בנביא השקר וגו' לא תמעד אשוריכם לעולם מדרך האמת.
תמצית דבריו היא: הנסיון הוא מכוון לשני דברים שהם אחד: א. לחסן את המנוסה ולהכשירו לתעודתו, ולחזק האמונה בנעלם ממנו. ב. לעשות את האיש או העם המנוסה איש המופת מוחזק בנסיון על מה שצריכים ויכולים לעשות, ומה שצריכים ומחוייבים להאמין.
יקרים וחביבים עלינו דברי מורנו ומאורנו הרמב״ם ז"ל, ובכל זאת אין אנו פטורים מחקור דבריו כדי להבינם על בוריים ואמיתותם.
והנה דבריו הם נכונים ביסודם, אבל לעניות דעתי אינם הולמים בפירוש הכתובים, כי מאמר הכתוב הנאמר בהתחלת פרשת המן: ״למען אנסנו הילך בתורתי אם לא״ ־ אינו יכול להתפרש: ״כדי להודיע ערך אמונתכם״, אלא פירושו הפשוט של המקרא הוא: לנסות את המנוסה עצמו ולגדלו, כמו שנאמר: ״השמע עם קול אלקים וגו', כאשר שמעת אתה ויחי״ (דברים ד,לג). וכן אמרו ישראל: ״הן הראנו ה׳ אלהינו את כבודו ואת גדלו, ואת קולו שמענו מתוך האש וגו', כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי״ (שם ה,כ כב). וזה מוכיח נכונות פירושו של רבי יוסי הגלילי: יגדלו כנס זה של ספינה (ילקוט שמעוני, בראשית כב סי' צ"ו).
וסוף הכתוב מוכיח זאת, שנאמר: ״ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" [שמות כ,טז]. כי יראת ה׳ אינה מצויה אלא באלה הקרובים אל ה' בידיעתם אותו מקרוב. בנגוד לאלה הפילוסופים האומרים: כי ה' אינו יודע אותך ואת מעשיך לרוב גדולתו ורוממותו, ולעומת זאת שפלות האדם וקטנותו (הכוזרי מאמר א').
וכן נאמר בנביא על קטני העם וחוטאיו: ״הוי המעמיקים מה' לסתר עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו: מי רואנו ומי יודענו״ וכו' (ישעיה כט,טו). ומעמד הר סיני בכל הדרו, הופעת ה' בכבודו ומוראו והשמעת קולו בכל עזו וגדולתו, הוא הרים את עם ישראל למדרגה רמה זאת שהביאה אחריה יראת ה' על פניהם לבלתי יחטאו. וכן דרשו רז״ל ואמרו: כי לבעבור נסות אתכם – בשביל לגדל אתכם בין האומות ־ כנס זה של ספינה, ובעבור תהיה יראתו על פניכם ־ סימן טוב באדם שהוא ביישן, לבלתי תחטאו ־ מגיד שבושה מביאה לידי יראת חטא (מכילתא יתרו).
והבושה אינה מצויה אלא באנשים, שהם מכירים גדולת נשמתם וקרבתם אל האלקים, הרואה את גלוים ומצפונם, וכמ״ש הרמב״ם ז"ל: ועל כן מי שיבחר השלמות האנושי ושיהיה איש האלקים באמת, צריך שיתעורר וידע כי זה המתחבר אליו וידבק בו תמיד הוא יותר נכבד וכו' – הוא השכל הנאצל עלינו אשר הוא מחבר בינינו ובין הבורא יתעלה, וכאשר השגנו אותו באור השכל אשר אצל עלינו, כמו שאמר: ״באורך נראה אור״ [תהלים לו,י], כן בזה האור עצמו ישקיף הוא עלינו, ובגללו הוא עמנו תמיד רואה ומשגיח, כמו שאמר: ״אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'״ [ירמיה כג,כד] (מורה נבוכים חלק ג׳ פרק נ"ב).
הכרה נאמנה זאת היא מקובלת בידינו מהר סיני, שעליו נאמר: ״כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים״, שפירושו: לגדל אתכם בין האומות כנס של הספינה, כלומר: רוממות של מעלה וכבוד נשמתו.
מאמר הכתוב: ״למען אנסנו הילך בתורתי אם לא״, אינו מקבל פירושו של הרמב״ם: לדעת כל מי שהתיחד לעבודתו וזמן מחיתו מצד מי שאינו יודע וכו', רוצה לומר: לדעת כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל, ואם יש בה ספוק צורך אם לא. כי הכתוב אומר: ״הילך בתורתי אם לא״, ופירושו הפשוט של מקרא זה: לנסות את האיש או העם על דרכו לעתיד אם ילך בתורת ה' או לא, ולפי שפשוטו של מקרא זה מתנגד אל יסוד האמונה של ידיעת ה' את העתיד; צריך לפרשו: ללמד דעת שמתוך הפעולות יודעו הכחות הטמונים שהם יעמדו כצור איתן נגד כל גלים סוערים והסתות נבואיות, והוא ילך בתורתו על אפיו של העם הזה אם ילך בתורת ה' אם לא.
דבר זה מוכח מענינו של מקרא: ״הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו" [שמות טז,ד], כלומר: לא ככל מצרכי המזונות שאדם אוגר אותם בעונתם לכל השנה והוא בטוח במזונותיו, אבל מזון השמימי זה הוא דבר מסופק שכל איש מצפה אליו יום יום, ואף זה הוא נתן לו במדה מספקת רק לאותו יום, ובכל זאת הוא עומד באמונתו האיתנה בהכירו את יסוד האמונה בפנימיות נשמתו.
עובדה זאת היא מוכיחה ומבררת שעם זה לא הסתגל למזונות מצומצמים אלה, אלא באמונתו בה' אלקיו שהוא נותן לחם חקם לכל המאמינים בו בעתו ובמדת ספוקו, כאמור: ״עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו״ [תהלים קמה,טו], ומתוך כך יתברר כי עם מנוסה זה ילך בתורת ה', ויוסר הספק מכל אלה הספקנים ומחוסרי אמונה, הרואים בלחם מצומצם זה דבר שאין אדם יכול לסובלו ולהשתעבד לו, ולפיכך לא יוכל ללכת בתורת ה׳ ומצותיו הרבות, וכן משבח הכתוב את ישראל על נסיונו זה ואומר: ״זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״ [ירמיה ב,ב], ולפיכך: ״קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתו״ וגו׳ [שם ג], וכן מתפרש מאמר הכתוב: ״וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלקיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך לנסותך, לדעת…התשמור מצותו אם לא״ [דברים ח,ב]. כלומר: להודיע לכל הספקנים שהיו מסתפקים אם ישראל ישמור מצותיו אם לא, כולם יוכחו לדעת בלי ספק שכל העם המנוסה זה ישמור מצותיו.
וכן מתפרש מקרא שכתוב: ״כי מנסה ה׳ אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה׳ אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם״ [שם יג,ד] כלומר: להוציא מדעת האומרים שאינכם אוהבים את ה׳ אלא ״בפיכם״ ולא ״בלבבכם ונפשכם״, כאומרו: ״בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה״ (ישעיה כט,יג).
עובדה זאת, של התנגדות לדברי נביא השקר ואיומיו בסכנות עצומות מידי האלקים,
היא נסיון מובהק שעושה אתכם מנוסים מופתיים, כי הנכם אוהבים את ה׳ אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשיכם, ר״ל בהקרבת לב ונפש כמצווה עלינו מפי הגבורה: ״ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך״ (דברים ו.ה). בכל לבבך – בשני יצריך: ביצר טוב וביצר רע, דבר אחר: בכל לבבך ־ שלא יהיה לבך חלוק על המקום, ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך (ספרי דברים ו, ברכות טו,ב).

 פרק י"ז/  עקידת יצחק

ראשון לנסיונות מופתיים אלה הוא נסיון העקידה, שהוא נפלא מצד עצמו ומצד המסיבות הכרוכות בו, וכן אומר הרמב״ם ז"ל:
ענין אברהם אבינו בעקידת יצחק, נכללו בה ענינים עצומים הם מעיקרי התורה, הענין האחד הוא: להודיענו תכלית האהבה בבורא והיראה ממנו לאיזו טובה היא מגעת, וזכר זה הענין אשר לא יעריכנו, לא מתנת ממון ולא מתנת נפש, אבל זה הוא תכלית מה שיתכן להמציא בעולם ממה שלא יעלה בלב אדם, כי טבע אדם יסכים על זה לעולם, והוא שיהיה איש ערירי בתכלית התאוה אל הבנים, ובעל טובה ומעלה רמה, וירצה שיהיה מזרעו אחר כמוהו, ונולד לו בן אחרי זקנתו, איך תהיה תשוקתו עליו ואהבתו בו, אך מיראת אלקיו ואהבת עשות מצותו, הגביר והגדיל רצון האל, ויבז בעיניו זה הבן החמוד, ומאס כל שהיה מקוה להשיג בזה הבן, ומהר לשחוט אותו אחר מהלך שלשה ימים, כי אלו יעשה זה פתע פתאום בשעה שנצטוה, היתה פעולתו בבהלה וחרדה מבלי התבוננות וחקירה, אבל בעשות זה אחרי ימים, היה מה שעושה במחשב והשכל נכון והתבוננות חוק מצות הבורא יתברך ואהבתו ויראתו… לכונה פשוטה הראויה על בני האדם באהבת האל ויראתו, לא לתקות גמול ולא ליראת עונש, ואמר לו המלאך אז: ״עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה״ [בראשית כב,יב], רוצה לומר: כי בשם זה הפעם היוצא עליך, ידעו כל בני אדם תכלית יראת השם מה היא (מו״נ חלק ג' פ׳ כ"ד).
בעקבותיו של רבינו הרמב״ם אלכה אף אני לתאר גדלו של נסיון זה, כי הוא רחוק ובלתי אפשרי מבחינות רבות. והן:
א. המצוה. בכלל שבע מצות בני נח, תופס מקום נכבד מצות שפיכות דמים, רוצה לומר: רציחת נפש אחרים אפילו שיהיו מבניו, וכן דרשו רז״ל: ״ויצו ה׳ אלקים על האדם״ וגו' [בראשית ב,טז], ״על האדם״ – זו שפיכות דמים, וכן הוא אומר: ״שופך דם האדם״ [שם ט,ו] (סנהדרין נו,ב), בכלל זה הוא גם האדם החונק את עצמו, שנאמר: ״ואך את דמכם לנפשותיכם״ וגו׳ [שם ה]. ובכן במעשה העקידה נמצאו פושעים במעשה רצח – האב ובנו, העוקד והנעקד.

בו וראה, במשפט סדום נגש אברהם ותבע משפטם מלפני האלקים: ״חלילה לך… השופט כל הארץ לא יעשה משפט… אולי ימצאון שם עשרה (האף תספה ולא תשא למקום") (בראשית יח). הרי שדרש בשם המשפט להציל את כל סדום בעבור עשרה הצדיקים שבתוכה, וכאן קבל הדין באהבת ולא תבע בטול הגזרה בזכותו וזכות בנו להציל את עצמם.
ב. הרגש. דאגתו המרירית ביותר של אברהם היתה: ״הן לי לא נתת זרע, והנה בן ביתי יורש אותי" [שם טו,ג]. בדבריו אלה הביע את מרירות לבו ואת תלונתו כלפי אלקי השמים, לאמר: מכיון שבן ביתי הוא היורש אותי – הרי נפסקה המשכת פעולתי וקיום יעודי ה׳ אליו: ״והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם״ (שם יז,ז). ודבר ה׳ היה אליו לאמר: ״לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך״ (שם טו,ד).
והנה בדבר ה' אליו לגרש את אמתו ואת בנה, בהבטחתו אליו: ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ (שם כא,יב).
ועתה במצות העקידה נגוזה כל תקותו וכל יעוד ה' אליו, והוטל עליו לאבד את כל תקותיו בידי עצמו. ובאמת דברים אלה נתנום רז״ל בפיו של השטן. אמר לו: אדם שכמותך יאבד בנו שניתן לו בזקנתו, ותאבד נשמה ותתחייב בדין (ילקוט שמעוני בראשית צ״ח).
ג. השכל. מצוה זאת שנאמרה בסתם מבלי קביעות זמן ולא מקום, אלא – ״לך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך״ [שם כב,ב]. מצוה סתומה זאת, אינה מתקבלת אל השכל, להיות הולך מרחקים בלתי מסוימים ועצי העולה אתו, וכל הזמן הולך במחשבה זאת של עקידת בנו, ועומד עליה לעשותה באהבה ושמחה ־ זהו דבר שאין שכלו של אדם מסכים לו.
ואת זה רמזו רז״ל במדרשם: וכי מאחר שאין דרך מרובה, למה נתעכב שלשה ימים ? אלא כיון שלא שמעו לשטן ־ הלך ונעשה לפניהם כנהר גדול שלא יוכלו לעבור, אמר אברהם: אם יורדים הנערים, מתיירא אנכי שמא יטבעו. ירד, עמדו להם המים עד צואריהם. תלה אברהם עיניו לשמים, אמר: רבון עולמים נגלית עלי ואמרת לי: אני יחיד ואתה יחיד, הודיע שמי בכל העולם והעלה בנך לעולה, ולא הרהרתי אחר דבריך, ולא עכבתי מאמריך, ועכשיו באו מים עד נפש, אם טובע יצחק בני היאך יתיחד שמך ? (ילקוט שמעוני, שם צ"ט). מכאן שאברהם הרהר בדרכו על פעולתו זאת, ״שאם טובע יצחק בני היאך יתיחד שמך״ ? אבל קבל עליו את הדין בשמחה ואהבה, משום קדוש שם שמים: הודע שמי בכל העולם, ולמוד לכל בני האדם גדר אהבת ה', שהיא מתגברת על הרגש ועל השכל, בשני לבבך ־ בשני יצריך: יצר הטוב ויצר הרע, על המצוה ועל המוזהר, כמו שמצאנו בתורה שני דברים מתנגדים שנאמרו בדבור אחד: ״ערות אשת אחיך לא תגלה״ [ויקרא יח,טז] ־ ״יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה" [דברים כה,ה], ״לא תלבש שעטנז״ [שם כב,יב] – ״גדילים תעשה לך" [שם יג], ״שמור את יום השבת״ [שם ה,יא] – ״וביום השבת שני כבשים״ [במדבר כח,ט] (מכילתא יתרו).

פרק י"ח/  תכלית העקידה

הרמב״ם ז״ל הוסיף לבאר תכלית נסיון העקידה וכתב: ״עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה״ [בראשית כב,יב], רוצה לומר: כי בשם זה, הפעל היוצא עליך בכל העולם, ידעו כל בני אדם יראת ה׳ מה היא. וכבר חזק זה הענין בתורה, וזכר כי תכלית כל התורה מענין צווי ואיסור והבטחה והודעה וסיפורים, הכל הוא דבר אחד והוא: יראת הבורא וכו', וזה אחד משני ענינים אשר בשבילם היתה העקידה. והענין השני להודיענו כי יאמינו מאד הנביאים במה שיבא להם מאת הבורא בנבואה. לבל יחשוב חושב, כי זה הדבר היה בחלום או במראה או באמצעות הכח המחשבי, אפשר שלא יהיה אמת וכו', ועל כן רצה להודיענו כי כל מה שיראה הנביא במראה הנבואה ־ הוא אמת אצל הנביא, אין ספק בדבר ממנו בשום פנים, ודינו אצלו כדין הדברים המצויים, כולם המושגים ברגשים או בשכל וכו'.
ובאמת היה ראוי להיות זה הענין על ידי אברהם ובאיש כמו יצחק, כי אברהם אבינו היה המתחיל ללמד היחוד ולקיים הנבואה, ולחזק זאת האמונה ולמשוך כל בני אדם אליה וכו', וכאשר דבקו בני אדם ונמשכו אחר אמונותיו הגבוהות המועילות השמועות ממנו, כן יתחייב להמשיך אחר האמונות הלקוחות מפעליו, וכל שכן זה הפעל אשר חזק בו העיקר אמיתת הנבואה ואהבתו עד אנה היא מגעת (מורה נבוכים).
מדברי מורנו ומאורנו הרמב״ם ז"ל למדנו: תכלית מעשה העקידה, בספור כל פרטיו ופרטי פרטיו, הוא: ללמד את זרעו אחריו וכל המון גוים אשר הוא אב להם, כאמור: ״כי אב המון גוים נתתיך" [בראשית יז,ה], את שני עמודי תורת ישראל, והם יראת ה' ביסודה ובגבוליה האין סופיים, והאמונה בנבואת נביאיו שהם אמת ודבריהם אמת.
שני עמודים אלה אינם אלא דבר אחד, שאם אין יראת ה', כלומר: שהוא יודע גלויינו ומצפוננו ומלמדנו להועיל, ומדריכנו בדרך החיים והטובה, אין אמונה בנביאיו ולא בנבואתו לבני אדם בחיריו, ואם אין אמונה זאת – יראת ה׳ מנין ? ושני יסודות אלה שהם אחד ־ הוא חוט השדרה החורז את כל התורה כולה.
ויש להוסיף עוד לדעתי כי ספור העקידה לא בא רק ללמד, אלא גם לצרף את הנשמה הישראלית מפסולת נשמתם של תרח אבי אברהם ואבי שרה אשתו. להאציל נשמה טהורה וצרופה לבניו אחריו העתידים לעמוד בהר סיני, ולטעת בהם עוז וגבורה, לעמוד בנסיונות קשים ועצומים בלי כל רתיעה והיסוסים, ובלי כל חשובים ושקולים, אלא לגשת אליהם בעוז וגבורה מתוך שמחה של אהבה, נשמה בריאה זאת נמשכת מפעולתו הנועזה של אברהם העוקד את בנו, ומיצחק בנו שנעקד על ידו. וכדרשת חז"ל: באותה שעה פער פיו בבכיה וגעה געיה גדולה, והיו עיניו מרופפות וצופות לשכינה… כיון שהגיע חרב לצואר – פרחה ויצאה נשמתו של יצחק, וכיון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים: ״אל תשלח ידך אל הנער״ [בראשית כב,יב] – חזרה נפשו לגופו, והתירו, ועמד יצחק וידע שכך עתידים המתים להחיות, ופתח ואמר: בא״י מחיה המתים (ילקוט שמעוני בראשית רמז ק"א).
וזאת היא שעמדה לבנו יעקב בחיר שבאבות לקבל ברבת יצחק, שהיא נובעת מברכתו של אברהם. וכן דרשו רז״ל: "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות״ [שם כז,א], בשעה שנעקד על גבי המזבח ־ תלה עיניו למרום והביט בשכינה, הביט בכבוד השכינה, והכתיב: ״כי לא יראני האדם וחי" [שמות לג,כ] ? אלא תחת המיתה כהו עיניו (ילקוט שמעוני שם קי"ד).
נשמה צרופה זאת שהיא אצילה בטהרתה וזכותה ממקורה הראשון והטהור: ודע שהקב״ה טהור, ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתתי לך טהורה היא (נדה ל,ב).
היא נשמתם של ישראל, שהנחילוה לו לדורות עולם אבות האומה, שהם עמודי עולם ואבות האמונה הטהורה. נשמה טהורה זאת היא שנתנה לישראל עז וגבורה – לקדש שם שמים בחירוף נפש מאהבה ושמחה, החל מקרבן הפסח קרבן גאולת מצרים, שהוא מעשה נועז בחירוף נפש גדול מאד, כמאמרו של – משה: ״הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו״ [שמות ח,כב], ובכל זאת בהגיע שעת המעשה במצות ה', שחטו את הפסח בפרסום רב: ״ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים״ [שמות יב,ו], אכלו אותו בפומביות גדולה ״חבורות חבורות״, ונתנו מן הדם אל שתי המזוזות ועל המשקוף על הבית אשר יאכלו אותו בהם, בעמדם הכן לגאולה: ״וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם" [שם יא], גבורה נפשית זאת שהיא נשענת על האמונה בנבואת משה, מאין היא באה ? – אם לא מאותה הנשמה הצרופה ומלאת עז שהנחילו אבות האומה לזרע ישראל.
פעולת קידוש ה' זאת היא אשר קיימה את ישראל בכל אלפי שנות גלותו ונדודו, בצורות שונות, שכולן נותנות כבוד ותהלה לעם זה המלומד בנסיונות. והיא אשר נתנה בפי נעים זמירות ישראל שירה נאמנה זאת: ״כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה״ (תהלים מד,כג).
ולכשתמצי לומר: מעשה עקידה זה הוא אשר נגלה לעינינו בכל הדרו בימינו אלה, בשתי צורות נהדרות ומפליאות: א. הליכתם של המוני ישראל, וצדיקי עולם בראשם, אל כבשונות האש בשל יהדותם, בשמחה וטוב לבב, ובפיהם שירת העקידה: ״אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה ־ אני מאמין״. ובשירה זאת עקדו את בניהם, ואחרי כן גם את עצמם. היש לך עקידה יותר גחלה מזאת !
לעומת זאת צא ולמד: חולשתו של אותו האיש בשעה שהוא יוצא לצליבה, בשברון לב ודכאון רוח, באמרו: אלי, אלי למה נטשתני ?
אבל ישראל הם אוהבי ה׳ ונקראים בשם זה, כאמור: ״לאוהבי״ [שמות כ,ה] ־ זה אברהם וכיוצא בו, ״ולשומרי מצותי״ [שם] ־ אלו הנביאים והזקנים, רבי נתן אומר: ״לאוהבי ולשומרי מצותי" אלו ישראל היושבין בארץ ישראל ונותנים נפשם על כל המצוה, מה לך יוצא ליהרג ? – על שמלתי את בני, מה לך יוצא ליצלב ? ־ על שאכלתי מצה, מה לך לוקה מאה פרגול ? ־ על שנטלתי את הלולב. ואומר: ״אשר הוכיתי בית מאהבי״ [זכריה יג,ו], המכות האלה גרמו לי לאהוב לאבי שבשמים (ילקוט שמעוני שמות רצ"ב).
זאת היא נחלת סגולת אבות שרוממה אותנו מכל העמים וקדשה אותנו מכל הלשונות. פעולת העקידה נגלתה לעינינו בצורה אחרת שהיא נפלאה ומפליאה כהקודמת לה, והיא: מלחמת הגאולה האחרונה בארץ ישראל.
האומות המאוחדות פתחו לפנינו פתחה של הגאולה, אבל בצורה זעומה מאד בגבולות צרים ומחניקים ובחוסר עזרה כל שהיא לקיום הצהרתה זאת אלא להיפך: בצרות עין קפדנית למנוע מאתנו כל מכשירי מלחמה, ובזה העמידו את עצמם ואותנו בבחינת: "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו״ (שמואל ב, ב יד).
בלבם האמינו ובעיניהם חזו תוצאות המשחק הזה שהן מבטלות את ההצהרה של החלוקה ועושות אותה בטלה ומבוטלת כחרס הנשבר, ולא רק שלא תתקיים החלוקה, אלא שגם מה שרכש ישראל בצדק ומישרים, בנקיות כפים ובזיעת אפים, בעבודה ורוב תבונה ובקרבנות רכוש ונפשות רבים ־ גם זה יוקח ממנו וגם יגרשו אתו מן הארץ.
ובכל זאת לא עמדו בפרץ בשעת מלחמה זאת, שקמו עלינו שבעת מלכי ערב בחילם ונשקם, ובתכניתם הנהרסת ומחרבת את הכל עד היסוד. ובמקום עזרתם הכריזו עלינו גזרת החנק של ״האמברגו״. בשעה מסוכנת כזאת ־ יצא ישראל והכריז על הקמת "מדינת ישראל״ בארץ נחלת ה׳. הכרזה זאת שיצאה מפי שליחי העם ונבחריו – נתקבלה בהסכמה מלאה של כל הישוב הישראלי בארץ שהיה דל במספרו, רש ועני בכחותיו למלחמה, ונתון במצור ומצוק ברעב וצמא. למרות כל זאת לא נמצא בישוב הארץ ישראלי מי שהוא שהרהר על הכרזה נועזה זאת שהיתה מאימת על השמדת הישוב והריסת כל עמלנו.
אחרי ההכרזה המלולית באה מלחמת תנופה, וגם בזה הראה ישראל, וביותר בחורי ישראל – את אמונתו לאלקיו, כי אחרת לא היה כל חשוב איסטרטגי ומלחמתי לצאת למלחמה, אבל ירושת הנפש של העקידה ־ היא אשר נתנה האומץ והגבורה, והביאו בכנפיהם את הנצחון הנפלא, שאנו רואים בעינינו, ומכירים ואומרים כדברי רבותינו בגאולת מצרים: ״זה אלי ואנוהו, אלקי אבי וארוממנהו, ה׳ איש מלחמה – ה' שמו… מי כמוכה באלים ה׳ מי כמוכה נאדר בקדש נורא תהלות עושה פלא" [שמות טו].
והיא נותנת האומץ והגבורה להמשיך מעשה העקידה עד תומו, עד אשר יניח לנו ה' אלוקינו מסביב, ושב ישראל ושקט ושאנן ואין מחריד, ובאמונתנו זאת נחלץ חושים בשירת הגאולה בפינו: ״הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד, כי עזי וזמרת יה ה' ויהי לי לישועה״ (ישעיה יב,ב). היה לא נאמר אלא ״ויהי״, היה לי ויהיה לי לעתיד לבא (מכיליתא שירת הים).

פרק י"ט/  קדושת ירושלים

ענין שני למדנו ספור זה: קדושת ירושלים בכללה ומקום מקדשה ביחוד, וזה הוא דבר העומד ברום עולמה של היהדות, באשר היא לו נחלת אבות מיוחדת נוספת על נחלת הארץ בכללה.
במצות העקידה נאמר לו לאברהם: ״לך לך אל ארץ המוריה… על אחד ההרים אשר אומר אליך" [בראשית כב,ב]. ארץ המוריה זאת לא נמצאת רשומה ולא נזכרת במפת ארץ ישראל הקדומה, אבל נזכרה רק בפרשת העקידה. מכאן אתה למד: פנת ארץ זאת שבארץ ישראל נקראת בשם זה על שם העתיד. וכן דרשו רז״ל: למקום שההוראה יוצאת לעולם, שהיראה יוצאה, למקום שהוא ראוי כנגד בית המקדש של מעלה, מאתר מרוותא דעלמא (בראשית רבה, ילקוט שמעוני בראשית רמז צ"ו).
ארץ מוריה זאת היא קדושה קדושת עולם משעת הויתה, וכמוה, גם מקום המקדש שבתוכה שהוא מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, אבל שניהם: הארץ והמקום המקודש שבו היו מצפים לגלוי קדושתם, על ידי האנשים הנועדים לכך והזוכים לכך.
זכות זאת נתנה לאברהם ויצחק אבות האומה: ״וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק" [שם ד]. מה ראה ? – ראה ענן קשור בהר, אמר: דומה לי שאותו המקום שאמר לי הקב"ה להקריב בני שם, אמר ליצחק: רואה אתה מה שאני רואה ? אמר לו: הן. אמר לשני נעריו: רואים אתם מה שאני רואה ? אמרו לו: לאו. אמר להם: ״שבו לכם פה עם החמור״ [שם ה] (ילקוט שמעוני בראשית צ"ט).
הר נעלם זה שלא היה ידוע אפילו בשמו, כאמור: אל המקום ״אשר אומר אליך״, נתקדש אחר מעשה העקידה ונקרא בפי אברהם אבי האומה: ״ה' יראה״ [שם יד], והקב״ה קראו ירושלם שהוא צרוף שם: שלם שקראו שם, ושם: יראה, שהוסיף אברהם, ומההר התפשט השם לכל ירושלים.
והוא השם אשר נקרא בפי ישראל ויקרא כן לעולמים, וכן נקרא בפי כל אומות העולם בסלוף אותיותיו. מאז התפרסמה ירושלם בקדושתה, ונועדה להיות עיר הצדק שבה ישבו כסאות למשפט, מקום אשר בחר בו ה׳ להיות מקום היראה לישראל, ומקוים שממנו תצא תורה לכל העמים, כדכתיב: ״כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלם״ (ישעיה ב,ג).
לכן נתחבבה ירושלם על ישראל, ולכן התאחר כבושה של ירושלם, עד אשר קמה מלכות הנצח של עם ישראל והוכנה תכנית המקדש וכל הדרוש לבנינו בידי דוד מלך ישראל, וכן הוא אומר: ״הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית״ (דברי הימים א, כח,יט).

לפיכך נלחמו ישראל כאריות עד שארית כחם להגנתה של ירושלם, בשתי מלחמות החרבן, ולפיכך נשבעו שבועת אמונים, בימי החרבן הראשון ואמרו: ״אם אשכחך ירושלם ־ תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי״ [תהלים קלז,ה-ו].
ולפיכך נשבענו שנית בימינו, כאשר התנכלו עלינו לקרוע את ירושלם מעל מדינת ישראל, בתואנה של הגנה על מקומות הקדושים שבה שהם קדושים לכל העמים.
אבל דבר אחד שכחו כל אלה שתמכו או שזממו את ״בינאום״ ירושלם, את יסוד פרסומה של קדושת ירושלם על ידי אבי האומה במעשה העקידה, שראה את הענן פרוש על ההר, והאחרים לא ראו ולא יראו לעולם את השראת השכינה במקום הקדוש שהוקדש במעשה העקידה, ובתפלתו הנפלאה של בונה המקדש שלמה מלך ישראל וידיד יה, שאותו קדשו והעריצו נביאי האומות, ולולא הקדשתם של ישראל – לא היתה מתקדשת אפילו בחלק ממנה לכל העמים, ולא היתה מציאתם של מקומות קדושים לכל העמים האחרים, שכולם באו מקדושת אותו האיש, שהקריב את פסחו במקדש ה׳ אשר בירושלם, יחד עם כל קהל עדת ישראל.
אבל באמת רבים מאלה אשר החזיקו ברעיון ״בינאום״ לירושלם, לא למקומות הקדושים שבה דאגו, כי הם ידעו כי ישראל נאמן יותר מאחרים לשמירת מקומותיהם הקדושים של כל העמים בשלמות בנינם וכבודם, כדי שלא לפגוע במשהו, וברגשותיהם של כל העמים המקדשים אותם, אלא המזימה היתה לערוף את ראשה של מדינת ישראל מעל גופה, כדי שלא תהיה לה תקומה, כמזמתו המרשעת של אדריאנוס קיסר בשעתו. אולם העולה על רוחם היו לא תהיה, כי כן דבר ה׳ בקדשו: ״בימים ההם תושע יהודה וירושלם תשכון לבטח, וזה אשר יקראו לה ה' צדקנו״ (ירמיה לג,טז) – ודבר אלקינו יקום לעולם.

פרק כ'/  גלות וגאולה

ההיסטוריה הישראלית מתחילה הופעתה בחזון הברית הראשון אשר נגלה לאברהם, שהוא נקרא בשם ״ברית בין הבתרים״. בחזון נפלא זה התקפלו כל תולדות ישראל מהתחלת הופעתו בעולם בפנימיותו ובקרב כל העמים, שכולה נכללת בשני המושגים שהם: גלות וגאולה, ושניהם נאמרו בדבור אחד: ״ויאמר לאברם ידוע תדע״ [בראשית טו,יג], ידוע שאני מפזרך, תדע שאני מכנסן. ידוע שאני משעבדן, תדע שאני גואלן. אברהם אבי האומה משהגיע לכלל זרע, ראה בחזון גלותן וגאולתם של בניו עד סוף כל הדורות שהוא חזון אחרית הימים, וכן מקובל לחכמי ישראל סוד החזון הזה: ״והנה אימה״ ־ זו בבל, ״חשכה״ ־ זו יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרות, שהיו אומרים: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, ״נופלת" ־ זו מלכות רביעית (ילקוט שמעוני רמז ט"ז [ע"פ בבראשית שם יב]).
ולעומת זאת ראה בה בשעה זאת את כנוסן של גלויות ואת חרות גאולתן, ללמדך שגם הפזור והשעבוד הם מגזרת ה' אלקי ישראל, שהוא מפזרם ומכנסם, משעבדם וגואלם בדרכיו הגלוים והנסתרים ובאותות ומופתים נפלאים ועצומים, כדי להביא על ידם גלוי יחודו ואמתת מציאותו־השגחתו הרחמנית וצודקת לכל בריותיו, ואת נבואתו לנביאי קדשו להגיד מראשית אחרית, ללמד את עמו בחירו את הדרך ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשו לטוב להם לעולם, ולהגיע אל תעודתו להיות לאור גוים, לדעת את אלקי אמת, ולהביא שלום יציב וקיים בתבל כולו, שלא ״ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" [ישעיה ב,ד].
מכאן למדנו: הגלות אינה תכליתית, אלא היא הכנה לגאולה שתכליתה היא: ״וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם… ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם וגו', וידעו הגוים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם״ (יחזקאל לז,כו-כח).

פרק כ"א/  חלום יעקב

חזון נבואי זה נגלה אל בחיר האבות יעקב, בשעת גלותו מן הארץ, בחלומו הנפלא שאף הוא קפל בתוכו כל תולדות בנין שנים עשר שבטי ישראל (בפרקים דלהלן על ימות המשיח נבאר ביתר אריכות חלום נבואי זה בהתאם לקישור הענינים).
והנה בחלומו ראה: ״והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, והנה ה׳ נצב עליו ויאמר״ וגו' [בראשית כח,יב יג]. חלום סתום זה פרשוהו רז״ל בשני פנים ואמרו:
א. רבנין פתרין לה בסיני: ״והנה סולם״ – זה סיני, אתייא דדין כאתייא דדין, ״מוצב ארצה״ – ״ויתיצבו בתחתית ההר״ [שמות יט,יז], ״וראשו מגיע השמימה״ – ״וההר בוער באש עד לב השמים״ [דברים ד,יא], ״והנה מלאכי אלקים״ – זה משה ואהרן, ״עולים ויורדים בו" ־ "עלה אלי ההרה״ ״וירד משה מן ההר״ [שמות כד,יב. שמות יט,יד].
ב. ״והנה סולם״ ־ אלו שרי אומות העולם, מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו שרה של בבל עולה שבעים חוקים ויורד, ושל מדי עולה חמשים ושנים, ושל יון מאה ושמונים, ושל אדום עולה ולא ידע כמה. באותה שעה נתירא יעקב אבינו, אמר: תאמר שאין לזה ירידה, אמר לו הקב״ה: ״אל תחת ישראל״ וגו' [ירמיה ל,י].
ג. ״והנה סולם״ ־ זה צלמו של נבובדנצר הוא סלם, הוא סמל אתיא דדין – אינון אתיא דדין. ״מוצב ארצה״ ־ אקימיה בבקעת דורא וכו' [דניאל ג], ״והנה מלאכי אלקים״ – זה חנניה מישאל ועזריה, ״עולים ויורדים בו" – מורידים בו, קופזים בו, סונטין בו, ולצלם דהבא די הקימית לא סגדין. ״והנה ה׳ נצב עליו" ־ עבדוהי די אלהא עלאה פוקו ואתו (ילקוט שמעוני בראשית קי״ט).
ולכשתמצי לומר ־ שלשתם כוונו לדבר אחד, והוא: ישראל נועד מתחלת הויתו להיות ציר העולם שכולו מסתובב עליו, או סולמו של עולם שבו עולים ויורדים מלאכי אלקים, הם משה ואהרן שהורידו תורת יושב שמים בארץ, או בדמותם של חנניא מישאל ועזריה שאמת בעוז וגבורה: לצלמא דהקימת לא סגדין, ונתנו בפיו של נבוכדנצר הודאה ותהלה לאלקי ישראל, ואומר: ״בריך אלקהון די – שדרך מישך ועבד נגו די – שלח מלאכיה ושיזב לעבדוהי די התרחצו עלוהי" [דניאל ג,כח]. וכן הודיע לכל העמים והאומות ואמר: אלקא דשמיא ״די עבד עמי אלקא עילא שפר קדמאי להחויה, אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין, מלכותיה מלכות עלם ושלטניה עם דר ודר״ (שם לב־לג).
וישראל בגלות ופזורו בין העמים – הוא אשר הפר כל משטרי הרשע ועריצות שעלו וירדו בסולם העולם, וישראל הוא הסולם עצמו שנשאר קיים, ועומד כסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלקים – אלו נביאיו וחכמיו עולים ויורדים בו.
והנה ה׳ נצב עליו ־ על הסולם ועל ישראל ששניהם הם דבר אחד, שאם אין ישראל אין מציאותו של סולם ניכר ונודע.
זאת היא תכליתם של הגליות והגאולות, שכולן הוכיחו את הקשר הקיים שבין האלקים ועם ישראל – והייתי להם לאלקים והם יהיו לי לעם ־ ולפיכך מתקיים בהם, בכל הדורות והתקופות דבר ה׳ לבחיר שבאבות: ״והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך" [בראשית כח,טו]. וזהו עומק מאמר רז״ל: ״ונברכו בך כל משפחות האדמה״ [שם]. אמר לו הקב״ה לאברהם: אפילו משפחות הדרות באדמה ־ אין מתברכות אלא בשביל ישראל, כל גויי הארץ – אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל. ואין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל (ליראם, כדי שיחזרו בתשובה, פרש"י), שנאמר: ״הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם… אמרתי: אך תיראי אותי תקחי מוסר" [צפניה ג,ו-ז] (יבמות סג,א).
וכל הגלגולים אלה שהם נקראים בשם ״גלות״ ו״גאולה״, בכל מסבותיהם הנפלאות ־ הם הם הדברים אשר נראו לאבות האומה בחזון ברית בין הבתרים וחלומו של יעקב. והם הם אשר האצילו עז וגבורה לישראל, לסבול באהבה את כל סבלות הגלות והנדוד, ורוח תקוה ואמונה לצפות לגאולה, ולחזות בגאולה שזכינו בימינו לראות אילת שחר גאולתנו שבקעה אורה, והיא תלך ותוסיף אורה כאמור: ״וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום״ [משלי ד,יח].

פרק כ"ב/  יציאה מן הגלות

ודבר ה' היה אל יעקב לאמר: "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך״ [בראשית לא,ג], ורז״ל דרשו ואמרו: ״זעקתי אליך ה' אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים״ [תהלים קמב,ו], ארץ שמתיה חיים תחלה לימות המשיח וכו', אמר לו הקב״ה: אתה אמרת ״חלקי בארץ החיים״ ־ "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך״, אביך מצפה לך, אמך מצפה לך, אני בעצמי מצפה. נכסי חוצה לארץ, אינם בכלל ברכה, אלא משתשוב אל ארץ אבותיך אהיה עמך (ב"ר פרשה ע"ד).
ויעקב, כאברהם סבו, נשמע לפקודה זאת מתוך כוסף נפש, ומתוך הכרה נאמנה כי זה הוא חלקו בחייו ולאחר מותו.
אולם משנגש יעקב לדרכו זה – קפצה עליו רוגזו של לבן למנוע אותו מחזרתו לארץ אבותיו, והוכרח יעקב לצאת מארץ גלותו כבורח, ורק בדבר ה׳ אל לבן הארמי לאמר: ״השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע״ [בראשית לא,כד], הצליח לצאת מארץ גלותו בכריתת ברית עם לבן: ״עד הגל הזה ועדה המצבה (הזאת), אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה, ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה… לרעה״ [שם נב].
״ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים״ [בראשית לב,ב], ורז״ל דרשו: כמה מלאכים היו מלוין ליעקב ? – ששים רבוא, הדא הוא דכתיב: ״ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה״ [שם ג], ואין שכינה שורה על פחות מששים רבוא, רבנן אמרי ק״כ רבוא (ב"ר פרשה ע״ד). ללמדך שיעקב בהתנערותו מארץ גלותו, ראה את ששים רבוא מישראל יוצאי מצרים שיעמדו על הר סיני, ולדברי רבנן: מאה ועשרים רבוא. היינו [גם] ששים רבוא של מלאכי השרת שירדו על הר סיני, וענדו לכל אחד מישראל שני כתרים: אחד כנגד ״נעשה״ ואחד כנגד ״נשמע״ (שבת פח,א).

פרק כ"ג/  כניסתו לארץ

אבל בכניסתו לארץ נטפל לו עשו אחיו ושלש מאות איש עמו לחסום לפניו דרך הכניסה לארץ. ויעקב התכונן למלחמה ודורון, וגם נשא תפלה בפיו ואמר: רבונו של עולם, כתבת בתורתיך: ״ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד״ [ויקרא כב,כח], ואם יבא רשע זה ויאבד את בני ואת אמם כאחת, ספר תורה זה שאתה עתיד ליתן בהר סיני ־ מי קראנו ? בבקשה ממך, הצילני מידו שלא יבא והכני אם על בנים.

באותה שעה ראה יעקב צרות הגלויות העתידות לבוא על ישראל בניו, ונשא עיניו למרום ובכה, וישמע הקב״ה תפלתו, והבטחתו שהוא מושיעו, שנאמר: ״יענך ה׳ ביום צרה, ישגבך שם אלקי יעקב״ [תהלים כ,ב] (ילקוט שמעוני בראשית ק"ל ל"ב).
אחרי כל נפתולים ולבטים אלה עמד לו כשטן בדרכו הוא המלאך שרו של עשיו שנאבק עמו כל הלילה עד עלות השחר.
מאבק זה סתום ולא פורש מה היתה סיבת המאבק ומה היתה צורתו, אבל הדברים מובנים מענינם, אחרי שתי המלחמות עם המעצור בגולה לבלי תת לו לצאת ממנה, אלא להיות להם עבד לעולם, משועבדים בגופם וברכושם אשר רכשו להם בעבודה נאמנה ובצדק ומישרים. כח החוסם את דרך הכניסה לארץ בחיל מזויין אורב בדרך בחומות אש ודם, בא הלוחם השלישי בדמות מלאך שמצא לו כושר למאבקו, והיא השעה של: ״ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר״ [בראשית לב,כה].
מאבק זה היה כפול לשתי מגמות: א. להשמיד את יעקב, כדי שישארו בניו כעדר נפוץ בלי רועה שיצא ויבא לפניהם, בהדרכה טובה וישרה, היא דרך ה׳ המצווה מאביה הראשון של האומה והולך לפניהם בשעת צרה או בשעת מלחמה להוציאם למלחמה ולהשיבם בשלום. ב. להסיר את בניו של יעקב מדרך התורה והמצוה בגזירות של שמד, או בויכוחי הבל והסתות ופתויים: ״שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך״[שיר השירים ז,א], אומות העולם אומרים לה: הדבקו לנו ובאו אצלנו ואנו עושים אתכם דוכסין, שלטונים והגמונים, וישראל אומרים להם: ״מה תחזו בשולמית״, מה נחלה אתם נותנין לנו, שמא ״כמחולת המחנים״ ? שמא אתם נותנים לנו מה שנתן לנו הקב״ה במדבר (ילקוט שמעוני שיר השירים ז' רמז תתקצ״ב).
מאבק כפול זה הוא נראה בכל דפי ההיסטוריא הישראלית, וביותר בימינו אלה בדמות מלחמת לבן, מצד אחד העוצרים אותנו לצאת מארצות גלותנו, בדמותו של עשו וחייליו, מצד שני, שחוסמים לפנינו בחומות אש את כגיסתנו אל ארץ נחלת ה׳ שהיא חלקינו בארץ החיים.
ועל כולם בדמות מלאך שרו של עשיו שהתאבק אתנו בכל הלילה בשני טכסיסי מלחמה: גזירות ושמדות, הסתות ופתויים, בתור תנאי לשיבת בנים לגבולם.
ואמנם מצד אחד הצליחו: ״ויזרח לו השמש… והוא צולע על ירכו״ [בראשית לב,לב], וכן שכלו מאתנו אלפי רבבות ישראל, אולם לעומת זאת עמדו כשבויים בידי ישראל ־ ״ויאמר שלחני כי עלה השחר, ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני״ [שם,כז], ומה היא ברכתם ? – ״ישראל (יהיה שמך) כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל״ [שם כט].
ברכה זאת חזרה ונאמרה מפי ה׳ אלקי ישראל, בהוספת ברכה מיוחדת על רובו הכמותי, גדולתו המלכותית של עם ישראל, ונחלתו את ארץ נחלת ה׳: ״לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, ויקרא את שמו ישראל. ויאמר לו אלקים: אני אל שדי פרה ורבה… ומלכים מחלציך יצאו, ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ [שם לה,י-יב].
ברכה נפלאה זאת, שזכה בה יעקב להקרא בשם ״ישראל" ־ היא אשר נתנה עדינות הרוח וזכות הנפש, וגדולה נשמתית רוחנית בעם ישראל שהיא מתבטאת בברכה המיוחדת לו: ״אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו וחיי עולם נטע בתוכנו״, והיא אשר הרימה אותו בעיני עצמו ובעיני אחרים בבחינת: ״ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה״ [אסתר ג,ב], יתרגזו ויתגעשו כל העמים על גאוה לאומית זאת שהיא בעיניהם יהירות שוא, ילגלגו כל הנחשלים בנו שאבדו בידיהם, והסירו מנפשותם, הכרה לאומית זאת, ושלומי אמוני ישראל יוסיפו ויאמרו: אתה בחרתנו מכל העמים, ורוממתנו מכל הלשונות, וקדשתנו במצותיך, מתוך הכרתם העמוקה בזכות נשמתם וגבורת רוחם, את נחלת אבותם שהיא דבקה בעצם נשמתם ואת שמם הנהדר ישראל, כי שרית ותשורי עם אלקים ועם אנשים בארץ נחלת אבות – היא ארץ ישראל.

פרק כ"ד/  ארגון האומה

יעקב אבא רחימא דאג ברגעיו האחרונים לארגונה והתאחדותה של האומה, ובדאגתו זאת קרא את בניו ואמר להם: ״האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם״ [בראשית מט,א ב].
רז״ל דרשו ואמרו: רצה לגלות להם את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה (פסחים נו,א).
ובכל זאת במה שגלה להם בברכתו זאת, רמז להם את ארגונם בצאתם ממצרים והליכתם במדבר, ואת ארגונם הצבאי ומדיני, והתורני ורוחני, בימי שבתם במדבר, חלוקת הארץ לשנים עשר שבטי יה, והתאחדותם הגמורה ומאורגנת בדגלי הלאום, וסביב למשכן אהל מועד שבו מונח למשמרת ארון העדות, שהוא אוצר משכן נשמות האומה בהתחברותה אל קדוש ישראל וגואלו ה׳ צבאות שמו.
כי בברכה זאת רמוזה ומקופלת דגלו של כל אחד משבטי ישראל, וסדר הליכתם סביב משכן העדות, ודגלי הלויים, ולפי זה גם סדר חלוקת הארץ, לפי כשרונם השבטי ולפי תפקידם בהגנת הארץ, מפני האויבים העוטרים אותה, ותפקידם בבנין הארץ והפרחתה סביב לירושלים שלא נחלקה לשבטים, ולפיכך נבנה בתוכו מקדש ה׳, ולשכת הגזית למשפט וקודש הקדשים לתפלה וכפרה, ומקום קדושה והשראת שכינה.

בסדר וה מתקיימת אחדות האומה, שכל איש מתאחד אל שבטו בתפקידו השבטי. וכלם יחד מתחבקים ומתאחדים שכם אחד בלב ונפש לשמירת גוף האומה בחסנה ועזה, ונשמת האומה שבתוכה בקדושתה ונצחיותה.
אלה הם החוטים שבהם נשזר גוף האומה, ובהם נתרקמה צורתה הנהדרה בתור עם גדול וקדוש, חכם ונבון נשמה אחידה זאת שהיא לנו מורשת אבות, היא אשר הבדילה את ישראל מכל העמים בתפארת גדולה וכבוד, כאמור בפרשת מתן התורה: "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" [שמות יט,ה-ו].

פרק כ"ה/  תגמולי האומה

שלשה תגמולים ניתנו לאומה בחירה זאת ־ היא עם ישראל, והם: תורה, ארץ ישראל ועולם הבא. וכן דרשו רז"ל [מאמר רבי שמעון בר יוחאי] ואמרו: שלש מתנות נתן הקב״ה לישראל, וכולם לא נתנם אלא על ידי יסורין, ואלו הם: תורה, וארץ ישראל ועולם הבא וכו' (ברכות ה,א).
מתנות יקרות אלה, שהן מתנת ה׳ לעמו ישראל, הן מיוחדות לעם ישראל, לפי שקנאן וזכה בהן ביסורין שהתיסרו בהן, והן הן תגמולי האומה לעונש ולשכר, בחייה הארציים ובעולם הבא, שהוא עולם הנשמות והתחיה.

פרק כ"ו/  מתנת התורה

התורה עצמה היא חמדה גנוזה שקדמה במחשבה לבריאת העולם, לפי שהיא היסוד לבנינו וקיומו של עולם. וכן דרשו רז"ל ואמרו: כשעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה וכו': חמדה גנוזה תתקע״ד דורות אתה מבקש ליתנה לבני אדם, "מה אנוש כי תזכרנו" [תהלים ח,ה] ? אמר לו הקב״ה למשה: החזר להם תשובה וכו' חזרו והודו להקב״ה, שנאמר: "ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ" [שם י], ואלו אשר תנה הודך על השמים לא אמרו (שבת פח,ב).
חמדה גנוזה זאת היא תורת ה׳, לפי שבה מקופלים כל יסודות המדע הטבעי והאלקי וחכמת המשפט והמוסר, שכן נאמר: "ותחסרהו מעט מאלקים" [תהלים ח,ו], חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכלם נתנו למשה בסיני חסר אחד, שנאמר: "ותחסרהו מעט מאלקים" (ראש השנה כה).

וכן נעים זמירות ישראל אומר: "תורת ה׳ תמימה משיבת נפש, עדות ה׳ נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי לב״ (תהלים יט,ח-ט).
צא ולמד דרושם הנפלא של רז"ל מרי דאגדה: רבי ירמיה ורבנן, חד מנהון אמר: למה היא תמימה – שהיא משיבת נפש, וחד אמר: למה היא משיבת נפש ? שהיא תמימה, "עדות ה' נאמנה מחכימת פתי״, למה היא מחכימת פתי ? – שהיא נאמנה (ירושלמי ברכות פ״ה, ילקוט תהלים רמז תרע"ד).
והחכם באדם מוסיף ואומר במשליו: ״ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום, משחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם וכו', אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי״ (משלי ח,ל-לא, ט,לד).
וגדולה ויקרה מתנה זאת, שהיא תפארתם של ישראל לעיני כל העמים, כאמור: ״ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה׳ אלקינו בכל קראנו אליו, ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום״ [דברים ד,ו ח], וקרבת אלקים לבני אדם, אינה אלא באותה המדה שאדם מתקרב אל האלקים בצדקה ומשפט שהיא מדת האלקים: ״עושה משפט יתום ואלמנה״ [דברים י,יח], וכן הוא אומר: ״אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ״ (תהלים לג,ה). אמר רבי אלעזר: כל אדם (שאוהב) [העושה] צדקה ומשפט – מעלה עליו הכתוב כאלו מלא כל העולם כולו חסד (סוכה מט,ב).
אף אנו נאמר: כל עם שיש לו חקים ומשפטים צדיקים כאלו – מלא את העולם חסד, מכאן נובעת הידיעה בעמים כי מלכי בית ישראל מלכי חסד הם (מלכים א, כ,לא).
וכן הוא אומר: ״כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה׳״ (משלי ח,לה), ודרשו רז״ל: כל מי שהוא מצוי בדברי תורה ־ אני מצוי לו בכל מקום (ילקוט משלי ח׳, רמז תתקמ"ג).
חמדה גנוזה זאת שהיא תורת ה' ־ היא אורה, ומצותיה הם הנר, שהוא שואב ומדליק את אורו מעצם התורה, שהיא מקור האורה, כאמור: ״באורך נראה אור״ [תהלים לו,י], וכן דרשו רז״ל – אמר בר קפרא: הנפש והתורה נמשלו בנר, נפש – דכתיב: ״נר ה' נשמת אדם״ [משלי כ,כז], תורה ־ דכתיב: ״כי נר מצוה ותורה אור״ [שם ו,כג]. אמר הקב״ה: נרי בידך ונרך בידי, אם אתה משמר את שלי – אף אני אשמור את שלך (ילקוט משלי רמז תתקל״ח).
והתורה הזאת באחדותה, שלמותה, ונצחיותה, מאחדת את כל ישראל לחטיבה מוצקה אחת ולעם אחד יחיד באומות, כאמור: ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״ (דה״י א, יז,כא), משלימה אותם ועושה אותם לעם השלום. וכאמרם ז"ל: אמר הקב״ה: התורה כולה שלום, ולמי אני נותנה ? ־ לאומה שאוהבת שלום, הוי: ״דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלוס״ [משלי ג,יז] (ילקוט שמעוני משלי ג׳, רמז תתקל"ד).

נצחיותה של תורה שלא תשתנה לעולמים – היא מנציחה את עם ישראל בקיומה בתוכו, כדברי אדון הנביאים בתורתו: ״והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות, וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תשכח מפי זרעו", פרש״י: הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעו לעולם (דברים לא,כא). ולא עוד אלא שהתורה הואת הולכת וגדלה בישראל, דור, דור, תקופה ותקופה, וגולה עמם בכל מקום שגלו ישראל, והיא מרעננת את עם ישראל בכח עלומים חדש ורענן, שהוא מרענן ומעדן את עם ישראל ומגברת כחו ונעימות חייו, וכדברי נעים זמירות ישראל: ״זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חייתני״ [תהלים קיט,נ], ״לולי תורתך שעשועי ־ אז אבדתי בעניי. לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני״ [שם צב-צג].
ותורת חיים זאת, שהיא ספר הברית בין ישראל לאביהם שבשמים, עתידה להתחדש ולהיות ברית עולם, כדבר ה׳ מפי נביא קדשו לאמר: ״הנה ימים באים נאם ה', וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה… כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם ה', נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם, ולא ילמדו עוד איש את רעהו… לאמר: דעו את ה׳, כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם״ וגו' (ירמיה לא,ל לג).

פרק כ"ז/  תכליתה של תורה

שאלה יסודית זאת העמידה נותן התורה בספרו משנה תורה ואמר: ״כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה העדות החקים המשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם, ואמרת לבנך: עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה וגו', ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו. ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה, ליראה את ה׳ אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה׳ אלקינו כאשר צונו" (דברים ו,כ-כה).
רז״ל נתנו שאלה זאת בפי הבן החכם, שכן לשון השאלה: ״מה העדות״ וכו' מוכיח שהשאלה היא לדעת תכליתה של התורה בכל חלקי מצותיה, העדות ־ והן מצוות הזכרון, החקים ־ מצות השמעיות, והמשפטים ־ מצות שכליות בדברים שבין אדם לחברו, רז״ל נתנו תשובה קצרה לשאלה רחבה ועמוקה זאת ואמרו: אף אתה אמור לו כהלכות הפסח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. כוונת תשובתם זאת היא תמצית שלש התשובות שנאמרו בתורה, שהן נובעות ממצות הפסח ביסודה: ״ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והיכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים״ [שמות יב,יב] ־ זאת היא שבירת כבלי העבדות הגופיים והנפשיים של עם ישראל המשועבד למצרים, כמו שנאמר: ״עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה״ וגו' [דברים ו,כא].
אבל חרות זאת לא היתה שלמה, הואיל ואינה אלא כשחרורו של עבד מבית האסורים שאין לו מנוח לכף רגלו ושדה עבודה לקיומו החפשי, לזה מצטרפת מצות אכילת הפסח כבני חורין: ״וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים וגו׳, ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה׳״ [שמות יב,יא], כאדם בן חורין העומד הכן לדרכו המוכנת לפניו ובטוחה לו. לזה מכוונת התשובה השניה: ״ואותנו הוציא משם״ וגו'. אלה הן שתי מצות יסודיות של הפסח שהן מכוונות לשני יסודות התורה, שנאמרו בשתי הדברות הראשונות שבעשרת הדברות: ״אנכי ה׳ אלקיך״ וגו'. ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה״ [שם כ,ב-ד] וגו'. ואליהן מתרכזות כל מצות התורה לפרטיהן ופרטי פרטיהן, וכמו שכן מצורפות למצות הפסח פרטי פרטים במצות שבגופו ושעל גופו, במקחו, שחיטתו ואכילתו, ועליהם אמרו: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כלומר: אין שואלין וחוקרין על הפרטים למצוא להם טעם ותכלית, שלא כל אדם, ואפילו היותר חכמים, יכולים להשיג ולהבין זאת.
וזאת היא תמצית התשובה השלישית ״ויצונו ה׳ וגו׳, וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה׳ אלקינו כאשר צונו״ ־ לשמור את כל המצוה ולא מקצתה, ולא חלק ממנה, ״לפני ה׳ אלקינו", כמאמרם ז"ל: עשה את הדברים לשם פעלן, וכאשר צונו בשיעורם ומדתם, מתוך אמונה גמורה שכולן נאמת לטוב לנו כל הימים.
וכן כתב הרמב״ם ז"ל: ודע כי החכמה חייבה או הצורך מביא שיהיו שם פרטים שלא ימצא להם טעם, וידמה כאלו הוא דבר נמנע בחוק הבורא שימצא בה זה הענין… ודע זה הענין ותבין אותו, ומה שיאמרו תמיד: כי יש לכל המצות טעם ואשר היא נודע לשלמה – היא תועלת המצוה ההיא על דרך כלל לא לדקדק על כל פרטיה (מורה נבוכים, חלק ג׳, פרק כ״ו).

פרק כ"ח/  כוונת המצות

מורנו ומאורנו הרמב״ם ז"ל בבינתו הרחבה והעמוקה ־ הרחיב והעמיק לבאר כוונת כל המצות וכתב: כוונת כל המצות לשני דברים והם: תקון הנפש ותקון הגוף. תקון הנפש הוא שיהיה להמון אמונות נכונות כפי יכלתם, ועל כן יהיו קצתם בבאור וקצתם במשל, כי אין בטבע המון העם להשיג בכחותם ידיעת זה הענין על פי מה שהוא עליו, אבל תקון הגוף יהיה בתקון צרכי מחיתם, קצתם עם קצתם. וזה הענין יושלם בשני דברים: אחד – לסלק ולהעביר החמס והעושק מביניהם, שלא יהיה כל איש מבני אדם מותר לעשות חפצו כפי אשר תשיג יכלתו, אבל ישתמש בה כפי מה שיהיה בו תועלת לכל, והשני ־ ללמד לכל איש מדות טובות מועילות בחברתם, כדי שיהיה מתוקן ומסודר צורך המדינה… וזה השני [והוא תיקון הגוף] והוא המחזק, הוא אשר הרבו להזהיר עליו ועל פרטיו כולם, כי לא תושג הכוונה הראשונה אלא אחרי השגת השנית, כי כבר התבאר במופת כי האדם יש לו שתי שלמות: הראשונה היא שלמות כוחות הגוף שיהיה בריא על מיטב עניני הגופים, וזה לא יתכן אלא במוצאו צרכיו כשיבקשם, והם מזונותיו ושאר תקוני הגוף מן המחסה והרחיצה… ולא יתכן להמציא בזה השיעור לכל איש, אלא בהסכמת אנשי המדינה… ושלמותו האחרונה היא שיהיה לו שכל בפעל, והוא שידע כל מה שיש בכח האדם לדעת מכלל הנמצאים. ומבואר הוא כי זאת השלמות האחרונה הנכבדה ־ לא יתכן להשיגה אלא אחרי השלמות הראשונה- אם כן, התורה הראויה אשר בארנו כי היא אחת בלבד ואין זולתה, והיא דת משה רבנו, לא באה אלא להועילנו שתי השלמות יחד… וכבר זכרה התורה שניהם ואמרה: ״ויצונו ה׳״ וגו', והקדים שלמות האחרונה… "לטוב לנו כל הימים" [דברים ו,כד], הכוונה להשיג העולם שכולו טוב וארוך, והוא חיי העולם התמידי, ואמרו: "לחיותנו כהיום הזה" ־ הוא קיום הגוף הנמשך קצת זמן, אשר לא יושלם סדר תקונו אלא בהסכמת אנשי המדינה (שם, שם, פרק כ"ז [ע"פ תרגומו של רבי יהודה אלחריזי]). "וצדקה תהיה לנו" וגו', כי כל מעשה טוב אשר תעשה מפני המדות הטובות, תשלים בהם חסרון נפשך והיא הצדקה (שם, שם, פרק נ"ג).

מדברי הרמב״ם למדנו: תגמול האומה אינו אלא אחד, והוא: עולם הבא שהוא כולו טוב וארוך, וכל היעודים האלקיים שהם ארציים, הם אמצעיים לתכלית זאת, או שלמות ראשונה, שהיא הכשרה לשלמות האחרונה.
וכן כתב: אמנם היעודים הטובים והנקמות והרעות הכתובות בתורה, ענינם הוא מה שאספר לך, והוא זה: אם תעשה המצות האלה אסייע לך על עשייתם והשלמות בהם, ואסיר מעליך המעיקים והמונעים כולם, לפי שהאדם אי אפשר לעשות המצות ־ לא כשהוא רעב או צמא וחולה, ולא בשעת מלחמה או מצור, ולכן יעד שיסורו כל אלה הענינים, ושיהיו בריאים ושקטים עד שתושלם להם הידיעה, ויזכו לחיי עולם הבא (פירוש המשניות להרמב"ם סנהדרין פרק חלק, והלכות דעות פ״א, ה״ז).
מכל מקום גמול זה אעפ״י שהוא אמצעי – הרי הוא גמול טוב, להיות בריא מושפע במזונות ובבנים, חי בשלום ושלוה, והולך ומשתלם ומתעלה במדעו ומדותיו הטובות. וזהו כל מה שאדם נושא אליו את נפשו בחייו עלי אדמות.
אבל יש גמול יותר נעלה מזה המיוחד לאומה זאת ש״ישראל" שמה, וזהו הנאמר בברית האומה בהר סיני ובערבות מואב, והוא אומרו: ״אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם וגו', וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ וגו', ורדפתם את אויביכם וגו', ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים, ואתם תהיו לי לעם- ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה, ואם בחקותי תמאסו, ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי, אף אני אעשה זאת לכם… והארץ תעזב מהם וגו', יען וביען במשפטי מאסו ואת חקותי געלה נפשם… וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאליקים אני ה׳״ (ויקרא כו).
דברים אלה מוכיחים בפירוש, שגמולי האומה הזאת אינם רק הסרת המניעים או הגברתם, כי הלא היעודים הטובים אינם טבעיים כלל וכלל, אלא הם השגחתיים למעלה מכוחות הטבע, ומושפעים ברוב טובה, שהם מעידים על השגחה אלקית מיוחדת שהיא מביאה לידי הגמול העליון המיוחד לישראל: ״ונתתי משכני בתוככם וגו', והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם״.
ולעומת זאת גם גמולי העונשים הם בלתי טבעיים: ״ורדף אותם קול עלה נדף ונסו מנוסת חרב ונפלו ואין רודף״ [שם לו], והכל: ״יען וביען במשפטי מאסו״ וגו'. וכדי להביא התחדשות ברית הנצח: ״להיות להם לאלקים״.
מכאן שהיעודים התגמוליים לשכר או לעונש – תכליתם וכוונתם היא: לקיים משכן האלקים בתוך עם ישראל, ולהראות לישראל ולכל העולם כולו השראת שכינת הקדש בישראל, שהיא נגלית ונראית בבחינת: ״והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם״ [שם], והשראה עילאית שאינה פוסקת מישראל בכל צעדיו ועלילותיו, ובכל עבודתו ומעשה ידיו ־ היא המתנה הגדולה אשר נותנת התורה ומצותיה לעם ישראל.
אבל מתנה זאת אינה נקנית אלא בקדושתם של ישראל, בכל דרכיהם בבית ובשדה, בבתי הכנסת ובבתי המדרש, והיא המצוה היסודית שבתורת ישראל כאמור: ״קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלהיכם״ [ויקרא יט,ב], ובקדושה זאת נבדלים ישראל מכל העמים, כאמור: ״והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״ (ויקרא כ,כו).
וכן נאמר בפרשת מאכלות אסורות: ״והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, ולא תטמאו את נפשותיכם… כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים והייתם קדושים כי קדוש אני״ (שם יא,מד-מה).
מכאן שהקדושה האישית והלאומית של עם ישראל ־ היא תנאי מוקדם להשראת השכינה וההשגחה האלקית בישראל, להיות לכם לאלקים והייתם קדושים – מכלל שאם אינכם קדושים, לא מתקיים הטובה האלקית של להיות לכם לאלקים.
קדושת החיים היא מקפת את כל תורת ישראל, החל מקדושת השבת והמועדים וגומר בכל המצות כולן, שכל אחת מהן וכולן יחד מכוונות לתכלית זאת. וכן תקנו רבותינו בברכת המצוות: ״אשר קדשנו במצותיו וצונו", ובתפלת השבתות ומועדי קדש: ״קדשנו במצותיך" וגו', ובברכת הנשואין: ״מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין״.
מכאן למדנו כוונה נוספת במצות התורה: לקדש את כל איש ואשה מישראל ואת כל העם יחד בקדושת הגוף והנפש, במחשבה, דבור ומעשה, בכל עלילותיו וצעדיו, כדי להתקדש בקדושתו של אור ישראל וקדושו: ״קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו״ [ישעיה ו,ג], כדי לקיים ולהגביר באהבה ושמחת הגוף והנפש את ברית הנצח שבין ישראל לאביהם שבשמים: ״והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם״.
דבר זה נשנה בברית ערבות מואב שבה נאמר: ״את ה׳ האמרת היום להיות לך לאלהים.. וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמור כל מצותיו, ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה, ולשם ולתפארת, ולהיותך עם קדוש לה׳ אלקיך כאשר דבר״ (דברים כו,יז-יט).
במקרא זה נאמרו פירושים רבים, בתלמודין פירשוהו במובן של גדולה וכבוד: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת (ברכות ו,א). ובמדרשים פירשו בהוראת אמירה, ישראל אומרים: ״שמע ישראל ה׳ אלקינו״ [דברים ו,ד], ורוח הקדש צווחת ואומרת: ״ומי כעמך ישראל גוי אחד״ וגו' [דברי הימים א, יז,כא] (ילקוט שמעוני רמז רמ"ד). (ועיין בפירוש הראב"ע).
והרמב״ן פירש כתובים אלה כמין חומר: כיון שקבלתם עליכם כל התורה בפירושיה, דקדוקיה ובחידושיה, הנה גדלתם השם ורוממתם אותו שיהיה הוא לבדו לאלקים… ואמר: ״וה׳ האמירך היום״, והשם רומם וגדל אתכם בקבול התורה, שתהיו לו לעם סגולה מכל העמים ולשמור כל מצותיו, כי לכם לבדכם יתן תורתו ויצוה אתכם בכל המצות הרצויות לפניו לא לעם אחר, וכו', ״ולתתך עליון״… שיהללוך כל עמי הארץ, בהיות ה׳ קרוב בכל קראך אליו, ״ולשם״, שיצא לכם שם בגוים בהדרו אשר שם עליך, כי אתה נעלה על כולם, ״ולתפארת״, כי תתפאר עליהם לעשות בהם כל אשר תחפוץ, תגזר אומר ויקם לך, ״ולהיותך עם קדוש״, לדבקה בו בסוף, ועל דרך האמת לתהלה, כי אלקי ישראל הוא תהלתך, ושמו הגדול הוא אלקיך, ובזה תפארתך, כעין שנאמר: ״כי תפארת עוזמו אתה״ [תהלים פט,יח].
ומאד מאד נעמו דברי ״אור החיים״: ״והנה תמצא שש מעלות בפסוק: את ה׳ האמרת היום ־ א. להיות לך לאלקים. ב. ללכת בכל דרכיו. ג. לשמור חקיו. ד. ומצותיו. ה. ומשפטיו. ו. ולשמוע בקולו. כנגדם אמר השם שש מעלות לכנסת ישראל: א. להיות לו לעם סגולה, זה כנגד להיות לך לאלקים. ב. ולשמור מצותיו ־ כנגד וללכת בדרכיו. ג, ד, ה. ולתתך עליון וגו׳ לתהלה ולשם ולתפארת ־ הם כנגד שמירת חקיו ומצותיו ומשפטיו. ו. ולהיותך עם קדוש לה׳ ־ כנגד ולשמוע בקולו, כי על ידי עסק התורה יתיחס להם שם זה של קדוש, ואמרו: כאשר דבר, דכתיב: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל.
כשם שיש חקים בטבע ובחברה ־ כן יש חקים בקדושת הגוף והנשמה, אלא שהראשונים הם זמנים ומשתנים לפי השתנות הגופים והמשטרים, ומושגים לבני האדם מתוך נסיונות ומחקרים טבעיים לגלוי הכחות הטעונים בטבעם של מעשי בראשית, להרבות ההנאה ולהגדיל הסדר במשטרי החברה והמדינה.

כן יש חקים נעלמים בחוקי קדושת החיים ושלום העולם שאינם מושגים לנו, לפי שאין השגתנו מגיעה לדברים אלה שאינם מוחשים לנו, ולפיכך נעלמים מבינתנו, וצריכים אנו לקבלם מפי הגבורה על ידי נביאיו הקדושים, ובראש כולם אדון הנביאים משה רבנו שהוריד לנו את התורה בכתבה, ומסרה לנו בפירושיה וטעמיה בקבלה לתלמידו יהושע, הזקנים, הנביאים והחכמים בכל דור ודור, שהיא נותנת לנו נעימות, לב טהור ורוח נכונה, תפארת ותהלה, והיא מקרבת אותנו אל האלקים ואת האלקים אלינו, להיות לנו לאלקים לשכון בתוכנו, ולהתהלך אתנו בכל דרכינו בחיים הארציים שהם מופתיים אל הגמול לחיי עולם הבא, וזהו גמולנו הטוב והנעלה שאין לו דמיון בכל העמים.
וכן אמרו רז״ל: רבי יהושע בן קרחה אומר… ״ה׳ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי״ [תהלים טז,ה] – יש לך אדם שניתן לו חלקו ואין שמח בחלקו, אבל ישראל מודין ומשבחין על כך שאין חלק יפה כחלקן, ולא נחלה כנחלתן, ולא גורל כגורלן, והם מודים ומשבחים על כך, וכן הוא [דוד] אומר: ״חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי, אברך את ה׳ אשר יעצני״ וגו' [שם,ו] (ספרי פרשת ראה [פיסקא נג]).
ואם רצונך להבין הדברים על בוריין – צא ולמד מדבריו היקרים והאמתיים של המשורר והחוקר על דבר אמת [ריה"ל]: אמר החבר: אבל יעודנו, הדבקנו בענין האלקי בנבואה ומה שקרוב לה והתחברות הענין האלקי בנו בגדולה וכבוד ובמופתים, ועל כן איננו אומר בתורה: אם תעשו המצוה הזאת אביאכם אחרי המות אל גנות והנאות, אבל אמרו: ואתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לאלקים. ואנהיג אתכם, ויהיה מכם מי שיעמוד לפני ומי שיעלה לשמים, כאשר היו הולכים בין המלאכים, ויהיו מלאכי אלקים הולכים בינכם בארץ, ותראו אותם יחידים ורבים שומרים אתכם ונלחמים לכם… והתורה הזאת וכל יעודיה מובטחים, לא יפול מהם דבר, ויעודיה כולם כולל אותם שורש אחד והוא: יחול קרבת אלקים ומלאכיו, ומי שיגיע אל המעלה הזאת לא יירא מן המות, ותורתנו כבר הראתה לנו זה עין בעין (הכוזרי מאמר א׳ סי׳ ק"ט).
מתנת אלקים זאת – היא יחידה במינה שלא קדמה לה לפניה ולא באה ולא תבוא אחרת דומה לה לאחריה. מחוסרי דעה, משראו תגליות עתיקות של משפטים פולחניים ומלכותיים, ומשפטים משפחתיים וחברותיים, נפלו על המציאה ואמרו: תורת ישראל היא לקוחה מאותם החוקים ומשפטים קדומים, בתקונים שהוסיפו עליהם ישראל.
דעה זאת היא משובשת ומופרכת מעיקרה, כי אין להתכחש לזה, שלפני תורת ישראל קדמו קובצי משפטים וחוקים במדינות וממלכות שונות שנתנו להם שמות של אלילים שונים, כי האדם מטבע הויתו הוא מדיני בטבע, וגם מבקש אלקים בטבע, לפיכך לא חדלו חוקים ומשפטים מפי מחוקקים שהשליטו אותם במדינתם בכח השלטון, או שאמרום בשם אלילים קדומים להם.

ותורת ישראל לא באה אלא לבטל חוקים פולחניים, הזיות טפלות של מנחשים ומעוננים וחוזים בכוכבים, ודינין ומשפטים שהם מעוקלים ומעוותים, ולתת חוקים ומשפטים צדיקים. וכדברי מחוקקנו הנצחי: ״ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת״ [דברים ד,ח], ומכלל זה אתה שומע שכן יש לכל העמים חוקים ומשפטים, ואולי גם צדיקים בחלקם ומקצתם, אבל לא חוקים ומשפטים שהם צדיקים בהחלט בחלקם ובכללותם, שכל אחד נעוץ בחברו צדיק וישר בעצמו, כולם יחד הם מחרוזת יקרה של פנינים שאין בהם נפתל ועקש, וכן הוא אומר: ״משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים" (תהלים יט,י־יא).
ותורה זאת לא תשתנה לעולמים, שכן סגולת האמת והצדק שאינן מקבלות שנוי, וכל הבא לשנות את האמת בכתבה או לסלף פירושיה, הרי הוא מעיד על עצמו שהוא טועה ומתעה את האחרים בדמיונו, כי האמת אינה אלא אחת, ולכן היא חותמו של הקב״ה, שהוא אלקי אמת, והאמת לא תשתנה לעולמים, וכן הוא אומר: ״את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו״ (דברים יג,א).
רבים ומרים הם הנסיונות שהתנסה ישראל, בימי גלותו, נדודו ופזורו בדרכי הסתה ופתוי, ובדרכי גזרות של ענויים ושמדות, להביאו לידי סטיה משלמות תורתו, או אפילו בחלק ממנו, וישראל עמד כסלע איתן נגד כל גילוי ההסתה והשמדה, ושמר בחרוף נפש ובקרבנות עצומים ויקרים מאד, על שמירת תורתו בשלמותה ובחלקיה, ושנן לו מקרא זה: ״את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו״.
ושמירה קפדנית זאת התקיימה במסירות נפש בזמנים ידועים אפילו על מצוה קלה, לשנויי ״ערקתא דמסאני״ (סנהדרין ע"ד, א-ב עיין רמב״ם וכ"מ ה׳ יסודי התורה פ״ה א').
שמירה זאת שעליה נאמר: ״כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה״ [תהלים מד,כג], היא אשר שמרה את ישראל בצביונו המיוחד לו, והיא אשר קיימה אותנו והביאה אותנו עד הלום, לראות במו עינינו מפלאות תמים דעים אשר קיים לעיננו את יעודו הטוב: ״אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה׳ אלקיך ומשם יקחך, והביאך ה׳ אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטיבך והרבך מאבותיך״ (דברים ל,ד-ה).
תורת אלקים חיים זאת – היא תורת חיים שהיא מקפת את כל החיים לכל ענפיהם, ולפיכך היא נותנת ארך ימים ושנות חיים לכל לומדיה ושומרי מצותיה, ולא עוד אלא שהיא מרעננת את החיים של כל איש ואשה מישראל, ואת החיים הלאומיים של האומה כולה בכל מצביה ומעמדיה.
והיא נותנת נעימות ועדינות, שמחה וחדוה, גם בשעה שהחרב מונחת על הצואר, ורוח גבורה ועצמה, גאוה וקוממיות, גם בשעה שאחרים משפילים אותה עד עפר, מנמיכים את קומתה ומדכאים את רוחה. היא מלמדת אותנו בינה והשכל בכל המדע האלקי והעולמי, המשפטי והמוסרי ־ בחיי הבית וברחוב, החברה והכלכלה, הצדקה והחסד ובחיי הצבור והקהלה.
ואם אתה רוצה לדעת: צא ולמד מכל הלכות המדינה והחברה, העבודה והפעולה בחקלאות ובבנין, בתעשיה ובמסחר, אשר נאמרו במשנה ובתלמודיה ־ הירושלמי והבבלי, ובכל ספרי הפוסקים הראשונים, ותראה את פסקיהם ותשובותיהם בעומק העיון והסברה שבספרות ההלכה דור דור. וראית שכל שאלות ובעיות החיים ליחיד ולצבור, נדונו בפני לומדי התורה וגאוני הדורות ומצאו את פתרונן הנכון והצודק שהם נבעו ממקור יחיד ומיוחד – היא תורת ישראל שנאמרה מפי אלקים חיים, ומלך אוהב צדקה ומשפט.
חזיון נפלא זה שאין בכל העמים משלו – הוא מעיד כמאה עדים על תורת ישראל שהיא תורת חיים לכל הדורות ומביאה בכנפיה חיי אשר ונעימות ומשפטי צדק ואמת, שלום ושלוה בבית וברחוב, בעיר ובכפר, בצבור ובמדינה, בתנאי שנשמור אותם בשלמותם, כאמור: ״לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו".
בתקומת מדינת ישראל בנפלאות ה׳ וחסדו, תבוא גם גאולת משפטי תורת ישראל, כאמור: ״ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה" [ישעיה א,כו], ויתכונן כסא המשפט של מלכות בית דוד, שעליו נאמר: ״והיה צדק אזור מתניו, והאמונה אזור חלציו. וגר זאב עם כבש וכו', לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים, והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עומד לנס עמים, אליו גוים ידרשו, והיתה מנוחתו כבוד״ (שם יא,ה-י).
זאת היא אמונתנו, תקומתנו, וזה הוא הגמול אשר קוינו ומצפים אליו כל הימים.

פרק כ"ט/  ארץ-ישראל – ארץ הקדש

המתנה השניה שנתן הקב״ה לישראל היא ארץ ישראל, שנקראת ״ארץ הקדש״, או ״ארעא קדישא״, לפי שאין השכינה שורה אלא בארץ ישראל: דלא שריא שכינתא לבר מארעא קדישא (זוה"ק בראשית קמ"א). ולפיכך אין הנבואה שורה אלא רק בה, וכל הנביאים לא התנבאו אלא בה, ולפיכך נאמר: ״ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'" (יונה א,ג), היינו מארץ ישראל שהיא ארץ הנבואה, כדי שלא תשרי עלוי ולא תתגלי עליה, אזל מארעא קדישא וערק, הדא הוא דכתיב: ״מלפני ה׳״ (שם פ״ה).
וכן כתב הכוזרי: אמר החבר: כל מי שהתנבא – לא התנבא כי אם בה או בעבורה, הנה התנבא אברהם כדי שיעבור בה, ויחזקאל ודניאל מפניה. וכבר היו נמצאים בבית ראשון וראו בה השכינה, והיא הנקראת: ״לפני ה׳״ וכו', וכן נאמר ביונה: ״ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'״, לא ברח כי אם ממקום הנבואה (הכוזרי מאמר ב׳, פרק י"ד).
הזוה״ק עמד על נבואת יחזקאל שהיתה על נהר כבר שהוא בחו״ל ותרץ: ההיא נבואה לשעתה היתה וכתיב ״על נהר כבר״, נהר דכבר היה מיומא דאתרבי עלמא, ושכינתא אתגלייא תדיר עליה, דכתיב: ״ונהר יוצא מעדן וכו' ומשם יפרד" [בראשית ב,י] ודא איהו חד מינייהו, ותמן איתגלייא שכינתא לפום שעתא דאצטריכו לה ישראל לפום צעריהו, אבל בזימנא אחרא לא אתגלייא (שם).
מכאן שאברהם עצמו לא התנבא בחוץ לארץ, ודבר ה' אליו: ״לך לך מארצך״ [בראשית יב,א] – אינה בגדר נבואה אלא מצוה (בחלום הלילה או ברוח הקודש, רמב"ן). אבל נבואה במובנה שהיא התגלות קול ה׳ לנביאיו, בחזיונות נבואה להשמיע דברו אליהם בשליחותו אל עם ישראל ואל כל העמים, וגלוי עתידות וצפונות לישראל ולעולם, נבואה זאת אינה אלא לראויים לה ובמקום הראוי: תא חזי, דשכינתא לא איתגליא אלא באתרא דאיתחזי לה, אוף הכי לא איתחזי ולא איתגליא אלא בבר נש דאיתחזי לה (שם).
וכאן אנו מוצאים הקשר הראשון, שהוא הקשר הנצחי שבין ישראל לארץ ישראל, שהרי הנביא הראשון בעולם הוא אברהם האדם הגדול, ונבואתו הראשונה היתה בארץ ישראל, כאמור: ״היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמור: אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד״ [בראשית טו,א], תרגם אונקלוס: הוה פתגמא דה׳ לאברהם בנבואה למימר, בתרגום ירושלמי: פתגם נבואה דה׳ על אברהם צדיקא.
ורז״ל דרשו: ״על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחברך" [תהלים מה,ח], מהו ״מחברך" ? אמ״ל הקב״ה: חייך, מנח ועד אצלך לא דברתי עם אחד מהם, אלא עמך אני מדבר תחלה, הדא הוא דכתיב: ״אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ אל אברם במחזה״ [בראשית טו, א] (פסיקתא ברכ' פט"ז).
חזיון ראשון זה שהיה לאביה הראשון של ישראל – הנחיל את הנבואה לישראל, וכמאמרם ז"ל: וכשנגלה הקב״ה על אברהם ־ בחזיון נגלה עליו, היה מתירא לומר שנגלה עליו בדבר קשה וכו', אמר לו הקב״ה: מתירא אתה שנגלתי לך בחזון, חייך שאיני מראה לבניך אלא בחזון וגו׳ "(תורה שלימה בראשית ט"ו אות ו' בהערה).
ולפיכך לא היו ולא יהיו נביאים אלא מזרעו המיוחס של אברהם – הוא יצחק, שנאמר:
״כי ביצחק יקרא לך זרע״ [בראשית כא,יב], ביצחק ־ ולא כל יצחק (נדרים לא,א. ירושלמי נדרים פ״ג ה"ח).

במראה נבואה נאמרו בדבור אחד שתי בשורות: ״אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה״ (בראשית טו,ז), ״לתת לך את הארץ״ – זו בשורת הארץ, ״לרשתה״ ־ זו בשורת זרע היורש אותה. ובפרק זה נכרתה ברית בין הבתרים, שבה נתנה הארץ לאברהם בגבולותיה: ״לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת״ (שם יח) והוקבע זמן כבושה על ידי זרעו המיוחס לו: ״ודור רביעי ישובו הנה״ (שם טו), ובדרך זכיה מוחלטת: דע כי הזכות האמורה הן באדם שזכה לחבירו בדבר לקנותו, כאותה ששנינו: אם זכה להן על ידי אחר, ושנינו: ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים, ועוד: אם היתה עברה זכתה לו, והרבה כאלה, וכן הוא אומר: כי כל המתנות האלה שהקב״ה נותן לבנים ־ זכו להן בהן אבותיהן, וקנו אותם הבנים קודם שיולדו, כמה שזכה אברהם אבינו לבניו בארץ, שנאמר: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת״ [בראשית טו,יח], אתן לא נאמר, אלא נתתי ־ מלמד שחתוכה היא להם בזכות אברהם (תורה שלמה, בראשית ט"ו מאמר קפ״ו ובהערה משם תשובת הגאונים, הרכבי סימן שמ"ח).
שבועת ברית זאת הוכפלה ושולשה לאבות האומה, כאמור: ״והיה כי יביאך ה׳ אל ארץ הכנעני וכו', אשר נשבע לאבותיך… ארץ זבת חלב ודבש״ [שמות יג,ה], היכן נשבע לאבותיך? באברהם הוא אומר: "כרת ה׳ את אברם ברית" [בראשית טו,יח], ביצחק הוא אומר: ״גור בארץ הזאת" [בראשית כו,ג], ביעקב הוא אומר: ״הארץ אשר אתה שוכב עליה״ [שם כח,יג] (מכילתא בא פרק י"ז).

פרק ל'/  ארץ הקדש לעם קדוש

ארץ הקדש היא מקודשת לעם ישראל הקדוש בהיותו בקדושתו, שכן נאמר בפרשת עריות ומאכלות אסורות: ״ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה, ולא תלכו בחקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, כי את כל אלה עשו ואקוץ בם, ואומר לכם: אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה ארץ זבת חלב ודבש, אני ה׳ אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים, והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, ולא תשקצו את נפשותיכם וגו', אשר הבדלתי לכם לטמא, והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ,כב-כו). וכן נאמר: "ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה, ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה, האזרח והגר הגר בתוככם… ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (שם יח,כה־כח).
מכאן מפורש יוצא שלא נשתלחו הגוים מארץ ישראל, אלא בשביל שטמאו אותה בטומאת עצמם, והארץ מתוך קדושתה היא נטמאת בטומאת יושביה, ולכן משלחת או מקיאה אותם מתוך בחילה, וזה הוא סימנה המובהק של השראת הקדושה שאינה סובלת את הטומאה, לפי שאין קדושה במקום טומאה, וגדול כחה של הקדושה שאינה נדחית מפני הטומאה, אלא מגרשת אותה מלפניה, והיא נשארת בשלמות קדושתה, וכן אמרו רז"ל: ארץ ישראל אינה כשאר הארצות, אינה מקיימת עוברי עבירות, משלו משל למה הדבר דומה ? לבן מלכים שהאכילוהו דבר שאינו עומד במעיו אלא מקיאו, כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה (ילקוט שמעוני קדושים רמז תרכ"ה).
ומכאן למדנו שלא נתנה לישראל אלא בתנאי שלא יעשו מכל התועבות הטמאות ומטמאות את הארץ ויושביה, וישמרו את החקים והמשפטים של תורת ישראל – שהם קדושים ומקדשים את עושיהם, והם מבדילים בקדושתם את ישראל מכל העמים האחרים, שהם כהבדלה שבין קדש לחול.
וכן אומר הרמב״ן ז"ל: והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד, תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע״ז ומגלים עריות… ולכך אמר כי מפני שהם מיוחדים לשמו, בעבור כן נתן להם את הארץ, שנאמר: ״ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה… אני ה׳ אלקיכם״ [ויקרא כ,כד]. והנה בחוץ לארץ אעפ״י שהכל לשם הנכבד, אין בה טהרה שלמה, בעבור המשרתים השולטים עליה, והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם, ולכך יאמר הכתוב: "אלקי כל הארץ יקרא״ [ישעיה נד,ה] כי הוא אלקי האלקים המושל על הכל, והוא יפקוד בסוף על צבא המרום במרום, להסיר ממשלת העליונים ולהרוס ממלכת המשרתים. ואחרי כן יפקד על מלכי האדמה באדמה … והנה השם הנכבד יתברך אלקי האלקים בחוצה לארץ ואלקי ארץ ישראל שהיא נחלת ה'… וזהו שנאמר: "לא ידעו את משפט אלקי הארץ״ [מלכים ב, יז,כו], והנה הכותים לא היו נענשים בארצם בעובדם את אלקיהם לשלח בהם את האריות, ובבואם בארץ השם ועשו בה כמעשיהם הראשונים – שלח בהם את האריות הממיתים אותם… ובספרי: ״ואין עמו אל נכר״ [דברים לב,יב] שלא תהא רשות לאחד משרי האומות לשלוט בכם… ולפיכך אמרו בספרי: ״וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות״ [דברים יא,לא־ב], ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות… וזו היא מצות יעקב אבינו לביתו ולכל אשר עמו – בשעת ביאתם לארץ: ״הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם והטהרו״ [בראשית לה,ב], והשם לו לבדו נתכנו עלילות שמתה רחל בדרך בתחלת בואם לארץ, כי בזכותה לא מתה בחוץ לארץ, ובזכותו לא ישב בארץ עם שתי אחיות (רמב"ן ויקרא יח,כה).
דברים אלה שנאמרו מפי הגבורה ונכתבו בספר הספרים של עם ישראל ושל האנושיות כולה, נתאמתו במלואם בספר תולדות אדם, שבו עוברים כבני מרון ־ עמים וממלכות זה אחרי זה שהשתלטו על ארץ ישראל כולה. וביניהם גם אלה שמלכו בכיפה או על חלקים ממנה, וכולם שולחו וגורשו ממנה מבלי להשאיר להם שם ושארית בארץ, וכשהננו קוראים את פרשת כיבושם ושלטונם, וכשאנו רואים גם את גירושם ־ אנו רואים את ידו הנעלמה של אלקי הארץ, אשר קיים את דברו בארץ קדשו: "ותטמא הארץ… ותקיא הארץ את יושביה״ [ויקרא יח,כה].

ובימינו אלה הננו עדי ראיה לחזון פלאי זה. אחרי גלגולים רבים של עמים וממלכות שהשתלטו בארץ, נמסר שלטון ארץ זו לאותה הממלכה הגדולה ואדירה שמלכה בכיפה ־ זו האימפריה הבריטית, והפעם נתנה הארץ תחת שלטונה בתור ממשלה מנדטורית, בתור בעלת פקדון להשיבה לעם ישראל. אבל היא חשבה לרשת את הארץ לחלוטין, ומתוך כך שמה אל לבה להתרצות אל העם הערבי השוכן בארץ, ואל ממלכות ערב המקיפות אותה מכל עבריה, ומעט מאד עשתה בשביל ישראל, מתוך הכרח לצאת ידי חובתה המנדטורית.
לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, בראותה את קצה של חבר הלאומים וממילא גם בטול שליחותה בארץ הזאת, חשבה לחסל לגמרי את שאלת ארץ ישראל, ולמחות גם את שמה זה, ולהפוך את ארץ ישראל למדינה ערבית פליסטינאית, ועל ידי כך להסיח את לבם של ישראל מארץ תקותם זאת.
לשם כך קראה ועידה משותפת של ערבים ויהודים, למטרה של הבאת שלום והסכמה בין העמים האלה, ובכוונת תרמית פנימית להביא את ישראל מתוך יאוש ואיום, לחתום על הסכמתו לוותר על ארץ ישראל בתור ארץ הנחלה, ולהשאר בה כמיעוט מבוטל, וכגרים ועבדים בארץ זו, לממשלה שתהיה נקראת בשם: פלסטינא, ואשר תהיה חוליא נוספת לממלכת ערב הרחוקות והקרובות המקיפות את הארץ, שכולן תהיינה כפופות ומשועבדות לאימפריא הבריטית ודגלה.
בכאב לב ועצבון נפש השתתפתי בקונפירנציא זאת שנקראה בלונדון בתחלת שנת תרצ"ט, ובשאט נפש ראיתי את התרמית שבלב ממשלה אימפריאלית זאת, שנסתה בצביעות זדונית להביא את צירי ישראל לידי הסכמה להצעות מלכי ערב, אשר נאמרו כהצעות הממשלה להחניק את ישוב ישראל בארץ ישראל במחנק של מות במספר תושביה ובשטח אדמתה. הצעות אכזריות אלה – הן פחותות וגרועות מכל תנאי ארצות הגולה לישראל!
כשראו סירובם של ישראל להכנס למשא ומתן של דיון בהצעות אלה, בקשו הצעות נגדיות מצדנו, והכל במרמה וצביעות, אם לא הצליחו לקבל הסכמת ישראל להצעותיה, רצתה לעשות עצמה שופטת כדיין נויטרלי, אשר שומע טענת היריבים ונותן פסק דין אוביקטיבי לגמרי, כאשר לא הצליחה גם בזה ־ נגלתה בכל מערומיה ב״ספר הלבן" שלה, שהוא יעמוד לה לקלון ודראון עולמי ונצחי.
בעת ששמעתי וקראתי את ״ספר הלבן", כעסתי ונרגזתי מאד, אבל בלבי אמרתי: זהו הספר שחתמה אנגליה על עצמה לגרושה היא מהארץ הזאת, וזה הוא ספר גרושם של המוני הערבים בארץ בחסותם של ממלכות ערב, כי ארץ הקדש לא תסבול ולא תקיים בה אנשי דמים ומרמה.
ובעינינו ראינו שהארץ קאתה מתוכה את הממשלה המנדטורית שמעלה בשליחותה, ואת ההמון הערבי היושב בארץ, וממלכות ערב אשר התכוננו בחיל עצום ורב, וברוב נשק משחית והורס לגרש את הישוב הישראלי מהארץ, ולרשת את עמלו ורכושו באופן החלטי שלא יוכלו לשוב עוד, ולעקור על ידי כך לנצח תקות שיבתם אל ארץ נחלת אבות.
ונהפוך הוא: שכל טכסיסי מרמה אלה הוא סיבות לגרושם מן הארץ באופן פלאי ונסי. ובמדה שרצו למדוד – לגרש את ישראל מארצו ־ כך מדדו להם לגרשם מהארץ בתבוסה ובהלה. ויד מי עשתה זאת ? אם לא אלקי הארץ הזאת אשר קדש אותה בקדושתו ושומר את בריתו לעמו בחירו, כמאמרם ז"ל: אמר הקב״ה: הארץ שלי שנאמר: "לה׳ הארץ" [תהלים כד,א], וישראל שלי הם, שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים" [ויקרא כה,נה], מוטב שאנחיל ארצי לעבדי שלי, לכך נאמר: "זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה" [במדבר לד,ב]. אמר הקב״ה לישראל: יכול הייתי לבראות לכם ארץ חדשה, אלא בשביל להראות לכם את כחי – אני הורג שונאיכם מפניכם ונותן לכם את ארצם, לקיים מה שנאמר: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" [תהלים קיא,ו] (במדבר רבה כ"ג י״א [וראה בדברי רש"י בתחילת פירושו לתורה]).

פרק ל"א/  ארץ הברית

בארץ נחלה זאת, נגלתה נבואת ה׳ לאברהם במראות הנבואה שהיא גלויה לכל עם ישראל ולכל העמים כולם, שנאמר: "ויפל אברם על פניו וידבר אתו אלקים לאמר" [בראשית יז,ג], וכן דרשו רבותינו מרי דרזין עילאין קדישין: אימתי איתגלי ליה באתגליא דמלאכי עילאי ? כד יהיב ליה ברית קיימא קדישא, דכתיב: "וידבר אתו אלקים״, שמא דקודשא, ולא כתיב במחזה שמא באתגליא, "לאמר", מאי לאמר ? לאמר ולאכרזא בכל לשון דלא תהא באתכסיא, לאו בלישנא אחרא אלא בלישנא דכלא משתעיין ביה דיכלי למימר דא לדא ולא יכלי לקטרגא ולמימר פטרא וכו' (תורה שלמה בראשית י״ז, מאמר ל"ב, מזח"א פ״ט).
בדבור נבואי זה נאמר: "אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים… כי אב המון גוים נתתיך… והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך… לדרתם לברית עולם להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך… את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלקים… זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר" (בראשית יז,ד-י).
בדברים אלה שהם בבחינת נבואה דאתגליא, נתן היסוד להתגלות אלקים לנביאיו בגלוי, להשמיע לעם ישראל לשעה ולדורות עולם, ולהתנבא על העמים ועל הממלכות לדורותם ולדורות עולם, ולחזון אחרית הימים לתקון עולם במלכות שדי בשלום יציב ודעת אלקים אמת, ונבואה זאת לא היתה ולא תהיה אלא בישראל ובארץ ישראל, שממנה תצא תורה ומשפט לכל העמים, וזהו רמוז בדבור ראשון: ״והיית לאב המון גוים… כי אב המון גוי נתתיך".
ב. בדבור זה נכרתה ברית עולם הדדית בין ישראל לארץ ישראל ואלקי הארץ שהוא אלקי ישראל, כאמור: ״נתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלקים… ואתה את בריתי תשמר, וכו', זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר״ [בראשית יז,ח-י]. וכן דרשו רז״ל: אם מקבלים בניך אלקותי ־ אני אהיה להם לאלוק ולפטרון, ואם לאו ־ לא אהיה לאלוק ולפטרון אם נכנסין בניך לארץ ־ הן מקבלים אלקותי, ואם לאו – אינן מקבלים, אם מקבלים בניך את המילה ־ הן נכנסים לארץ. ואם לאו ־ אינן נכנסים לארץ, אם מקבלים בניך את השבת ־ הן נכנסים לארץ, ואם לאו – אין נכנסין. רב ורבי חלבו, כתיב: ״וזה הדבר אשר מל יהושע״ [יהושע ה,ד], דבר אמר להם ומלן, אמר להם: מה אתם סבורין שאתם נכנסים לארץ ערלים, כך אמר הקב״ה לאברהם: ״ונתתי לך ולזרעך אחריך" וגו' על מנת: ״ואתה את בריתי תשמר״ (ב"ר מ"ו).
ברית עולם זאת שנכרתה בארץ ישראל ־ התקיימה במלואה במעמד הר סיני, שבו נאמר: ״אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ [שמות כ,ב], וזהו קיום הדבר הנאמר לאברהם: ״להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך", וקודם לו נאמר: ״ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים… ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ [שמות יט,ה-ו], שהוא התנאי לקבלת אלקותו של אלקי ישראל שאינו מסתיים בקבלה בלב, ולא אפילו בדבר שפתיים, אלא בקבלת מצותיו במעשה וכוונת הלב, שהם מזככים ומצרפים, מעלים ומרוממים את האדם המקיים ושומר אותם למעלת סגולה מכל העמים בתכונות נעלות, מדות תרומיות ומעשי חסד וצדקה, שהם מגלים אצילות הנשמה, הזדככות הרוח ובהירות המחשבה, שבהם נעשה העם כולו עם סגולה ממלכת כהנים וגוי קדוש.
מכאן נמצא תשובה להתגלות נבואה באגליא במעמד הר סיני, שהוא אמנם מובלע בתחום ארץ ישראל אבל אינו ארץ ישראל ממש. וזהו לפי שקבלת התורה היא כתנאי מוקדם לכניסה לארץ, שכשם שארץ ישראל אינה מקיימת בתוכה ערלים מישראל ־ כן אינה מקבלת עם שאינו שומר ומקיים את התורה בלמודה ובמעשיה, לכן נתנה התורה בהר סיני שהוא בכל זאת מובלע בתחומה של ישראל.
בברית זאת שבין ישראל לארץ ישראל נתוספה ברכה מיוחדת לישראל להיותו אב המון גוים כיעודי הגאולה: ״נתתי רוחי עליו משפט לגוים יוציא… כה אמר האל ה׳ בורא שמים ונוטיהם, רקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה, אני ה׳ קראתיך בצדק ואחזק בידיך ואצרך ואתנך לברית עם לאור גוים״ (ישעיה מב,א-ו), והובטחה ארץ ישראל לעם ישראל לאחוזת עולם, לא ככל הגוים שגורשו ממנה ולא שבו ולא ישובו אליה שוב, אבל ישראל גם אם יגורשו ממנה בסיבת עונותיהם, ישובו אליה כרצון ה' ובידו החזקה ויתאחזו בה אחוזת עולם, וגם יפרו וירבו בה מאד, כדבר ה׳ אל אברהם אבי האומה הישראלית ואב המון גוים: ״והפרתי אותך במאד מאד ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו" [בראשית יז,ו].
וכן נאמר ביעודי הגאולה שנאמרו מפי נותן התורה ואדון הנביאים: ״אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה׳ אלקיך ומשם יקחך והביאך ה׳ אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך, ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך… והותירך ה׳ אלקיך בכל מעשה ידיך בפרי בטנך ובפרי בהמתך… לטובה, כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך" (דברים ל,ד-ט). ודרשו רז״ל: דתניא בסדר עולם: ״אשר ירשו אבותיך וירשתה״, ירושה ראשונה ושניה יש להם, ירושה שלישית אין להם, פרש״י: כלומר: לא בעי למהדר ומירתה דירושה עומדת היא, ואשמועינן האי קרא דלא בטלה קדושת הארץ בגלות טיטוס (יבמות פב,ב), וכן נאמר בנביא: ״ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו פריהם ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה׳ אלקיך" (עמוס ט יד־טו).
חזיונות נבואה אלה שהם קיום דברי הברית שבין ישראל לארץ ישראל, מתקיימים לעינינו בימינו אלה, בא וראה אניות מלחמה של הממשלה הבריטית שחסמו את דרך העליה לארץ בחומות אש, שארבו בדרכים בקפדנות צרת־עין, כדי שלא לתת מדרך כך רגל לישראל השב לארצו, הלכו להם בבשת פנים. המון העם הערבי אשר איים ברצח את כל איש ואשה מישראל העולים ארצה, ממלכות ערב המקיפות את הארץ, שעצרו את כל תושביהן מישראל והענישו בענשי הפקעת הרכוש ומאסר, את כל אלה שנתפשו בידם בדרכם לארץ ישראל, במזימה רעה שלא יתוסף נפש מישראל בארץ. ולא עוד אלא שקראו מלחמת השמדה על ישובנו בכוונה רעה לרשת את כל עמלנו, ולהשמיד את ישובנו. כל אלה נסו בבהלת מות מפני צבאותינו אשר השיבו מלחמה שערה בעזרת גואל ישראל וקדושו שיצא בצבאותינו, והניס את יושבי הארץ וצבאותיהם הרבים והעצומים של ממלכות ערב, וגרש בחרפה את ממשלת בריטניא הגדולה וצבאותיה ואניותיה. ולא עוד אלא שממלכות ערב עצמן שלחו את גולי ישראל שבמדינתם, תימן ועירק, ארצה ישראל.
ואנו תקוה שגם יתר הממלכות הערביות תעשינה זאת בימים הקרובים, אבל לא במדת הרשע והחמס של נשול בנים השבים לגבולם מנכסיהם. אלא מתוך הכרה ברורה, שגאולת ישראל ותקומת מדינת ישראל, ששניהם דבר אחד הוא, דבר אלקים לעמו בחירו להשיבם לחרותם ומדינתם: "ה׳ צבאות יעץ ומי יפר וידו הנטויה ומי ישיבנה״ (ישעיה יד,כז), כדברו מפי נביא קדשו: ״מי אלה כעב תעופינה… להביא בניך מרחוק כספם וזהבם אתם לשם ה׳ אלקיך ולקדוש ישראל כי פארך… לא ישמע עוד חמס בארצך שוד ושבר בגבוליך וקראת ישועה חומותיך ושעריך תהלה״ (ישעיה ס,ח-יח). ישמעו זאת כל העמים והממלכות ויתאוששו ויקראו שלום למדינת ישראל ועם ישראל, וידעו דבר קדוש ישראל מפי נביאו: ״כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו והגוים חרב יחרבו" (שם, שם). וישובו לכרות ברית שלום אמת לעם ישראל ומדינתו, כי בשלומם יהיה להם שלום.

פרק ל"ב/  ארץ חמדה נחלת צבי

סגולה מיוחדת יש לארץ ישראל שאינה בכל הארצות, ולכן נקראת בשם: ארץ חמדה: ״בימים ההמה ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבואו יחדיו מארץ צפון על הארץ אשר הנחלתי את אבותיכם ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים, ואמר אבי תקראי לי ומאחרי לא תשובי״ (ירמיה ג,יח יט). ורבותינו דרשו ואמרו: למה נקראת ישראל ארץ חמדה ? שבית המקדש נתון בתוכה, ארץ שנחמדו לה אבות העולם, ולמה הם מתחמדין לה, מפני שהם חיים תחילה לימות המשיח (בראשית רבה צ"ו).
ארץ חמדה, ארץ שעשויה חולאות חולאות למלכים ושלטונים, שכל מלך ושלטון שלא קנה בארץ ישראל חולאות אמר: לא עשיתי כלום (ספרי עקב ל"ז). ועוד אמרו: הרבה אומות יש לו להקב״ה, שנאמר: ״ששים המה מלכות" [שיר השירים ו,ח], ויש לו אומה אחת מן מטרונא, שנאמר: ״אחת היא יונתי תמתי״ [שם ט], וחלק הקב״ה לאומות העולם שדות וכרמים, שנאמר: ״בהנחל עליון גוים״ [דברים לב,ח], ונתן לישראל פרדס אחד – זו ארץ ישראל קילורין של הקב״ה, הקרבנות ממנה, לחם הפנים ממנה, וכל כך למה ? שהיה הפרש בין בנה של מטרונא לבני הפלגשים (ילקוט שמעוני, ירמיה סי׳ ע"ה).
נחלת צבי, ארץ שכל מלכי עולם נתאוו לה, שנאמר: ״מלך יריחו אחד מלך העי אחד״ [יהושע יב,ט], ואין בין יריחו לעי אלא שלשה מילין, אלא שכל מי שקונה בחוץ לארץ ולא קנה בארץ ישראל לא נקרא מלך (ילקוט שמעוני שם רמז רע"א).
והם הם הדברים שאמרם רבי יהודה הלוי ז"ל: והנה ידיעת שבתות ה׳ ומועדי ה' תלויה בארץ שהיא נחלת ה', עם מה שקראת מאשר נקראת הר קדשו והדום רגליו, ושער השמים, וכי מציון תצא תורה, ומה שהיה מזריזות האבות לדור בה, והיא בידי עובדי עבודה זרה, והכספם לה והעלותם עצמותם אליה כיעקב ויוסף, ותחנת משה לראותה ונמנעה ממנו והיה קצף, והראתה לו מראש הפסגה והיה חסד, ומה שהיה מבקשת האומות פרס והודו ויון וזולתם להקריב עליהם, ולהתפלל בעדם בבית ההוא הנכבד, ומה שהוציאו ממונם על המקום ההוא, והם היו מחזיקים בחקים אחרים, ומפני שלא קבל אותם הנמוס האמיתי, ומה שהם מרוממים אותו עם העדר הראות השכינה עליו, ושכל האומות חוגגים לו ומתאוים לו, זולתנו מפני גלותנו ולחצנו (הכוזרי מאמר ב׳ פרק כ').

וכבר הסכימו כל האומות על זה, הנוצרים אומרים: שהנפשות נקבצות אליה וממנה מעלין אותם אל השמים, והישמעלים אומרים: כי הוא מקום עליית הנביאים אל השמים, ושהוא מקום מעמד יום הדין, והוא לכל מקום כוונה וחג (שם שם כ"ג).

מכלל הדברים למדנו טעמם ונמוקם של רבותינו הקדמונים שבארץ ישראל, על אחד מחבריהם חנינה בן אחי רבי יהושע, שהיה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ והם שגרו שנים מחבריהם: רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל, ואמרו להם: לכו ואמרו לו (לחנינה בן אחי רבי יהושע בשמנו, שיחדל מעבר שנים וקביעת חדשים בגולה): אם שומע ־ מוטב, ואם לאו – יהא בנדוי, ואמרו לאחינו שבגולה (שלא ישמעו לו, פרש״י): אם שומעין ־ מוטב, ואם לאו ־ יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכנור ויכפרו כולם באלקי ישראל וכו', וכל כך למה ? משום: ״כי מציון תצא תורה״ וכו' [ישעיה ב,ג] (ברכות סג,ב).
הנה שקדמונינו הקפידו למנוע עבור שנים וקביעות חדשים בחוצה לארץ במדה חריפה כזאת, כאלו כופרים באלקי ישראל, וכל כך למה ? משום דכתיב: ״כי מציון תצא תורה ודבר ד׳ מירושלם״.
ולכאורה דבריהם תמוהים מאד, שהרי מקרא זה שבדברי קבלה לא נאמר למצוה אלא ליעוד באחרית הימים: ״והלכו עמים רבים וכו', ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה״ וכו' (שם). והעובר על זה יאמר עליו שאין לו חלק באלקי ישראל?! אבל הדברים מובנים מתוך דברי רבי יהודה הלוי: ״ידיעת שבתות ה׳ ומועדי ה׳ תלויה בארץ שהיא נחלת ה׳״, פירוש דבריו: ארץ ישראל היא מרכז האומה לכל תפוצותיה שממנה יוצאת ההוראה לשבתות ומועדי ה', ועל ידי כך מתאחדת כל האומה בשבתותיה ומועדיה, ואם יקדשו חדשים ויעברו שנים בחוצה לארץ, יתפורר אחדות האומה, וכל קהלה מישראל תקיים את שבתות ומועדי ה׳ לפי מהלך הזריחה והשקיעה במקומה, ובהתפוררות האומה בשטח זה תפוג האמונה היסודית באלקי ישראל שהוא אלקי הארץ, יותר הקשר המאחד את כל ישראל שבארץ ובגולה, ותכרת תקותם של ישראל לשיבתם ארצה ישראל בחדוש ימיו כקדם, כאמור: ״ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה״ [ישעיה א,כו], לכן הקפידו רז״ל על עבור השנים וקביעת החדשים בארץ ישראל שהיא מאחדת את כל האומה ושומרת תקות גאולתה ומלכותה, וכדברי רבנו ומאורנו הרמב״ם ז״ל: כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל (ספר המצות מ"ע קנ"ג).

פרק ל"ג/  ארץ צבי

בכוון זה הוסיפו רז"ל ואמרו: ״ונתתי צבי בארץ חיים״ [יחזקאל כו,כ], ארץ שצביוני בה – מתיה חיים, שאין צביוני בה ־ אין מתיה חיים (כתובות קי"א,א) צביוני בתוכה, פירוש: חפצי וחשקי יופי ותפארת (ערוך השלם, ערך צבי). ודומה לזה אמרו: יש אדם שהוא נאה ולבושו כעור, הוא כעור ולבושו נאה, ישראל הם נאים לארץ וארץ נאה להם, לכך כתיב: ״אף נחלת שפרה עלי״ [תהלים טז,ו], וכן הוא אומר: ״צדק לבשתי וילבשני" [יהושע ז,ט] (במדבר רבה כ"ג ה׳).
אמר הקב״ה: חביבה עלי ארץ ישראל יותר מהכל, למה שאני תרתי אותה, וכך הוא אומר: ״ביום ההוא נשאתי ידי להם וגו', ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש, צבי היא לכל הארצות״ [יחזקאל כ,ו], וכן הוא אומר: ״ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים״ [ירמיה ג,יט]… אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הן הארץ חביבה עלי שנאמר: ״ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה״ [דברים יא,יב], וישראל חביבין עלי, שנאמר: ״כי מאהבת ה' אתכם״ [שם ז,ח], אמר הקב״ה: אני אכניס את ישראל שהן חביבין עלי לארץ שהיא חביבה עלי, שנאמר: ״כי אתם באים אל ארץ כנען״ [שם שם ז].
חביבה ארץ ישראל שבחר בה הקב״ה, אתה מוצא כשברא העולם חלק הארצות לשרי האומות ובחר בארץ ישראל, אמר הקב״ה: יבא ישראל שבאו לחלקי (תנחומא ראה). ״כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו״ [דברים לב,ט], ואומר: ״חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי״, משלו משל למה הדבר דומה ? למלך בשר ודם שהוא בונה פלטרין ושכלל אותה, ובשמחתו סיים בה בית לדירתו, כך הקב״ה זו שכרו של הארץ שעמד הקב״ה בתוכה וברא את כל הארצות כולן, והפריש את ארץ ישראל תרומה מכל הארצות… והפריש את ישראל תרומה מכל העמים (תנא דבי אליהו זוטא פ"ב).