פרק א'/ הכרת התעודה והשלמתה
היסוד השישי לתורת המצות הוא: הכרת התעודה האנושית והשלמתה בחיים כדי לזכות אחריה לחיי נצח בעולם הנצח. הכרת העצמיות וידיעתו של האדם את עצמו, הוא יסוד גדול להבדילו לטובה מכל היצורים, ועל ידי זה לרוממו בדעותיו. ומעשיו שתהיינה כולן תרומיות ומעולות להעלות את עושיהן בעיני עצמו ובעיני כל האדם, וכן אמר בן עזאי: ״זה ספר תולדות אדם״ [בראשית ה,א] ־ הוא כלל גדול בתורה (ב"ר כד), אבל השתלמות זו אינה מושגת ליחיד במעשיו הבודדים והיחידים, כי האדם אינו יחידי בעולמו, אבל הוא חלק אורגאני מנוף האנושיות כולה וחלק מעולה של כל הבריאה כולה.
כשם שהאדם מורכב מרמ״ח אברים ושס״ה גידים שבהרכבם המלא והאורגני נקרא אדם, כך האנושיות כולה או יותר נכון ההויה העולמית כולה היא גוף אחד מורכב מתאים מרובים מחוברים אחד אל השני, וכולם יחד נקראים עולם הגדול, או האדם הגדול, וממנו מתענפים עולמות קטנים לסוגיהם ומיניהם, ודמויות אדם קטנות בבחינת זעירת אנפין של האדם הגדול, בצורות קבוציות לאומיות שבטיות ומשפחתיות ובדמותו של האדם היחידי, שתעודתו של האדם היחידי בעולמו אינה נשלמת אלא בהיותו בתוך הכלל פועל בתוכם ונפעל מהם, ואדם הפורש מהכלל הוא אבר מדולדל שהוא יונק חיותו בצורה קלושה מאד מכל הגוף, אבל הוא אינו נותן כלום משלו לאותו הגוף שנבדל ממנו, לכן כדי להביא את האדם ואת האנושיות כולה לידי השתלמותה, גזרה חכמתו הנפלאה של יוצר האדם להטביע בטבע מציאותו, הקבוץ הלאומי לשבטיו ומשפחותיו, ובחר בעם ישראל להיותו לעם וצוהו במצוה כללית: ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ [שמות יט,ו], ״והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים״ [ירמיה יא,ד].
הכרת התעודה האנושית בכלל והתעודה הישראלית ביחוד, מחייבת מעשים מתאימים להשלמת התעודה בכל פנות שאדם פונה ובכל צעדים שהוא צועד, כי הכל בא בחשבון לפני יוצר האדם ובוחר בעמו, כל הגדול מחברו מוכשר יותר מחברו להשלים תעודתו במעשיו האישיים ולמודיו והדרכותיו לכל הקטנים ממנו. כל רגעי חיינו וכל צעדינו בהם, ביושבנו בחדרי חדרים או בהיותנו בשוק החיים, צריכים להיות מתאימים ומשלימים תעודה עליונה זו, לא מורידים את עושיהם לדרגה נמוכה של בעל חי נחש ארסי מרעיל וממית, ושרץ טמא ומזוהם, אלא משלים את האדם בסולם השלמות אל פסגת תעודתו, השלמת נפשו ושכלו, קדושת חייו ומחשבותיו, התורמות דבקות אלקית והנצחת נשמתו ונשמת העם כולו בחיי הנצח העולמים, ונצחיות נפשית רוממה וקדושה בהדבקה בנצח ישראל.
הכרת תעודת האדם והלאום היא חוט השני שכל גופי תורה נדרשים בה, והיא מתיחדת במעשים סמליים המקימים את גוף הלאום ונשמתו, מכאן נובעת פרשת המלכות, קדושת הכהונה למשמרותיה ומעמדיה, בנין בתי מקדש ובתי כנסת, בתי מדרש ובתי משפט, תלמוד תורה בצבור וביחיד, מאב לבניו ומרב לתלמידיו, וקדוש שם שמים ושם ישראל ברבים בהקרבת הגוף והנפש, וכן נאמר: ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״ [ויקרא כב,לב].
ששה ענפי התורה אלה, שכל אחד מהם הוא עמוד התורה, וכולם אחוזים וקשורים איש ברעהו בקשר אמיץ ומהודק שאין בו הפרדה כל שהיא, הם הכללים הכוללים את כל התורה בכל פרטי מצותיה ומשלימים את האדם ואת העם שלמות גמורה ומוחלטת, ונותנים לו חיי נצח בקדושה עלאית ונעימות אין סופית. אין כל המצות מוטלות על כל איש מישראל, אבל כל איש מישראל מצוה לעשות את כל מעשיו בדרך השלמות והקדושה, וזו היא תכליתה של תורת ישראל בכל פרטי מצותיה.
מכלל דברינו יוצא כי התורה בתרי״ג מצותיה אין בה תוספת מצוה, אלא כל מצוה ממצותיה מוסיפה שלמות ומעלה לעושיה, וכל עבירה פוגמת שלמות זו, ואם אמנם אין כל המצות יכולות להתקיים על ידי איש אחד, ואין אדם יחידי חייב ויכול לקיים את כולם, אין זה חסרון בחלקו של האיש ההוא, ולא יהיה העדר קיום מצוה זו פוגמת שלמותו, ואם יש אנשים חשוכים שרואים ברוב המצות עול כבד על צוארם ומחנק לשרירות לבם, אין זה אלא מפני חשכת שכלם וטומאת מחשבתם, אבל התורה כונה להישיר את האדם היחידי ותקון השלום העולמי לרוב בני אדם, ומאד מאד נעמו דברי הרמב״ם ז״ל שהתורה כולה היא מחוברת מחקים ומשפטים צדיקים, כלומר שוים בשווי המזג, שאין בה לא חסרון ולא תוספת, וזה שהם עבודות אין טרח בהם ולא תוספת בעבודת המתבודד בהרים וכו׳ ולא חסרון שיביא אל זוללות וזמה, ולזה נאמר בה: ״תורת ה׳ תמימה משיבת נפש״ [תהלים יט,ח ], אבל מי שיחשוב שטרחה גדול וקשה, ושבה צער גדול, כל זה טעות בהתבוננות, ואין להקיש קלות התורה וקושיה לפי תאות כל רע פחות בעל מדות מגונות, ואמנם תבחן לפי השלם מבני אדם, אשר כונת זאת התורה שיהיו בני אדם כלם כמו האיש ההוא, זאת התורה לבד היא אשר נקראת תורה אלקית (מו"ן ח"ב פ׳ לט), וכן אומר נעים זמירות ישראל במזמוריו: ״שמרה נפשי עדותיך ואהבם מאד, שמרתי פקודיך ועדותיך כי כל דרכי נגדך״ (תהלים קי"ט קס״ז־ח).
