פרק א'/ קדושים תהיו
יסוד כל בנין, וראש כל מנין תורת המצות, היא המצוה הכללית שנשנית בתורה פעמים רבות במאמר קצר ומלא ענין, לאמר: ״קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלקיכם״ ]ויקרא יט,ב], ״והתקדישתם והייתם קדושים כי אני ה׳ אלקיכם״ ]שם כ,ז].
קדושה זו היא פרישות מזוהמא וטומאה גופנית, פנימית וחצונית, כגון זוללות, שכרות וזימה, ואהבת בצע, פרישות מחשבית מכל מחשבת און ומרמה, מכל אמונה טפלה וכוזבת, ולעומת זאת התרוממות של קדושה במחשבה, דבור ומעשה, ודבקות והתדמות לאלקי מרום קדוש ישראל.
וכן מבארים רז״ל ואומרים: ״קדושים תהיו״ – בכל מיני קדושות, ״כי קדוש אני ה׳ אלקיכם״ ־ שהוא קדוש בכל מני קדושות, שכל מעשיו בקדושה: דבורו בקדושה, דרכו בקדושה, הלוכו בקדושה, חשיפת זרועו בקדושה, מראהו בקדושה (תנחומא קדושים ד).
אבל אין הקדושה שורה במקום טומאה ולא במקום שכולו חול, לכן הזהירה התורה לפרוש מטומאה במאכלות אסורות ואמרה: ״ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, כי אני ה׳ אלקיכם והתקדישתם והייתם קדושים…להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל״(ויקרא יא,מג־מז). פרישות מטומאה מתוך הבדלה מחשבית עליונה זו, היא התקדשות עצמית שעושה את האדם ואת העם קדוש בהויתו העצמית.
פרישות זו מתעלה יותר ואוסרת אכילת טרפות: ״ואנשי קדש תהיון לי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" [שמות כב,ל]. כי פרישות מאכילת דבר טמא, היא מצות קדושה אנושית הראויה לכל אדם באשר הוא אדם, אבל ישראל מצווים בקדושה עליונה יותר, להמנע מאכילת טרפות, וכן אמרו רז״ל: ר׳ ישמעאל אומר: כשאתם קדושים ־ אתם לי. איסי בן יהודה אומר: כשהקב״ה מחדש מצוה לישראל ־ מוסיף להם קדושה (מכילתא שמות כב,ל).
מכאן נובע יסוד כל מצות מאכלות אסורות: חלב, ודם, ובשר וחלב, שיסודם הוא הבדלה מטומאה כדי להכשיר את עצמנו לקדושה, ובנין אב לכולם הוא מאמר התורה: ״אני ה' אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים, והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה…ולא תשקצו את נפשותיכם…והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה׳ ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״ (ויקרא כ,כד-כו).
רז״ל מוסיפים ואומרים כי לא רק הפרישות מטומאה פנימית, אלא צריך להוסיף גם פרישות גופנית חצונית, ודרשו: ״והתקדישתם והייתם קדושים״, ״והתקדישתם" – אלו מים ראשונים, ״והייתם קדושים״ ־ אלו מים אחרונים, ״כי קדוש״ ־ זה שמן, ״אני ה׳ אלקיכם״- זו ברכה (ברכות נג,ב).
זאת אומרת שאין פרישות מטומאה ואסור מספיקה לעשות את האדם כלי מחזיק קדושה וברכה, אבל צריכה פרישות של קדושה ורוממות גם במותר לך: וכי תגש אל שולחנך, אל תגש כזולל וסובא בידים מסואבות, וכי תגמור את סעודתך, אל תפרד משולחנך בידים מזוהמות, וריח נודף של יין משכר, ומאכלי תאוה משמינים ומביאים לידי בעיטה, אבל בגשתך אל שולחנך: תטהר את ידיך מטומאת החלוניות, וכי תגמור סעודתך- שוב טהר את ידיך מזוהמת המאכלים, וקדש עצמך בשמן ערב, כדי שתהיה ראוי לברך את אלקים קדושים ולהתברך בקדושתו.
בכלל פרישות קדושה זו, היא גם פרישות מאסורי עריות, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה – אתה מוצא קדושה, וכל הגודר עצמו מן הערוה ־ נקרא קדוש (ויקרא רבה כד,ו). ואף בזה מוסיפים רבותינו ואומרים: קדש עצמך אף במותר לך – מכאן סיג לעריות (יבמות כ,א). ולא רק פרישות של מעשה המביא לידי טומאה, אלא גם פרישות של דברי טומאה, וכן דרשו רז״ל ואמרו: ״והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר״ [דברים כג,טו] ־ ערות דבור, רבי שמואל בר נחמן אמר: זה נבול פה [ראה: ירושלמי תרומות פ"א ה"ד, ויקרא רבה שם ז], וכן פרישות מדברים המביאים לידי זמה, כגון: ״לא ילבש גבר שמלת אשה״ [דברים כב,ה] ומחזיר גרושתו משנשאת לאחר, ובכלל זה הוא כל פרשת אונס ומפתה ומוציא שם רע, יפת תואר במלחמה, נערה המאורסה וכל דיניה, ופרשת יבמה וכל פרטיה, שכולן הן גדר ערוה, ולמעלה מן הכל זו פרישות מחשבית, שנאמר: ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם״ (במדבר טו,לט-מ), ודרשו רז״ל: ״ולא תתורו אחרי לבבכם״ – זו אפיקורסות, ״ואחרי עיניכם״ ־ זו זנות, ״אשר אתם זונים אחריהם״ ־ זו ע״ז(ספרי שלח [וברכות יב,ב]).
פרישות מע״ז זו היא הרחקת כל אלקות מחשבית אחרת, פרישות מכל עבודות פלחניות לע״ז, וסמלי ע״ז, פסלים וסמלים של ע״ז אשרות ומזבחות. פרישות מכל מחשבות דמיוניות, הזיות שוא ואמונות טפלות, כגון נחוש וכשוף ועוננות, או כל חקוי של עבודה פולחנית אלילית, שנאמר: ״ובחקותיהם לא תלכו״ [ויקרא יח,ג]. בכלל זה נכלל גם אזהרות הקפת הראש והזקן, ״לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה״ (דברים יד,א).
פרישות קדושה זו היא מקיפה בכל דרכי החיים, וכל אדם מישראל מצווה בהן, וכלל גדול אמרו רז״ל: ״לא תתורו אחרי לבבכם״ ־ אל יהי לבך אלילים (ספרי זוטא), כי גם השתעבדות למאוייו היא בכלל עבודה זרה. אבל בכל זאת יש דרגות של קדושה שהן תלויות במקום ובזמן ובמעמד.
במקום כיצד ? מחנה של קדושה ־ ״ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך (דברים כג,טו), ארץ הקדושה ומצות קדושה המיוחדות לה: בנין בית הבחירה, קדושת העזרות והמזבחות, וכלי הקדש, וקדש הקדשים, קדושת הקרבנות ומנחות הצבור והיחיד, קדשים קלים, וקדשי קדשים – קדושת הגוף וקדושת דמים.
קדושת הזמנים: ראשי חדשים, מועדי קדש, שבתות קדש, ושבת שבתון ־ הוא יום הכפורים.
קדושת המעמדות: מצות כהונה ולויה, קדושת השופטים נשיאי האומה ומלכיה, וקדושת תלמידי חכמים, וכמאמרם ז״ל: ת״ח שנמצא רבב על בגדיו חייב מיתה (שבת קי"ד,א). וכל המקודש מחברו, מרובה מחברו במצות פרישה מיוחדות לו, ומרבה גם מצות פרישות מקדושה למי שאין הקדושה הולמתו, לפי מעמדו הצבוריות ולפי המקום שהוא עומד בו, כגון: אסורי כניסה למקדש, וזר שעבד במקדש או מעלה קדשים בחוץ, ובכלל זה משתמש בבגדי כהונה וכתר מלכות.
פרישות קדושה לפי מדרגותיה מביאה את שומרי מצותה למדת הקדש הרצויה והמעולה, ולהיפך ־ העדר קדושה היא עבירה שנענשים עליה בדיני אדם ובדיני שמים, משום שכל עבירה היא בגדר של חלול השם, שאין לה כפרה, וכל הפורש מעבירה משום קבלת עול שמים, הרי זה מקדש את ה׳, ומתקדש הוא עצמו בדבורו, במעשיו, ובמחשבתו בקדושת יוצר האדם. קדושים תהיו ופרושים תהיו – זהו כלל גדול בתורה, ״כי קדוש אני" – כשם שאני פורש, כך אתם תהיו פרושים(ספרא), אבל פרושים תהיו – ולא נזירים, פרושים מדבר עבירה ומשכרות וזוללות, אבל לא נזירים לגמרי מהחיים עצמם ותענוגיהם בגבולי המותר, וכן אמרו רז״ל: לא דייך מה שאסרה לך התורה, אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים ? (ירושלמי נדרים פ"ט ה"א), והיושב בתענית נקרא חוטא, והמצער עצמו מן היין גם הוא נקרא חוטא (נדרים י,א), כי לא לפרישות מן החיים, ולא לצער עצמנו ולענות נפשנו בסיגופים כונה התורה באזהרותיה, אלא בפרישות של מצוה המביאה לידי קדושה, פרושים תהיו מאהבת הפרישות, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים(ספרא), אבל לא פרושים של צביעות, ולא פרושים לשם הנאה, ולא פרישות של יהירות, כי פרושים אלה אינם אהובים ורצויים, אלא הם מבלי עולם (עיין סוטה כב,ב ותוס׳ ד"ה "פרוש").
מבחינה זאת נקראו שלומי אמוני ישראל הנאמנים לתורה והמסורה בשם הנכבד ־ ״פרושים״, זאת אומרת שהם מקיימים כל דברי התורה והמסורה, שכללם הוא קדושים תהיו, פרושים תהיו. הצדוקים שנוח להם שעה של קורת רוח הפקרית מכל חיי עוה״ז ועוה״ב, מונין אותנו ואומרים: מסורת היא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעולם הזה, ובעולם הבא אין להם כלום (אדר"נ פ"ה משנה ב), אבל אנו אומרים להם: כל מי שאינו פורש מעבירה, הרי הוא מחלל את עצמו ואת עמו, ומחלל שם שמים, שנאמר: ״ולא תחללו את שם קדשי״ [ויקרא כב,לב], וכל הפורש מן העבירה – מקבל עליו עול מלכות שמים, ומקבל שכר, כי הפרישות מביאה לידי קדושה (סוטה פ"ט מ"ט). התוי״ט פירש שפרישות הנאמר במשנתנו היא פרישות להתקדש, אפילו מהצריך לגופו, כגון נזירות מיין ותעניות וסגופים, דומה למאמרם: קדש עצמך במותר לך [יבמות כ,א. סנהדרין נג,ב]. ולדעתי נראה שכל מצות לא תעשה שבתורה הן פרישות המביאה לידי קדושה. מקדש את עצמו, ומקדש שם שמים, ואין לך הנאה גדולה מזו, ואין לך שכר גדול מזה – בעולם הזה ובעולם הבא.
חביבין ישראל שסבבם הקב״ה במצות: תפילין בזרעותיהן, וציצית בבגדיהם, ומזוזות לפתחיהן, ועליהם אמר דוד: ״שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך" [תהלים קיט,קסד], ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ, וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתישבה דעתו. לאחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר: ״למנצח על השמינית״ [שם יב] – על מילה שנתנה בשמיני (מנחות מג,ב), משל למלך בשר ודם שאמר לאשתו: הוי מתוקנת בכל תכשיט כדי שתהא רצויה לי, כך אמר הקב״ה: הוו מצויינין לי בכל מיני תכשיטי מצות, כדי שתהיו רצויין לי (ילקוט שמעוני תהלים ו רמ"ז תרל"ג).
וחביבין ישראל שהבדילם הקב״ה מכל העמים, שנאמר: ״ואבדיל אתכם מן העמים״ [ויקרא כ,כ] ־ אמר ר' לוי: כל מעשיהם של ישראל מובדלים מאוה״ע ־ בחרישתם ובזריעתם וכו׳, במנינם וחשבונם, שיהיו אוה״ע מונים לחמה וישראל ללבנה (ילקו"ש סוף פרשת קדושים). הא למדת שכל המצות כולן פונות אל נקודה אחת, שממנה הן יוצאות ואליה הן שבות, וכולן נכללות במאמר קצר זה: ״קדושים תהיו, כי קדוש אני ה׳ אלקיכם״.
תורת ישראל אינה מיוחדת באמונות ודעות, ובצורות עבודה ופולחן, ולא בתורת משפטים שלה, ובצורת חיי המשפחה והלאום, ולא בתורה חברותית לבד, אבל היא תורה מקיפה על כל צורות החיים וגוניהם, ואומרת לעמה: קדושים תהיו בגופכם, פרושים מזוהמא, וטהורים בקדושה, טהורים וקדושים תהיו במלבושיכם, תפילין בזרועכם ובראשכם, וציצית במלבושיכם שאתם מתעטפים, וכסותכם שאתם מתכסים בה.
קדושים תהיו בבתיכם, וקדוש יהיה ביתכם במזונות, וגם כשאתם יושבים בחדרי חדרים, ובשכבך על מטתך, וגם כשתהיו ערומים בבית המרחץ ־ לא תהיו ערומים מקדושה עילאית ואלקית המקדשת את האדם ומתקדשת בו.
ובצאתנו בדרך לפעולותינו ההכרחיות, להפרות את האדמה ולהוציא לנו את צרכינו ממנו, גם פעולותינו אלה לא תהיינה רק לשם הספקת מאוויינו הבהמיים, אבל תהיה בהם מזיגה של קדושה המקדשת העבודה ותוצאותיה, ומושכת חוט של אצילות ממלכתית הנותנת כבוד והדר, קדושה ותהלה לעושיה. וכמה השכילו רז״ל לבאר זה בנוסח ברכת המצות לאמר: ״אשר קדשנו במצותיו וצונו״. כי היסוד העיקרי והמגמה הכללית של כל המצות ־ לקדש את האדם בהויתו, ברמ״ח אבריו ושס״ה גידיו, ולקדש את כל מעשיו בחיים בקדושה אלקית, המעלה את האדם באישו ואת כל העם בכללו למדרגה העליונה ביותר של שלמות האדם בחייו: ״ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה׳ אלקיך כאשר דבר״ (דברים כו,יט). ומזה נמשכת כפעולה חוזרת – קדוש שם שמים ברבים, כאמור: ״והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו״ (ישעיה כט,כג).
פרישות של קדושה מכל דבר עבירה, ודבקות של קדושה במעשים קדושים המקדשים את עושיהם, הם נכללים במאמר קצר וכולל של: ״קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלקיכם״. בקדושה זו משתי בחינותיה זוכה האדם לשלמותו הנפשית ודבקות ההשגחה האלקית, ולזה כוונו רז״ל במאמרם: ״ישלח עזרך מקדש״ – מקדושת מעשים שבך, ״ומציון יסעדך״ [תהלים כ,ג ] – מציון מעשים שבך(תנחומא קדושים ט). קדושת מעשים ופרישות של קדושה בכל מעשינו, עושים את האדם קדושים, טהורים וצרופים מכל שמץ פגם וכתם טומאה ופסול, ומציינים את עושיהם לטובה בקדושתם המעשית.
כשם שיש דרגות בפרישות של קדושה, כך יש מעלות במעשיה של קדושה, כי לא הרי ימות החול, בימות השבת ומועד שמצוה לקדשם, והם נקראים ימי מקראי־קדש, בהיותם ימי עצרת לה׳ בלמודים תורניים וקרבנות מוסף מיוחדים להם, ולא הרי כל אדם מישראל, כהרי הכהנים שמרובים במצות קדושה, ומצווים אנו לקדשם ולהקדיש למענם מפרי תבואתנו ועמלנו, ולא הרי ארצות הנכר כארץ הקדש שמרובה במצותיה וקדושתה, קדוש ממנה מקדש, הקדש, וקדש הקדשים, במצות ראיון, וקרבנות חגיגה ואכילת קדשים, מנורת המאור, ושלחן הפנים וכדומה. מעולה מכולם הם תלמידי חכמים, שהם מייצגים בדמותם את תורת ישראל בטהרתה וקדושתה, ומצוים לקדש עצמם ומעשיהם, ולהיותם הוגים בתורה ומוכתרים בכתר תורה.
