פרק א'/ המאמין במדינת ישראל
כל בית ישראל, המאמינים ודבקים בתורת ה׳, והחפשים בישראל – כולם שאפו וציפו לגאולת ישראל, ושיבתו לארץ נחלת אבות בחדוש מלכות ישראל בהדרה ותפארתה. שאיפה וצפיה זאת היא אשר קיימה את עם ישראל באחדותו הלאומית ובחרותו הנשמתית, ובלעדה היינו אובדים ונשכחים מעל פני תבל ככל העמים שקדמו אותנו, ושהיו במספרם רבים ועצומים ממנו בכחם ואונם, לפיכך לא נפסקה מפי ישראל בכל שנות גלותו ובכל נדודיו הרבים זכרה של ארץ ישראל וציון וירושלים בירת מלכותה, אולם המאמינים והחפשים התפלגו בדעותיהם בדרך התגשמות צפיה זאת.
המאמינים שאבו אמונתם ותקותם מיעודי ה׳ אלקי עולם לאבות האומה, החל מאברהם אבינו הראשון, שנאמר לו מפי הגבורה: ״כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם״ (בראשית יג,טו), ״ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלקים״ (שם יז,ח), יעוד זה נאמר בשבועה אחרי מעשה העקדה: ״כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, וירש זרעך את שער אויביו, והתברכו בזרעך כל גויי הארץ״ (שם כב,יז־יח). ברית שבועה זאת חזרה ונאמרה ליצחק: ״כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך… ונתתי לזרעך את כל הארצות האל והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" [שם כו,ג-ד]. וכן נאמר ליעקב בחיר האבות בשעה שנקרא בשמו ישראל: ״ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (שם לה,יב). מכאן שנחלת הארץ וברית הנצח של העם – בדבור אחד נאמרו: ״ונתתי לך ולזרעך אחריך… את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלקים״. הרי שנחלת הארץ היא מכשיר ללאומיות ישראל שהוא עם ה׳, כאמור: ״והייתי להם לאלקים״, ולפיכך אין הנחלה נמשכת אלא בזמן שמתקיים בפעל תנאי של ״והייתי להם לאלקים״.
אמונה זאת גוררת אחריה ההכרה בגלות ישראל מהארץ, שהיא בבחינת צרוף וזיקוק, כאמור מפי נביא הגלות: ״כה אמר ה׳ צבאות הנני צורפם ובחנתים כי איך אעשה מפני בת עמי״ (ירמיה ט,ו) וכן נאמר ביעודי הגאולה: ״והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרף את הכסף ובחנתים כבחן את הזהב, הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו, אמרתי עמי הוא והוא יאמר ה' אלקי״ (זכריה יג,ט).
אמונה זאת של צרוף ובחינה, היא ענף לאמונה היסודית של ברית הנצח שבין ישראלי לאביהם שבשמים, כאמור: והייתי להם לאלקים והם יהיו לי לעם. אמונה איתנה זאת שלא פסקה ולא תפסק מישראל לעולמים, היא אשר נתנה את הכח והסבל לסבול ולישא את הגלות הארוכה, ויסוריה העצומים והנוראים באהבה, לפי שראו בהם צרופי האומה מסיגיה, והתגלות נצוצות אורה לגאולתה ביעודי ה' בתורתו ובחזון נביאיו, והיא אשר חזקה את הצפיה לגאולה בדרך נס ופלא, אשר תשיב את ישראל המפוזר בין כל העמים והממלכות ובכל מרחקי תבל לארץ נחלת ה׳ לאבות האומה ולבניהם לעולם, וזה הא קבוץ גלויות, כמו שנאמר בתורה: ״אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך, והביאו ה׳ אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך" (דברים ל,ד-ה).
הדבר מובן מאליו שקבוץ גלויות אל ארץ הנחלה לא יתכן אלא אחרי גאולת הארץ עצמה מידי מושליה הזרים, והתרוקנותה מידי תושביה הכובשים, שבלא זה אין אפשרות כניסה לארץ ולא התישבותה ובנינה על ידי אוכלוסי ישראל. וגאולת הארץ מחייבת גם הקמת מדינה מנהלת ומכלכלת את הארץ וקובעת סדרי חייה, הכלכליים והאזרחיים. מכאן אתה לומד: גאולת הארץ, מדינת ישראל וקבוץ גליות ־ בדבור אחד נאמרו, ושלשתם מהוים השלב הראשון של הגאולה.
בקבוץ גלות או אחריו, בא השלב השני של הגאולה, והוא בנין ירושלים, שבבנינה מתרוממת קרנם וכבודם של ישראל, כאמור: ״ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר״ [ישעיה ס,כא], ועליה נאמר: ״שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך" [תהלים קכב,ו]. וכיון שנבנית ירושלים – בא דוד, שנאמר: ״אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה׳ אלקיהם ואת דוד מלכם״ (הושע ג,ה), והוא השלב האחרון לגאולת ישראל והחזרת כסא מלכות בית דוד בארץ ישראל.
יעוד נבואי זה שאליו צפינו כל הימים ־ רואים שלומי אמוני ישראל בתקומת מדינת ישראל וקבוץ הגליות לתוכה. בנין הארץ ופריחתה שהננו רואים יום יום בעינינו, בחסדי ה' אשר הפליא לעשות עמנו, לכונן מדינת ישראל בארץ ישראל. מבחינה זאת שלומי אמוני ישראל רוחשים כבוד ואהבה לכל ישראל למפלגותיהם והסתדרויותיהם, שכולם הם אחים וחברים נאמנים לקיום המדינה, בטחונה ובצורה, שלומה והתרוממות כבודה לעיני כל העמים, לפיכך הננו רוחשים הוקרה וחבה למדינת ישראל, נשיאה ושריה האזרחיים והצבאיים. כי בשלומה יהיה שלום לכל בית ישראל, ושב ישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בשלום, שקט ובטחון, צדק ומישרים. ובבצורה של מדינת ישראל יהיה לנו שלום ומנוחה מכל אוייבנו מסביב, ויקויים בנו ולעינינו יעוד מעוז ישענו וצור משגבנו בתורת קדשו לאמר: ״ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם״ [ויקרא כו,ו]. זאת היא השקפתם ושאיפתם של שלומי אמוני ישראל במדינת ישראל.
פרק ב'/ החפשי במדינת ישראל
החפשי בישראל, ובחפשים שבדורות האחרונים הכתוב מדבר, מביטים על גלות ישראל מארצו כעל אסון טבעי שבא עליו ככל העמים שנעקרו מארצם בתגרת ידי העמים החזקים וגבורים מהם, שכבשו את ארצם והגלו את תושביה ממנה לארצות אחרות ולפיכך רואים בגאולת ישראל אף היא שאינה אלא כבוש הארץ השדודה, בתביעה משפטית משכנעת שחייבה את הממלכות והעמים בעלי הכח והשלטון להשיב את הגזלה, ברבוי אוכלוסי ישראל בארץ שיעבדו את אדמתה ויבנו את שוממותה וחרבותיה, במלחמה צבאית, בסערת מלחמה של צבא ישראל, אשר יחרפו את נפשם לגאול את ארצם השדודה, ולהשיב לעם ישראל את כבודו וחרותו אשר נטלו ממנו במלחמת דם ואש אוכלת ומשכלת.
ואלה שכחו או התעלמו מפרשיות התוכחה שנאמרו בתורה, שבהם נבאו על חרבן הארץ והמקדש, וגליות ישראל בעמים בבית ראשון ושני ובכל מה שהיה בשעת החרבן (ראה הרמב״ן ויקרא כו,טז. דברים כח,מב). כן נזכר בפרשיות אלה שממת הארץ אחרי גלות ישראל ממנה: ״והשמתי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם״ [ויקרא כו,לב], וכפרושם הנכון של רז״ל: ״ושממו עליה אויביכם״ ־ היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו… כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה (בו) אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם (רמב״ן ויקרא שם). בו בפרק זה נאמרה קללת גלותם של ישראל בעמים: ״ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויביכם" (שם לח), "והיית לשמה למשל ולשנינה בכל העמים אשר ינהגך ה' שמה״ (דברים כח,לז), ״והפיצך ה׳ בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ… ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה (לך) מנוח לכף רגלך, ונתן ה׳ לך שם לב רגז וכליון עמים ודאבון נפש״ (שם סד־סה).
דברי תוכחה אלה, שנאמרו מפי הגבורה לפני כניסתם של ישראל לארץ ישראל וידועים לכל העמים, מעידות נאמנה שכניסתם של ישראל לארץ ישראל בכבוש יהושע וגלותם ממנה – הם בגזרת ה׳ והשגחתו, כדברו בפי נאמן ביתו משה נביאו בתורת קדשו: ״ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה׳ אלקיהם״ [ויקרא כו,מד]. צא ולמד דרשת רז״ל: תנא: ״לא מאסתים״ ־ בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניא מישאל ועזריה, ״ולא געלתים״ – בימי יוונים שהעמדתי שמעון הצדיק ובניו ומתתיהו כהן גדול, ״לכלותם״ ־ בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר. ״להפר בריתי אתם״ ־ בימי פרסים שהעמדתי להם רבי וחכמי דורות, ״כי אני ה' אלקיהם״ – לעתיד לבוא, שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם (מגילה יא,א).
מכאן מפורש יוצא – כי החרבן בכל מוראיו, הגלות הארוכה בכל ענויי גוף ונפש, שמדות והריגות, טלטולים ונדודים, דכאון הנפש ודאבון לב הכרוכים בה, אשר לוו את ישראל בכל שנות גלותו, היא כור מצרף ואבן בוחן של האומה ושליחי ה׳, שומר ישראל, לשמירת צביונו ותורתו, החל מימי שמעון הצדיק בתחלת הבית השני, וגמור בימי רבי וחכמי הדורות. רוצה לומר עד הדור האחרון -דור דור ומנהיגיו, דור דור וחכמיו, דור דור ושופטיו, הם הם אשר נהלו הספינה המטורפת של הגלות החשוכה ומרה בכל תלאותיה. והם הם אשר שמרו בגופם ונשמתם אוצר החיים של האומה, ואת תורת החיים מפי אלקים חיים ומלך עולם, שבגללה ובזכותה התקיים ישראל עד היום הזה, שקמה מדינת ישראל ברצון ה׳ ובנפלאותיו הגדולות ועצומות, והיא זריחת שמש גאולתה הנצחית שתביא בכנפיה ־ בנין ירושלים ושיבת ישראל לאלקיהם ולמלכותם, כאמור: ״אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה׳ אלקיהם ואת דוד מלכם, ופחדו אל ה׳ ואל טובו באחרית הימים״ (הושע ג,ה). כי התשובה לבקשת ה׳ אלקיהם ואל דוד מלכם אינה אלא תשובה לתורת ה׳ ומצוותיה שלא תשתנה לעולמים, וכן תרגם יונתן בן עוזיאל: ויתבעון ית פולחנא דה' אלההון וישתמעון למשיחא בר דוד מלכהון, ויתנהון לפולחנא דה', וסגי טוביה דיתי להון בסוף יומיא (הושע שם).
וכן אמרו רבותינו במדרשם שם: אמר רבי שמעון בן מנסיא: אין מראין סימן טוב לישראל, עד שיחזרו ויבקשו שלשתן: ״אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה'" ־ זז מלכות שמים. ״ואת דוד מלכם״ ־ כמשמעו. ״ופחדו אל ה׳ ואל טובו״ ־ זה בית המקדש, כמה דאת אמר: ״ההר הטוב הזה והלבנון״ [דברים ג,כה].
מכאן מפורש יוצא לכל מי שעיניו פקוחות לראות נכוחה ולב מבין הדברים על בוריין ואמיתתן, שגלות ישראל וגאולת ישראל כרוכין ואחוזין זה בזה, שלא באה הגלות אלא כדי להביא אחריה הגאולה שלמה ונצחית, שהיא גאולת תורת ישראל שהיא נשמת הנצח של האומה, שמשכנה היא ארץ ישראל וירושלים עיר מקדשו ובירת מלכת בית דוד, וכסא משפטו שהוא משפט התורה, כאמרו: ״כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאת לבת דוד״ [תהלים קכב,ה].
ידע זאת כל עם ישראל לשדרותיו ומפלגותיו, ויבין כי מדינת ישראל שקמה לעינינו בדמי צבאות חלוצי ישראל אשר הערו נפשם למות במלחמתם העזה והאמיצה, היא מלחמת ה' צבאות מושיענו וגואלנו מעולם ועד עולם. וכנוס גליות שהולך ומתקיים לעינינו בחסד ה׳, כדברו בתורת קדשו: ״אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה׳ אלקיך ומשם יקחך" [דברים ל,ד]. ובנדיבותו המופתית של עם ישראל בכל תפוצותיו ובמדינת ישראל, כלם הם אופקי הגאולה שמבשרים גאולה נצחית מכל אויב ונוגש, והתרוממות נפש ורוח כל העם כולו לחדוש ימינו ומלכותינו כקדם, וכמו שנאמר במשפט המלוכה שבתורה: ״וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים, והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה׳ אלקיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם, לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל״ (דברים יז,יח־כ).
בסיום דברי בפרק זה, הנני מזכיר בחרדת קודש חזון נביא הגאולה יחזקאל לאמר: ״בשובבי אותם מן העמים וקבצתי אותם מארצות אויביהם ונקדשתי בם לעיני הגוים רבים, וידעו כי אני ה׳ אלקיהם בהגלותי אותם אל הגוים וכנסתים אל אדמתם ולא אותיר עוד מהם שם, ולא אסתיר עוד פני מהם אשר שפכתי את רוחי על בית ישראל נאם ה׳ אלקים״ (יחזקאל לט,כז-כט).
פרק ג'/ ימות המשיח
ואלה הם דברי מורנו הרמב״ם ז״ל בחתימת ספרו הגדול, משנה תורה היד החזקה: לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו״ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי עולם הבא, ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דבריהם הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר: ״כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ [ישעיה יא,ט] (הלכות מלכים פרק י"ב הלכה ד-ה).
זאת היא האמונה שבה חיו אבותינו ואבות אבותינו מאז היו ישראל לגוי, שהנחילו אותה אבותינו ונביאנו ורבותינו, ושאת אותותיה ראינו בעינינו בימי השואה האחרונה שבה הלכו ישראל כצאן לטבח יובל בשירת האמונה בפיהם: אני מאמין בביאת המשיח, ואע״פ שיתמהמה עם כל זאת אני מאמין. שירת אמונה הזאת היא שעמדה לנו והפרה מזימת הרשע של עמלק שבדורנו וגירוריו, והיא אשר נתנה לחלוצי ישראל ולכל הישוב בארץ ־ גבורה ותושיה, לשאת את כל סבל המצור והמצוק, ועוצמה וגבורה לחלוצינו גבורי ישראל בארץ, להדביר את אויבינו בשער ולהדוף בתבוסה את צבאות אויבינו הרבים והעצומים, ויד ה' החזקה היא אשר הניסה את אויבינו מהארץ מנוסת בהלה, למען ישבו בה בבטחה, ופדויי ה' שבתפוצות הגולה. כיעודיו בתורת קדשו: ״והביאך ה׳ אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטיבך והרבך מאבותיך״ [דברים ל,ה]. ועצת ה׳ וזרוע עזו, היא אשר הקימה מדינת ישראל בארץ ישראל.
באמונתנו האיתנה זאת הננו נותנים ידינו ולבבנו, דמנו ורכושנו, שכם אחד ובלב אחד עם כל ישראל ־ לבצורה ובטחונה של מדינת ישראל, והתרוממות כבודו של דגל מדינת ישראל בעיני כל העמים, בצפיה ותקוה לגאולת ישראל בשלמותה, שתביא בכנפיה שלום, יציבות ודעת אלקים אחת בכל העולם, כאמרו: והיתה לה' המלוכה ״והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״ [זכריה יד,ט]. ולבשתנו ולדאבון לבנו הננו רואים בראשית ימי גאולתנו בעיות חפשיות מצערות ומבישות מעיקרן, והיא: פריקת עול מלכות שמים ופריקת עול תורתו ומצותיו, ויש כאלה המרחיקים לכת ביהירות שחצנית, עד כדי כך של מחיקת שם ה׳ מספר הספרים, אוצר הקדש ונשמת האומה מצד אחד, ועקירת ילדי ישראל, הבל שאין בהם חטא, מצור מחצבתם ושדי אמם ־ זו תורת מורשה לקהלת יעקב, ולחנכם בחנוך חלוני לגמרי, או גם כפרני שכופר באלקי ישראל ויעודי ותעודת גלותו.
חזיונות כאלה אמנם מצערים אותנו מאד, באשר מהם נמשכות כל אותן שחיתות מוסריות ועבירות פליליות הנפוצות הרבה בישובנו, שהן ממיטות חרפה ובושה על ישובנו ועל עמנו בכלל, וממנה נמשך גם פרוד הלבבות של שלומי אמוני ישראל שבמסתרים תבכה נפשנו על חלול ה' וכבוד האומה ויראתנו מפחד ה׳ וטובו.
דברים אלה מצערים אותנו מאד, אולם בהעיפנו עין בדפי ההיסטוריא שלנו, אנו מתאוששים בתקוה שאלה הם חזיונות חולפים ועוברים שאין להם קיימא, ועם ישראל שעמד בנסיונות נגד כל כחות השמד, הטמיעה וההתבוללות מבחוץ בכל צורותיהם וגווניהם, וכחות הכפירה מבפנים, כדוגמת אחז בשעתו שהי׳ קודר אזכרות וכותב שם עכו״ם תחתיהם (סנהדרין קב,ב), ואחז בתי כנסיות ובתי מדרשות [ראה ירושלמי סנהדרין י,ב], ועליו אמרו רז״ל: ומאותה שעה קויתי לו, שנאמר: ״כי לא תשכח מפי זרעו״ [דברים לא,כא], ומה הועיל לו ־ ד״הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה׳״ [ישעיה ח,יח] ־ וכי ילדיו היו ? והלא תלמידיו היו, אלא שהיו חביבים עליו כבנים (ב״ר מב,ג).
חזיונות כאלה היו בימי בית שני אחרי החשמונאים בכת הצדוקים, עם ספר המשפטים שלהם שנקראו ספר גזירתא, וממלכת הורדוס ובניו אחריו שזממו להכניס נשר רומא במקדש, ובכל אלה עמד ישראל במבחן של גבורה ויצא צרוף ככסף ובחון כזהב טהור, נאמן ושלם בצביונו ובתורתו. וזה מחזק את לבנו ומעודד את רוחנו כיום להתאחד ולהתלכד על מנת לקרב, ולא לרחק, לאחד ולא להתפזר. ולצפות באמונה ליום הגדול שבו יקויים: ״אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה׳ אלקיהם ואת דוד מלכם״ [הושע ג,ה].
