פרק א'/ חקירת התכלית במעשה המצות
הרמב״ם ז״ל אומר: ״כמו שחלקו אנשי העיון מבעלי התורה, אם מעשיו יתעלה נמשכים אחר החכמה, או אחר הרצון לבד, לא לבקשת תכלית כלל, כן חלקו זו המחלוקת בעצמה, במה שנתן לנו מן המצות, שיש מי שלא יבקש לזה סבה כלל, ויאמר: שהתורות כלן נמשכות אחר הרצון לבד, ויש מי שיאמר: שכל מצוה ואזהרה מהן נמשכת אחר החכמה והמכוון בה תכלית אחת, ושהמצות כולן יש להן סבה, ומפני התועלת צוה בהן, והיות לכלם עלה, אלא שאנחנו נסכל עלת קצתם, ולא נדע אופני החכמה בהן״ (מו"נ ח״ג פ׳ כו).
הרמב״ם ז״ל מבטל שתי דעות אלה, על הראשונה הוא אומר: ״מבני אדם אנשים שיכבד עליהם נתינת סבה למצות מן המצות, והטוב אצלם שלא יושכל למצוה ואזהרה ענין כלל, ואשר יביאם לזה הוא: חולי שימצאוהו בנפשם, לא יוכלו להגות בו ולא ידעו לומר אותו, והוא: שהם יחשבו שאם יהיו אלו התורות מועילות בזה המציאות ומפני כך נצטוינו בהם, יהיה כאלו באו ממחשבות והשתכלות בעל שכל. אמנם כאשר יהיה דבר שלא יושכל לו ענין כלל, ולא יביא לתועלת, יהיה בלי ספק מאת ה׳, כי לא יביא מחשבת אדם לדבר מזה, כאילו אלה חלושי הדעת, היה האדם אצלם יותר שלם מעושהו, כי האדם הוא אשר יאמר ויעשה מה שמביא לתכלית אחת, והשם לא יעשה כן, אבל יצונו לעשות מה שלא יועילנו עשותו, ויזהירנו מעשות מה שלא יזיקנו (שם פ׳ לא).
ועל הדעה השניה הוא אומר: כתובי התורה מבוארים כן, שכן הוא אומר: ״חקים ומשפטים צדיקים״ [דברים ד,ח], ״משפטי ה' אמת צדקו יחדיו״ [תהלים יט,י], ואלו שנקראים ״חקים״, כשעטנז ובשר בחלב, ואשר כתבו עליהם החכמים ז״ל ואמרו: חקים שחקקתי לך אין רשות להרהר בהם [יומא סז,ב. תנחומא חוקת י׳. קהלת רבה פ"ח,ה], לא יאמין המון החכמים שהם ענינים שאין להם סבה כלל, ולא בוקש להם תכלית, כי זה יביא לפעולות ההבל, אבל יאמין המון החכמים שיש להם עלה, ר״ל ־ תכלית מועילה על כל פנים, אלא שנעלמה מאתנו אם לקוצר דעתנו, או לקצור חכמתנו…ואשר תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו: ״משפטים״, ואלו שאין תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו: ״חקים״, ויאמרו תמיד ״כי לא דבר רק הוא מכם״ [דברים לב,מז], וכבר ידעת הדבר המפורסם אצלנו ששלמה ידע סבות המצות כולן, מלבד פרה אדומה, וכן אמרם שהשם העלים סבות המצות שלא יזלזלו בהן, כמו שאירע לשלמה בשתי מצות אשר התבארו עלתן (ראה סנהדרין כ"א,ב).
דעה זו מחזק הרמב״ם בראיות מכריעות ממאמרי הכתובים: ״לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה״ [דברים ו,כד], ״אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״ [שם ד,ו], כבר באר, שאפילו החוקים כלם יורו אל כל הגוים שהם בחכמה ותבונה, ואם יהיה ענין שלא יודע לו סבה ולא יביא תועלת ולא ידחה נזק, למה יאמר במאמינו או בעושהו שהוא חכם ונבון וגדול המעלה ויפלאו מזה האומות ? (שם ח"ג פ׳ ל"א).
אולם לעומת זאת התקשה הרמב״ם במאמרם רז״ל שנראה מתנגד לסברה זו, והוא אומרם [תנחומא שמיני ז]: מה איכפת להקב״ה בין שוחט מן הצואר למי שהוא שוחט מן העורף? הוי אומר לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר: ״אמרת ה' צרופה״ [תהלים יח,לא]. מאמר זה מוכיח בתחלת המחשבה שקצת המצות אין להם עלה – אלא המצות בהן בלבד, ולא כיון בהם תכלית אחרת ולא תועלת נמצאת.
דברים אלה בלתי מובנים לי, כי הלא צרוף הבריות בהזדככות התכונות, שפור המדות ובהירות המחשבה, היא תכלית מעולה ותועלת נמצאת מרובה. וכבר עמד בזה הרב קרשקש. ובפירוש שם טוב ביאר שהרמב״ם מבאר מושג וצרוף הבריות ״כהוראת מבחן ונסיון״ כלומר: לנסות את האדם אם יעשה מה שצוה ה', כמו שיעשה הצורף להבחין בין כסף וזהב. ואין זה נכון לדעתי, כי הוראת פועל צרף היא בירור הסיגים והפסולת כדי לגלות הזהב והכסף בבהירותם וטהרתם, וכן כתב הרד״ק בשרשיו (שרש צרף) שהוראת מושג זה היא התוך וזקוק. והרמב״ן למד ממאמר זה שכל המצות נתנו לתועלת לצרף בהן הבריות שתהיינה בכסף צרוף, כי הצורף אין מעשהו בלא טעם אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות מכוונות להוציא ממנו כל אמונה רעה, להודיענו האמת ולזוכרו תמיד (הרמב"ן עה"ת דברים כב,ו).
לכן הרמב״ם בא לכלל דעה מפשרת ואמר: ״כלל המצוה יש לה סבה בהכרח, ומפני תועלת אחת צוה בה. אבל חלקיה הם אשר נאמר בהם שהם למצוה לבד, והמשל בו הריגת בע״ח לצורך המזון הטוב, מבוארת התועלת. אמנם היותו בשחיטה לא בנחירה, ובפסיקת הושט והגרגרת במקום מיוחד, אלו וכיוצא בהם נאמרו לצרף בהם את הבריות״ [מו"נ ח"ג,כו[. הרמב״ם ז״ל לא התישבה דעתו במשל זה, לפי שבמצות השחיטה יש כונה תכליתית גם בפרטיה: לברור מיתה קלה עם קלות המעשה לבע״ח הנשחטים על ידינו לצרכינו, אבל המשל הנכון לדעתו הוא: ענין הקרבנות, כי המצוה בהקרבת הקרבן יש לה תועלת גדולה, אבל היות הקרבן האחד כבש והאחד איל, והיות מספרם, מספר מיוחד, זה אי אפשר לתת לו עלה כלל, וכל מי שמטריד עצמו לתת סבה לדבר מאלו החלקים, הוא בעיני משתגע שגעון ארוך, ואינו מסיר בזה ההרחקה אך מוסיף הרחקות, ומי שידמה שאלו יש להם הסבר, רחוק מן האמת, כמי שידמה שהמצוה כולה היא ללא תועלת נמצאת (שם).
הרמב׳׳ם ז״ל העלים במאמרו זה את שמות בעלי הדעה הראשונה, ופירש במקום אחר ואמר: ולא תקשה לך מאמרם: האומר על קן צפור יגיעו רחמיך – משתקים אותו, מפני שעושה מדותיו של הקב״ה רחמים ואינן אלא גזרות (ברכות לג,ב) כי הוא לפי הדעה שאין טעם לתורה אלא הרצון בלבד, הרי שבעלי דעה זו הם מחכמי רבותינו האמוראים ז״ל.
ואני הקטן הנני יושב בקרקע כתלמיד לפני רבו ואומר: חלילה וחלילה ליחס לרז״ל דעה זו: שהמצות כולן אין להם טעם תכליתי אלא רצון המצוה לבד. אבל כונתם במאמר זה היא ברורה לאמור: שמדת הרחמים שבקצת המצות, אינה מדת חסידות כעין מה שאמרו: ״ובו תדבק״ [דברים י,כ], ״והלכת בדרכיו״ [שם כח,ט] – מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו׳ [שבת קל״ג,ב], שהיא מדת חסידות, אבל היא גזרה עלינו להיותנו רחמנים ולעשות מעשה רחמים גם בבע״ח, ומבחינה זו מקבלים שכר על עשייתה, ונענשים על בטולה, משום המשמעת שבה בקיומה, והמרי שבבטולה.
הרמב״ן [דברים כב,ו] כתב: לא חס האל על קן צפור, ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעים בבעלי נפש הבהמות למנוע אותנו מעשות בהם צרכינו… אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר.
והנה מצות אלה בבהמה, בתלמודין ובירושלמי, אינו אלא בטעמה של הלכה זו, אבל לא בעיקר הדבר שהמצות הן גזרות עלינו, ודעה זו מוסכמת בירושלמי: אלין דמתרגמין עמי בני ישראל, כמה דאנא רחמן בשמים כך תהוון רחמנים בארעא, תורתא או רחילה יתה וית ברה לא תיכסון תרויהון ביומה חדא, לא עבדין טבוות, שעושין מדותיו של
הקב״ה רחמין [ירושלמי ברכות פ"ה ה"ג].
החנוך מפרש מאמר זה ביחס לשם יתעלה, שאין מצותיו נמשכות בו מצד מדתו הרחמנית, שאין מדת הרחמנות בו חלילה כמו בבני אדם, שהרחמנות בהם מוכרחת בטבעם ששם בהם הבורא, אבל הרחמנות אצלו מחפצו הפשוט שחייבה חכמתו לרחם, מפני שהיא מדה טובה וכל הטובות נמצאות מאתו, ואמרו: כי בצוותו אותנו ע״ז – לא מצד הכרח מדת הרחמנות צונו בדבר, אבל הצואה ע״ז וב״אותו ואת בנו״ וכשאר המצות אינו אלא כגזרה לפניו שגזר על זה בחפצו הפשוט…והנה המצות האלה בבהמות ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזרות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות, וכן יקראו כל מצות התורה עשה ולא תעשה ־ גזרות [ספר החינוך מצוה תקמ"ה].
ודבריו אינן נהירין לע״ד, שהרי הכתוב אומר: ״ורחמיו על כל מעשיו״ [תהלים קמה,ט]
(ועיין ב"מ פ"ה,א) והלכה פסוקה היא: צער בעלי חיים דאורייתה (ב"מ לב,ב), ואין זה מסתבר לומר שאסור צער בע״ח הוא משום הדרכה במדת הרחמים, ומניעה ממדת האכזריות לבני אדם, אבל ברור הוא שצער בע״ח אסור משום שמצוה עלינו לברור מיתה יפה בקלות המעשה, גם בשעת הריגתם לצרכנו, כי לא הותר לנו להשתמש בבע״ח שנתנו לרשותנו והנאתנו אלא במדת הצורך ההכרחי, ובמדת הרחמים היותר אפשרית.
עכ״פ גם לדעת הרמב״ן לא הותר לנו מנהג אכזריות אפילו בבע״ח, כדי שלא נתרגל לעשות זאת גם בבני אדם, וכדי שלא נדבק במדות מגונות.
וכאן אנו רואים מה בין הפלוסופיא לבין התורה, כי שפינוזה הפלוסוף אומר: מאחר שזכותו של כל אחד ואחד נגדרת לפי מדת הטובה, או לפי יכלתו, הרי יפה זכותם של בני אדם ביחס לחיה, מזכותה היא ביחס לנו, אינו כופר שהחיות הן בעלות הרגשה, אלא שאינו מודה שבשבילם לא יהיה מותר לנו לדאוג לתועלתנו ולהשתמש בהן כטוב בעינינו, כיון שאין הן מתאימות עמנו בטבע והפעלותיהן שונות מן הפעלות האנושיות (תורת המדות לשפינוזא תרגום קלצקין ד' רס״ב).
אמנם זו היא תורת הפלוסופיא הרציונאלית, אבל תורת אלקים גוזרת ואומרת: אסור לך להשתמש בבעלי חיים שנתנו להנאתך כחפצך האכזרי, אלא נהוג בהם מדת רחמים גם בשעה שאתה משתמש בהם לתועלתך, וזהו הטעם למצות ״אותו ואת בנו", שלוח הקן, ולא תחרוש בשור ובחמור, ולא תחסום שור בדישו, וכדומה. ואין דעתי נוחה מפירוש פלוסופיא זה ]של בעל ספר החינוך והרמב"ן], כי אמנם מדת הרחמים שאנו מיחסים לו אינה דומה למדת הרחמים שבנו, שהיא מקרה נוסף לנו מצד ההרגשה וההתפעלות, אבל ה׳ יתעלה ומדותיו הן עצמיותו, והוא רחום מצד עצמיותו ושלמות טוביותו, אבל אין זה הולך לומר שהרחמים אצלו ומצותיו לבני אדם במדה זו היא גזרה, וביאור מאמר זה לפי דעתי הוא כמו שאמרנו: שמדת הרחמים שאנו מצווים בה, אינה מדת חסידות ככל המדות שנאמר בהם: ״ובו תדבק״ – להדבק במדותיו, אבל הן גזרות עלינו, שאם פרשנו מהם – מרינו את גזרתו העליונה, וזו היא מכלל טובותיו עם בני אדם להכניסם תחת עול מלכות שמים, וזו היא הנקודה ההתחלתית והסופית להישרת האדם לזכות נפשו ומדותיו והצלחתו בשני עולמיו.
נשוב לעניננו: מדבריהם של הרמב״ן והרא״ה בעל החנוך מתברר, שבמאמרם של רז״ל שמדותיו של הקב״ה הן גזרות ולא רחמים, אינו מכוון לומר שהמצות כולן הן משוללות תכלית תועלתי ומיוחסות רק אל הרצון והגזרה, דבר זה לא עלה על דעת רז״ל, לפי שדעה זו היא מתנגדת לתורת ישראל בכתבה וברותה [=טהרתה וזכותה], אלא דעתם של רז״ל היא שהתורה במצותיה הרבות מכוונת להצלחת האדם באישו ובמינו בשני עולמותיו, וזו היתה כוונת המצוה העליון, שמטובו הגדול והמוחלט העדיף על יצור כפו זה, האדם ־ תורה ומצות, להדריכו בדרך חייו בזכות הנפש. אולם אנו המצווים צריכים לחקור ולדעת כוונה עליונה זו, שממנה נמשכת אהבה לקיום מעשה המצות, ועם זה צריכים לקיים את מצות ה׳ כגזרות עלינו מאת מלכו של עולם, ובצרוף שתי כוונות אלה אנו עושים מצותיו מאהבה ויראה.
דבר זה מפורש בדברי רז״ל במאמרם: מנין שלא יאמר אדם: אי אפשי לבוא על הערוה, אבל אפשי, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר: ״ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״ [ויקרא כ,כו], נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים (ספרא ויקרא כ,כו), מאמר זה מובא בגרסא אחרת בפירש״י(שם): שלא יאמר אדם: קצה נפשי בבשר חזיר, ואי אפשי ללבוש כלאים. והרמב״ם גורס: אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, ואי אפשי לבוא על הערוה (שמונה פרקים להרמב"ם פ׳׳ו).
מאמר זה בפשוטו הוא קשה ההבנה, כי איך ילמדו חז״ל לשקר ולומר אפשי בדבר שהנפש קצה ממנו, כגון אכילת חזיר, ואסורי עריות, שהם מתועבים אצל כל אדם, אפי׳ הפראי ביותר, שכולם מתרחקים מעריות ־ אלא שחלוקים בסוגי העריות, ואין שום הגיון שהאדם יאמר אפשי בדבר שבאמת מתרחק ממנו מהכרתו ! אבל לדעתי רז״ל כוונו במאמרם זה ללמדנו שכל מצות לא תעשה לסוגיהם, בין אלה שטעם אסורם מובן לנו, ושהיינו פורשים מהן מהכרתנו, כגון אסור עריות, ובין אלה שיש בפרישתם משום תיקון הגוף ובריאותו, כגון בשר בחלב וחזיר, ואלה שהן בגדר חקים, כגון: כלאים, כולם שוים בנקודה אחת הכוללת את הכל, שהיא קבלת עול מלכות שמים, ושלא יאמר אדם: אני פורש מאסור זה או אחר, מפני התועלת הגופנית והמוסרית שבו לבד, אבל נאמין שכל מצותיו הגלויות לנו בטעמן, כהנסתרות לנו, הן ממדת טובו, ומגיעות אותנו אל הטובה האלקית, ואנו מקיימים אותם מתוך קבלת עול מצות מלכות שמים, שאין טובה עולמית דומה לה, ולזה סיימו בדבריהם ואמרו: נמצא פורש מן העברה, ומקבל עליו עול מלכות שמים. וכן במצות עשה ־ כלל גדול אמרו רז״ל: ״גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה״(קדושין לא,א). זאת אומרת: כל מצות עשה, בהיותה מאמצת ומלמדת את האדם לעשות טוב – מקנה לעושיה הטובה הנמשכת ממנה, וגם גוי העוסק בתורה ומצות מקבל שכר טוב הנמשך מפעולותיו(עיין ב"ק לח,א ותוספתא סנהדרין פ׳ יג), אבל ״גדול המצווה ועושה״ מבחינת קבלת עול מלכות שמים, שהיא יסוד לכל התורה והמצות.
דבר זה הוא מפורש בתורה לאמר: ״ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה׳ אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה׳ אלקינו כאשר צונו״(דברים ו,כד־כה), והדברים אינן צריכים פירוש ודרוש אלא הכתוב מדבר בעצמו ואומר: שהוא ה׳ המהווה ומנהיג את עולמו בחכמה ואהבה, צוה את עמו כל פרטי מצותיו, שהן מכוונות ליראה את ה׳ לטוב לנו כל הימים ולחיותנו כיום הזה, אבל אנו המצווים מקיימים מצותיו גם אם לא נדע כוונותיהן ותכליתן, וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות, בדיקנות זהירה ומרובה, את כל המצוה הזאת לפני ה׳ אלקינו כאשר צונו.
ועתה אסור אל מסקנתו של רבינו הרמב״ם ז״ל שהוא מחלק את המצות לכלל ופרט, ואומר: כלל המצוה יש לה סבה, ומפני התועלת צוה בה, אבל חלקיה הם אשר נאמר בהם שהם למצוה לבד, למשל המצוה בהקרבת הקרבן יש לה תועלת גדולה, אבל היות הקרבן האחד כבש והאחד איל, והיות מספרם מספר מיוחד – זה אי אפשר לתת סבה לדבר.
ולדעתי הפעוטה אין דבריו אלו נהירין לי, כי מצות התורה אינן חלוקות לכלל ופרט, אלא: כל פרט ופרט ממנה הוא כלל בפני עצמו, ואין הקרבת הקרבנות, למשל, חשובה מצוה אלא אם היא נעשית כדינה בכל פרטיה, וכל קרבן שנעשה שלא במצותו בכל פרטיו במעשה ומחשבה ־ הוא פסול ולא נרצה לקרבן, ואם אין אנו יכולים למצוא להם טעם ־ אין זה אלא מקוצר השגתנו ודלות בינתנו, וכאמרם ז״ל: ״כי לא דבר רק הוא מכם״ [דברים לב,מז. ובירושלמי: ואם רק הוא – מכם! מפני שאין אתם יגעין בתורה. פאה פ״א ה״א]. זאת חובתנו לחקור ולדעת עד כמה שבינתנו משיגה טעמם של המצות, בכלליהן ופרטן, ולהאמין שכולן נתנו בחכמה לתועלתנו ואשרנו, ולקיים את כל המצות בדקדוקן ושלמותן, בכלליהם ופרטי פרטיהן, לפני ה' אלקינו כאשר צונו.
פרק ב'/ המעשה והכונה
בפרק הקודם בארנו שהמצות בכללן ובפרטיהן, בחלקם המשפטי והחקי, נושאות בקרבן שתי תכליות: תכלית משמעתית של קבלת עול מלכות שמים ליראה את ה׳ אלקינו, ותכלית תועלתית לטוב לנו כל הימים. מזה נמשך כי מצוה עלינו לחקור ולדעת התכלית התועלתית של כל מצוה, ולדעת את ה׳ המצוה, כדי שנקיים מצותיו מאהבה. לפי זה עומדת לפנינו שאלה זו: תכלית תועלתית זו היא נמשכת בטבע, בתועלת המזונות הבריאים וטובים וסממני הרפואה המשוערים על פי רופא מומחה, וכדעתם על הפלסופים היונים שאומרים ־ שמעשה הטוב גורר בהכרח שכר טוב, והצלחת הנפש אף היא נמשכת על צד החיוב בהשגת ידיעת המושכלות הראשונות, והדבקות האדם המשכיל בשכל הפועל, או שנאמר: כי התועלת הנמשכת ממעשה המצות היא סגוליית, כפעולת אבן המושכת – למשל. על שאלה זו מצאנו תשובה ברורה בדברי מהר״י עראמה: כי חלף המעשים התוריים יגיע לנו מהזכות והטוב, אולם שכר זה אינו מגיע בטבע או בסגולה, אבל השכר וההצלחה הנפשית דבקה בכמות ואיכות הדרושים המושגים בחפץ ורצון הבורא יתעלה, ובשכר מעשים הרצויים אליו(עקדת יצחק שער מג,ח״ג).
ואני מוסיף ואומר: הטוב המגיע ממעשה המצות, הוא מצד אחד טובה נמשכת באופן הכרחי, ומצד שני הוא גמול אלקים לעושי מצותיו, שהוא נמשך מרצונו וממדת טובו, הא כיצד ? במצות שבין אדם לחברו, בין אלה שהן בגדר משפטים שיוצאין בדיינים, ובין אלה שהם בבחינת גמילות חסדים, שכרן כרוך בעצם פעולת הטוב, כי האדם הוא מדיני בטבעו, ושלום חיי החברה קשור בשמירת זכויות הקנין ובריאות הגוף והנפש של היחיד, והרבים הם נמשכים באופן הכרחי מתורת המדינה, שנאמרו בתורה בפרשת המלך ותורת המשפטים, ובפרשת המלחמה ואהבת הגר, ובכלל זה הוא גם מצות הצדקה והחסד ההדדי בכל פרטי פרטיהם. ולא עוד אלא שגם במצות שהן בין אדם למקום, כגון מאכלות אסורות, ואסורי עריות – הפורש מהן מקבל שכרו הטבעי, כמו שנאמר: ״אל תשקצו את נפשותיכם…ולא תטמאו בהם ונטמתם בם״ [ויקרא יא,מג]. וכן נאמר בפרשת עריות: ״ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה'״(ויקרא יח,ל).
מכלל זה אתה שומע שהפורש מהם, כיון שאינו נטמא – הרי הוא מתקדש ומבריא גופו ונשמתו, ואין לך תועלת גדולה מזו, ולזה כוונו רז״ל במאמרם: ״לא ניתנו מצות לישראל אלא לצרף את הבריות״ [ויקרא רבה יג,ג]. יותר מזה הן כל המצות הקשורות באמונות ודעות, שהן מרחיקות את האדם מאמונות כוזבות והזיות טפלות, ומקרבות אותו אל אלקי אמת
– אהבתו ויראתו, שכרן כרוך בצדן, כי הרעה היותר גדולה לאדם היא התעיה בשקר ודמיון כוזב, וכן אומר הנביא: ״וילכו אחרי ההבל ויהבלו״ (ירמיה ב,ה), והטובה היותר גדולה
– היא הדבקות באמונות ודעות אמתיות, שהן מקדשות את הנפש, מטהרות המחשבה, ונותנות לאדם ולחברה נעימות אין סופית ושלום חברותי בריא לכל חיי החברה.
מנקודת השקפה זו מתברר, שכל המצות, גם אלה שלא פרשה התורה מתן שכרן בצדן, נותנות שכר טוב הכרחי לעושיהן, וזהו לדעתי כונת מאמרם ז״ל: ״שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה״(אבות פ״ד מ"ב), זאת אומרת: שכר המצוה והעבירה כרוך ומקובל כתולדה מחוייבת מהמצוה והעבירה עצמה, מבחינה זו אמרו רז״ל: ״חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא״ (תוספתא סנהדרין פי״ג [רמב"ם הלכות תשובה פ"ג ה"ה ]), וצדיקי אומות העולם הם בנים להקב״ה (תד"א זוטא כ, [ראה ילקוט שמעוני ישעיה תכ״ט]).
אולם מלבד השכר החיובי הזה, יש גם גמול אלקים שאינו גמול טבעי, אלא חסד אלקים לשומרי מצותיו, שהם נקראים אוהביו, בהשגחתו המיוחדת עליהם, להצלחתם בעולם הזה ובעולם הנשמות אחרי מותם, וכן נאמר: ״ועושה חסד לאלפים לאוהביו ולשומרי מצותיו״ [שמות כ,ו], וגמול זה הוא חסד אלקים הנתן לחפצו לראוים לו ובחירי השגחתו, והזוכים בגמול זה הם העושים מאהבה, וכלל גדול אמרו רז״ל: ״שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאעשיר, בשביל שאקרא ״רבי״, בשביל שאקבל שכר לעולם הבא ? תלמוד לומר: ״לאהבה את ה׳ אלהיכם״ ־ כל שאתם עושים – לא תעשו אלא מאהבה (ספרי דברים יא,יג).
מאמר זה הוא בנין אב לכל המצות, שכולן אוצרות בתוכן שכר חיובי, כמו שהלומד תורה נקרא רבי ומתעשר, ומקבל שכר למודו גם בהזדככות תכונותיו ומחשבותיו, שהן שביל לצדקות אלקים, אבל בעשייתנו אותם לא נצפה לגמול אלקים, כעושה מאהבה, שהאהבה עצמה היא גמולו, ושאוהבו משיב לו אהבה שאין נעימות כנעימותה.
אמנם אעפ״י שכל מעשינו במצות ה׳ צריכים להיות מאהבה, רשאים אנו לצפות לטובות עולמיות בדרך הגמול, ולזה כוונו רז״ל במאמרם: ״האומר: סלע זה לצדקה כדי שיחיה בני – הרי זה צדיק גמור״ (פסחים ח,א ובתוס׳ שם), כי החיים אינם נמשכים באופן חיובי ממעשה הצדקה, אלא הם נמשכים בדרך הגמול, וכאומרם ז״ל: כל המרחם על הבריות ־ מרחמין עליו מן השמים (שבת קנ"א,ב). הרי שנותן צדקה לעני כדי שיחיה, הרי הוא מאמין ומצפה לגמול אלקים, הנותן לאוהבי שמו ושומרי מצותיו, ובאמונתו זו נותן צדקתו, והוא צדיק גמור, או צדקתו היא גמורה (כגירסת ר"ח ר״ה ד,א).
פרק ג'/ מהות התכלית
מדברי התורה והנביאים מתברר, לפי המחשבה הראשונה, כי התכלית התועלתית שבמעשה המצות היא להגיע על ידן לחיי אושר והצלחה אישית ולאומית בחיינו עלי אדמות, אולם אין הדעת יכולה לקבל דבר זה ־ שכל מצות התורה נאמרו רק לתכלית זו, כי הלא גם החיים כשהם לעצמם אינן תכליתיים, אלא אמצעי לתכלית נעלה ממנו – שהיא שלמות הנפש וזכות המחשבה, להשיג המושכלות העליונות, ודבקות השגחת האלקים וברכתו האלקית לנפשנו האלקית והנצחית. מנקודת השקפה זו, נפשנו תכסוף לדעת מהות תכליתן של המצוות להצלחת האדם בחייו, בגופו ונפשו, והצלחתו האחרונה בעולם הנצח.
בשאלה זו אומר הרס״ג: מצות התורה נחלקות לשני סוגים כלליים, והם: מצות שמעיות ומצות שכליות. מצות השכליות הן שפיכות דמים, וזנות(באשת איש), והגנבה, אהבת הצדק ועזיבת השקר והכזב ודומיהם, וכל ענין מאלה נטע בשכלנו טובתו וגנותו, כמו שנאמר: ״כי אמת יהגה חכי ותועבת שפתי רשע [בצדק כל אמרי פי אין בהם נפתל ועקש, כלם נכוחים למבין וישרים למצאי דעת״. משלי ח,ז־ט ]. ומצות השמעיות הן דברים שאין השכל גוזר אותם, ונצטוינו בהם להרבות שכרנו. ואולם גם המצות השמעיות יש בהם תועליות נכבדות, כמו קדושת השבת והחגים, להגיע בהם אל המנוחה מרב היגיעה, ולהגיע אל קצת החכמה וחלק מן התוספת בתפלה, ויפנו בני אדם לפגיעת קצתם בהתקבצם, וידברו בעניני תורתם, ויכריזו עליהם מתועלת קדוש איש מיוחד(הכהנים והחכמים) לקבל ממנו החכמה יותר להפגיע בעדם, לחבב לבני אדם הדרך הישרה כדי שיגיעו אל מעלתו, ומתועלת אסור אכילה קצת בעלי חיים שלא ידמוהו לבורא, כי לא יתכן שחייב לאכול מה שהוא דומה לו, ולא לטמאו ושלא יעבוד האדם מאומה מהם, ותועלת אסור עריות נוסף על אסור אשת איש, לפי שבהתרת נשואיהם היה עולה על לבם לזנות עמם וכו׳, ומתועלת הטומאה והטהרה שיכנע האדם מעצמו ומבשרו, ושתייקר בעיניו התפלה והקדש והמקדש, והוצרכנו בכל זה לשליחות הנביאים גם במצות השכליות, כי אם היינו מונחים לעצתינו, היינו חולקים בדעתנו ולא היינו מסכימים לדבר אחד ועוד בעבור השמעיות (האמונות והדעות מאמר ג, פ"א ב-ג).
אולם תועליות אלה אינן תכליתן של מעשה המצות, אבל תכליתן היא זכות הנפש,
וכן הוא אומר: המצות כולן הן פעולות יפעלו בנפשות, וישימום זכות, כי הזכיות כשירבו לנפש תזך ותאיר, כמ״ש: ״וחיתו באור תראה״(איוב לג,כח), וכאשר ירבו עליה העונות נעכרת ותחשך, וכמו שאמר במי שהוא כן: ״עד נצח לא יראו אור״(תהלים מט,כ). ואם נעלם זה מבני אדם ולא התברר אצלם, אין זה אלא מחוסר השגתם, כמו שיקרה בנמצאות הטבעיות, שכל מלאכה דקה, הרבה ממומיה יעלמו מן הפתאים ויראו לחכמים, כמו למשל במלאכת הפנינים לא יכירם כי אם הבקי, וכן במומי הנפשות: העונות והאשמים אעפ״י שאינם נראים לבני אדם לפי שאין חושב משער בהם, הם נגלים לעושיהם כי הוא בראם, כי הנפש עצם שכלי זך, יותר זך מעצם הכוכבים והגלגלים, ואנחנו אין אנו רואים אותם בחושינו, ואיך יתבאר לנו מה שפועל בעצמה ומעביר אותה? אך הוא מבואר לבוראה
(האמונות והדעות מאמר ה,פ״א).
אולם תכלית זו אינה התכלית הסופית לדעת הרס״ג, אלא היא אמצעי לתכלית יותר נעלה, והיא: להגיע על ידי מעשה המצות אל ההצלחה והטובה השלמה כאמור: ״תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך״ [תהלים טז,יא[. כי שומו סבת הגעתם אל הטובה המתמדת בהטריחם במה שצוה ־ הוא יותר טוב, והשכל דן שיהיה מי שמגיע לטובה אל מעשה שעבד בו, יש לו כפל מה שיגיעהו מן הטוב ממי שלא עשה דבר, אבל הוא מתחסד עמו (שם פתיחה למאמר ג׳ צווי ואזהרה). בכוון זה אבל בסגנון יותר בהיר אומר רבי יהודה הלוי: המצות בכללן ופרטן מכוונות לחול קרבת אלקים, אבל הם מתחלקות לשלשה סוגים: מנהגים, חקים שכליים, ואלוקיים.
המנהגיים והשכליים הם ידועים בעצמם, אבל לא בשעורם, כי אנחנו יודעים שההענקה חובה, ומוסר הנפש בכניעה ושפלות חובה, וההונאה מגונה, וההפקר עם נשים מגונה, והביאה אל קצת הקרובות מגונה, וכבוד האבות חובה, וכדומה לאלה, אך הגבלת שיעורם עד שיהיה טוב לכל, איננו אלא לאלקים יתברך. והמעשים האלקיים אין שכלנו מגיע אליהם, ודחויים אצל השכל, והם נשמעים כאשר ישמע החולה ברפואותיו והנהגותיו, הלא תראה המילה, כמה היא רחוקה מן ההקשה, ואין לה דרך אל ההנהגה, וכבר קבל אותה אברהם וכו׳ והיתה אות ברית להדבק בו ובזרעו הענין האלקי, כמו שאמר: ״והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך״[בראשית יז,ז] (הכוזרי מאמר ג סימן ז).
ובמה שנוגע למצות טומאה וטהרה, כהונה וקרבנות, הוא מוסיף ואומר: מעשי התורה כהויות הטבעיות, כולן משוערות מאת הבורא, ואין שיעורם ביכולת בשר-ודם, כאשר תראה ההויות הטבעיות, משתערות ומתאזנות ונערכות בהמזגם מן הטבעים הארבעה, ובמעט דבר ישלמו ויתכנו ותחול בהם הצורה אשר היא ראויה להם…ובמעט דבר יפסד, הלא תראה הביצה שיפסידה מקרה מעט מחום גדול, או קור, או תנועה, ולא תקבל צורת האפרוח, וישלימנה חמום התרנגולת…המעשים התוריים דומים לטבעיים, אינך יודע תנועתם ותחשבם תוהו, עד שתראה התולדות ותרומם מנהיגם ומניעם ותיחד לו היכלת. וכן הם המעשים התוריים המשוערים מאת האלקים, תשחט הכבש על הדמיון, ותתלכלך בדמו וכו׳ ואלו לא היה במצות אלקים, היית לועג למעשים אלה, והיית חושב כי הם מרחקים מן האלקים לא מקרבים, עד שכאשר ישלם כראוי ותראה האש יורד מן השמים, או שתמצא בעצמך רוח אחרת לא היית רגיל בה, או חלומות אמתיות או גדולות, תדע כי הם תולדות מה שהקדמת, והדבר הגדול אשר בו דבקת, ואליו הגעת…ונתבאר מזה כי אין קורבה אל האלקים אלא במצות האלקים, ואי אפשר לדעת מצות אלקים אלא מדרך נבואה, ולא בהקשה ולא בסברה, ואין בינינו ובין הדברים ההם קורבה אלא בקבלה הנאמנה (כוזרי שם סי׳ נג).
הזדככות הנפש והשגת ההצלחה השלמה והגמורה, הוא ענין אחד עם יחול קרבת אלקים, שהיא ההצלחה הגמורה והשלמה, והרמב״ן מסכים לדבריהם ואמר: המצות כולן, בכללן ובפרטן, נתנו לצרף את הבריות שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות מכל סוגי מחשבות רעות ומדות מגונות, למנוע ממנו נזק או אמונה רעה, או לזכור הנסים והנפלאות שעשה לאבותנו ולנו, כדי שנדע את אלקי האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויים להגנתו ולדעתו ליראה את השם מכבד ומורא (הרמב"ן על התורה דברים כב,ו).
שלשה חכמים אלה אמרו דבר אחד, איש איש לפי סגנונו המיוחד לו, שמצות שמעיות ושכליות וחברותיות שבתורה מכוונות להשראת השלום במדינה, והשלמת האדם והעם במדות תכונות ואמונות, ובכולן יש תכלית כפולה להזדככות הנפש וקרבת אלקים הנמשכת מהם. ודבריהם מבוארים בתורה ובדברי רז״ל. בתורה, שכן נאמר: ״אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם וגו׳ ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם״ (ויקרא כו,ג־יב), וכן נאמר: ״יקימך ה׳ לו לעם קדוש וגו׳ כי תשמור את מצות ה׳ אלקיך והלכת בדרכיו, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך״(דברים כח,ט־י).
הרי לך מפורש שתכלית המצות כולן היא להשגת קרבת אלקים, דבקות השגחתו בהנהגת האומה, והצלחתה והגנתה מכל פגעין בישין ומרות אויבים. דבר זה נקרא בפי רז״ל בשם: השראת שכינה בישראל, או: סלוק שכינה ממחנה ישראל.
אולם הרמב״ם ז״ל הוא מסכים ביסודם של דברים כי המצות כולן, גם אלה שהן לתקון החיים העולמיים, הם אמצעי לתכלית נעלה, אבל כל תכלית של זכות הנפש, אינו אלא השגת הדעות המושכלות האמתיות שהן תקון הנפש, וכן הוא אומר: ״תכלית המצות כולן היא: השלמת שתי השלמויות שבאדם, שלמות הגוף ־ שהיא שלמות ראשונה, ושלמות הנפש ־ שהיא שלמות אחרונה בזמן וראשונה במחשבה״(מו"נ ח"ג פכ"ז). וכן הוא אומר: תקון הגוף יהיה בתקון עניני מחיתם קצתם עם קצתם, וזה יושלם בשני דברים, האחד להסיר החמס מביניהם, שלא יעשה כל אחד מהם אלא מה שבו תועלת הכל, וזהו חלק אחד מתיקון הגוף, והחלק השני שבו הוא: ללמד כל איש מבני אדם דעות מועילות בהכרח, עד שיסודר ענין המדינה, ובתקון המדינה יתוקן גם היחיד, שיהיה בריא על הטוב שבעניניו הגשמים, וזה לא יושלם לאיש אחד לבדו כלל, ואי אפשר לאדם להגיע אל זה השיעור אלא בקבוץ המדיני, כמו שנודע שהאדם הוא מדיני בטבע.
שלמות ראשונה שהיא תקון הגוף – הוא אמצעי לשלמות אחרונה זו, כי האדם אי אפשר לו שיצייר מושכל ואפילו ילמדוהו אליו, כל שכן שיתעורר לו מעצמו, בעוד שיש לו כאב או רעב חזק או צמא וכו׳, אבל אחר הגיע השלמות הראשונה, אפשר להגיע אל השלמות האחרונה, אשר הוא הנכבד וסבת החיים המתמידים [שם].
הרמב״ם מסתייע בזה ממאמר הכתוב: ״ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה׳ אלקינו לטוב לנו״ [דברים ו,כד]. והוא: ההגעה לעולם שכולו טוב, שהוא מושג על ידי הדעות הרחבות והאמתיות, שהן תקון הנפש, ולחיותנו כיום הזה – זאת העמידה הגשמית הראשונה הנמשכת קצת זמן, שלא תשלם מסודרת אלא בקבוץ המדיני (מו"נ שם). הרמב״ם מסכם את דעתו זאת במאמר קצר זה: כל מצוה מתרי״ג מצות היא – אם לנתינת דעה אמתית, או להסיר דעה רעה, לנתינת סדר ישר, או להסיר עול, ללמדם מדות טובות, או להזהר ממדות רעות, הכל נתלה בשלשה דברים: בדעות, ובמדות, ובמעשה ההנהגה המדינית (שם פרק לא).
לשיטתו זאת אומר הרמב״ם: בשני דברים אלה, שהם כלל התורה הישראלית, תבחן התורה האלקית בהבדלה מהתורה הנמוסית, כי זאת האחרונה – כל כונתה וכונת נותנה אשר שער תעולותיה היא סדר המדינה וענינה ולהסיר העול והחמס ממנה, ולא יהיה בה הבטה לענינים עיוניים, ולא השגה להשלים הכח הדברי, וכשתמצא תורה שכל הנהגותיה מעויינים במה שקדם מתקון הענינים הגופיים ותקון האמונה ג״כ, ותשים כונתה לתת דעות אמתיות, ותשתדל לחכם בני אדם ולהבינם ולהעירם עד שידעו המציאות כולה על תכונת האמת, תדע שזו ההנהגה מאתו יתברך, ושהתורה היא אלקית (שם ח"ב פרק מ). לשיטה זו עמדה לפנינו חקירה עצומה מאד בטעם מצות הקרבנות, שתופסים חלק חשוב מאד מתורת ישראל, ומצות אלה אין בהם לא נתינת דעת טובה, או בטול דעה רעה, ולא תקון המדינה בהסרת עול ונתינת סדר ישר.
לזה משיב הרמב״ם ואומר: מצות אלה, הן ערמת השם וחכמתו להוציא את עם ישראל מהרגלו הבלתי נכון, ולהביאו אל הדרך הישרה, כי אי אפשר לטבע האדם שיניח מה שהרגיל, ולפי שהיה המנהג המפורסם בעולם כולו להקריב מיני בע״ח בהיכלות שהיו מעמידים בהם הצלמים, ולהשתחות ולקטר לפניהם, לכן גזרה חכמתו שיצונו להניח מני העבודות ההן, והעתיקם מהיותם לנבראים וענינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו, ושיהיה הקרבן לו, ושישתחוו לו, ושיקטירו לפניו, והזהיר מעשות דבר מאלו הענינים והמעשים לזולתו, כדכתיב: ״זובח לאלקים יחרם״ [שמות כב,יט], ״כי לא תשתחוה לאל אחר״ [שם לד,יד], והפריש כהנים לבית המקדש, ואמר: ״וכהנו לי״ [שם כח,מא], וחייב שייוחד להם מתנות על כל פנים, שיספיקו להם מפני שהם עסוקים בבית ובקרבנותיו.
הרמב״ם בהרגישו בחולשת דבריו אומר: ואני יודע שנפשך תברח מזה הענין בתחילת המחשבה, ותאמר: ואיזה מונע היה אצלו לצות לנו כוונתו הראשונה ויתן בנו יכלת לקבלה, ולא היה צריך לאלו אשר חשבת שהם על צד הכוונה השניה ? שמע תשובתי אשר תסיר מלבך זה החלי ויתגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו, והוא שכבר בא בתורה כמו זה הענין בשוה, והוא אמרו: ״ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים…ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף״ וכו' [שמות יג,יז-יח]…כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ולבנים, ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק, כן אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים, שכבר נטו אליהם הנפשות עד ששבו כמושכל ראשון, ויניחם כולם פתאום, וכמו שהיה מחכמת ה' להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, כן בא זה החלק מן התורה בתחבולה אלקית, עד שישארו עם מין המעשה המורגל, כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכוונה הראשונה.
הרמב״ם הסתייע בזה מדברי הנביאים וכתב: אמר שמואל: ״החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'״ [שמואל א,טו,כב] ואמר ישעיה: ״למה לי רוב זבחיכם יאמר ה׳״ [ישעיה א,יא] ואמר ירמיה: ״כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר: שמעו בקולי והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם״ [ירמיה ז,כב־כג]. כלומר: המצוה שנצטוינו בה אחר יציאת מצרים הוא מה שנצטוינו בו במרה – שבת ודינין – ר״ל הדעה האמיתית והוא חדוש העולם, והכוונה עוד עם אמתת הדעות להסיר העול מבני אדם- והוא הדינין (שם ח"ג פ׳ לב).
דברי הרמב״ם אלה לא חדשים הם, וכבר היה נראה בתחלת המחשבה שהם הם דברי רז״ל באגדתם, לאמר: משל לכן מלך שגס לבו עליו, והיה למוד לאכול בשר נבלות וטרפות, אמר המלך: יהיה זה תדיר על שולחני ומעצמו הוא גדור, כך לפי שהיו ישראל להוטים אחרי ע״ז במצרים, והיו מקריבין קרבניהם באסור במה, ופרעניות באות עליהם, אמר הקב״ה: יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהם באהל מועד, ויהיו נפרשים מע״ז, והם נצולים, הה״ד: ״איש איש מבית ישראל״ [ויקרא טז,ג](ויקרא רבה כב ח).
אבל אין הדעת מקבלת לומר שחלק חשוב בכמותו ואיכותו של התורה, שהוא כולל הקרבנות למיניהם ומספרם, המקדש ומתנות כהונה, יהיו כולם על צד הערמה. והרמב״ן ז״ל סתר דעה זו מהמושכל ומהכתובים, מהמושכל ־ כי לא תתרפא מחלה זו במעשה הקרבנות, ויותר תתרפא המחלה באכלנו אותם לשובע, שהוא אסור ומגונה בעיניהם. ומן הכתובים: נח הקריב קרבן בצאתו מן התיבה ־ ״וירח ה׳ את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה״ [בראשית ח,כא] והבל הביא מבכורות צאנו ״וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו״ [שם ד,ד], וחלילה שלא יהיה בהם (בקרבנות) שום תועלת ורצון, רק שלילת לעכו״ם מדעת השוטים (הרמב"ן עה"ת ויקרא א,ט).
ראיות הרמב״ם מהכתובים אינן מכריעות לדעתי, כי מאמר הכתוב: ״ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם״ [ויקרא יז,ז] נאמר רק לשלול שחיטת חולין מחוץ למחנה, כמו שהיו העמים עושים, לא לשם ע״ז ממש, אלא לשחד את השעירים, אלו השדים המזיקין, ונגד זה צותה התורה למנוע שחיטה זו שכרוכה באמונת שוא והזיה טפלה, ואסור זה נהג כל זמן היותם במדבר, שהזביחה היתה על פני השדה, ומשבאו לארץ הותר להם בשר תאוה, לשחוט מחוץ למקדש בכל מקום שירצו, לפי שבטלה סבת האסור, וממילא בטל גם המסובב ממנה – שחיטת חוץ (ראה הרמב"ן עה"ת ויקרא יז,ב). ולזה מכוונים דברי רז״ל באגדתם, שאמרו שהיו מקריבים קרבניהם באסור במה, אמר הקב״ה: יהיו מקריבים לפני קרבנותיהם בכל עת, זאת אומרת שגם שחיטת חולין שלהם תהיה רק בדרך קרבן ובאהל מועד, כדי להפרישם משחיטה ע״פ השדה לשעירים. מצוה זו לא בטלה לגמרי, שהרי בימי שאול, כאשר היו ישראל בשדה המערכה: ״ויקחו צאן ובקר…וישחטו ארצה״, אמר להם שאול: ״גולו אלי היום אבן גדולה…ושחטתם בזה ואכלתם ולא תחטאו לה׳ לאכול אל הדם״ (שמואל א,יד,לב-לד).
ראיית הרמב״ם מדברי הנביאים גם היא אינה מכרעת, שלא גנו הנביאים מעשה הקרבנות שהם מצוים מפי ה׳, אלא כוונתם היתה לגנות את הקרבנות שהם באים באסור, ואין חפץ לה׳ בקרבנות מרי אלה, ושנואים הם בעיניו הקרבנות שהם באים במחשבה טמאה ־ כאלו הקרבנות הם מכפרים בלא עזיבת החטא, ועליהם אמר ישעיה: ״למה לי רוב זבחיכם״. ומדברי ירמיה אין ראיה לסתור, כי כאשר נעיין בכל הפרק, הדבר מובן מאליו כדבר הלמד מענינו, שהוא מדבר נגד מחשבת הטועים בשקר, שהקרבן מכפר על תועבותיהם שהם שקועים בהן – גנוב ורצוח ונאף, והשבע לשקר וקטר לבעל, והלוך אחרי אלקים אחרים, ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם: נצלנו, לעשות את כל התועבות האלה. נגד האנשים האלה אומר ירמיה – מפי ה׳ – בהתול מר: עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו גם את בשרם, כי לא צויתי את אבותיכם ביום הוציאו אותם ממצרים על דברי עולה וזבח לשם הנאת הזבחים, כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר: שמעו בקולי וכו', והקרבנות אחר הפרטים של המצוה הכוללת ־ ״שמעו בקולי והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם, והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם למען ייטב לכם״ (ירמיה ז). ״בכל הדרך אשר אצוה אתכם״ ־ ולא בחלק מן הדרך אשר אצוה אתכם, ולא בחלק מן הדרך – זה הקרבנות לבד, אבל בעצם הקרבנות ־ לא חלקו הנביאים ! ונאמן עלינו הנביא יחזקאל שנבא על בנין בית המקדש ומזבחותיו, וקרבנות התמיד ומוספים שיקרבו על ידי הכהנים והנביאים, וכשעלו מבבל בבנין בית שני, חדשו את בנין המקדש וכל קרבנותיו, למרות זה שאנשי כנסת הגדולה שבזמנם בטלו יצרא דעבודה זרה (יומא סט,ב).
ומזה נתברר שטעמם של הקרבנות הוא כטעמם של המצות ־ לזכך את הנפש בדברים אשר לא נגלו לנו סודם.
הרמב״ם לשיטתו מתקשה גם בטעמם של מצות אכילת דם, ועריות שאינם אשת איש, כי מה טעם יש לזה לתיקון הנפש בדעות ואמונות, או לתיקון המדינה ? ולזה בקש ומצא טעמים אחרים מתאימים לשיטתו: אסור אכילת דם והזאתו על אהרן ובניו לקדשם, וזריקתו על המזבח, הוא לשלול דעת התועים, שהיו שוחטים הבהמה ומקבלים דמה ואוכלים בשרה סביב דמה, כדי להשתתף עם השדים שמזונם הדם, בשולחן אחד, ויתקרבו להם על ידי זה, לכן אסרה [התורה] אכילת הדם בעונש שוה לע״ז, ואמרה: ״ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם״ [ויקרא יז,י], ולהיפך טהרה אותו וצותה להזותו על המזבח, וטעם זה הוא למצות כסוי הדם בחיה ־ שאין מינה קרב על המזבח כלל, ובעוף שאינו קרב שלמים ־ לכסות את דמו בעפר, עד שלא יתקבצו עליו לאכל סביביו (שם מו"נ ח"ג,מו).
ובאסורי העריות הוא אומר: ״והעריות מן הנקבות (חוץ מאשת איש ונדה) כולם יקבצם ענין אחד: שכל אחת מהן נמצאה על הרוב עם האיש שנאסרה עליו תמיד בביתו, והיא ממהרת לשמוע לו לעשות רצונו, וקרובה להמצא אליו לא יטריח להזמינה, ואי אפשר לשופט להדחיק את אדם כשימצאו אלו עמו, ואלו היה דין הערוה כדין הפנויה, רוצה לומר שיהיה מותר לישא אותה ולא יהיה בה מן האיסור, רק שאינה אשתו ־ היו רוב בני אדם בכשלון זנותם תמיד, וכאשר נאסרה בעילתן כל עיקר, ונמנעו לנו מניעה גדולה, רוצה לומר במיתת בית דין ובכרת, ושאין שם שום צד היתר על בעילתם, יש לבטוח בזה שלא יכוין האדם עליהם ולא יהרהר בהם כלל (שם מ"ט). וקרובים לזה דברי הרס״ג(באמונות והדעות
מאמר ג,ב).
ומני טעמים אלה הם חסרי טעם לדעתי הפעוטה, והרמב״ן סתר אותם בטוב טעם, וכתב: כי טעם אסור אכילת דם הוא למנוע עכירת הנפש, כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד (ויקרא יז,יא), וטעם אסור העריות: לפי שההזדוגות היא מאוסה מצד עצמה, ולא הותרה אלא לקיום המין בצורה הטובה ביותר, וההולדה שאינה טובה בקיומה ואינה מוצלחת בו ־ אסרה התורה (הרמב"ן עה"ת ויקרא יח,ו).
מכל האמור נמצינו למדין, שנמוקי הרמב״ם בטעמי המצות אינם התכלית הסופי, אבל הטעמים הנכונים והתכליות הסופיות הם כמו שאמרו הרס״ג והרמב״ם ־ מכל המצות בכללן ובפרטן, מכוונות לזכך את הנפש מטומאתה וכעורה, ולהכשיר את האדם ואת העם לדעת את אלקי אמת, להדבק בהשגחתו, לזכות בהגנתו, להתקרב אליו בהיותו מרכבה להמראת שכינת הקדש בארץ.
מהר״י עראמה כתב: המצות האלקיות נתנו לו לישראל לשתף כללותם בטוב האלקי על שתי פנים: אל התועלת החיצונית אמר בחיים הזמניים, ואל התועלת הנפשית אמר היא הצלחת עולם הנצחי. הראשונה מגיעה מטוב המעשה, והשניה ־ התועלת הנפשית – מגיעה מטוב המחשבה (עקדת יצחק שער מד). ודבריו קרובים לשיטת הראשונים, שגם במצות שגלויין הוא בתועלת חיצונית של תקון הגוף בחיים הזמניים ־ מזככות את הנפש ומביאות את עושיהן להצלחה הנפשית, בהיותן נעשות בטוב המחשבה.
פרק ד'/ התכלית במצות לא תעשה ובמצות עשה של תורת המשפט
בפרק הקודם בררנו והוכחנו שכל המצות כולן, גם אלה שהן לתקון הגוף והמדינה, מכוונות להקנות שלמות עליונה וזכוך הנפש והמחשבה של עושיהן. לפי זה, הסברא נותנת לומר שאין שלמות בנפש מושגת בפרישה מכל מצות לא תעשה, כי אין השלמות נקנית אלא במעשים ופעולות ולא בפרישות – בשב ואל תעשה, ואם כן שמא מצות לא תעשה שבתורה שהן רוב מכריע, לא יתנו כל שלמות לנפש מבלעדי השלילה של דעות כוזבות והסרת הרע והחמס, כדברי הרמב״ם ?
שאלה זו עומדת גם במצות עשה של תורת המשפטים, שנושאיה הם קניני האדם, בשדה וכרם, שור ועבד ואמה, ונזקי ממון וחבלת הגוף, וכל אלה בהיותם קשורים בנושאים פחותים דוממים או בהמיים, יורידו את האדם ומחשבותיו אליהם, ואין בכחם להרים את האדם אל מדרגת המושכלות העליונות, ואל צרוף הנפש וזכותה ?
להתרת השאלה הראשונה אומר מהר״י אלבו ז״ל: כל המצות שבתורה, הן שתהיינה מצות עשה או מצות לא תעשה, הם דרך להקנאת השלמות האנושית, או מדרגה ממנה, בהיותן נעשות על הכוונה הראויה, כי גם ההמנע מעשות מעשים רעים מפני יראת ה׳, תתן שלמות בנפש. דבר זה דרשוהו רז׳׳ל במאמרם: תרי״ג מצות נאמרו לו למשה בסיני, שס״ה מצות לא תעשה כמניין ימות החמה, ורמ״ח כנגד אבריו של אדם (מכות כג,ב). וכונתם בזה לרמוז כי מצות עשה דומות לאבריו של אדם, שהם נמצאים ופועלים, כך מצות עשה מגיעות השלמות אל האדם בהיותם נעשות בפעל, לא על צד האמונה והידיעה בלבד. ומצות לא תעשה, בהיותן שס״ה כמספר ימות החמה, הן הוראה לומר: כשם שהזמן אינו נמצא בפעל ונותן שלמות לכל הדברים הנמצאים בזמן, כך אלה המצות נותנות שלמות נפשית בהיות ההמנע מעשותם על צד הכונה הראויה (העקרים מ"ג פ׳ כז). ולהתרת השאלה השנית אומר מהרי״א: החלק התוריי המקיף במשפטים, ראוי שיתן שלמות בנפש יותר ממה שיתן החלק המשפטי המונח בנמוסיים, וזה, כי כשיעשה היושר או המשפט האיש הנמוסיי, על איזו כונה שהיא, יגיע ממנו התכלית המכוון שהוא תקון הקבוץ המדיני, וזהו שלמותו בלבד, ואין בו תכלית אחר נוסף, אבל המשפטים התוריים, עם שיש בעשייתם שלמות שעל ידם יושלם הישוב והקבוץ המדיני, הנה בהצטרף אל עשיתם הכונה, גם כן יגיע מעשיתם שלמות אחרת יותר נכבדה מן הראשונה…והכונה הזאת כשתצטרף אל המעשה תקנה ותתן שלמות בנפש העושה, אחר שעשית פעולה זו אינה מצד שהיא תקון הקבוץ המדיני בלבד, אבל מצד אהבת השי״ת, ר״ל להשלים מצותיו שצוה בהם (העקרים מאמר ג פרק כח).
ומהרי״ע מרחיב באור ענין זה יותר ואומר: המשפטים התוריים יועילו תועליות טבעיות להגדיל תכונות האנשים ולישר מדותיהם, להעמיד ולקיים הקבוץ המדיני, באופן יותר חזק, ובשעור בלתי נערך, מכל מה שיועילו בם כל הדתות והנמוסים מצד האמות, המתחייב להמצא בהם מפאת מניחם.
ולבד זה ימצא בהם תועלת בלתי משוערת, בדרך הגמול והשכר, מה שיגיע אל הכלל מטוב ההצלחה לשם ותהלה על יתר העמים, להיותם כולם נספחים במצות ההם בהקמת מלך, והעמדת שופטים ושוטרים, וכן ראוי שיבא גמול אלקים על ראשם בהצלחה משותפת לכל העם, והצלחה הנפשית בכל איש ואיש, כפי מה שישתדל לקיומם מצד היותם מצות אלקיות (עקדת יצחק שער מו).
ואני אומר: שמצות לא תעשה מקנות שלמות לאדם הפורש מהן, לא רק מצד יראת שמים שבהן, אלא באשר הן פעולות של גבורה נפשית דומות למצות עשה, כי מצות לא תעשה אינן מתקיימות בהיות האדם שקוע בתרדמה או כלוא בבית, אבל קיומן של מצות אלה הוא בהיות האדם נפגש אתן, ונפתה אחריהן, וכמאמר הכתוב: ״השמרו לכם פן יפתה לבבכם״ [דברים יא,טז], וכן נאמר: ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם״ [במדבר טו,לט]. וטבעו של האדם הוא להיותו נפתה אחרי מראה עיניו והנאותיו המדומות, ופרישתו מהם – זה הוא מעשה גבורה לכבוש את יצרו ולהמית יצרי תאותיו, ומדת גבורה זו ־ היא השלמות היותר עליונה לאדם בחייו, והיא יסוד הצלחתו הנפשית, וכל אדם שאין לו גבורה זו לפרוש מעבירה, לא תהיה לו הגבורה לעשות מצוה, וגדול הקרבן של פרישות מעבירה – כקרבן של עשיית המצוה. וזו היתה כונת התורה במצותיה בכלל, לעשות את האדם לגבור הכובש את יצרו, לבחור בטוב ולמאוס ברע, וכן אמרו רז״ל: ישב ולא עבר עבירה ־ נותנין לו שכר כעושה מצוה, כגון שבא דבר עבירה לידו ונצול הימנה (קידושין לט,ב). וכלל גדול אמרו רז״ל: איזהו גבור ? הכובש את יצרו(אבות פרק ד משנה א).
ולהשאלה השנית בהקנאת השלמות הנפשית מתורת המשפטים, אני אומר: כי תורת המשפטים שיסודה היא הכרת האמת, מלמדת את האדם להכיר בזכות הקנין והנפש של היחיד והצבור, שנקנו להם בעמל כפיהם ובמדת הצדק. הגוזל את חברו או מזיקו בגופו או בממונו, אינו פוגע בשורו ולא גוזל את כרמו ושדהו, אבל פוגע בנפשו של הנגזל החלש ממנו. וכל הגוזל את חברו שוה פרוטה, כאלו נוטל נשמתו ממנו(ב"ק קי"ט,א). וזו היא גבורתם של השופטים – להציל עשוק מיד עושקו, וגזול מיד גוזלו, ולהשרות משפט אלקים בארץ. ולכן אמרו רז״ל: כל הדן דין אמת לאמתו ־ נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית. כי משפטי תורת ישראל, אינם משפטים נמוסיים שחקקו להם העמים, ואינם שלוחי מלכי בשר ודם שחקקו חקים ומשפטים בדבר מלך שלטון. אבל הם שלוחיו של אלקי המשפט, המביא במשפט את כל יצוריו, ונותן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, וכן אמרו רז״ל: ״ויהיו עדים יודעים את מי הן מעידין, ולפני מי הן מעידים, ומי עתיד להפרע מהם, שנאמר: ״ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה׳״ [דברים יט,יז], ויהו הדיינים יודעים את מי הם דנים, ומי עתיד ליפרע מהם, שנאמר: ״אלקים נצב בעדת אל״ [תהלים פב,א ], וכן ביהושפט הוא אומר: ״ויאמר אל השופטים: ראו מה אתם עושים, כי לא לאדם תשפוטו כי (אם) לה׳ ועמכם בדבר המשפט״ [דברי הימים ב,יט,ו](סנהדרין ו,ב).
הכרה עליונה זו שהיא נותנת חרדת קדש בלב השופט, העדים, ובעלי הדין, נותנת בפי הדיינים תפלה זכה וטהורה לאמר: ״ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע״ (מלכים א,ג,ט), ומביאה אותם להדמות במעשיהם לאלקי המשפט, לדון דין אמת לאמתו, ולריב ריב החלשים, היתומים והאלמנות מידי עושקיהם. וכניעת בעלי הדין למשפט התורה מתוך הכרה כי: אלקים נצב בעדת אל, ומשפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו – הן מעשים בעלי ערך רב להקנאת השלמות האנושית והכרת אלקים, כי הכרה זו נובעת מיסוד אמונה בהשגחה העליונה, שעיניה צופיות על כל דרכי בני אדם, ומאצלת להם מטובו במדת הדין ומשפט צדק.
מושב בית דין זה הוא מקום שהשכינה שורה בו: ״אלקים נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפוט״(תהלים שם), וממנו נמשכת השראת שכינת הקדש בקרב כל העם, וכאמרם ז״ל: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו ־ משרה שכינה בישראל(סנהדרין ז,א).
נושאי המשפט אמנם הם דברים פעוטים וחולפים, אבל המשפט ביסודו הוא כרוך בהכרת משפטי ה׳ אמת, שבהם מנהיג את עולמו, והם צנור של קדושה, שעל ידו מתרומם האדם, בשבתו על כסא המשפט, לכוון את פניו אל עולם האצילות והרוממות של כסא הכבוד, שנאמר בו: ״צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך" (תהלים פט,טו).
פרק ה'/ הקנאת שלמות נפשית בקיום מעשה המצות בכללן, או אפילו בפרטיהן
מהרי״א חוקר ואומר: התורה האלקית נותנת שלמות בכללה או אפילו בחלקיה ? צדדי הספק הם: מצד אחר ההגיון מחייב שאין אדם קונה שלמותו אלא בעשותו כל מצות התורה בשלמותם, שאם היה אפשר לקנותו בחלקיה ־ למה יעמיס עלינו נותן התורה רבוי מצות ואזהרות, כי מה שאפשר שיושג בפעל אחד, יראה שיהיה כפועל בטל שיעשה בהשגות רבות, ולאידך גיסא, הסברה מחייבת לומר שהתורה מקנה לעושי מצותיה שלמות נפשית גם בחלקיה, שאם לא כן יהיה בלתי אפשר לשום אדם שיקנה השלמות ההיא, לפי ״שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״ [קהלת ז,כ], ואם תחסר לו אחת מן המצות ־ אי אפשר לו לקנות שלמותו האנושית, ותהיה אם כן התורה שנתנה לישראל דרך חסד להביאם לידי עולם הבא, היא בעצמה מונעת אותם שיזכו לענג ההוא.
לפתרון חקירה זו אומר מהרי״א: בעיא זו שנויה במחלוקת ראשוני האמוראים: רבי יוחנן ור״ש בן לקיש בדרשת הכתוב: ״לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלתי חק״ [ישעיה ה,יד] – אמר ריש לקיש: למי שמשייר אפילו חק אחד מן התורה, ורבי יוחנן אמר: לא ניחא למרייהו דאמרית עליהו הכי, אלא אפילו לא למד אלא חק אחד מן התורה [יש לו חלק לעולם הבא[ (סנהדרין קי"א,א). והוא מסיק ואומר: כי מה שנמצא מצות רבות בתורה, אין זה על צד ההכרח, אלא על צד היותר טוב, והסתייע בזה מדברי הרמב״ם האומר בפיה״מ סוף מכות: מעיקרי האמונה בתורה: כשיקיים אדם מצוה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן, הנה זכה לחיי עולם הבא, ועל זה אמר רבי חנניא בן עקשיא: ״רצה הקב״ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות״, כי המצות בהיותן הרבה, אי אפשר שלא יעשה האדם בחייו אחת מהן על מתכונתן ושלמותן, ובעשותו אותה תחיה נפשו באותו מעשה.
ובעבור זה אמרו רז״ל: ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא״. כי אי אפשר שלא יעשה כל אחד מהם מצוה ממצות התורה, שעל ידה יזכה למדרגה ממדרגות עולם הבא, ואולם בפי רבוי המצות שיעשה, כן תגדל מדרגתו. וכבר אפשר שימצאו רבוי המצות או כללותם באישים מתחלפים, ויהיה כלל האישים ההם מושגח יותר מן האיש האחד, וזה כי הכלל ההוא ישוב במדרגת האיש האחד שימצאו בו רבוי המצות. וגדולה מזו אמרו רז״ל במקומות הרבה, שאפילו בעשיית פועל אחד שאינו מצוה, ואינו אזהרה, אם יכוין העושה בעשייתו לשם שמים ולכבוד השי״ת, או כבוד תורתו – יזכה בה לחיי עוה״ב. וכבר בארו רז״ל כלל הפעולות הטובות המביאות את האדם להשגת חיי עולם הבא, מזולת המצות המפורשות בתורה, אמרו: ״והלכת בדרכיו״ [דברים כח,ט] ־ מה הוא חנון – אף אתה היה חנון וכו׳ [רמב"ם הלכות דעות פ"א הלכות ה-ו). וכלל הדברים הוא: כי כל פעולה שיעשה העושה אותה לשם שמים – זוכה בה לחיי עולם הבא, ואף אם הפעל ההוא יחשוב בו שהוא רע. אמרו רז״ל: ״בכל דרכיך דעהו״ [משלי ג,ה] ־ ואפילו לדבר עבירה(ברכות סג,א), ואמרו עוד: גדולה עבירה לשמה ־ ממצוה שלא לשמה (נזיר כג,ב)(העיקרים מאמר ג פ׳ כח-כט).
ולע״ד נראה שלא נחלקו חכמי התורה בדבר זה, ואין שום אחד שיאמר שמי שלא קיים מצוה ממצות התורה, משום שלא הזדמנה לידו, או שנאנס בה ולא עשאה, יהיה נדון לעונש חמור של ירידת שאול, ולעומת זאת אין שום אחד מרז״ל שיאמר כי די לו לאדם לקיים מצוה אחת כתקנה, אף אם הוא מזלזל או מתרשל בקיום יתר המצות, בזה ינצל מדינה של גהינם.
אבל מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש הוא רק כדרשת הכתוב, ולא בעיקר הבעיא,
ומר אמר חדא, ומר אמר חדא ־ ולא פליגי. תדע זאת מדקדוק לשונם: ר״ל אמר: למי שמשייר חק אחד, ורבי יוחנן אמר: מי שלא למד אלא חק אחד. ומחלוקתם הוא בדרשת הכתוב, כי ריש לקיש דורש: ״לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה״ – למי שמשייר אפילו חק אחד, זאת אומרת שמוציא את עצמו מכלל חק זה, באומרו שפסוק זה לא אמרו משה, או שנאמר לזמנו ובטל ערכו, ודעה זו היא כפירה יסודית שמבטלת גם את מה שהוא מקיים, שכל האומר: פסוק זה לא אמרו משה, או שפסוק זה נאמר לזמנו ושעתו ־ עוקר יסוד התורה וקבלת עול מלכות שמים, והוא נמסר לשקול דעתו והרגשתו, היום יבטל פסוק זה, ולמחר יבטל פסוק אחד, היום יעשה מצוה זו להנאתו, ומחר יעשה עבירה אחרת להנאתו, ונמצא אדם שאין לו תורה ומצות ולא יראת שמים ואהבת המצות, אלא יהירות שוא ומשקל מוטעה, ועל זה אמרו רז״ל: אפילו אמר: כל התורה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב״ה אלא משה מפי עצמו אמרו, ואפילו אמר: כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק זה, מק״ו זה, מגז״ש זו, זהו ־ ״כי דבר ה׳ בזה״ [במדבר טו,לא](סנהדרין צט,א).
ורבי יוחנן אינו חולק בדבר זה, וכן אמר לו לריש לקיש: לא ניחא להו למריהו דאמרית הכי, לדרוש הכתוב לחובה, אלא דרוש אותו לזכות: לבלי חוק ־ למי שלא למד אלא חק אחד מן התורה נצול מדינה של גהינם, דוק ותשכח, שלא אמר רבי יוחנן: אפילו לא קיים, אלא אפילו לא למד, זאת אומרת, שלבד קיום המצוה, דרוש גם למודן, אלא שלמוד חק אחד מזכה את לומדו להוציאו מכלל עם הארץ, לפי שהתורה כולה היא שלשלת אחת שכל חוליותיה אחוזות וקשורות אחת בחברתה, ולמוד חק אחד על בוריו נותן ידיעה בהירה במאור התורה ומאיר את הנפש.
ומאמר ר״ח בן עקשיא מתפרש לדעתי כן: ״רצה הקב״ה לזכות את ישראל״ – בזכוך נפשי תמידי בלי הפסק, לכן הרבה להם תורה ומצות, כדי שיהיו מוקפים במצות מכל עבריהם: תפלין בזרועם וראשיהם, ציצית בבגדיהם, מזוזה בפתחיהם, וחיים במצות בכל צעדיהם, ובזה ישיגו השלמות הגמורה. כי אין שלמות מקצתית בחיי האדם, לא במספר ימי חייו, ולא במנין פעולותיהם, אלא כל מעשיהם וצעדיהם, מחשבותיהם ועלילותיהם, צריכים להיות שלמים בקדושתם המעשית והמחשבית, וכמאמר הכתוב: ״בכל דרכיך דעהו״, ודרשו רז״ל: ואפילו בדבר עבירה, כלומר שגם העבירה לא תהיה בדרך כפירה, אלא בדרך אונס והכרח.
וכן מה שאמרו: גדולה עבירה לשמה, הוא לכונה אחרת, לומר כי עבירה לשמה, כגון פקוח נפש בשבת, או מציל את חברו בנפשו של ההורג, או אפילו כמעשה יעל עם סיסרא, זו היא מצוה עצמה שהיא גדולה ממצוה שלא לשמה, זאת אומרת שלא במקומה ושעתה, ושלא בכונתו.
ומאמרם: ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא״, אינו יכול להתפרש שגם במצוה אחת קונים את שלמותם, אלא חלק השלמות, וזה לפי שהמשכת היהדות והכרזתו של הישראלי על יהדותו, היא פעולת גבורה נפלאה, נמשכת בכל ימי החיים, בקרבנות עצומים וכבירים, שהם נמשכים מאהבת היהדות ונעימות תורתה, ולמעלה מהכל: מהאמונה באלקי אמת והתקוה לתקון עולם במלכות שדי.
אמנם יש והאדם מזומן לחיי עולם הבא, וקונה עולמו במעשה אחד, אעפ״י שאינו מצוה ממצות התורה (עיין כתובות קג,ב. ע"ז י,ב ועוד) אבל אין זאת אלא במעשים כבירים שנעשים בהקרבה עצמית, ומעידים על עושיהם שרוח גבורה וקדושה כבירה התנוססה בהם. ויש רגעים כאלה בחיים שהאדם במעשיו מתרומם אל פסגת תעודתו, נשמתו נאחזת בשלהבת יה ונהנית מזיו השכינה, אבל בכל מעשה מצוה יחידי, איזה שיהיה, אין הוא מקנה אלא שלמות חלקית מקצתית, ולא שלמות גמורה ונפש זכה ומטוהרה, והלכה מפורשת היא זו: ״כל העושה מצוה אחת״ – יתירה על זכיותיו [קידושין לט,ב במשנה ובגמרא), וכן פירש הרמב״ם בפיה״מ, וכן דרשו מתניתין בירושלמי: עשה מצוה אתת מטיבין לו. איברא שרבי יוסי ב״ר בון מפרש מתניתין במי שיחד לו מצוה ולא עבר עליה מימיו, אבל מר עוקבן הוסיף ואמר: כגון כבוד אב ואם (ירושלמי קידושין פ"א ה"ט). מזה נלמוד שגם לר״י בר בון [וראה ב״קרבן העדה" וב"פני משה" שם[ אין מצוה אחת מספקת להקנות השלמות הנפשית, אלא במצות כבוד אב ואם שהיא מצוה כוללת מצות רבות, אבל מעשה מצוה אחת, אפילו אם יהיה נעשה כתקונו וטעמו, אינו מקנה שלמות נפשית גמורה אלא חלקית, והוא מתבטל במעשה העבירות, ואין מטיבין לו ומאריכין לו ימיו בעולם הזה, ולא נוחל את ארץ החיים לעולם הבא (ראה פיה"מ להרמב"ם קידושין סוף פ"א).
ולעצם חקירת מהרי׳׳א אומר אני לקע״ד, שאין כאן שאלה כלל, לפי שהמצות הן נחלקות, ענפים: א. מצות עשה שהזמן גרמא. ב. מצות שלא הזמן גרמא. ג. מצות צבוריות ולאומיות. ד. מצות קדושה. ה. מצות יראה ואהבה. ו. הכרת התעודה האנושית והלאומית.
מצות שהזמן גרמא הן חיותיות שכל אדם חייב לקיימם בקום ועשה, ואלה אף אם הן רבות, בכל זאת הן הכרחיות, שכשם שזמן חיי האדם מחובר מחלקים רבים, הרגעים מצטרפים לשעות, השעות לימים, הימים לשבועות, חדשים ושנים, וכל פעולות האדם נשלמות בזמן, וחיי האדם דורשים מזונות תמידיים ומגוונים, כן שלמות הנפש שבחיי אדם נשלמת על ידי פעולות ממושכות ומגונות, שמחולקות לזמנים, וכל רגע של בטלה אינו נמנה בכלל החיים, אלא הוא בכלל חיי הבל וריק, לכן נתנה התורה מצות ואזהרות קבועות בזמן, והן: תפלה, ק״ש, ציצית ותפילין, שבתות ומועדים בכל פרטי מצותיהן, כדי שיהיה כל זמננו בחיים מקודש לפעולות ומעשים של מצוה וקדושה, שבהם אנו זוכים לחיים, ומקדשים את חיינו ומעצבים את צורת נשמתנו. וכל מצוה שעבר זמנה היא בבחינת: ״מעות לא יוכל לתקון והחסרון לא יוכל להמנות״ [קהלת א,טו], וכמאמרם ז״ל: ״מעות לא יוכל לתקון״ – זה שבטל ק״ש של ערבית וק״ש של שחרית, או תפלה של ערבית ותפלה של שחרית, ״וחסרון לא יוכל להמנות״ – זה שנמנו חבריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם (ברכות כו,א).
ק״ש ותפלה – הן בנין אב לכל מצות שהזמן גרמא, ונמנו חבריו לדבר מצוה – זהו בנין לכל מצות שהשעה מחייבת אותם להמנות במלוי חובת השעה. במצות אלה אי אפשר לומר שהן מרובות, לפי שכל שעה ושעה קובעת לה מצות מיוחדות שצריכות לשעתן, ואין פעולות זמן אחד מספיקה לזמן השני, אלא שפעולות זמן אחד משפיעות לזמן שבינתים, כשם שמזונות האדם צריכים לשעתם ומזינים אותו בין סעודה לסעודה, במזונותיהם המגוונים והמרובים באיכותם וכמותם.
בכלל מצות שהזמן גרמא נכללות מצות שאינן באות מזמן לזמן, אלא שהן מחויבות תמיד בלי הפסק, והן: מצות האמונה, היראה ואהבת אלקים ואדם, כבוד אב ואם וחכמי ישראל, שופטיו וזקניו, קדושת המחשבה והמעשה, ותלמוד תורה, שנאמר בה: ״והגית בו יומם ולילה״ [יהושע א,ח].
מצות אלה מסתמלות במעשים של פרישות ופעולות מעשיות שמתקימים כפעם בפעם, אבל מצות אלה שמשכנן הוא בלב, הן הן דפיקות החיים הנשמתיים שלנו, שאינן פוסקות אף רגע, וכל הפורש מהן הרי הוא כפורש מן החיים עצמן.
ב. מצות שאין הזמן גרמא. כלומר שאינן קבועות בזמן, ואינן תמידות, לפי שהן אינן סבתיות אלא מסובבות, ולפיכך אינן חיוביות אלא מקריות, שלא צותה התורה לאכול בשר כדי לשחוט ולבדוק הטרפות כהלכה, או לכסות דם העוף והחיה בעפר, ולא לאכול על הדם. וכן לא חייבה התורה לקנות שדה וכרם כדי לבנות בית ולעשות מעקה, או לעובדו ולקיים בעבודתו ותבואתו מצות התלויות בעבודת האדמה ותבואתה: מתנות כהונה ומתנות עניים. ולא חייבה התורה לגרש את אשתו כדי לקיים מצות: ״וכתב לה ספר כריתות״ [דברים כד,א], ולא לחטוא לנדור נדר או לנדוב, להשבע שבועת בטוי או שבועת הפקדון והעדות, כדי להביא קרבנות כפרה ונדבה למקדש, ולא להטמא למתים או להיות מצורע כדי להביא קרבנות טהרה.
מצות אלה והדומים להן הן מסובבות מהופעות וצרכי החיים שאנו נתקלים בהם יום יום, כפי צרכי קיומנו ותנאי חיינו, ובכל אלה נתנה התורה הדרכות ואזהרות ישרות להיישיר את חיינו ולהסיר כל המכשולים ואבני נגף שאנו נתקלים בהם בהכרח. אמנם למרות האזהרות והתראות העונשים, ולמרות ההדרכות הישרות ויעודי השכר, אנו נפתים בחטא, כי: ״אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״ [קהלת ז,כ].
וכל מעשה עבירה פוגם שלמות האדם, אבל חטא זה לא הולידה אותו התורה במצותיה, אלא החטא הוא מוכרח בטבע, והתורה באה ללמדנו דעת ולהסיר מעל דרכנו מכשול עון בכל אותן העבירות שאדם דש בעקביו.
הענף השלישי במצות התורה, הוא זה הכולל מצות הצבור והלאום ושהן מוטלות על העומדים בראש ההנהגה המשפטית והמדינית, ובהן יש כאלה שנאמרו לשעתן דוקא, כגון כבוש הארץ(לדעת הרמב"ן שהיא מצוה מיוחדת), הקמת המשכן וכל כליו, פרשת המלואים, צנצנת המן, חלוקת הארץ, בנין בית הבחירה, מחיית עמלק.
ויש שהן מתקיימות בפעם בפעם לעת הצורך: להקים מלך, למנות שופטים ושוטרים,
וכל פרשת הלכות המלחמה. ויש שקבועות בזמן, כגון: הקרבת תמידין ומוספין, הדלקת המנורה, הקטרת הקטורת, ודשון המזבח, תורת המשפטים, הכרזת היובל, וקריאת דרור, וקרבנות העלם דבר, דין עיר הנדחת ועגלה ערופה, וכל הדומה להן.
וכל אלה אינן מוטלות על היחיד, אלא להשתתף בקיומם של המוסדים האלה ולהכנע למשמעתם, אבל מעשה המצות מוטלות על הצבור כולו מבחינה לאומית, בשבתם על אדמתם.
וגם בחלק זה של המצות, הדבר מוכן שהן הכרחיות לקיום הלאום והצלחתו הלאומית בגופו, רוחו ונפשו.