פרק א'/ האהבה והשנאה
האהבה והשנאה הם גורמים עיקריים להביא קללה או ברכה בחיינו. השנאה נובעת מתוך אנוכיות עורת, מביטה בצרות עין במה שיש לו שלא יחסר ממנו כלום, ובחמדה ותאבון לקנינם וסגולותיהם של אחרים.
האנוכיות מולידה נקימה ונטירה על כל פגיעה בכבודו המדומה, ודורשת עבדותם של אחרים לאישיותו הוא, האנוכיות גורמת לשנאת הבריות ומאוס בחברתם, והיא ממלאה את נפשו כעס וחמה מחשבות און ועמל, מרירות החיים וקללתם, וכמאמר הכתוב באיוב: ״כי לאויל יהרג כעש ופותה תמית קנאה״ [איוב ה,ב]. ועל אנוכיות מזיקה ומשחיתה זו אמרו רז״ל: רבי יהושע אומר: עין הרע, ויצר הרע, ושנאת הבריות ־ מוציאין את האדם מן העולם (אבות פ"ב מי"ג, ועיין בפירוש "מדרש שמואל" בשם החסיד רבינו יונה ורמב"ם). וכנגדם צותה התורה ואמרה: ״ולא תחמוד… ולא תתאוה בית רעך… וכל אשר לרעך״ (דברים ה,יז). ״לא תשנא את אחיך בלבבך… לא תקום ולא תטור את בני עמך״ (ויקרא י"ט,יז־יח), ורז״ל מבארים ואומרים: כשם שהקב״ה מגלגל ומעביר ואינו משמר קנאה ונקמה בלבו על ישראל, בכל מקומות מושבותיהם, כך ־ ״לא תשנא את אחיך בלבבך", ״לא תקום ולא תטור את בני עמך" – הסר מעליך עין רעה בשל אחרים, הסר מעליך יצר הרע המסיתך לרדוף בצע, לשמור נקם, לנטור חימה, הגורמים להיותך מלא כעס ותמרורים, ואז תסור ממך שנאת הבריות, ותבוא לידי הכרה של תעוב השנאה ובקשת האהבה, ״לא תשנא את אחיך בלבבך״ – אין זה מדבר בשנאת נפש המבקש רעת חברו, אלא גם זה שלא מדבר עם חברו ולא הקדים לו שלום מחמת איבה, גם הוא נקרא שונא את חברו ופסול לדונו (ילקו"ש). לא תשנא את אחיך ולא תקום ולא תטור ! הא כיצד ? השנאה טבועה בהויתנו ובתכונותינו ! ואיך ביכלתנו להתגבר עליה ולאהוב את כל הפוגע בנו לרעה ? ככה ישאלו האנוכיים שאין להם בעולמם אלא ארבע אמותיהם, ועל זה משיבים רז״ל בלעג שנון ואומרים: היך עבידא ? הוא מקטע קופד ומחת סכינא לידוי, תחזור ותמחי לידיה ? (ירושלמי נדרים פ"ט ה׳), אדם החותך בשר בידו הימנית על ידו השמאלית, ופגעה הסכין בבשרו, הישיב לחתוך גם ידו הימנית כדי להתנקם בה ?
יחס היחיד אל הכלל דומה לאותו היחס של האברים החלקיים אל הארגון הגופי בכללו, מציאות האינדבידואלית של היחיד אינה בודדה ויחידה, אבל היא חלק אורגאני של ההויה כולה, ולא רק מפני שאין היחיד מתקיים ויכול לספק צרכיו החיוניים אלא בחברת האנושיות כולה, כמאמר הפילוסוף: האדם הוא מדיני בטבעו. אלא שמציאות היחיד היא בטלה ומבוטלת אם אינה מצטרפת אל הכל, שואבת ממנה הטוב והנשגב ונותנת את מנתה היא בכל, גם באותה שעה שנדמה לנו שאנו עוסקים בספוק צרכינו העצמיים, הננו משתתפים עם הכל, לפי שקיומנו האישי הוא חלק מצטרף אל הכל ובצרוף הפרטים מתהוה הכלל, ואם אין חלק אין כלל.
בחיינו האישים הננו פועלים ונפעלים, ובהכרח הננו מתנגשים פוגעים ונפגעים עם הטוב ועם הרע, חוקים קבועים בהויה וחוקים קבועים במדת השתמשותנו בה. אם השתמשנו בגבולי המותר ־ הרי טוב לנו וטוב לאחרים, ואם עברנו את הגבול אפילו בחוט השערה, הרי אנו נפגעים לרעה, אין הרע שולט בנו אלא אם אנו מתקרבים אליו ומסיתים אותו להרע, הסכין שבידינו שהיא בעצם כלי משחית, אם השתמשנו בזהירות לחתוך את הבשר, להכשיר את מזוננו, הרי הוא פועל טוב, ואם דחפנו אותו יותר מדאי, הרי הוא מתהפך לרע ופוצע את ידינו. ואם פגענו ברעה והרעונו לעצמנו באי זהירות ובפשיעה, הנוסיף חטא על פשע לחבול בזדון בגוף חברנו שהוא חלק אורגני של הויתנו האנושית הלאומית או המשפחתית ? או אם נפגענו מהרעה, הנוסיף אנו בעצמנו להיות רעים לנקום ולנטור, לחבול ולהזיק ולשנוא ?
והם הם הדברים המחוכמים שנתן יואב בפי האשה התקועית לאמר: ״ולשפחתך שני בנים וינצו שניהם… והנה קמה וגו׳ ויאמרו: תני את מכה אחיו… וכבו את גחלתי אשר נשארה לבלתי שים לאישי שם ושארית על פני האדמה״ (שמואל ב,יד,ו-ז).
המציאות האנושית היא כולה גוף אורגני אחד, שהיא מורכבת מאורגנים נראים כבודדים משפחתיים ולאומיים, כל פגם באחד מחוליותיה הכי קטנות, גורם שתוק והשמדת האורגן המשפחתי והלאומי, ופוגם גם את הצורה הכללית של ארגון הגופי בכללו, מבחינה זו מצוה התורה ואומרת: ״לא תשנא את אחיך בלבבך …לא תקום ולא תטור את בני עמך״. תורת ישראל אינה מסתפקת באזהרה שלילית של ״לא תשנא״ ו״לא תקום״, אבל היא מצרפת אליה תוך כדי דבור אזהרה חיובית בקום ועשה: ״ואהבת לרעך כמוך אני ה׳״ [ויקרא יט,יח]. אהבת הבריות אינה אהבת גומלים, ולא אהבת הזולת, אלא התאחדות האוהב עם הנאהב, וכן אומר מהרי״א: זה שאמרה התורה: ״ואהבת לרעך כמוך", כלומר כמו שאהבתך את עצמך אין זולתיות, כך אהבתך את חברך לא תחשוב שהיא דבר זולתך, שהוא גדר האהבה הגמורה שיתאחד האוהב עם האהוב, ולזה תמצא כי אהב״ה בגימטריא אח״ד, כי אין האהוב זולת עצמו כלל (עיקרים פרק מ"ד מה).
מצות אהבת הבריות נעוצה במצות ״ואהבת את ה' אלקיך״ [דברים ו,ה]. האנוכיות העורת שהיא גורמת שנאה, עושה את האדם לרשע גמור, אדם מישראל שרוצה ברעתו של חברו – זהו רשע גמור (ילקוט שמעוני פ' קדושים רמז תרי"ג), ולעומת זאת האחדותיות היא מקור הטובה והברכה, מתוך שאנו מכירים ביחידו של עולם שמאמתת מציאותו ואחודו המוחלט נמצא הכל מתאחד באחדותו, ואנו באים לידי הכרה, שרק בהתאחדותנו עם הכל אנו מקנים זכות קיום לעצמינו, ומשלימים את צורתנו בתור חלק מחובר אל עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות באהבת האלקים, ונאהב את עצמנו ונאהב את כל הנברא בצלם ודמות, ולכן נאמר: ״ואהבת לרעך כמוך אני ה׳״, מבחינה זו אמר הלל הזקן: דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך – פרושא היא ,זיל גמור (שבת לא,א), ור״ע אומר: ״ואהבת לרעך כמוך״ – זה כלל גדול בתורה, שלא תאמר: הואיל ונתבזיתי ־ יתבזה חברי עמי, הואיל ונתקללתי ־ יתקלל חברי עמי, א״ר תנחומא: אם עשית כן, דע למי אתה מבזה, ״בדמות אלקים עשה אותו״ [בראשית ה,א](בראשית רבה כד,ח).
בספרא ובב״ר(שם) נאמר: בן עזאי אומר: ״זה ספר תולדות אדם״ ]שם] כלל גדול מזה.
ולע״ד נראה ששני התנאים אינם חולקים בעיקר כלל זה, אלא שר״ע מדבר על המסובב, שהיא פעולת האהבה, ואומר שהיא כלל גדול בהיותה הסבה להשתלמות האדם בכל דרכיו, ובן עזאי מדבר על סבת האהבה, שהיא ההכרה בספר תולדות האדם, כלומר שהאדם בכללו היא תולדה אחת, בדמות אלקים עשה אותו, ובמציאותו החלקית והכללית נשלמת צורתה הכללית של ההויה העולמית.
מצות אהבת הרע מחייבת אותנו לאהוב את האדם בגופו ונפשו, ובגופנו ונפשנו, בהקרבת גופנו ונפשנו, וכן הורה רבא לשואליו ואמר: לקטלוך ולא תקטול, מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי(פסחים כה,ב, יומא פב,ב) ועוד יותר מזה אמרו: סיעת בני אדם המהלכים בדרך ואמרו להם: תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו, ואם לאו נהרוג את כולכם, אפילו כולם נהרגים לא ימסרו נפש אחד מישראל, יחדו להם אחד, כגון שבע בן בכרי, ימסרו אותו להם, ואל יהרגו, אמר ר״ל: והוא שיהיה חייב מיתה כשבע בן בכרי, ורבי יוחנן אמר: אפילו שאינו חייב מיתה, ועוד אמרו: עולא בר קושב תבעתיה מלכותא וערק ללוד לגבירים, ואקיף מלכותא מדינתא, אמרו להו: אין לית אתונני הבון ליה לן, אנן מחרבין מדינתא, סלק גביה ריב״ל ופייסיה ויהיבה לן, והוה אליהו רגיל דמתגלי עליה, ולא איתגלי ליה, וצם כמה צומין עד איתגלי עלוי ואמ״ל: ולמסורות אני יגליה ? אמר ליה ולא משנה עשיתי ? אמ״ל: וזו משנת חסידים היא ? (ירושלמי תרומות פ"ח), וכן פסק הרמב״ם: אם אמרו להם עכו״ם: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג את כולכם, יהרגו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו: תנו לנו פלוני ונהרגנו, או נהרוג כולכם, אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי, יתנו אותו להם, ואין עושין כן לכתחילה (הלכות יסודי התורה פ"ה). הא למדת עד היכן מגיעה מדת האהבה בתורת ישראל, לכל בני בריתה, עד כדי מסירת נפש להצלת נפש חברו, שאינו חייב מיתת בית דין, וגם בזה מדת חסידות אומרת: הצל נפש חברך כנפשך אתה, אפילו אם זה יגרום לידי מיתת שניהם. מרן ה״כסף משנה״ (שם) תמה על הרמב״ם שפסק כריש לקיש ולא כרבי יוחנן בנגוד לכלל המקובל: לפסוק הלכה כרבי יוחנן במחלוקתו עם ר״ל. ועוד הקשה בשם הרמ״ך, שלפי סברת רבא בנמוק דין זה – ״מאי דחזית דדמא דידך סומק טפי״, יוצא שבזמן ששניהם נהרגים, שאין בו טעם מאי חזית, מותר למסור חברו להריגה, אעפ״י שאינו חייב מיתה, שמוטב שיהרג נפש אחת ולא שתים, ומרן הכ״מ תירץ דקבלה היתה בידם דבשפיכות דמים יהרג ואל יעבור, אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך, אבל אין ה״נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור, ופסק כר״ל משום דהוי ספק נפשות להחמיר, דלא ימסרוהו בידי עכו״ם, ועוד דמתניתא מסייעא ליה. ו״הנודע ביהודה״ (במהד״ת יו"ד סי׳ ע"ד) תירץ בדעת הרמב״ם דאזיל לשיטתו (בה׳ מלכים פ׳׳ג ה"ה) דמורד במלכות אין צריך לדונו בבי״ד, וסו׳ דגמ׳(מגילה יד,ב) אזלא כותיה, ולכן פסק שאם נתחייב מיתה כשבע בן בכרי שהיה מורד במלכות, ויחדו אותו, מוסרים אותו בידם, ואם אינו חייב מיתה כשבע בן בכרי, יהרגו ואל ימסרוהו בידם לרוע. ודבריו נכונים מאד לע״ד.
מצות אהבת הבריות שקולה בדינה לאהבת ה׳, שנאמר בה: ״ובכל נפשך" [דברים ו,ה [' ובארו רז״ל: אפילו אם הוא נוטל את נפשך (ברכות ס), וכמו שנצטוינו לחרף נפשנו כדי למות, כדי שלא לגרום במעשינו מיתת חברנו, כן נצטוינו להרעיב את נפשנו מפני הצלת נפש חברנו ממות, אפילו כשהיא באה לו שלא בגרם מעשינו, וכן אמרו רז״ל: שנים שהיו מהלכים בדרך, וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב, דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד במיתתו של חברו, עד שבא רבי עקיבא ולימד ־ ״וחי אחיך עמך" [ויקרא כה,לו) ־ חייך קודמים לשל חברך (ב"מ סב,א).
שני מאמרים אלה, הנראים כסותרים, מלמדים תחומי האהבה בגבולותיה, אהבתנו את כל אדם מישראל מחייבת אותנו לחרף את נפשנו, ולא לחיות בהיותנו מתבוססים בדם חברנו, על ידי פעולות הגורמות או מקרבות מיתתו. אבל במקרה שמיתת חברנו תביא סבות שאין אנו גורמים להן, חובתנו לעזרתו תגיע עד גבול: ״וחי אחיך עמך״, ואהבת העצמיות קודמת לאהבת הזולתיות: ״חייך קודמין לחיי חברך״.
אהבת רעים שהיא בעיקרה אהבת האדם, אינה מבדלת בין צדיקים ורשעים, כולם נמדדים במדה אחת, והאהבה מחויבת בהם, תדע לך שגם על הרשע שנדון למיתת בית דין אנו מצוים באהבתו, וכדרשת רז״ל: ״ואהבת לרעך כמוך" – ברור לו מיתה יפה (פסחים עה. כתובות לז, סנהדרין מה). מיתת בית דין אינה באה מתוך שנאת האדם החוטא, אלא מתוך כונה של: ״ובערת הרע מקרבך״ (דברים כב,כד), השמדת הרע החוטא ומחטיא את הרבים, וכמאמרה המחוכם של ברוריה אשת רבי מאיר: ״יתמו חטאים״ ־ ולא חוטאים (ברכות י,א).
מתוך צער מהול ברחמים על הנפש החוטאת אנו מקיימים בו מצות מיתת בית דין, אבל יחד עם זה הננו מצוים לשתף מדת האהבה בדין לברור לו מיתה יפה (סנהדרין מה).
בגדר אהבת הנפש נכללת אהבת כבוד חברים, וכן השיב רבי אליעזר הגדול לתלמידיו על שאלתם ממנו: למדנו אורחות חיים ונזכה בהם לעולם הבא, אמר להם: הזהרו בכבוד חבריכם (ברכות כח,ב), וכן אמרו: יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהי נוח לכעוס (אבות ב,יב), ורבי אלעזר בן שמוע אמר: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חבריך ־ כמורא רבך, ומורא רבך ־ כמורא שמים(שם ד,טו).
הכבוד היא הצורה הנפשית שאדם מקנה לעצמו בידיעותיו, מחשבותיו ופעולותיו, שעל ידם נשקפת נפשו הפנימית, ובהם מוצא לעצמו קורת רוח והנאה בחייו, וקונה לו עמדה של כבוד בחיי הצבור ובחיי האנושיות כולה, לכן נקראת הנפש בשפת התורה והנביאים בשם ״כבוד״ (ראה פ׳ הראב"ע בראשית מט,ו), לפי שכבודו של האדם הוא נפשו, הוא קנינו הנפשי שאינו נפרד ממנו, ואיננו עלול להאבד או להפסיד צורתו. כבודו של האדם מתגלה יותר בתלמידיו שהם יורשי צורתו ודמותו הרוחנית של רבם, והם מעידים על כבודו.
אהבת הכבוד הטבועה בנפשו של האדם מעידה על תעודתו בחיים: להתרומם אל מדרגה ראויה לכבוד והדר, והיא מעוררת בנו החפץ והתשוקה לעשות את עצמנו אישיות מכובדת בידיעותיה האמתיות ובפעולותיה ותכונותיה המכובדות בעיני כל. הברכה היותר טובה שבחיים שנתן אלקים לאדם היא שאיפת הכבוד, ואפשרות מלאה של התאחדות והתעצמות עם הכבוד, וכן אומר דוד במזמוריו: ״ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו״ (תהלים ח,ו), האדם המאושר והשלם באותה המדה שהוא מתרומם ממדרגת כבודו הנפשי, כן הוא מוסיף להביט בחסרונותיו ובמעלות חברו, ומתוך כך הוא מכבד את הבריות: ואיזהו מכובד ? המכבד את הבריות (אבות ד, א), וכן אמרו במוסרי הפלוסופים: חסיד אחד היה מכבד כל הבריות, ושאלוהו על זה, ואמר: שהיה עושה כן לפי שלא היה רואה איש שאין לו יתרונות עליו (מדרש שמואל שם בשם הרי״א). האדם המכובד במעלותיו, חביב הוא בעיני עצמו, ונעימים לו החיים בכל פגעיהם, בגלל הכבוד הנפשי שהן מנחילים לו, אוהב את הבריות ומחבבן, וירא מפני פגיעת כבודם, באותה המדה שהוא ירא את אלקי הכבוד, וכמאמרם של רז״ל: יהי כבוד חברך ־ כמורא רבך, ומורא רבך – כמורא שמים.
האדם המכובד איננו פוגע בכבוד חברו, לפי שפגיעה זו היא קלון עצמו, ולעומת זאת אינו נפגע בזלזול חברו בכבודו, בהיותו יודע שכבודו הנפשי הדבק בו לא יופחת ולא יגרע בזלזולי חברו, ולזה כוונו רז״ל במאמרם: יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך, לפי שבאמת הוא כבודך לכבד את מי שראוי לכבוד, ויראת הכבוד והכרה זו גוררת אחריה התכונה המעולה שלא תהי נוח לכעוס.
אהבת הבריות מחייבת אותנו להעלים עין מגנות חברנו (עיין נדה יז,א), ומזהירה שלא להתכבד על חשבון חברנו, או לפרסם קלונו ולהלבין פניו ברבים, וכשם שהוזהרנו להגן על נפש זולתנו בנפשנו אנו, כן הוזהרנו גם על כבודו, וכן אמרו רז״ל: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים (ברכות מג,ב).
מצות אהבת חברים דורשת מאתנו להנעים את חיי חברנו בגופנו וממוננו אנו, לתת לו עזרתנו הגופנית והממונית בצורה נאותה ומכובדה, ומי שאין לו ואינו רוצה להתפרנס, אומרים לו: הבא משכון וטול, כדי שתזוח דעתו עליו, ונותנים לשום הלואה, וחוזרים ונותנים לו לשום מתנה, נותנים לו ספוק צרכיו בעין יפה ויד נדיבה, כל מחסורו אשר יחסר לו, אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, ואמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין (כתובות סז,ב).
כשם שאנו מצווים לאהוב את חבירנו בגופו ונפשו, כך אנו מצווים על אהבת ממונו וקניניו, וכן אמרו רז״ל: יהי ממון חברך חביב עליך כשלך (אבות פ"ב, יד), ומדת הדין של תורת ישראל אומרת: אבידתו ואבידת אביו או רבו, ואין צריך לומר חבירו, שלו קודמת, ״אפס כי לא יהיה בך אביון״ [דברים טו,ד], שלך קודמת לשל כל אדם, אבל תורת המוסר מוסיפה ואומרת: כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך(ב"מ לג,א), וכן נפסקה הלכה: ויש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין, ולא לדקדק ולומר: שלי קודם, אם לא בהפסד מוכח, ואם תמיד מדקדק ־ פורק ממנו עול גמילות חסדים, וסוף שיצטרך לבריות (חו"מ סימן רמ״ד סעיף א), וכן אנו מצוים לותר על כבודנו כדי לשמור מאבדון והפסד ממון חברנו: וההולך בדרך הטוב והישר, ועושה לפנים משורת הדין ־ מחזיר האבידה בכל מקום, אעפ״י שאינה לפי כבודו, או משיב לו מכיסו דמי אבידתו (עיין חו"מ סי׳ רס"ג סעיף ג).
מצות אהבה זו בכל ענפיה שנאמרה בעיקרה בצורה לאומית ביחס לבני העם הישראלי, דכתיב: ״לא תקום ולא תטור את בני עמך״ [ויקרא יט,יח] וסמוך ליה ״ואהבת לרעך כמוך״, נשנתה גם ביחס לגרי הצדק הנכנסים בברית היהדות, וכן נאמר: ״כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה׳ אלקיכם״(ויקרא יט,לד). וגדולה אהבת הגר שיחדה לו מצוה נוספת לאהבה אותו כאהבתנו את בני עמנו שהם אחינו לגזע, ונצטוינו לאהוב את הגר כאהבתנו את ה׳, שבשניהם נאמר: ״ואהבת את ה' אלקיך״, ״ואהבתם את הגר״ [דברים י,יט](ספרא שם וספר המצות להרמב"ם מצות עשה ר"ז).
מצות אהבה זו כוללת במדה יותר מצומצמה אמנם את כל האדם הנברא בצלם, צא ולמד ממ״ש רז״ל: עיר שיש בה גויים וישראל, מעמידים גבאי גויים וגבאי ישראל, וגובין משל גויים ומשל ישראל, ומפרנסים עניי גויים ועניי ישראל, ומבקרים חולי גויים וחולי ישראל, וקוברין מתי גויים ומתי ישראל, ומנחמין אבלי גויים ואבלי ישראל, ומכבסין כלי גויים וכלי ישראל ־ מפני דרכי שלום (עיין בבלי גיטין סא ותוספתא שם פ"ג וירושלמי שם פ"ה ה"ט ובטו"ז יור"ד סי' קנ"א סק"ט ובש"ך שם ס"ק י"ט סי׳ רנ"א ס"ב ב׳ ושל"ה ס״ק ח).
דרכי שלום אלה הם חובה דתית על כל אדם מישראל, ונובעת מחותמה של תורת ישראל, וכמאמרם ז״ל (עיין גיטין נט,ב): כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום היא, דכתיב: ״דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" [משלי ג,יז ]. חובתנו לפרנס את עניי גויים אינה רק למנוע איבה ושנאה, כדין יהודית מילדת ארמאית בשכר (עיין ע"ז כו,א), אבל זו היא חובה תורנית לבקש שלום ולרדוף שלום לכל אדם, ולעשות פעולות אהבה ורחמים המקרבים את כל אלה, ואפילו השונאים אל מדת השלום העולמי שהוא תעודתו ושאיפתו של עם ישראל לקרוא לשלום, כדכתיב: ״כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום״ [דברים כ,י[, וגם אויבינו בשעת מלחמתם הכירו בסגולות השלום והחסד שהצטיינו בהם ישראל מאז ומעולם, ואמרו: ״הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל מלכי חסד הם״(מלכים א,כ,לא), ואם גם בשעת מלחמה נצטוינו לקרוא לשלום, והתנהגנו בחסד, על אחת כמה וכמה בשעת שלום חובתנו לקרוא לשלום, וללכת בדרכי שלום ואהבה עם כל אדם הנברא בצלם. יוצא מכלל זה הם הבריות המושחתות והמזיקות במציאותן לחברה במעשיהם המכוערים ביותר, ומשמשים דוגמא רעה, או שהורסים חיי החברה וכדומה, או שהן עומדות אתנו במלחמה גלויה, על אלה אמרו רז״ל: כשר שבגויים הרוג [מסכת סופרים פט״ו](עיין ע"א כו,ב תד״ה ולא מורידין).
העובדות הוכיחו שהתנהגותנו בחסד ושלום בשעת מלחמה נהפכה לנו לרועץ, ואלה אשר נשארו בחיים בחסד מלכי ישראל, נשארו להם ולעמנו לאויבים, והשיבו נקם תחת גמולם הטוב, ועליהם אמרו: כשר שבגויים הרוג – בשעת מלחמה, שאם לא תהרגנו יהרגך הוא, ומדת הדין זו נוהגת בכל אדם, ולכן הותר דמו של גנב הבא במחתרת, מדין: הבא להרגך השכם להורגו (סנהדרין עב), בכלל זה הם אלה החשודים בגזל, כגון רועי בהמה דקה, וכן גוים שהם גוזלים ושודדים, ועליהם אמרו [עבודה זרה כו,א־ב]: העכו״ם, והרועים בהמה דקה, לא מעלין ולא מורידין. הגוים שבמאמר זה הם אלה החשודים על הגזל ועל שפיכות דמים, תדע שגויים ורועי בהמה דקה נאמרו בדבור אחד, וסמיכותם מורה לנו שמניעת עזרתנו להצילם ממיתה, היא משום שגוזלים את הרבים, בין אם יהיו גוים או ישראליים, ואלה אינם ראויים לאהבה וחמלה, לפי שאהבה למציאותם היא אהבת הרע, והחמלה עליהם היא אכזריות לכל אלה שעלולים להפגע על ידי רשעתם, ויותר מזה הם: המינין והמסורות והמומרים להכעיס, שמורידין ולא מעלין(שם). אנשים אלה הם קוץ ממאיר, ומציאות מושתתה ומרעילה בחברת האדם, ומציאותם בחיים גוררת אחריה הפקרות, ומביאה אנדרולמוסיא בעולם, ועל אנשים כאלה נאמר: ״ובערת הרע מקרבך״(דברים יט,יט), ״למען לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם״ [שם כ,יח], ואלה ראויים לשנאה באשר הם סמל הרע, ובשנאתנו את הרע והמתועב נשנא את מציאותם של נושא הרע והתועבה, אבל אהבת האדם באשר הוא אדם, אינה מבדלת בין עם לעם, וכולם הם בגדר מצות האהבה, וכן אמרו רז״ל: והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות(אבות א,טו) וכלל גדול למדונו רז״ל: ושנאת הבריות כיצד ? שלא יכוין אדם לומר: אהוב את החכמים ושנוא את התלמידים, אהוב את התלמידים ושנוא את עמי הארץ, אלא אהוב את כולם, ושנוא את האפיקורסין והמסיתים והמדיחים, וכן המסורות, וכן דוד אמר: "משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט …לאויבים היו לי״ [תהלים קלט,כא-כב] הלא הוא אומר: ״ואהבת לרעך כמוך אני ה׳״ ואם עושה מעשה עמך ־ אתה אוהבו, ואם לאו – אי אתה אוהבו (אבות דר"נ ס"פ ט"ז), ועוד אמר: הוי אוהב את הבריות ומכבדן, העבר רצונך מפני רצון חברך (מסכת "דרך ארץ זוטא" פרק א).
מרגלא בפומיה דאביי: לעולם יהא אדם ערום ביראה, מענה רך משיב חימה, ומרבה שלום עם אחיו ועם כל אדם, ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהיה אהוב למעלה ונחמד למטה, ומקובל על הבריות, ואמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק (ברכות יז,א), ושלום ואהבה הם דבר אחד, שאם אין אהבה אין שלום.
אהבת הבריות שהצטונו עליה מפי התורה, דורשת מאתנו החיים לעלות ולהעלות אל פסגת הגובה של השתלמות מדעית ומוסרית שבגללה נהיה ראויים להיות אהובים לשמים ולבריות, ואוהבים מלכות שמים וחברת האדם, וכן התורה מצוה ואומרת: ״הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא״(ויקרא יט,יז).
אם נראה כך דבר מגונה, ובגללו באת לידי שנאת חברך, התגבר לראות את חסרונותיך ולהפוך שנאת חברך לאהבה אותך: איזהו גבור ? העושה שונאו אוהבו(אבות דרבי נתן כג), אם ראית דבר ערוה בחברך, והותר לך ומצוה עליך לשנאותו, שנאמר: ״יראת ה׳ שנאת רע״ [משלי ח,יג], אל תהיה שנאתך זו סיבה להתרחקותך ממנו בלבך, ״לא תשנא את אחיך בלבבך״ אבל ״הוכח תוכיח את עמיתך״, בין באותם הדברים שפגע בך, או באותם הפעולות שהתגנה בפניך, הוכח תוכיחנו למען ״לא תשא עליו חטא״. השנאה שבתוכחה מביאה לידי אהבה, שנאמר: ״הוכח לחכם ויאהבך״ [משלי ט,ח], וכל אהבה שאין עמה תוכחה ־ אינה אהבה, וכל שלום שאין עמו תוכחה ־ אינו שלום (ב"ר פ׳ נד).
התכלית העליונה והאחרונה של האהבה, היא לקרב את הבריות אל דעת אלקים ותורתו, והיא מביאה להצלחת היחיד והכלל, להשראת שלום אמת בין הנגודים הפנימיים שבנפשנו אנו, ובין הנגודים שבין אדם לחברו. האהבה השכלית והנפשית מאחדת את הכל בקרבנו, מעלה אותנו אל מרומי המצפה, ומציגה לפנינו העולם כולו באחדותו ההרמונית ובטוביותו המוחלטת שכולו שלום ואהבה.
אהבה זו שתחלתה נובעת מאהבתנו את ה׳ יחידו של עולם, היא מלוה אותנו בכל דרכינו ובכל צעדינו, ואומרת: אהוב את האמת ואת השלום, ״האמת והשלום אהבו״ [זכריה ח,יט]. אהוב את המשפט ואת הצדק, אהוב את התורה, אהוב את הארץ, אהוב את עצמך ואת עמך, אהוב את האדם ואת הבריות כולן, אהוב את המלאכה (אבות א,י) בכל ענפיה וסעיפיה המרובים והמגוונים, ושנא את הרבנות המבדלת בין אחים וגורמת לבטלה ושעמום, וכל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה (ספרי עקב מ"א). ואהבה זו שהיא מאחדת אותנו עם הכל, ומתעצמת בהויתנו העצמית, מטהרת את הלב, מרוממת את הנפש, מישבת את הדעת, ומנעימה את החיים, ״מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים״ [שיר השירים ז,ז], והיא ממתיקה ומחבבת גם את היסורים שבחיים, וזו היא מדרגתם של השלמים, שבאהבתם את הכל נעשים אהובים לכל, עושים מאהבה ושמחים ביסורין ומקבלים אותם באהבה, ועליהם נאמר: ״ואוהביו כצאת השמש בגבורתו״ [שופטים ה,לא].
פרק ב'/ דרך הישרה
מציאותנו בחיים היא שוא, אם לא נבחר לעצמנו דרך ישרה והתנהגות טובה שתוביל אותנו אל ההצלחה והשלמות, בכל צעד שבחיינו עומדים אנו על פרשת דרכים ושואלים את עצמנו לאמר: מאין ולאן ? מה היא נקודת המוצא שממנה אנו יוצאים לדרך, ואיזו היא הנקודה הסופית שאליה אנו פונים ושואפים להגיע אליה, בשאלה זו נאמרו שלש שיטות: א. כת בעלי הנאה המאטריאליסטים אומרים: הדרך הישרה שיבחור לו האדם היא זו: הנותנת הרגשות ותחושות של נעימות לעצמנו ולאחרים, פעולותינו וצעדינו בחיים צריכים להיות מכוונים להרבות לעצמנו ולאחרים עודף של תענוגים ותפנוקים, זו היא תורת האדם ותורת החיים, וממנה מסתעפת כל תורת המשפט והמדינה, כי באין משפט ולא מדינה, ובאין חוקים חברותיים ומדיניים, אין שלום ואין נחת, וממילא אין תענוגים ולא נעימות, אבל החיים יהיו מלאים פגעים ומכאובים של שלטון האדם באדם להרע לו ולאחרים, התורה והמוסר לדעתם אינם תכלית לעצמם, אבל הם אמצעים להנעמת החיים העולמיים.
שיטה זו היא מופרכת מיסודה באשר כי היא מעמידה תמיד את האדם לפני חפוש דרכים חדשים, לפי שנויי השקפה על מהות העונג והנעימות, נקודת מפנה זו שהיא מוצגת לפנינו בשלל צבעים של תענוגים דמיוניים, מעוורת את העינים מראות נכוחה, ומובילה אל דרכי המות (משלי טז,כה), ורז״ל הוסיפו ואמרו: האלקים התקין שני דרכים, לצדיקים אחד, ולרשעים אחד, מי שאין לו עינים – הולך בדרך רשעים ונתקל ואין לו עמידה, אבל הצדיקים שמהלכים בתומם, הם זוכים ובניהם אחריהם, שנאמר: ״מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו״ [משלי כ,ז]. בכל עודף תענוגים כרוך עודף של נגעים, וגורמת עוות משפט ושפיכות דמים.
השיטה השנית אומרת: דרך הישרה אינה צריכה למוד, אבל היא טבועה וקבועה במעמקי נפשנו. ההכרה המצפונית הקבועה בנפש מדריכה את האדם בדרך טובה וישרה, ויועצת ומלמדת לאהוב הטוב ולעשות טוב, ומתוך הכרה מצפונית זו שמח ועליז בפעולותיו הטובות והישרות, או שמרגיש חרדה ועצבון, בושה ומוסר כליות, על הפעולות הלא טובות, התנהגות בלתי נכונה וישרה שבני אדם נתקלים בה בשוגג או במזיד (עיין בספר העיקרים מאמר ג׳ ס"ו. "תורת המדות" להרברט ספנסר בתרגומו של א׳ שמרלר ד' מ"ב). דעה זו יש לה סמך בדברי רבותינו ז״ל שאמרו: ידע איניש בנפשיה אי צדיק הוא או רשע הוא (ברכות סא,ב). לפי הנחה זו הדרך הטובה והישרה שבחיים היא המשמעת לקול מצפון הנפשי, והדרך הרעה היא בהפך, התכחשיות לקול פנימי זה המכוין דרכיו וצעדיו, על פי הוראות מצפונו יודע בעצמו שהוא צדיק, שהוא הולך ומתנהג בדרך טובה, ולהיפך המתנכר וממרה את מצפונו מרגיש בעצמו שהוא רשע.
דעה זו אעפ״י שהיא נכונה בעיקרה, אין בה כדי להתוות דרך ישרה בחיים, ההכרה המצפונית בטבעה מיסרת ומוכיחה, מעירה ומלמדת להיות טוב ולעשות טוב, כל זמן שהיא נשמרת בטהרתה ובזהרה, אבל יש והמצפון נחנק ונכבה לגמרי, מפני כח אחר אינסטיקטיבי שהוא מתפתח ומתגבר באדם, וכח זה מוליכו בדרך לא טובה, מטהר לפניו את השרץ, או שמסיתו ואומר לו: כל אשר בכחך לעשות עשה כי אין דין וחשבון, אין משפט בארץ, לית דין ולית דיין, וכל דאלים גבר, ומצדיק בזה את כל פעולותיו, או שמדבר אל לבו ואומר: אחטא ואשוב, וכיון שחטא קשה לו לפרוש, כי עבירה גוררת עבירה.
זאת ועוד, ההכרה המצפונית שבאדם היא כח כשרוני ככל כחות הנפש, הדורש פתוח ועבוד למען ידע להבחין בין טוב לרע, כשם שהאדם יוצר הוא עצמו, צורתו האישית והשכלתו המדעית, כן הוא יוצר גם מצפונו, גדולה היא השפעת החנוך המשפחתי והלאומי, וגדולה השפעת החברה והסביבה, וגדולה היא עוד יותר השפעת התרבות שממנה שואבים השקפתנו על החיים, על תעודתנו בחיים יוצרים וזנים ההרגשה המצפונית באיכותה.
הונאה עצמית תהיה לומר לעצמנו: נשמע לקול מצפונינו, ונדע לבטח את דרכנו בחיים. הכרת המצפון, או האינטואיציה כמו שקוראים לה הפלוסופים האחרונים; נקראת בפי רבותינו ״יצר הטוב״, והם אומרים: שני יצרים יש לו לאדם, רשעים יצר הרע שופטן, צדיקים יצר הטוב שופטן, בינונים זה וזה שופטן. בצדו של יצד הטוב שהוא מתריע ומפתח כחות הנפש, נוצר גם יצר הרע, לפתח ולקיים קיומו הגופני של האדם, שני יצרים אלה עומדים בהתנגשות תמידית, הגברתו של האחד – היא הכרעתו של השני, ובמדה זו האדם מתנהל בחייו בדרך טובה או רעה, הרשעים הם אלה שהכריעו את עצמם לחובה, מנהיגם ומנהלם הוא יצרם הרע, רשעים יצר הרע שופטן שנאמר: ״נאם פשע לרשע בקרב לבי״ [תהלים לו,ב]. וצדיקים שהכריעו את עצמם לזכות, זככו את מצפונם וטהרו את מחשבותם, הם מונהגים ומנוהלים על פי מצפונם הטוב והטהור: צדיקים יצר הטוב שופטן, שנאמר: ״ולבי חלל בקרבי״ [שם קט,כב]. אבל הבינונים זה וזה שופטן, שנאמר: ״כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו״ [שם לא](ברכות סא,ב).
מושג השופט כולל שתי הוראות: א. שפוט המעשים אחרי העשותם, וקביעת הערכתם ועונשם, במובן זה נאמר: ״שופטים ושוטרים תתן לך וכו׳ ושפטו את העם משפט צדק״ (דברים טז,יח).
ב. מנהיג וכובש דרך סלולה לפני העם. במובן זה נקראו השופטים שמאחרי יהושע עד מלוכת שאול.
שתי הוראות אלה מאוחדות במשמעותן, לפי שהמשפט שאחרי המעשה נותן הכוון והאזהרה קודם המעשים, בבחינת: ״וכל העם ישמעו וייראו״ [דברים יז,יג], אימת העונש היא מדריכה לפרוש ממעשה המביא לידי הענשה, ורז״ל במאמרם זה כוונו לשני המובנים: רשעים יצר הרע שופטן, זאת אומרת מנהיגם לעשות רשע ומצדיק את מעשיהם, וצדיקים יצר טוב שופטן, מוכיחם ומיסרם על מכשול חטא ועון, מזהירם ומנהיגם ללכת בדרך צדיקים (עיין בפירוש "עץ יוסף" ב״עין יעקב" שם).
כל אדם מעיקר יצירתו עומד במצב אדם בינוני ונתון בין שני יצריו, שני קולות מתנגדים נשמעים לו מקרב לבו, שני כחות אלה מעירים הרצון, החשק והאהבה לפעול ולחיות, כל זמן שהאדם עומד במצב בינוני בחינוכו, בתרבותו ובהשכלתו נשפט משני יצריו, נוטה יותר אל הטוב, אבל נמשך בכונה או שלא בכונה גם אל הרע, ורק הצדיקים שהכריעו את עצמם לצדקה ומשפט – מנוהלים ע״י יצרם או מצפונם הטוב, ועדיין השאלה עומדת לאמר: איזו היא דרך ישרה שיבחור לו האדם לצרף את מצפונו, להגביר את יצרו הטוב, ולהגיע למדתם של צדיקים שמצפונם הטוב, יצרם הטוב, שופטם על פעולתם שעברו ומכוין את דרכיהם לעתיד ללכת בדרך טובים ?
כת השלישית אומרת: לא הנאת החיים ותענוגיו, ולא תורת המדינה והחברה, ולא הכרת המצפון יכולים לסמן את דרך הישרה שבחיים, דעת האדם ומצפונו קצרה מהבחין בין טוב לרע, ויש שהוא מעות הדרך הישרה ועושה רע לטוב, שעל אנשים כאלה צעק הנביא בעזוז רוחו ואמר: ״הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים״ (ישעיה ה,כ-כא). החכמים הנבונים בעיניהם שאומרים תורת האדם חרותה בלבנו ומאירה את עינינו, אלה הם היותר מסוכנים להשחית בעשיתם רע לטוב, וחושך לאור. לא זו היא איפוא הדרך שיבור לו האדם, אבל הדרך הישרה היא: זו שנתנה אלקי עולם לבני אדם על ידי נביאיו הנאמנים, זאת אומרת: ללכת בדרכי התורה והמסורת הנבואית, דעה זו היא נכונה בהחלט אלא שצריכה באור ופירוש.
תורת אלקים חיים, שנשמעה על ידי נביאיו הנאמנים, נותנת דרך ישרה וברורה לכל שומעי לקחה, להצלחתם השלמה והמלאה בחיים העולמיים ולנצחיותם בעולם הנשמות, אבל התורה כשהיא לעצמה מבלי הצטרפותה, ברורה ולבונה על ידי הערת השכל ההגיון והבינה, אינה מובילה אל הדרך הישרה, וכן אומר הנביא: ״כי ישרים דרכי ה׳ וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם״ (הושע יד,י), רז״ל אומרים: למיימינים בה ־ סמא דחיי, למשמאילים בה ־ סמא דמותא (שבת פ"א).
גדול הוא המכשול הבא מהבנת התורה שלא כדרכה, וגלוי פנים שלא כהלכה, מחטאו של עם הארץ שלא למד ולא שנה, וכן אומר רבנו בחיי: החכמה שמנהיגים אותה על דרכה, תהיה רפואה לכל מדוה, וכשנוטים בה מנתיבתה תהיה מדוה כולל שאין לה רפואה ולא ארוכה, ועל כן נמשלה התורה לאש, כמ״ש: ״הלא כה דברי כאש״ [ירמיה כג,כט], מפני שמאירה העינים באורה כמו שנאמר: ״כי באש ה' נשפט״ [ישעיה סו,טז] (חובת הלבבות שער ה פרק ה). זאת ועוד, התורה הכתובה והמסורה בכל רחבה, הרי היא מוגבלת במצותיה ואזהרותיה, בתרי״ג מצות סיגיהם וגדריהם, אבל שאלות החיים שאנו נתקלים בהם בכל צעד, דבור ומחשבה שבחיים, הן מרובות מאד עד אין מספר, ונתנו ללב מבין ללמוד דבר מדבר, להקיש דבר אל דבר, ולמצוא פתרון צודק, ודרך ישרה לכל דרכינו בחיים, בחיינו האישיים המשפחתיים והלאומיים, בחיינו האנושיים החברותיים והמדיניים, ובחיי האדם החברותי עם כל הבריאה וההויה העולמית, ויפה מאד אמר החסיד: העבודה שהיא מן התורה, כמבוא אל העבודה אשר היא מן השכל, והיא כגרגיר הזרע, והתורה לה כעבודה לאדמה וחרישתה ונקיתה והעזר שהוא מן האלקים כמטר, ומה שהיא ממציאה ומצמחת מה שיתקיים בלבבות מעבודת האלקים לשמו (חובת הלבבות שער ג פרק ג).
התורה איפוא בכללה ובפרטיה היא המביאה, והיא המצפן שנותן הכוון לדרך המובילה אל השלום העולמי וההצלחה הסופית, התורה היא מחנכת במצותיה המעשיות בתכונות טובות ומועילות, מרוממות את הרוח והנפש במצותיה המוסריות. מאחדת את כל החברה במשפטיה הישרים, ומקרבת באהבה את האדם אל האלקים, וכל אלה הן נקודות המפנה, והאדם בבחירתו בשכלו והכרת משפטו, צריך לברור לו גשר ישר ובריא שבו יעבור בימי חייו הקצרים במדת ימיהם, והארוכים בפעולותיהם ועלילותיהם, לטוב לו ולכל האנושיות כולה. בהתאם לזה התפללו חכמינו ז״ל ואמרו: יהי רצון מלפניך ה׳ אלוהינו שתעמידנו בקרן אורה, ואל תעמידנו בקרן חשכה, ואל ידווה לבנו, ואל יחשכו עינינו (ברכות יז,א).
התורה היא קרן אורה, כיוון בהיר ומזהיר למבינים אותה לעומקה ומציצים אל מאורה הפנימי, היא מאירת עינים ומשמחת לב: ״פקודי ה׳ ישרים משמחי לב מצות ה׳ ברה מאירת עינים״ [תהלים יט,ט], אבל למשמאילים בה, או שאינם חודרים אל נשמתה הפנימית, נעשית להם קרן חשכה מדוה לב ומחשכת עינים. ותורת אלקים אמת היא קרן אורה, נקודת המוצא שלאורה שמים לדרך פעמינו, והיא נקודה הסופית, המטרה התכליתית ונקודת המדינה שאליה אנו פונים להגיע אל סוף תעודתנו. אבל בין שתי נקודות אלה מתפצלים דרכים עקלקלות ומעמידות את האדם לפני פרשת דרכים, ואומרים לו: ברור לך הדרך הישרה, הגשר המקשר את שתי הנקודות האלה. והאדם עומד כנגדם ושואל לעצמו: איזו היא דרך הישרה שיבור לו האדם ?
שאלה זו נותן רבנו בחיי בפי הנפש השואלת מפי השכל ואומרת לו: באר לי המקומות שאשתמש בהם במשובח ובמגונה במדות, אשר בהשתמשי בהם ישבחוני עליהם, ויודו שמושי בהם, והשכל משיב ואומר: מדותיך רבות ומתנגדות, והם השמחה והאבל, המורא והתקוה, הגבורה והמורך, הבושת והעזות, הכעס והרצון, הרחמים והאכזריות, הגאוה והענוה, אהבה ושנאה, נדיבות וכילות, עצלה וחריצות. תכונות אלה בהתנגדותן הן טובות בהשתמש בהם האדם במקומם ושעתם לטובה קימת, ושתיהן הן רעות כשמשתמשים בהם שלא במקומם ושעתם הראוי, וההערה התוריית בצרופה אל הערת השכל מורות לאדם את דרך הבחירה בכל אחת מתכונותיו (אלו הם תוכן דבריו בחובת הלבבות שער ג פרק י), וכן הוא אומר: והמשכיל מי ששוקל מעשיו קודם עשיתם במשקל הזה, ויבחן אותם במחשבתו הטובה וכח הכרתו יבחר הטוב ויעזוב אולתו, כמ״ש דוד המלך ע״ה: ״חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" [תהלים קיט,נט] (שם פרק ד).
והרמב״ם ז״ל אומר בפתרון שאלה זו: צריך לאדם שישעבד כחות נפשו כולם, לפי הדעת מה שהקדמנו, וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת והיא: השגות הש״י כפי יכולת האדם לדעת אותה, וזה אשר בקש ממנו יתברך שנכוין אליו באמרו: ״ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך" [דברים ו,ה] רוצה לומר: בכל חלקי נפשך, שתעשה תכלית כל חלק ממנה תכלית אחת, והיא: אהבת הש״י, וכבר הזהיר הנביא ואמר: ״בכל דרכיך דעהו״ [משלי ג,ו], ופירשו חז״ל ואמרו: אפילו לדבר עבירה. כל שחשים לפועל ההוא תכלית, והוא האמת, אעפ״י שיש בו עבירה מצד אחד, וכבר כללו חז״ל וכו׳ והוא אמרם בצואותיהם: וכל מעשיך יהיו לשם שמים (הרמב"ם בפיה"מ בהקדמתו למס׳ אבות פרק ה).
אחרי ההקדמה התכליתית זו, מוסיף הרמב״ם לבאר וללמד דרך החיים בנגודים שבתכונות האדם ופעולותיו ואומר: המעשים הטובים הם המעשים השוים, הממוצעים בין שתי קצוות ששתיהן רע, האחת מהן תוספת והשנית חסרון. ומעלות המדות הן: תכונות נפשיות וקנינים ממוצעים בין שתי תכונות רעות, האחת מהן יתירה והאחת מהן חסירה, וכשיהיה האדם שוקל פעולותיו תמיד ומכוין אל אמצעותם, יהיה במדרגה עליונה ממדרגת בני אדם, ובזה יתקרב אל ה׳ יתברך וישיג טובו. וזה הדרך השלם שבדרכי העבודה, וכבר זכרו חכמים על זה הענין ואמרו: כל השם אורחותיו ־ זוכה ורואה בישועתו של הקב״ה, שנא׳: ״ושם דרך אראנו בישע אלקים׳׳ [תהלים נ,כג] אל תקרי ושם, אלא ושם דרך (סוטה ה,ב) והשומה היא השיעור והסברה (שם פ"ד).
ובהלכותיו הוא אומר: ומצוים אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים וכו׳ שנאמר: ״והלכת בדרכיו״ [דברים כח,ט], למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון – אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום ־ אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש ־ אף אתה היה קדוש, ועל דרך זה קראו הנביאים לאלה בכל אותם הכנויים: ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים גבור וחזק, וכיוצא בהם, להודיע שהם דרכים טובים וישרים, וחייב אדם להנהיג עצמו ולהדמות אליו כפי כחו, ולפי שהשמות האלו נקרא בהם היוצר, והם הדרך הבינונית שאנו חייבים ללכת בה, נקראת ״דרך ה' לעשות צדקה ומשפט״ [בראשית יח,יט], וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו, שנאמר: ״למען הביא ה׳ על אברהם את אשר דבר עליו״ [שם] (הרמב״ם ה' דעות פ"א).
דברי רבינו ומאורנו הרמב״ם ז״ל בתורתו המצועית לא התבררו לי כל צרכם, כי אם נרצה לקחת לנו קו המדה לדרכינו והתנהגותנו מדת המצוע הן הדברים הבינוניים, עדיין נגשש באפלה ונבוא לידי טעות בחפוש ומציאות הנקודה האמצעית. מאמרם ז״ל: השם אורחותיו וכו׳ אינו מלמדנו על המצוע לע״ד, אלא של שימת הדרכים ומשקלם בשעתם ומקומם, לתת להם ההכרעה הראויה, ואפילו אם תהיה קיצונית לגמרי לאחת הקצות, והראיה ממאמרם השני: ״והלכת בדרכיו״ וכו׳ מורה גם הוא להיפך, לאחוז תמיד במדת הרחמים, החנינה, הקדושה, הצדקה והחסידות וכל הדומה להם.
ואולם למה זה ניגע לריק לבקש דרכים חדשות ? שאלה זו נפתרה בפי נביאינו בדברים ברורים מאד. הנביא מיכה אומר בנבואתו האלקית: ״הגיד לך אדם מה טוב ומה ה׳ דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך״ (מיכה ו, ח). הדרך הטובה שבעיני אלקים ואדם היא מבוססת על שתי יסודות שהם עמודי אורה להאיר את דרך החיים בכל מבואותיו האפלות והחשוכות, אם רק נרצה ונדע להשתמש בהם, עמודי אורה אלה הם ־ ״עשות משפט ואהבת חסד״, עשות משפט בנגודים שבנפשנו, ועשות כל פעולתנו ומעשינו במשפט הנוטה לחסד, אהבה וחנינה. עשות משפט בחברתנו – ללמד משפט, ולשמור משפט צדק ואמת בעולמנו, ואהבת חסד – לא חסד עלוב שמקוה לשכר ופרס, אבל חסד הנובע מתוך אהבה נאמנה לאדם שנברא בצלם, להעלותו אל תעודתו וגבהי השכלתו, אהבת חסד שהיא נובעת מאהבתנו את אלקים, לאהבו על כל בריותיו, ומאהבת אלקים את יצוריו, אהבת חסד שהיא יריאה מהרע ואינה מסתפקת בנתינת פרוסה לעני, אלא בנתינה מכובדת, והרמת האנושיות כולה אל פסגת התרבות והמוסר, שהם המה יסודי השלום וההצלחה. המשפט ואהבת החסד בהצמדם יחר מרימים את האדם מחייו העכורים והשפלים ומקרבים אותו אל האלקים: ״והצנע לכת עם אלקיך".
חזון נבואי זה נאמר בסגנון אחר בדברי הושע לאמר: ״וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ה׳״ (הושע ב,כא), ונאמר ביותר בהירות בדברי ירמיהו הנביא לאמר: ״כה אמר ה׳ אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה׳״ (ירמיה ט,כב-כג). דרך הישרה בחיים הנותנת לאדם זכות הקיום והתהלה, אינה יכולה להיות השגת הקנינים המקריים והתענוגים העודפים שהם מיוחדים לבעליהם, ואל יתהלל החכם בחכמתו המקצועית המיוחדת לו, ולא הגבור בגבורתו המשמשת לעשוק ולמשול, ולא העשיר בעושר הצבור מנצולם של אחרים, ומשמש לתת לו תענוגים עודפים בסבת עושרו, אם גם יתפרנסו אחרים פרנסה עלובה מפרורי שולחנו. הקנינים המקרים והמיוחדים אינם נותנים תהלה אלא תהלה, ״כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי״, השכלת חיוב מציאותו, יחודו הגמור וגדולתו המיוחדת של אלקי עולם, במדה המקסימלית שהאדם יכול להשיגה, ״וידוע אותי״, דעת דרכי ה׳ בהשגחתו העולמית שכולה חסד משפט וצדקה בארץ, השכל וידע אותי בבחינת המושכל, התאחדות המושכל בשכל ובמשכיל, והיודע בדעת ובידוע, ״כי באלה חפצתי נאם ה'״, ביצירת האדם המחונן בדעת ובבינה ובבחירתו החפשית, למען ידע דרכי הישרים בארץ ויתדמה להם בעשותו חסד משפט וצדקה, ובה הוא ראוי להתהלל, באשר משלים במציאותו חפץ יוצרו הרוצה בשלמותו והתרוממותו.
כל אדם ההולך בדרך זה הנה הוא הולך בדרך ה', כמו שנאמר: ״ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ [בראשית יח,יט]. ובמקום צדק ומשפט שם נמצא גם החסד, חסד משפט וצדקה ־ הוא חוט משולש בלתי נפסק ובלתי נפרד (ראה מו"נ ח"ג פנ"ד והקדמת אבן תיבון למסכת אבות). רעיון זה הוא חזון נפרץ בכל דברי הנביאים, והוא חוט השני שבו נאחזים בסגנונים שונים ובתוכן מאוחד, לאורם של נביאי ה׳ הנאמנים הלכו תלמידיהם רז״ל ואמרו: גמילות חסדים שנעשית לשמה שקולה ככל התורה כולה (ירושלמי פאה פ"א), והדרך הישרה שכל השבילים מסתעפים ממנה ושבים אליה ומגיעים לתכליתם הסופית היא: גמילות חסדים וצדק ומשפט (ראה תנחומא וישלח י ושופטים טז).
וגדולה מזו אמרו: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוק, שנאמר: ״וימים רבים לישראל ללא אלוקי אמת״ [דברי הימים ב,טו,ג] (ע"ז יז,ב). התורה צריכה להיות מצורפת אל גמילות חסדים, וגמילות חסדים היא כתורת הלב שאין לה שיעור, ולכן לא נתנה להכתב, מצוה זו שהיא יסודית בכל דרכי חיינו, מצוה עלינו לדעתה וללמדה בפינו ובמעשינו, וכמאמרם ז״ל: ״והודעת להם את הדרך ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשו" [שמות יח,כ], ״והודעת להם״ – זו בית חייהם, ״את הדרך" – זו גמילות חסדים, ״ואת המעשה״ ־ זו לפנים משורת הדין (ב"ק צט,ב, וב"מ ל,ב).
גמילות חסדים לשמה זו היא פעולת חסד הבאה מתוך דעת ולא מתוך התפעלות רגעית ומקרית, דעה זו שראשיתה וסופה נעוצה בדעת אלקים צרופה, וממנה נמשכת פעולת החסד ומעשה שלפנים משורת הדין. וכאן אנו מגיעים אל עומק כונת רז״ל באמרם: ״והלכת בדרכיו״: מה הוא רחום – אף אתה היה רחום, מה הוא חנון – אף אתה היה חנון (שבת קל"ג,ב), מה הקב״ה נקרא צדיק ־ אף אתה היה צדיק, מה הוא נקרא חסיד ־ אף אתה הוי חסיד(ספרי דברים יא,כב), ומה הוא מלביש ערומים – אף אתה הלבש ערומים(סוטה יד), מה הוא רחום – אף אתה רחום, לא נאמר אלא: היה רחום, היה חנון וכו', זאת אומרת עשה את הויתך ומציאותך הוית רחמים, חנינה, אריכות אפים וקדושה, מה הוא רחום בדין, חנון במשפט, חסיד בגבורה, שכל דרכיו משפט וכל אורחותיו חסד ואמת: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט״(דברים לב,ד), וארחות ה׳ חסד ואמת לנוצרים בריתו ועדותיו [עפ״י תהלים כה,י], אף אתה היה רחום, חנון, ארך אפים, רב חסד, קדוש ונאמן בהויתך וכל פעולותיך, וכל כחותיך השונים ומתנגדים יתאחדו לתכלית אחת, לאהבה את ה', להשכיל ולדעת אותו ואת דרכיו, להדמות ולהדבק בדרכיו ובעצם הויתנו, ולעשות כמעשיו בכל כחות גופנו העובדים, מה הוא רחום ־ אף אתה היה רחום וכו׳ ומה הוא מלביש ערומים ־ אף אתה הלבש ערומים.
תמצית כל הדברים האלה נאמרו בדברי רבנו הקדוש במשנתו הברורה [אבות ב,א] במאמר קצר ומלא ענין לאמר: ״איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם ? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם״. איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם בשכבו ובקומו, בבית ובשדה, בעבודתו ודבורו, במחשבתו והגיונו. בכל צעד ובכל הגה עומד האדם ומצפונו לפני פרשת דרכים וקרוא לבור לו דרך, אוי לו לאדם שהוא נסחף בזרם והולך אל אשר ישאנו הרוח, אבל האדם צריך להיות ער בכל צעדיו, ושואל לעצמו: איזו היא דרך ישרה שאבור ללכת בה.
דרך זו אינה יכולה להיות קרועה לגזרים, אבל צריבה להיות כולה דרך אחת מפולשת מראשה: מנקודתה ההתחלתית אל תעודתה הסופית. ודרך זו אינה זאת שהיא מביאה אל עודף תענוגים, עודף ענינים, ועודף שלטון ושררה, דרך זו לא תוכל להיות זאת שהיא יורדת ומורידה חדרי מות, אבל דרך זו היא דרך ה' המעלה את האדם ביחידו ומינו אל רוממות אחדותו, מוסריותו, מדעו והשכלתו הטבעית והאלקית. דרך זו היא דרך שכולה אהבה, אהבת ה׳ ואהבת הבריות, אהבה שלמה ממוזגת ביראה וחרדה להיות נאמן באהבתו, אהבה זו שנובעת מתוך הכרה ועושה את האדם לבריה שכולה תפארת, כולה חסד ומשפט צדק ורחמים, ועושה את כל שלשלת חייו חיי תפארת שהאדם זכאי להתפאר ולהתענג בה: כל שהיא תפארת לעושיה, זאת אומרת דרך ישרה שכולה תפארת לעושיה, וכל שהיא תפארת לעושיה היא תפארת לו מן האדם, כי הטוב והשלם אינו יכול מטבעו והויתו למנוע חסדו ואהבתו מכל אדם, אבל הוא אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ובזה זוכה להוקרה והערצה מתלמידיו, ולחבה יתירה מכל אדם שיאמרו: אשרי שזה למד, אשרי שזה גדל, ושיביטו עליו כעל הדוגמה המופתית וכעל האנושיות המעולה.
דרך זו היא דרכה של תורת ישראל ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום״ [משלי
ג,יז], וזו היא דרכה של היהדות, וכן אומרת תורת החן: זכאים אינון ישראל דידעין אורחוי דמלכא, וידעין אורחוי דאוריתה, למהך באורח קשוט (זהר ויחי). והם הם הדברים שאמרם מחוקקנו משה בצואתו הנצחית לאמר: "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך״ [דברים ל,יט]. הבחירה בחיים היא: ״לאהבה את ה׳ אלקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי היא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם״ [שם כ].
מסכום כל דברינו נלמוד להשיב על השאלה: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם ?
דרך שכולה אהבה לשמים ולבריות, דרך ה׳ המעלה את האדם באישו ומינו אל דעת ה' צרופה, ואל התרוממות מדעית ומוסרית גבוהה שמביאה לחיי שלום והשקט, ודרך שמביאה אל עודף פעולות ומעשים של חסדים בגופנו ורכושנו, בנפשנו ורוחנו, להתרומם ולהרים את האדם בגופו ורכושו, באושרו ושלותו, ובהכרתו את אלקי אמת, אלקי המשפט והצדק, החסד והרחמים, להיותו שומר תורה ומצוה, אוהב צדק, צדקה ומשפט, ועושה טוב וחסד כל הימים, וזאת תורת האדם.
דרך ישרה זו איננה רחוקה ולא ארוכה, אבל היא קצרה וקרובה מאד, ו״לא בשמים היא לאמר: מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו… ולא מעבר לים היא לאמר: מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו״ (דברים ל,יג-יד). קרובה היא הדרך מצד עצמה, אבל רחוקה היא מצד ההקדמות הנחוצות להגיע אליה, והן: הצורך להתעסקותנו בישובו של עולם במובנו הרחב מאד, ישובו של עולם מקיום מינו ואישיותו, המצוה הראשונה שנאמרה לאדם היא: ״פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה״(בראשית א,כח), ישובו ובנינו של עולם בהמצאת מזונותיו ודרכיו המרובים והמגוונים של האדם בעבודתו התמידית, ישובו של עולם בהעשרת ידיעתנו ונסיונותינו, להכיר את כחות איתני הטבע הקבועים בשמים שממעל לראשנו, הספוגים באויר שמסביבותינו, והגנוזים באדמה בים וביבשה שמתחת לרגלינו, להכיר בהכרה עמוקה כל כחות ההפראה ולשעבדם לשרותו של האדם וישובו של עולמנו החברותי, בענפיו המרובים, להעמיד ארץ במשפט, ולהשרות שלום, אהבה ואחוה, התרוממות מוסרית ומדעית בעולמנו.
ישובו של עולם בכל ענפיו המרובים, הוא תנאי מוקדם וצורך הכרחי להשגת דרכנו הישרה בחיים, בישובו ובנינו של עולם תרבה הדעת, ובהכרתנו את מסתרי הטבע יתגלו לעינינו אופקים חדשים ורחבים מאד, שמתוכם נציץ ונבשר נפלאות תמים דעים, יוצר מעשה בראשית ודרכי השגחתו הנפלאים והנסתרים, שכולם הם אהבה ומשפט חסד ורחמים.
החיים הגופניים הם בית היוצר והמעבדה לשדה עבודתנו התבוניית: ״לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה״, אמר דוד במזמוריו (תהלים קטו,יז), אבל יש, וזהו הרוב, שאנו עומדים באמצע דרכנו, משתקעים באמצעי החיים, ושוכחים התעודה והתכלית, תעודתנו ובחירתנו בחיים היא, בבקש כל רגעי חיינו דרך ישרה לפעולותינו, ולהתפלל אל ה׳ שינחנו בדרך זו כדברי נעים זמירות ישראל לאמר: ״ה׳ נחני בצדקתך למען שוררי הישר לפני דרכך" [תהלים ה,ט].
