פרק א'/ הדעת והחטא
חכמי אומות העולם התקשו בשאלת הדעת והחטא. יסוד חקירתם הוא: אחרי שמקובל ומקויים הוא מהכל כי הטוב הוא הדבר אשר יכספוהו הכל במחשבתם מצד טבעם, ואליו ישימו מגמתם מצד מהותם, איך אפשר אם כן שהעומד על יושר המחשבה יחטא לעשות רע ?
על יסוד חקירה זאת החליט סוקראטס ואמר: במקום אשר שם השכל ־ לא יעמוד החטא, כי במקום אשר שם דעת איך ישלוט אחר עליו להביאו כעבד ? החכם החוקר ר׳ יצחק עראמה סתר דעה זאת בראיות מתנגדות מהדת ומהשכל.
מהשכל: המציאות תעיד נגד זה, כי עינינו רואות: אנשים חכמים ונבונים, שלא נוכל להכחיש חכמתם, שהם נלכדים בחטאים גדולים וכבדים, ואי אפשר לומר: כי בשעה שהם חוטאים הם נעדרי הדעת, ותכף לזה המה חכמים מחוכמים. וישתנו בענין זה מהדעת אל הסכלות, ומהסכלות אל הדעת כמה חליפות ביום, כי מעלות החכמה והמדות הם קנינים נפשיים דבקים בנפש שלא יסורו ממנה לעולם.
כדבר נלעג הוא לומר, שפעולות האנושיות הטובות יתייחסו אל דעתם, והרעות אל סכלותם, שאם כן בטוח מהם פעולות הטוב והרע, שאם אתה מייחס את הפעולות הרעות אל סיבות צדדיות מכריחות, עליך ליחס אליהן גם את הפעולות הטובות.
מהדת: התורה האלקית והנמוסית מיוסדת על יסודות שכר ועונש, והוא מבואר מעצמו שאין לתורה ולא לשום נימוס עסק אלא עם בעלי הדעת, והשוטים והקטנים פטורים מעונשים, ואם באת ליחס החטא אל הסכלות, הרי אתה דן בהכרח את האדם לאנוס, ויהיו כל החוטאים פטורים מעונש, כי אין לך אונס גדול מחסרון דעת וסכלות.
בתוקף סתירות אלה הסכים מהר״י עראמה לדעת אריסטו האומר: אי אפשר לחטא אלא במציאות השכל, וראיה לדבר מבעלי החיים, שבהיותם נעדרי שכל וסברא – אינם חוטאים ולא עושים מעשים טובים, סבת החטא לדעת אריסטו היא התגברות החפץ על השכל.
בני אדם מתחלקים לשלשה סוגים: א. צדיקים גמורים, הם הסוג המעולה שהוא פועל תמיד על פי הקשתו השכלית, מבלי שימצא לפניו שום התנגדות. ב. סוג האיש הבהמי, שיעשה כל פעולותיו על פי ההיקש הרצוני, מבלי שום התעוררות ונטיה למעשה טוב. ג. הוא הסוג הבינוני, שהוא מכיר את הטוב ואת הרע, ובכל מעשה שיזדמן לפניו יתנגשו בו שני היצרים – יצר הטוב ויצר הרע, וכל אחד מהם ידין על מעשה ההוא על פי השקפתו, החפץ ידון עליו מצד ערבותו ונעימותו, יתאוה אליו וימהר לעשותו, והשכל יעמוד עליו מצד הנזק הנמשך ממנו, ויאסרנו למרות היותו ערב ונעים. אולם גדול כח החפץ והחמדה מכח השכל, לפי שהראשון הוא מוחש והוה, והשני ־ השכל ־ אינו מראה אלא על תוצאות שאינן מוחשות בשעת מעשה החטא, אלא לאחר זמן, לכן גובר כח החפץ והחמדה על כח השכל ומטהו לרצונו, וזו היא סבת החטא – הכנעת השכל אל הרצון והחפץ, מבלי שישתנה מהות השכל(עקדת יצחק שער עג).
ולע״ד לא מצאתי בטענותיו של מהרי״ע ראיות מכריעות לסתור דעת סוקראטס. אמנם נכון הדבר שהמדע והחכמה שהאדם רוכש לו נעשים קנינו הנפשי ולא יסורו ממנו לעולם, אבל יש וכח הבינה והשכל נסתרים ונעלמים ממנו לרגע, כשם שהשיכור מאבד כח השכלתו, והנרדם מאבד את בינתו, והחולה בשעה שתתקפהו הקדחת מאבד את חושיו והרגשותיו, ותיכף אחרי התפכחות ־ השכור משכרותו, הנרדם מתרדמתו, והחולה מהתעלפותו ־ תשוב אליהם בינתם הקודמת ולא יזכרו מעשיהם שבעת שכרותם, תרדמתם וחוליים, וכן אנו מוצאים בההיפנוזטימוס, שהאדם שהוא מושפע ממנו עושה כל מעשיו על פי פקודת אחרים שצוו עליו לעשות זאת, ונדמה לו כאלו עושה אותם הדברים ברצון עצמו, ובאמת אינו אלא מכונה חיה משועבדת עפ׳׳י פקודת מי שהפנט אותו, ולפעמים עושה גם פעולות מתנגדות לדעתו ורצונו, ובמקרה זה בוודאי אין הדעת והשכל משתתפים בפעולותיו.
ויש מצבי רוח שונים שמעבירים את האדם על דעתו, מביאים אותו לידי כעס והתרגזות, ולידי חטא ומעשי עבירה, וכלל גדול ואמתי אמרו רז״ל: כל אדם הכועס, אם תלמיד חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו(פסחים סו,ב וראה נדרים כב,א-ב ואדר"נ פ"א). וכן אמרו: אין אדם נתפס בשעת צערו (ב״ב טז,ב).
יש והאדם משתולל ומשתובב כילד, או שבולמוס התאוה נוסך עליו רוב שכרון, מעוור את עיניו, מטמטם את לבו ומביא אותו לידי עבירה, או שמעורר בו רגשי חמלה ורחמים, אהבת חסד וצדקה למדות טבעו והשקפתו. הרי שהמציאות מעידה שהאדם משתנה מהדעות אל הסכלות בשעת שכרותו ותגבורת תאותו, ומהסכלות אל הדעת בשעת התפכחו משכרותו והתעוררותו מתרדמתו, וכל דבר שבמציאות אינו דבר נלעג ומוזר, אלא זהו טבעו של עולם.
ראיית אריסטו מבעלי החיים גם היא אינה ראיה לסתור, שהרי עינינו רואות שגם בעלי חיים שקטים ושאננים מטבעם, חוטאים לטבע מהותם כשמרגיזים אותם, ושור מועד יוכיח שאין מטבעו לנגוח ולנגוף ולהרוג אדם וכו' ־ הענישתו התורה בעונש מיתה, ואמרה: ״כי יגח שור את איש או את אשה ומת סקול יסקל השור״(שמות כא,כח), והוא הדין לכל בעל חיים תרבותי, ובי״ד שבירושלים הרגו תרנגול שהרג את הנפש (ברכות כז,א) וכן אמרו רז״ל מפורש: אלא מעתה בהמה דלא כתיב בה ״וייצר״ [בראשית ב,ז] לית בה יצרא, והא קא חזינא דמזקא ונשכה ובעטה (ברכות סא,א). וכן אנו רואים בעלי חיים שהם נאמנים לבעליהם עד כדי מסירות נפש, וזה הוא בכלל מעשים טובים. גם מהדת אין סתירה לדעת סוקראטס, לפי שהסכלות השולטת באדם בשעת חטאו, אינה באה מאליה, אבל האדם מביא אותה על עצמו במה שהוא מגרה את יצרו, מעלים את בינתו, ומביא עליו רוח שטות, שנאמר: ״אשר נואלנו ואשר חטאנו״ [במדבר יב, יא]. ראה סוטה ג,א: אין אדם עובר עבירה אא״כ נכנסה בו רוח שטות, וכן אמרו רבותינו בעלי הסוד: כי אדם גדול כשיזדמן לפניו עבירה ויגע לעשותה ־ פורחת ממנו נפשו הרמה ונכנסת בו רוח שטות (אור החיים עה"ת במדבר יג,כו). ובכל זאת נענש האדם בחטאו, לפי שהביא את עצמו לידי מדה זו של הסתלקות נפשו, וכך שורת הדין נותנת להעניש את האדם המישתכר לפי שחטא בהישתכרותו.
מזה יוצא שדעת סוקראטס אינה דחויה לגמרי, ויש לה פנים מסבירות גם מהשכל וגם מהדת. סמך לדעה זו הוא מאמרם ז״ל: ״ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא״ [קהלת ט,טו] ־ דבשעת יצר הרע (כלומר התגברות החפץ לעבירה) לית דמדכר ליה ליצר הטוב (נדרים לב,ב). ודברי אריסטו הם לדעתי מופרכים ובלתי הגיוניים, שהרי לדעתו סיבת החטא לסוג הבינוני היא התגברות החפץ על השכל, או הכנעת השכל אל הרצון והחפץ, ומה שיותר רע הוא סוג האנשים הבהמיים, שמסורים לרצונם מבלי הרגיש כל התנגדות או נטיה שכלית להמנע מעון, ולפי זה יוצא שוב שאין הדעת משתתפת במעשה העבירה, אלא שהיא נכנעת אצל הבינונים, או שאינה נמצאת כלל אצל סוג האנשים הבהמיים.
ולבד זה דברי אריסטו ביחס לאדם המעולה הם מתנגדים אל המציאות, שאין לך אדם בעולמנו שכולו טוב, אשר יעשה כל מעשיו עפ״י הקשתו השכלית, מכלי שירגיש שום התנגדות מצד החפץ והרצון, ו״אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״(קהלת ז,כ), ולא זו היא מעלתו של האדם להיותו מת בחיים, נעדר כל תאוה בשרית מתנגדת לשכלו. אבל העין רואה, והלב חומד, והגוף פועל , וזה כל האמת, ותפארתו של האדם היא לתת תחומים ראויים לחמדתו.
הרמב״ם ז״ל הודה במקצת לדברי אריסטו ואמר: במצוות השכליות שהשכל מרחיקם, כגון: עריות וגזל וחמס וכדומה להם, האיש המעולה הוא זה שפורש מהם מצד טבעו ותכונתו, אבל במצוות השמעיות שאינן אלא גזרת מלך על עבדיו, כגון: אכילת חזיר וכדומה, האדם החסיד והמעולה הוא זה שכובש את יצרו, ואומר: אפשי ואפשי, אבל מה אעשה שכך גזרו עלי מן השמים(ראה הקדמת הרמב"ם למס׳ אבות פ"ו).
אבל לע״ד גם במצוות השכליות אין אדם פורש מהם מטבעו ותכונתו, וגם החכם כשלמה עלול להכשל בהם, שאין החכמה עוקרת את החמדה והחפץ, אלא מתעבת אותה, בהראותה לו את האפסות והריקניות שבה, ומתוך הכרה זו כובש את יצרו.
וכן אומר רבי יהודה הלוי: החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע לכחתיו הנפשיים והגופיים, ומנהיגם הנהגה גופיית וכו׳ וחסם הכחות המתאווים ומנע אותם מן הרע, אחרי אשר נתן להם חלקם וחסם הכחות הכעסניים המבקשים לנצוח אחרי אשר נתן להם חלקם בנצחון המועיל, בדברי הדעות וגערת האנשים הרעים, ונתן לחושים חלקם במה שמועיל לו וכו', וכן השמע והראות וההרגשה המשתתפת הולכת אחריהם, ואח״כ הכח החפצי המשתמש בכל אלה, והם משמשים עובדים לחפץ השכל, ולא עזב אחד מאלו הכחות והאברים שירבה במה שהוא מיוחד בו, ויפחית הנשארים (כוזרי מ"ג פ"ה). והם הם דברי רבותינו במאמרם הקצר: איזהו גבור – הכובש את יצרו(אבות ד,א), מכלל שגם הגבור בנפשו יש לו יצר, אלא שהוא כובשו, או שחוסם אותו, כדברי רבי יהודה הלוי.
ומעתה נסורה נא למצוא פתרון שאלה חמורה זו ממקורות נאמנים של דברי תורתנו ורז״ל, ומדבריהם נלמד כי אין אדם חוטא ולא עושה מעשים טובים בלא דעת, כי הדעת והמחשבה הם מחליטים על כל הפעולות, גוזרים על החפץ והרצון לעשותם, ומראים להם דרך עשייתם. וכן אומר הראב״ע: רבים אומרים כי אין עון במחשבת הלב, ואין עליהם שכר ועונש, ויש ראיות רבות להשיב עליהם ולא אאריך, רק אראה להם ״לב חורש מחשבות און" [משלי ו,יח], ״הטיבות כי היה עם לבבך" [דה"ב ו,ח], ״ולישרים בלבותם״ [תהלים קכה,ד]. ומשה אמר: ״כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו״ [דברים ל,יד ], ועיקר כל המצות ליישר הלב, ורובם זכר, והמזיד והשוגג יוכיחו(דברים ה,טז).
ועוד ראיה לזה, שהרי התורה מיחסת כל חטאת האדם לנפשו, וכן הוא אומר: ״איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם… ואשמה הנפש ההיא״ [במדבר ה,ו], ״הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה״ [שם טו,לא], ודרשו רז״ל: הכרת ־ בעוה׳׳ז, תכרת – לעולם הבא [שבועות יג,א[ ואם הדעת לא השתתפה בחטא, אלא הכחות התאווניים הם שפעלו את החטא, איך יענשו בעולם הבא, שהוא עולם הנשמות ?
ועוד ראיה לזה מהחרטה: כל אדם אחרי עשותו מעשה עבירה, מרגיש בעצמו מוסר כליות וחרטה ונוחם על פעולותיו, והוא מתבייש ממעשיו. פעולת החרטה ודאי אינה נמשכת מכחות הגוף, אלא אדרבה – מי שטעם טעם חטא וערבותו, מתאוה לו עוד, אבל החרטה והנוחם, הרגשת הבושה והכלימה, הם מפעולות הדעת ומחשבת הלב, ואיך אפשר שהדעת שלא השתתפה בחטא תרגיש מוסר כליות ותתחרט על חטאיה.
ועוד ראיה לזה ממצות התשובה, כי התשובה היא עזיבת החטא לבלי שוב אליו עוד, ומה תועלת בתשובה זו אם עוד פעם יקרהו מקרה רע כזה של אבוד דעתו, או הכנעתו לחפצו, מבלי שיוכל להתגבר עליו. מכל זה נלמד בודאות גמורה שהדעת היא החוטאת, והיא העושה מעשים רעים, ובאין דעת אין לא חטא ולא מצוה.
אמנם גם בלא דעת, מעשה העבירה עצמו – גם כשאין המחשבה מצטרפת עמו – הוא נחשב לחטא. וכמ״ש רז״ל: מתעסק בחלבים ועריות חייב, שכן נהנה (כריתות יט,ב), וכן אמרו: ״ולא ידע ואשם ונשא עונו״[ויקרא ה,יז], כשהיה מגיע רבי עקיבא לפסוק זה הוא היה בוכה, ומה מי שנתכוין לאכול שומן ועלה בידו חלב, אמרה תורה: ולא ידע ואשם ונשא עונו, מי שהתכוין לאכול חלב, ועלה בידו חלב, על אחת כמה וכמה! איסי בן יהודה אומר: ולא ידע ואשם ונשא עונו – על דבר זה ידוו כל הדווים (קידושין פא,ב ותוספתא פאה פ״ד, וספרא ויקרא ה). אבל עבירה בדעת חמורה יותר, ומצוה בדעת מעולה יותר, אולם העדר הדעת הוא מקור כל חטא ועון, וכן נאמר בנביאים: ״נדמו עמי מבלי הדעת, כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי״ [הושע ד,ו], וגדולה מזו אמרו רז״ל: גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר: ״כי אל דעות ה'״ [שמואל א,ב,ג[, וכל אדם שאין לו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר: "כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו״ [ישעיה כז,יא](ברכות לג,א), וכל תלמיד חכם שאין בו דעה – נבלה טובה הימנו (ויקרא רבה א, טו), כי הדעת היא אור הלבבות, באור הדעת נוכל לחדור אל כל מראה עינינו לראותם בהויתם הערומה, ולהכיר את אפסותם, ובדעת נשקול כל מעשינו מכל בחינותיהם, ונעריך אותם לאמיתם בשכרם והפסדם, והדעת היא מרוממת אותנו לדעת עצמנו ומהותנו, ראשיתנו ואחריתנו, שאיפתנו ותעודתינו, ובאין דעת הננו כעורים מגששים באפילה, תועים אחרי ברק מתעה, ונבערים מדעת ערך עצמנו וכבודנו.
וכן אומר הרמב״ם: הרעות הנופלות בין בני אדם, מקצתם אל קצתם לפי הכוונות והתאוות והדעות והאמונות, כלן נמשכות אחר ההעדר, מפני שהן כלן מחויבות לסכלות, רוצה לומר מהעדר החכמה, כמו שהסומא מפני שהוא חסר הראות ־ נכשל תמיד, מחבל בעצמו ועושה חבורות לזולתו גם כן, מפני שאין אצלו מי שיורהו הדרך, כן כתות בני אדם כל איש כפי סכלותו יעשה בעצמו ובזולתו, רעות גדולות בחק אישי המין, ואילו היתה שם חכמה אשר יחוסה לצורה האנושית כיחס הכח הרואה אל העין, היו נפסקים נזקיו כולם לעצמו ולזולתו, כי בידיעת האמת תסור השנאה והקטטה, ויבטל היזק בני אדם קצתם אל קצתם, כבר יעד אותו הנביא ואמר: ״וגר זאב עם כבש״ וכו' [ישעיה יא,ו]. ואח״כ נתן סבתו ואמר: כי הסבה בהסתלקות השנאות והקטטות היא ידיעת בני אדם בעת ההיא באמתת השם ״לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה׳״[שם ט] (מו"נ ח"ג פ׳ יא).
מכאן אתה למד שהדעת היא החוטאת, והעדר הדעת היא סבת החטא, ואיך יתקיימו שני דברים אלה שנראים כסותרים ? לכן אני אומר שיש הבדל רב בין שני מושגים אלה שהם: הרע והדעה. הדעת היא הכשרון לדעת את כל הדברים החולפים ונגלים לנגד עינינו, הכרת כחותיהם וטבעם, ערבותם ויופים. והיא פוקדת מצוה ומאירה את העינים להבדיל בין טוב ורע מבחינת הערבות, ומלמדת להתמסר בכחותינו הגופיים והמחשבים להקריב את כל מרצנו להשגת ערבותם ואפשרות השגתם, דעת זו נותנת לנו חכמה ומזמה (וחכמה) להכיר כל כחות מכמני הטבע, ולנצל אותם להשגת מאויי הלב, ולהציג לפני דמיון רוחינו את ערבותם, תועלתם ואפשרות השגתם.
דעת זו כשהיא מצטרפת אל שכלנו המעשי, מעוררת בנו המזמה, זו המחשבה השכלית לחשוב מחשבות און, לרקום מזמות שוא כדי להגיע אל תכלית מאוינו, והיא נותנת בנו הכרת ההבדלה שבין טוב לרע מבחינת ערבותם. דעת זו היא הנקראת בפי רז״ל: יצר הרע, לפי שאין לפניה משפט ומאזני צדק להבדיל בין האסור והמותר, החובה והמצוה, הנעים והמתועב, אבל היא שופטת בכל מעשיה בין האפשר והנמנע, ואמרתה היא: ״כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה״(קהלת ט,י).
כי החכמה והמדע לדעתם של אלה היא כלי שרת להנאת החיים, ולכן הם כרוכים בחטא, ועליהם נאמר: ״חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו"(ירמיה ד,כב). אבל הדעת היא הכרת הדברים בטבעם ומהותם, בכחותיהם הגלויים והנסתרים, הכרת הסיבות ומסובביהם, העלילות ותוצאותיהם, והכרת האור הגנוז המחיה את הכל ומאיר את הכל באורו, והיד הנעלמה הנסתרה והנפלאה השופטת בצדק ודין אמת את כל יצוריו, ויודעת את מצפוני הלב ומחשבותיו. דעה זו מציגה לעיני רוחנו ]את] האמת בכל הדרה, והשקר בכל כעורו ונוולו, ודעה על כל הפעולות והעלילות, המחשבות והמזימות מבחינת הנעימות ובצדק שבה, ומבחינת התאמת הפעולות לתעודת האדם הנברא בצלם אלקים, שנשמת שדי חלק אלוק ממעל שוכנת בו ומחיה אותו.
דעה זו שראשיתה יראת ה׳, ואחריתה דעת ה' ודרכי משפטו, כשהיא מתגברת באדם – מסיטה את כל כחות הגוף והמחשבה לעשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, ולהיות הוא עצמו טוב וישר צדיק ותמים חסיד ונדיב. דעה זו אינה מתבטלת בחטא לגמרי, והדעה מראה פנים של היתר, כי ההיתר והאיסור, הרשות והחובה, הם קרובים זה לזה בתחומיהם, וחוט שערה דק ועדין מאד מבדיל ביניהם.
דעה זו אינה מתגלה באדם משעת הויתו, כי היא שואבת את מציאותה ומהוה את עצמה מהדעות הלמודיות והנסיונות, מהמחקרים שהאדם רוכש ולומד בחייו, אבל מכיון שהיא מתחילה להתהוות בו, הולכת וגוברת ומצילה את האדם מחטא ברוב פעולותיו, אבל אינה מבטלת אפשרות החטא לגמרי, וכן אמרו רז״ל: כל שישנו במקרא, במשנה ובדרך ארץ, לא במהרה הוא חוטא, שנאמר: ״והחוט המשולש לא במהרה ינתק״ [קהלת ד,יב](קדושין ספ"א במשנה). אינו חוטא – לא נאמר, אלא: לא במהרה הוא חוטא.
בעלי דעה זו כשמתרוממים לפסגת השגת דעה אמתית, דעת ה׳ ודרכיו ודעת עצמם, הם הם האנשים המעולים, ולאנושיות מעולה זו שואפת היהדות, ומאמינה כי באחרית הימים תגיע האנושיות בכללה ובפרטיה למדרגה גבוה ונעלה זו ־ ״ומלאה הארץ דעה את ה׳״ [ישעיה יא,ט [, דעה זו אינה מביאה לידי חטא, אלא להיפך – מלמדת להיטיב ולא להרע, ובעלי דעה זו לא במהרה הם חוטאים, אלא חטאתם הם מקריים, אולם לא כל אדם זוכה לכך, אלא רובם עומדים כאלו באמצע הדרך, והדעה שלהם היא קלושה ועמומה, ולכן גם משפטה בהבדלת האסור והמותר פגומה מאד, פעם נוטים אל הימין, ופעם אל השמאל, פעם נכשלים בחטא, ופעם עושים מעשים טובים וישרים, ואלה הבינונים. והסוג השלישי הם נעדרי הדעה, העדר הדעה כשהיא לעצמה היא חטא, ולכן הם כרוכים ואחוזים בחטא תמיד, עד שגם מעשיהם הטובים נעשים במחשבת עון. על שלשה סוגי בני אדם אלה אמרו רז״ל: צדיקים ־ יצר הטוב שופטן, רשעים – יצר הרע שופטן, בינונים ־ זה וזה שופטן(ברכות סא,ב).
כי הצדיקים נשפטים [ע"י יצר הטוב], זאת אומרת מתנהגים בכל דרכיהם בבחינת יצר הטוב, וגם כשנכשלים בעון, זהו מצד יצר הטוב, שמראה לו פנים של היתר, או מסיבת התגברות כח התאווני והארסי עד כדי אבוד המשקל, וכמאמר דוד: ״הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי״ [תהלים נא,ז [, ולכן החרטה סמוכה ותכופה לחטא. אבל הרשעים להיפך ־ יצר הרע הוא מנהיגן ושופטן, וגם מעשיהם הטובים המועטים הם מקריים, או שגילויים הוא טוב ומצפונם הוא רע. והבינונים הם העומדים בתווך, זה וזה שופטם, ומלאים ספקות וחרטות גם במעשיהם הטובים.
שני היצרים שבאדם אינם שני כחות נבדלים זה מזה והמתנגשים תמיד איש ברעהו, פעם יעלם האחד לגמרי והשני יהיה מוטל בכל ־ כדעת סוקראטס, או שזה נופל וזה קם, פעם יתגבר יצר הטוב על הרע או להיפך – כדעת אריסטו, ולא כחות מתנגדים שהאחד הוא כולו רע והשני הוא כולו טוב, ומהתנגשותם התמידית נולדת תנועה בינונית המגיעה לפעמים לידי הרמוניא ידועה יוצאת מתוך פעולתם המתנגדת של שניהם יחד, ואינה נותנת לא לזה ולא לזה להחריב את העולם על ידי נטיה מוחלטת לצד אחד בלבד, כדברי ״אחד העם״ ("פרשת דרכים" ח"א כהן ונביא ד׳ קע״ט).
ולא כדעתם של חכמי אירופא האחרונים, שרואים יצרים אלה בכחות מרובים צרי עין וצרי לב, התאווים כל אחד מהם להטביע את חותמו בלבד על החיים, ולהיות יחיד בעולמו, ובהתנגשותם מולידים באדם חיים מורכבים ורחבים, מרובי צדדים וגוונים שונים, שכל הכחות לוקחים חלק בהם מבלי שישיג גם אחד מהם חצי תאותו, וברבות הימים יש ויתכונן שווי משקל תמידי בין כולם, באופן שהתנועה הבינונית תלך תמיד בדרך אחת מוגבלת ("פרשת דרכים" שם).
אבל מדברי רז״ל נלמוד שלא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא שני היצרים הנראים לעינינו הם גוף אחד בלתי נפרד לגמרי, רואים אנו את האכזריות, החמדה והקנאה, הרגזנות והכעס, שעל פי הרוב הן רעות ומזיקות בתוצאותיהם, וקוראים אותם בשם הכולל ״יצר הרע״.
לעומת זאת אנו רואים במדת הרחמים והאהבה, החמלה והחנינה, הנדיבות והענוה, שהן פעולות טובות, ואנו קוראים להם ״יצר הטוב". ונדמה לנו כאלו עומדים שני היצרים, או כל אחד ואחד מהיצרים האלה יש בו צד טוב ורע, ונתון להנהגתו של הדעת והשכל להשתמש בהם לטובה או לרעה באופן תמידי, או פעם לצד זה ופעם לצד זה, כהבינונים שאין להם עמדה קבועה ולא משקל צודק.
וזהו עומק מאמר רז״ל באגדתם: שרצו אנשי כנה״ג לבער את יצר הרע מעיקרו, וחבשוהו תלתא יומי, ובעו ביעתא בת יומא ולא אשתכח (יומא סט,ב). הא למדת שביצר הרע כרוך בו יצר הטוב כשמשתמשים בו במקומו ובשעתו, ובמדה הראויה לכל פעולה ומעשה שבחיים. משקל זה נתון לשני הכחות שבאדם, שהם – הדעת והדעה, הדעת המעשית והדמיונית מעוררת מחשבת זמה וחטא, ונותנת כלי זין ביד האדם להוציא לפועל מחשבת הונו, ועל זה נאמר: ״כי ברוב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב״(קהלת א,יח), והדעה, דעת חכמה ומוסר ודעת אלקים ואדם, וזו היא כוונת רבותינו במאמרם, לאמר: ״ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" ־ בשני יצריך (ספרי דברים, ופרש״י עה"ת דברים ו,ה. ברכות נד,א). כי האהבה היא תכונה מרכזית המאחדת את כל הכחות שנראים כמתנגדים לנקודה תכליתית אחת, שהיא מנעמת גם הרע שבחיים, וכל החיים כולם אינם אלא אהבה אחת, אהבה עורת ועוקרת, משכרת ומאכזבת, או אהבה בהירה ומאירה, נעימה ומרוממת, שמאחדת כל הכחות והתכונות, החמדות והשאיפות, ומנעמת את החיים בכל חלקיהם ומצביהם, כמאמר החכם באדם: ״דדיה ירוך בכל עת באהבתה תשגה תמיד"(משלי ה,יט).
ובאהבה זו נצטוינו לעבוד את ה׳ אלקינו בכל לבבנו, בכל יצרינו, ובכל כחות נפשנו ומחשבותינו.
יש ואהבה זאת עוממת במקצת בהתגברות אהבה הטבעית, או מתוך היסח הדעת, אבל האהבה לא תופר לעולם, ואחרי האהבה באה תשובה מאהבה, שהיא מעלה את האדם עד כסא הכבוד, שנאמר: ״שובה ישראל עד ה׳ אלקיך" [הושע יד,ב]. תשובה ומעשים טובים, שהם נובעים מהתגברות יצר הטוב שבאדם, הדעה האמתית והנכונה שבה חונן האדם מאת יוצרו, ובה משיג דעת אלקים אמת, ודעת דרכיו הישרים והטובים, להדבק בהם וללכת אחריהם בדרכי החיים, תשובה ומעשים טובים אלה מצילים את האדם מכליה ואבדון וממכשול עון, והם נותנים לו עז וגבורה ודבקות בחיי הנצח ומקור החיים, כמאמר נעים זמירות ישראל: ״כי עמך מקור חיים באורך נראה אור״ [תהלים לו,י]. וכן אמרו רז"ל בחכמתם: ״עיר קטנה ואנשים בה מעט״ -אלו אברים, ״ובא אליה מלך גדול וסבב אותה״ – זה יצה״ר, ״ובנה עליה מצודים גדולים״ ־ אלו עונות, ״ומצא בה איש מסכן חכם״ ־ זה יצר הטוב, ״ומלט הוא את העיר בחכמתו״ ־ זו תשובה ומעשים טובים, ״ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא״ ־ דבשעת יצה״ר לית דמדכר ליה ליצר הטוב. ״החכמה תעז לחכם״ [קהלת ז,יט] – זו תשובה ומעשים טובים (נדרים לב,ב עה"פ שם ט,יד-טו).
יצר הרע שבאדם שנובע מפנימיות האדם, ומקיף אותו בכל עבריו ובכל מקום שהעין וכל כחות שולטים, הוא כובש ומכניע את האדם תחתיו ומאפיל אורו של יצר הטוב שבו, אבל הדעה שבו ־ זה יצר הטוב ־ מתגבר עליו בחכמתו, מציל אותו מחטא בשעתו, ומציל אותו וממלט את העיר בחכמתו, וגם יוצר לו מבצר עז ונותנת בו רוח גבורה לחיי עד: ״החכמה תעז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר״ ־ אלו ב׳ ידים, וב׳ רגלים, וב׳ עינים, וב׳ אזנים, וראש הגויה ופה – שהם שולטים בחיינו עלי האדמות, אבל ״החכמה תעז לחכם״ – זו תשובה ומעשים טובים.
תשובה ומעשים טובים שהם תוצאות הדעה העליונה שבאדם, והלמודים האלקיים ותורות המשפט והמוסר, הם משרים ומלבישים את האדם רוח קדושה וטהרה ודעת נכונה, ורוח אלקים זו השוכנת במעמקי הנפש, וסובבת אותנו מכל עברנו, לא רק מצילה מן החטא, אבל מרימה אותנו ממעל כל מחשבת חטא וממעל כל חטאות האדם. כל זמן שרוח קדושה שורה בתוכנו – אין חטא בא על ידינו, אבל בשעה שאנו נגשים אל פעולת החטא, מסלקים אנו מתוכנו וסביבנו רוח קדושה, ומתלבשים ברוח שטות וטומאה. וזהו עומק מאמרם ז״ל: אין אדם עובר עברה – אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות [סוטה ג,א]. ואשרי אדם השומר בעצמו רוח הקדש שבאדם, וכן דוד(הוא) אומר בתפלתו: ״אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני״ [תהלים נא,יג].
