שער ט"ז / דבקות בה'

פרק א'/  אופני הדבקות בה'

יראת ה׳ ואהבתו מביאה לידי דבקות בה׳, וכן נאמר: ״את ה׳ אלקיך תירא, אותו תעבוד ובו תדבק…הוא תהלתך והוא אלקיך" (דברים י,כ־כא), הא למדת שרק יראת ה׳ טהורה, המביאה לידי דבקות בה׳, היא נותנת תהלה אלקית לאדם ולעם הדבקים בו, ובמדת האהבה נאמר: ״לאהבה את ה׳ אלקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו"(דברים ל,כ), ומזה נלמד שיראה ואהבה הם שלבים הראשונים לעבודת ה׳ נאמנה ודבקות בו.
דבקות זו מה טיבה ? רז״ל בארו גדרה של הדבקות באלקים ואמרו: ״ואתם הדבקים בה' אלקיכם" [דברים ד,ד] כשתי תמרות הדבוקות זו בזו, במתניתא תנא: ״ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם״ – דבוקים ממש (סנהדרין סד,א), בזה בארו רז״ל ההבדל שבין ישראל לעמים במושג עבודת האלקות ודבקותם בו. כל העמים נעמדים לאלקיהם כצמיד פתיל זה שהוא נצמד אל המחובר לו, ואין המחובר אליו דבק בו, או כצמיד שעל ידי אשה, שהיא מתקשטת ומתהדרת בצמיד שעל זרועה, ואין הזרוע מתדבק בצמיד, כל דבוק כזה עלול להתפרק או לקבל תמורה לפי בחירתו של נושא הצמיד, אבל ישראל דבק בה', דבקות יראה ואהבה, כשתי תמרות הדבוקות זו לזו ששתיהן רוצות בחבורן האדוק שאין הפרדה ביניהן, הקב״ה בחר בישראל וקרבו אליו להתהלל ולהתפאר בו, בנאומו על ידי נביא קדשו לאמר: ״כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל ואת כל בית יהודה נאם ה׳ להיות לי לעם ולשם ולתהלה ולתפארת״(ירמיה יג,יא), זו היא דבקות הרב לתלמידו והאב לבנו, שהוא מאציל עליו בחבה את רוחו ודמות דייוקנו ! שבצורת תלמיד הותיק משתקפת דמותו הרוחנית של הרב שלמדו והאב שגדלו, וכל רואיו יאמרו: אשרי שזה למד, ואשרי שזה גדל. וישראל הם דבקים בה׳ דבקות ממשית, דבקות מזגית ונצחית, שאין לה הפרדה ותמורה, כענף זה הדבק בגזעו, שבהפרדו ממנו בטלה חשיבותו ונפסק מקור חייו, בהדבקו בו הוא חי חיים רעננים ופוריים וחיי נצח, וכן אמרו רז״ל: ״את ה׳ אלקיך תירא…ובו תדבק…הוא תהלתך והוא אלקיך", אם עשית כן (ובו תדבק) – הוא תהלתך והוא אלקיך (שו"ט מזמור קט אות א), כי דבקות גופית של צמיד על ידי האשה שנעשית לשם נוי וקשוט, או לשם תועלת והנאה, אינה נותנת תהלה וכבוד, ולא חרות ושמחת הנפש למתדבקים בה, אבל להיפך נותנת עבדות ודאגה, אבל דבקות נפשית שנובעת מכוסף נפש להדבק בחיי הנצח במקור החכמה והנעימות, היא נותנת תהלה ושמחת נפש, ומקשרת האדם אל האלקים, והאלקים אל האדם, כי במדה שהאדם מתדבק באלקים – כן מתדבקת ומתיחדת בו השגחת האלקים, וכמאמר נעים זמירות ישראל: ״דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך״(תהלים סג,ט).
דבקות זו היא המעלה העליונה של האהבה הנפשית, שהיא משפיעה ענג ונעימות אל הנאהבים, ומקשרת את האהוב בנאהב קשר אדוק וחזק מאד, שאין בו פרוד אף לרגע, ולפי מדה הכרת הטוב והנשגב שבנאהב, כן תוסיף ותגדל אהבת האהוב אליו, ובמדה זו נאצלת עליו רוחו ונעימותו של הנאהב. דבקות אלקית זו מושגת בדרגות אלה:
א. התנאי היסודי לעלות אל מדרגה נעלה זו היא פרישות מע״ז, וכן אמרו רז״ל: ״ובו תדבקון״ [דברים יג,ה] – הפרישו עצמכם מעבודת כוכבים ודבקו במקום (ספרי דברים). עבודת כוכבים הנאמר בזה אינה מצטמצמת בעבודה אלילית לבד, אלא כל עבודה שהיא מכוונת להגביר ולהגדיל שרירות הלב ומאויו, ולספק את יצר הרע שבאדם ־ היא עבודה זרה, וכדרשת רז״ל במאה״כ: ״לא יהיה בך אל זר״ [תהלים פא,י] – איזהו אל זר שהוא בגופו של אדם ? זהו יצר הרע(שבת קה,ב). כי הגברת יצר הרע שבאדם דוחקת רגלי שכינה, ומפסקת הקשר הנשמתי האלקי שבין האדם ויוצרו, והפרישה מע״ז היא הדרגה הראשונה המקיימת ומגברת דבקות האדם בנשמת שדי שבקרבו, שהיא דבקות באלקים.
ב. הדרגה השנית היא דבקות בתלמידי חכמים, כי תלמידי חכמים הם הגופים שבהם מתלבשת החכמה והיראה, שלמות המידות והתכונות, ושלמות המעלה והמעשה. דבקות אהבה לתלמידי חכמים, ביחס של אהבה וכבוד, ונתינת האפשרות לתלמידי חכמים לעסוק בתורתם מתוך ישוב הדעת והרחבת הלב, היא עדות לאהבת החכמה ושלמות המעשה, והתקרבותנו אל תלמידי חכמים במדה זו מאצילה עלינו רוח חכמה, ונותנת בנו שלמות מדותית ותכונתית, כמאמר החכם: ״הולך את חכמים יחכם״ [משלי יג,כ]. מנקודת השקפה זו דרשו רז״ל ואמרו: ״לאהבה את ה' אלקיך…ולדבקה בו״ [דברים ל,כ] ־ וכי אפשר להדבק בשכינה ? אלא כל המשיא בתו לת״ח, והעושה פרקמטיא לת״ח, והמהנה לתלמיד חכם מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאלו מתדבק בשכינה(כתובות קיא,ב). כי האדם אינו בריה עובדת ופרודוקטיבית גרידא, אלא בריה חכמה ומוסרית שכל העולם הוא כלי שרת לה.
דרגות אלה הן הכשרה והכנה לדבקות באלקים, אבל הדבקות עצמה נקנית בשתי דרכים מעשיים, והן הלמוד והמעשה, הלמוד כיצד ? למוד של אהבה ודבקות שהלמוד מתעצם עם הלומד, הדעת עם הידוע, והמשכיל עם המושכל, וכן אמרו רז״ל: מאי דכתיב: ״לאהבה את ה׳ אלקיך…ולדבקה בו״ ־ שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם, אשנה שאהיה זקן ויושב בישיבה, אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא, שנאמר: ״קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך״ [משלי ז,ג](נדרים סב,א). למוד שהוא נעשה לשם המדע הלמודי, אפילו אם הוא כדי להיות זקן ויושב בישיבה, אינו מביא לידי דבקות, אבל למוד מאהבה ־ הוא תלמוד המביא לידי מעשה קובע בנפש הכרת הטוב וחיוב מעשה הטוב, למוד זה הוא מביא לידי דבקות, לפי שהוא מתעצם בנפש הלומד, וקובע לו תכונות נפשיות, ומטביע בו צורתו האישית, צורת המעלה והכבוד, ולמוד זה מעלה את האדם אל רצון האלקים.
והדבקות שעל ידי מעשה כיצד ?
סימני האהבה הם רצון וחפץ כביר של האהוב להדמות להנאהב בכל מעשיו ועלילותיו, מנקודת השקפה זו שואלים רבותינו ואומרים: וכי אפשר לאדם לעלות לשמים להדבק בשכינה, אותו שכתוב בו: ״כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא״ [דברים ד,כד] וכתיב: ״כורסיה שביבין דינור…נהר דינור נגד ונפק מן קדומוהי״ [דניאל ז,ט־י] ואת אומר: ״ובו תדבקון״ ? אלא הלך אחר מדותיו, מה הוא הלביש ערומים, אף אתה הלבש ערומים וכו׳, מתחלת בריתו של עולם לא נתעסק הקב״ה אלא במטע תחלה, הה״ד: ״ויטע ה׳ אלקים גן בעדן״ [בראשית ב,ח], ואף אתם כשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע, הה״ד: ״וכי תבואו אל הארץ ונטעתם״ [ויקרא יט,כג ] (כתובות קיא,ב סוטה יד,א ויקרא רבה פ׳ כה,ג ובמדבר רבה פ׳ כב,א), ועוד דרשו רז״ל: ״כל אשר יקרא בשם ה׳ ימלט״ [יואל ג,ה], וכי אפשר לאדם להקרא בשמו של המקום ? אלא מה המקום חנון ורחום, שנאמר: ״חנון ורחום ה׳״ [תהלים קיא,ד) – אף אתה הוי חנון ורחום, ועושה מתנות חנם, נקרא המקום צדיק, שנאמר: ״כי צדיק ה׳ צדקות אהב״ [תהלים יא,ז ] ־ אף אתה הוי צדיק, נקרא המקום חסיד שנאמר: ״כי חסיד אני״ [ירמיה ג,יב ] ־ אף אתה הוי חסיד (ספרי עקב מט).
הדבקות באלקים לפי זה היא התעצמות מדותית במדותיו של הקב״ה, שישוב האדם להיות אוביקטיבי בכל מעשיו ועלילותיו, כאלקים שהוא מקור הטוב והחסד, שמדותיו הן מהותו, עד שהוא נקרא בשמם, אף אתה היה נקרא בשמו: רחום וחנון, צדיק ־ אוהב צדקות, וחסיד – אוהב ועושה חסד וצדקה, לא מתוך התפעלות והתהדרות, ולא לשם חקוי והדמות, אלא מתוך עצם הכרתך ומדות נפשך, שהן הן תאורי צורתך הנפשית. ולא עוד אלא שגם בפעולותיך הכלכליות תהיה מתדמה ומתדבק באלקים, שהוא רוצה בישובו של עולם ובאשרם של יצוריו, אף אתם כשתכנסו לארץ תתעסקו במטע, לא לשם הנאתכם הכלכלית לבד, אלא לישובה של הארץ וברכתה, שהאדם הנוטע וניטע בה ־ הוא מיסב על שולחנה בראש הקרואים, ונהנה ממנו בראשונה כאורחו של מקום, ושותפו של חברה מעולה של האנושיות זו כנסת ישראל. מכאן יסוד ההלכה האומרת שכל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה ־ מעל בקדש וגוזל את כנסת ישראל [ברכות לה,א־ב), כי הנאה בלא ברכה היא אומרת: ״כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה״ [דברים ח,יז], ואין לאחרים חלק בה, אבל תורת היהדות אומרת: ״כי ממך הכל״ [דברי הימים א,כט,יד], והאדם העובד אינו אלא חלק קטן מהכל הכולל ומחיה את הכל, והוא אינו אלא אורח המיסב על שלחן גבוה, בזכות עבודתו שהוא מצווה בה מעצם הכרתו ומדותיו.
מצוה זו היא תנאי הכרחי לזכות הויתו והנאתו בעולמו, והאדם האינדבידואלי הוא חלק שותפי של החברה האנושית, שהוא חי למענה ונהנה בזכותה, ומתוך כך הוא נעשה גם שותף ליוצרו יוצר העולם ומקיימו. דבקות אוביקטיבית זו בלמוד ומעשה, מאחדת את האדם אל האלקים ותורתו, במדה זו שקב״ה ואורייתא וישראל חד הוא, מזה נובעות מדות החנינה, הצדק והחסד, שהן מטרות יסודיות וקוי המדה לכיוון פעולתנו בחיים בכל צעדינו, בנין אב לדבקות בה' ־ זו היא מצות התורה: ״קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם״ (ויקרא יט,ב).
התהוות של קדושה, שהיא צורת מהותנו האישית, הלאומית והחברותית, היא תהלתו ותפארתו של האדם, כי אין האדם ראוי להתהלל מפאת פעולותיו הסוביקטיביות שהוא מוכרח לעשותם, או שעושה אותם להנאתו, אבל תפארתו של האדם היא מצד דעתו המהוה את צורת מדותיו ותכונתו, ומצד פעולותיו האוביקטיביות שנובעות מתוך הכרתו הנפשית והתדבקותו במדותיו של המקום יחידו של עולם: ״את ה' אלקיך תירא אותו תעבוד ובשמו תשבע״ [דברים י,כ], אם עשית כן – "הוא תהלתך והוא אלקיך" [שם שם כא].