פרק א'/ הכרת החטא
״השיבנו ה' אליך ונשובה״ [איכה ה,כא], אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה: רבונו של עולם, התשובה שלך היא – "השיבנו ה׳״ ! אמר להם: שלכם היא, שנאמר: ״שובו אלי ואשובה אליכם נאם ה׳״ [זכריה א,ג], אמרו לפניו: רבש״ע! שלך היא, שנאמר: ״שובנו אלקי ישענו״ [תהלים פה,ה], לכך נאמר: ״השיבנו ה׳ אליך ונשובה״(איכה רבתי ה,כא).
בימי תשובה לעם ישראל שומעים אנו ביותר קול הקורא ואומר: ״דרשו ה׳ בהמצאו קראהו בהיותו קרוב, יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה׳ וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח״(ישעיה נה,ו-ז).
קול קורא זה בנעימותו ותוקפו מעיר אותנו מתרדמה עמוקה, מציג לפנינו את עולמנו העכור, וכל תעתועינו ונפתולינו בו על דברים חולפים ועוברים, אובדים ומאבידים. בחרדת נפש אנו מסתכלים בהבל ותהו שבפעולתנו ומחשבתנו, מתביישים עליהם ואומרים: הלזה נוצרתי ? ולמה לתהו והבל כחי כליתי ? מתוך הכרת החטא ואפסותו אנו מתרוממים אל עולם האצילות, עולם שכולו אורה ושלוה, מתכנסים בבית הכנסת תחת כיפת השכינה, מתנשאים ברוחנו אל אלקי מרום ואומרים: "השיבנו ה׳ אליך ונשובה״, ובת קול עונה ואומרת: ״שובה ישראל עד ה׳ אלקיך" [הושע יד,ב], כי התשובה השלמה היא: התנערות מעפר, התנערות מטומאה וזוהמא שאנו שקועים בה, והתנשאות אל עולם המחשבה הטהורה, שהיא מגיעה בטהרתה עד כסא הכבוד: ״ושבת עד ה׳ אלקיך ושמעת בקולו״ (דברים ד,ל), וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר: ״שובה ישראל עד ה׳ אלקיך" (יומא פו,א).
עם הרהורי תשובה אלה מתגנבת גם שאלת ספק לאמר: ומה תועיל תשובתנו לכפר חטאתינו הדבקים בנו ? וכן חקר מהרי״א ואמר: יקרה בענין התשובה ספק גדול: אחרי שנעשית העבירה בפועל, מה תועיל התשובה בחרטה ובוידוי? וכי ההורג את הנפש, או המחלל את השבת, בפיו ולבבו התשוב נפש הנרצח אליו ? או השבת המחולל הישוב להיות נשמר בזה ? והרי זה דומה למי שסתר את הבית בפעל וחוזר ובונה אותה בפיו, כי לא תבנה עוד ברוב דברים ובאפס מעשה!
לפתרון חקירה זאת הוא אומר: פעולות האנושיות שעליה ישובח או יגונה, מתחלקות לשלשה סוגים: א. הפעולות, העושה אותן הן הפעולות הרצוניות הנעשות כבחירה רצונית. ב. הפעולות שלא יפול עליהם השבח והגנאי, הן פעולות האונס הגמור, שאין הפועל אותן יודע בהן ולא בחר בהן. ג. הפעולות שהן מעורבות מן האונס והרצון, וקשה לדעת אם הן מיוחדות אל האונס או אל הרצון, והבחינה בפעולות אלה היא זאת: כל מעשה שאדם רוצה בקיומו והמשכתו, אעפ״י שהתחלתו בקצת אונס – ראוי ליחסו אל הרצון, וכל פעולה שנעשית ברצון גמור, או שהיה בה רצון מה בעת עשייתה, ואחר מעשה מתחרט בה ורוצה בבטולה – אינו ראוי שיוחס אל הרצון אלא על האונס והטעות.
להוכיח הנחתו זאת מסתייע מהרי״א מדברי רז״ל בדין התרת נדרים שפותחים לו ואמרים: לבך עלך וכדו תהית (נדרים כא,ב) ומדברי אריסטו האומר: פעולות השכל אינן מקבלות חרטה, מזה בא לפתרון חקירתו ואומר: בעל התשובה, כשמתחרט וגומר בלבו שהוא רוצה שהעבירה שעשה מוטב לו שלא היתה נעשית, ושאם תבוא לידו פעם אחרת לא יעשה אותה, זה מוכיח שהפעל הראשון נעשה בלי ידיעה והשכל, ומזה הצד הוא דבר שנעשה בטעות ובלי דעת, ובזה ישיג מרוק העונות, ועל צד החסד תחשב לו לצדקה ויאהבהו השי״ת אהבת נדבה, עכת״ד(ספר העיקרים מאמר ד פ' כז).
כדברים האלה ובסגנון אחר אומר [הרמח"ל זיע״א ] (במסילת ישרים פרק ד): לפי שורת הדין ממש היה ראוי שהחוטא יענש תיכף לחטאו בעונש הראוי לממרה פי יתברך שמו, ושלא יהיה תקון לחטאו, כי הנה באמת איך יתקן האדם אשר עוות והחטא כבר נעשה ? אמנם מדת הרחמים היא הנותנת שיותן זמן לחוטא למען ישוב, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה, ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, שבהיות השב מכיר חטאו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה, והוא חפץ ומשתוקק שמעולם לא נעשה הדבר ההוא, ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, עקירת הדבר מרצונו יחשב לו כעקירת הנדר והתרה לו, והוא מה שאמר הכתוב: ״וסר עונך וחטאתך תכופר׳׳ [ישעיה ו,ז] שהעון סר מן הציאות, במה שעכשיו מצטער ומתחרט עליו.
פתרון זה אין בו כדי ליישב את הדעת, לפי שהחרטה והרצון לבטל את המעשים אינם מבטלים את המעשה עצמו, והרי שור שחוט ואדם הרוג לפניך, או שבת מחולל, ואין זה דומה לנדר ושבועה שהוא עצמו אינו חטא, וכל מבטא שפתים מתוך ידיעה מוטעית, או מצב רוח מרוגז המוציא את האדם מדעתו, הוא דבור בטל ממדת הדין של תורת ישראל, שנתנה זכות מיוחדת לחכם לבטל הנדר מעיקרו אחרי שיתברר לו שנאמר בטעות או באונס, אבל מעשה קיים ועומד לפנינו אינו מתבטל בחרטה.
דברי אריסטו גם הם אינם נכונים לדעתי, שאם כן עקרת כל מציאות חטא, שהרי השכל אינו רוצה בחטא ואינו משתתף בו(ראה מאמרנו ־ הדעת והחטא), אבל באמת שגם השכל חוטא מתוך חוסר ידיעה, או השכלה מוטעית שמתירה את האסור ואוסרת את המותר. זאת ועוד אחרת ־ החרטה לא תמיד מעידה על עזיבת החטא, כי יש והאדם מתחרט ממעשיו מפני העונש הצפוי לו, ולא מפני עזיבת המעשה עצמו, וזו היא תשובה מיראה, שעליה אמרו שזדונות נעשות לו כשגגות (יומא פו,ב), ולא שהחטא בטל ונעשה כאילו לא היה.
ואם כן השאלה עומדת במקומה: איך יתוקן החטא על ידי התשובה, כי גם אם נחשוב את החוטא לאנוס או שוגג ־ אין זה מבטל את מעשיו ולא פוטר אותו מעונש.
ובאמת אין מקום לחקירתו, לפי שכך היא מדת הדין שאין חטאים כאלה מתכפרים בתשובה, וכן אמרו רז״ל: ״מעות לא יוכל לתקון״ [קהלת א,טו] – זה שבא על הערוה והוליד ממנה ממזר (עיין יבמות כב,ב) והוא הדין לכל העבירות הדומות לזה שהמעשה קיים אינו מתכפר בתשובה. וכל חייבי מיתות בית דין אינם נפטרים ממיתה בוידוי ותשובה, אלא מתודים לפי מיתתם בפני בי״ד ומומתים על ידם (ראה סנהדרין מג,ב). צא ולמד מדוד – הראשון לתשובה ־ שלא הועילה תשובתו אלא להקל ענשו אבל לא לכפר, וכן נאמר לו מפי נתן הנביא לאמר: ״הנני מקים עליך רעה מביתך… כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש״(שמואל ב,יב,יא־יב).
גם חייבי גזלות וחבלות ונזיקין אינם נפטרים בתשובה ווידוי, שלא פטרה התורה מתשלומים אלא את המודה בקנס שהוא מרשיע את עצמו(ב"ק סד,ב), אבל בתשלומי נזק וחבלות חייב לשלם עפ״י הודאתו, וכן חייב לשלם את הגזלה עצמה מדין תורה, או את דמיה מפני תקנת השבים, ולא עוד אלא שגם בחייבי כריתות, שהם בידי שמים, אין התשובה מכפרת, אלא תשובה ויום הכיפורים תולין ויסורים ממרקין (יומא פו,א והרמב"ם ה' תשובה פ"א ה׳ ד).
מכל זה נלמד, שאין התשובה מבטלת המעשה, אפילו במעשה שאינו מוחש ונראה,
כגון חלול שבת במלאכה שחייבים עליה כרת או סקילה, ועבירה שיש בה חלול ה' ־ אין לה כפרה גם ביסורין, ואינה מתכפרת אלא בתשובה ויסורין ובשעת מיתה, ובכן סרה לגמרי חקירתו של בעל העקרים.
חקירה זו עצמה נאמרה מפי עם ישראל אל יחזקאל בצורה אחרת לאמר: ״כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה״(יחזקאל לג,י).
האדם החוטא נדון משתי בחינות:
א. המרי שבעבירה עצמה, גם אם לא יזיק במעשיו לאחרים, וכל המורד במלכות ־ חייב מיתה מפני עצם המרי, ולא מפני תוצאת החטא, כי הפקרות ופריקת עול גורמים לאדם ולחברה האסונות היותר גדולים ויותר מסוכנים, ואין לך אדם מסוכן לעצמו ולחברתו יותר מפורק עול מלכות שמים ועול מצות.
ב. מבחינת ההשחתה הנפשית והשתקעות בחטא. אדם החוטא משתקע בחטאו והוא נמשך אחריו בעבותות ברזל חזקות: ״הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה״ (ישעיה ה,יח), ועבירה גוררת עבירה [אבות ד,ב], ואין לך אדם נשחת במראהו ותכונותיו כאדם זה הקשור ואחוז בתאות החטא. וזו היא שאלתם של ישראל: ״כי פשעינו״ שהם המרדים, ״וחטאתינו״ שהם מעשה החטא, נאחזים ודבוקים אתנו ״ובם אנחנו נמקים״, כצרעת זאת הדבקה בגוף המצורע והיא הולכת ומתפשטת בכל הגוף, אוכלת מנפש ועד בשר, מטמאת את נושאיה וכל הקרבים אליה, ״ואיך נחיה״ בעצמנו ובחברתנו חיים מוסריים ונפשיים? טענה זו היא חזקה ואלימתא מבחינה משפטית, שהרי כל דיני נפשות שבתורת ישראל ובתורת המשפטים של כל העמים מבוססים על יסודות ־ ״ובערת הרע מקרבך" (דברים יט,יח. כא,כב), בער עושי הרעות מישראל (ספרי דברים יט,יג. כא,ח־כא), ״וכל ישראל ישמעו ויראון ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך״(שם יג,יב). ואם לא כן אין מקום לכל דיני נפשות, שבהריגת הרוצח או הנואף לא תשוב נפש הנרצח, ולא יבוטל מעשה הזימה ותולדותיו, וכן בכל העבירות הדומות לה, אבל האדם החוטא במחשבתו ומעשיו נעשה לשורש פורה ראש ולענה (דברים כט,יז), שהוא רקוב בעצמו, ושולח רקב בכל ענפי האילן, ואין לו תקנה אלא בעקירתו, וזו היא שאלתם של ישראל באמרם: כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה ?
חקירה זו עצמה, בסגנון יותר עמוק ובצורה אגדית יפה מאד ־ חקרוה רז״ל באגדתם: שאלו לחכמה – חוטא מה עונשו ? אמרה להם: ״חטאים תרדף רעה״ [משלי יג,כא ], שאלו לנבואה ־ חוטא מה ענשו ? אמרה להן: ״הנפש החוטאת היא תמות״ [יחזקאל יח,ד], שאלו לקודשא בריך הוא – חוטא מהו עונשו ? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו, היינו דכתיב: ״על כן יורה חטאים בדרך״ [תהלים כה,ח] ־ יורה לחטאים דרך לעשות תשובה (ירושלמי מכות פ"ב ה"ו). וכוונת דבריהם היא זו: לא הרי דיני בית-דין של מטה כדין בית־דין של מעלה. בדיני אדם – החוטא נדון לפי תוצאות פעולותיו, ולפי מדת הנזק שהוא גורם ליחיד או לצבור, בעונשי הגוף או תשלומי ממון. היסוד המשפטי בדיני אדם הוא – עין תחת עין וכו' [שמות כא,כד], אבל בדיני שמים האדם נדון גם מצד המרי וההשחתה הנפשית שבה, וכך היא המדה שאין אדם רשאי לחבול בעצמו, אפילו בגופו כל שכן בנשמתו. מנקודת השקפה זו שאלו לחכמה ־ שהיא סגולתו של האדם אשר חונן בחכמה משפטית לדעת את נפשו ואת אלקיו, ולעשות את כל פעולותיו במאזני המשפט, ובמדת החכמה החשבונות הראויה לו ־ חוטא מהו עונשו, והיא השיבה בחכמה ואמרה: ״חטאים תרדף רעה״, החטא עצמו הוא רודף את החוטא ומורידו שאולה בחייו, וכן הוא אומר: ״שחת לו לא בניו מומם״ [דברים לב,ה], ותרגם אונקלוס: חבילו להון לא ליה, וכן פרש״י: בניו מומם – והשחתה שהשחיתו היא מומם (שם). העונש כרוך בעצם החטא שהוא עושה את החוטא בעל מום שאין לו רפואה, ככל בעלי מומין מחוסרי או שתוקי אבר.
שאלו לנבואה – שהיא רואה זכות קיומו של האדם בדבקותו התמידית בשכינת הקדש השרויה בו ומאצילה עליו רוח הקדש ונבואה עילאית, ולעומת זאת חטאות האדם ועונותיו מסלקים מעליו את זיו השכינה ומבדילים בין אביו שבשמים כאמור: ״כי אם עונתיכם היו מבדילים בינכם לבין אלקיכם וחטאתיכם הסתירו פנים מכם משמוע״ (ישעיה נט,ב) ־ ומהו ענשו של חוטא זה ? והנבואה השיבה אמריה ותאמר: ״הנפש החוטאת היא תמות״, שהיא הפסיקה מעצמה את מקור החיים האנושיים, וכל אילן שיבש מעינו הולך ונבל, הולך ומתייבש, הולך ומתרוקן מנשמת החיים שבו, ונשאר עץ יבש וגוף מת שאינו שב לתחיה. אבל הקב״ה במדת חסדו וטובו משיב ואומר: יעשה תשובה ויתכפר לו, כי ״טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך" להשיבם אל דרך החיים.
הא למדת שהתשובה מתקבלת לפני ה', ממדת החסד והחנינה ולא במדת הדין. אבל עדיין השאלה עומדת במקומה, כי מדותיו של הקב״ה הם מדת רחמים בדין, ומדת חסד בגבורה, ומהו יסוד המשפטי של מדת הדין לקבלת תשובת החוטא ? ושתי תשובות בדבר, והן: הרפואה, והתשובה לדרך החיים. הרפואה כיצד? הנפש מטבע הויתה רוצה בכניעה משמעתית למצות האלקים, נכספת לשמוע בקולו, צוהלת ביודעה שהיא עושה את רצונו והולכת בדרכיו הטובים, ונעצבת בהרגישה את מריה ועוות דרכיה, אלא שהשובבות שבאדם ובולמוס תאותיו שאינן יודעות שבעה, מוציאה את האדם מדעתו, מטמאה את מחשבתו ומחליאה את נפשו, וכן אומר הרמב״ם ז״ל: ״בני אדם שנפשותיהם חולות – מתאוים ואוהבים הדעות הרעות, ושונאים הדרך הטובה, ומתעצלים ללכת בה, והיא כבידה עליהם מאד לפי חליים, וכן ישעיהו אומר באנשים הללו: ״הוי האומרים לרע ־ טוב, ולטוב – רע, שמים חשך – לאור, ואור ־ לחשך, שמים מר – למתוק, ומתוק ־ למר״ [ישעיה ה,כ], ועליהם נאמר: ״העוזבים ארחות יושר ללכת בדרכי חשך״[משלי ב,יג], ומה היא תקנת חולי הנפשות ? ילכו אצל החכמים, שהן רופאי הנפשות וירפאו חליים בדעות שמלמדים אותם, עד שיחזירום לדרך הטובה, והמכירים בדעות הרעות שלהם, ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותם, עליהם אמר שלמה: ״חכמה ומוסר אוילים בזו״ [שם א,ז] (הלכות דעות פ"ב ה"א).
אולם לא הרי חולי הגוף כחולי הנפש, כי חולי הגוף מרגישים בחליים, ובמדה שתכבד מחלתם כן ירגישו הכרחיות רפואתם. ועוד זאת, חולי הגוף ־ החולי דבק בגופם ומשאיר בו רשום גם אחר רפואתם ממנו. אבל חולי הנפש להיפך, כל כמה שתכבד המחלה – החוטא משתקע בטומאתה, מוסיף להשתכר בה ולהתמסר אליה, עד שהיא מתפשטת בכל גופו ובכל דרכי חייו ואינו מרגיש בצורך רפואתו, אבל לעומת זאת חולי הנפש אינם בנפש, הנפש בטהרתה אינה מקבלת מחלה, אלא היא הולכת ונחנקת באפלת חשכת הגוף שהיא שרויה ועטופה בו, וברפואתה שבה ומחדשת נעוריה, שבה ומתלהבת ומאירה בזיוה או כל הגוף ואת כל סביבתה.
רפואת הנפש זו היא באה על ידי הערה אלקית, שהיא נשמעת לאדם החוטא באלפי קולות טמירים, קול תרועות שופר או קול דממה דקה, מעיר את החולה מתרדמתו, מפכח אותו משכרונו, מראה לו את אפסות שובבותו, ואומר לו: ״שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם״ [ירמיה ג,כב], ואם לא אטמו אזנינו משמוע, ואם לא נקפה לבבנו והיה לאבן. ואם לא נתנכר בזדון לקול זה שאינו פוסק לקרוא אותנו בכל לשון של חבה ואהבה, קול זה מחריד, מלהיב ומגביר את כחות הנפש, ומעיר אותנו לשוב ולהרפא ממחלה ממארת זו שאכלה את בשרנו כעש.
תשובת היחיד כשהיא כנה ונאמנה, וכשהיא מתמידה ולא רגעית, וכשהיא באה מתוך יראה ואהבה, היא מרפאה את החוטא, מטהרת ומכפרת אותו מכל טומאותיו ומוחקת כל רשמי עונותיו, וכן הוא אומר בנביא: ״מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך שובה אלי כי גאלתיך״ (ישעיה מד,כב).
תשובה זו היא דוגמה בהירה לרפא את כל החברה שהחוטא שרוי בתוכה, כי האדם אינו יחיד בעולמו, אבל הוא חלק מגוף חברתו ומגוף האנושיות כולה, וכשם שבמחלות הגוף כשאדם לוקה באחד מאבריו מרגיש מכאובו בכל הגוף, כן מחלת היחיד פוגמת במדה ידועה את כל הגוף, לפי מדת המקום שהיחיד תופס בחברתו ובדורו, ולזה כוונו רז״ל במאמרם: גדולה תשובה שמביאה רפאות לעולם, שנאמר: ״ארפא משובתם אהבם נדבה״ [הושע יד,ה](יומא פ"ו,א).
מה הם סימני הרפואה וההבראה הנפשית ? על זה משיבים רז״ל ואומרים: היכי דמי בעל תשובה ? כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה, מחוי רב יהודה: באותה אשה, באותו פרק ובאותו מקום (יומא פ"ו,ב). עזיבת החטא במדה זו היא סימן מובהק על רפואת הנפש, וברפואתה נרפא כל הגוף ושב לבריאותו היסודית.
פרק ב'/ תשובה
התשובה בעצם הויתה ומהותה – היא תכונה נפשית שבאדם, וביותר מישראל, כי האדם בעצם הויתו הוא טוב, ורוצה לעשות טוב וללכת בדרך הישרה, והחטא והעון אינם אלא מקריים ומסובבים, וזו היא עומק כוונת מאמרם ז״ל: ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״ [בראשית ח,כא] ־ מנעריו כתיב, משעה שהוא ננער ויוצא לעולם (ירושלמי ברכות פ"ג ה"ה. בראשית רבה לד,י). זאת אומרת ־ יצירתו היא טובה בעצם, אבל ברע שבו הוא מסובב וחוץ ממנו משעה שהוא ננער ויוצא אל העולם, והוא נתון למאויו וצרכיו והשפעה זרה החופפת ומושכת אותו בדרכיה הלא טובים, וכן אמרו: ״לא יהיה בך אל זר״ [תהלים פא,י] – איזהו אל זר שיש בגופו של אדם ? זהו יצר הרע (שבת קה,ב). מכאן שהאדם נכסף ושואף לשוב אל מקוריותו העצמית תמיד – אלא שכח אחר מעכבו, והוא מה שקראו חכמינו ז״ל: ״שאור שבעיסה״ הוא הכח התאוני, או השפעה מזיקה ומשחיתה וזה הוא שעבוד מלכיות, וכאומרם ז״ל: גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב ? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות (ברכות יז,א).
לכן נקראת פעולת החרטה והוידוי בשם תשובה, בהוראת שיבת האדם אל עצמו, והשבת סגולתו המקורית אשר אבדה ממנו מבלי דעת או שאבדה בעצמו, וכן רבנו בחיי אומר: טעם התשובה הוא: התקנת האדם לעבודת הבורא יתברך אחר יציאתו ממנה וחטאו בה, והשבת מה שאבד ממנה… והדמיון בזה בענינים הטבעיים כאדם שחלה גופו מחמת המזון, אם מפני שנמנע מאכל מה שיש בו התמדת בריאותו, או מפני שאכל מה שהזיקו… ואם יהיה חוליו ממעוט המזון אשר התמיד בו בריאותו, אופן חזרתו אל הנכונה יהיה בהרבותו מסוגי המזונות והרפואות הראויים לטבעו, עד שישוב אל הגבול השוה וכשיחזור אל ענינו הראשון הטבעי, ינהג במזונו המנהג השוה, ואם יהיה חוליו מפני שהתנהג במה שהזיקו מהמזון, אופן בריאותו יהיה בהשמרו מן המזון ההוא והדומה לו… עד שישוב אל הענין השוה וכו׳("חובת הלבבות" שער התשובה פרק א).
דברים אלה נאמרו בדברי רבותינו ז״ל במאמר קצר ועמוק לאמר: גדולה תשובה שמביאה רפאות לעולם. כי העולם כולו הוא שרשרת אחת שכל חוליה ממנה קשורה ואחוזה בחברתה, פועלת עליה ונפעלת ממנה, כגוף האדם שהוא מורכב ממערכות אברים וגידים, ותרכובת חומרים וכוחות מרובים, וכל פגם או מחלה באחד מקטני אבריו – פוגם ומחליא את כל הגוף, ולעומת זאת רפואתו היא מביאה רפואה לכל הגוף.
וכך הוא האדם בחברתו ובעולמו, בחליו ־ חולה כל הגוף, וברפואתו מביא רפואה לעולם. מכאן שהאדם ביחידו וחברתו שהיא טבעית לו, ובחבורו אל העולם כולו, שהוא כלי מעשהו ומקור חייו הגופים, הנשמתיים והאינטליקטואלים ־ הוא טוב ושלם, ברוך בעצמו ומקור ברכה לאחרים, וביצירתו וחברתו אל כל הבריאה נשלמה בריאת העולם, שנאמר עליו: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״ [בראשית א,לא].
וכן אמרו רז״ל: לפי שהעולם נדון אחר רובו והיחיד נדון אחר רובו, עשה מצוה אחת ־ אשריו שהכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות, עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר: ״וחוטא אחד יאבד טובה הרבה״[קהלת ט,יח], בשביל חטא יחידי שעשה זה – אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה(קידושין מ,ב). ודבר זה עצמו נאמר בתשובה: עשה מצוה אחת – זו התשובה – הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות.
לזאת כוונו רז״ל במאמרם: גדולה תשובה שמביאה רפואות לעולם ! ומכלל הן אתה שומע לאו: גדולה עבירה שהיא מביאה רעה והשחתה לעצמו של החוטא ולכל העולם כולו !
מאמר מדריך ומאלף זה צריך להיות נר לרגלינו ואור לנתיבתנו בכל הזמנים ובכל הצעדים, שכולם צריכים להיות שקולים ומדודים, נוטים ומכוונים אל רפואת העולם, שהיא גם רפואת הפרט ביחידו. ותהיה איפוא מציאותנו בכל נשמת חיינו ובכל עלילותינו ודבורינו, מציאות של ברכה לעצמנו ולאחרים, ולא מציאות של נחש שרף ועקרב שהיא ארסית בעצמה ומרעילה את אחרים להנאתה ושלא להנאתה, ואפילו ברגע קט מחיינו בעלילה או בשיחה קלה, מתוך הכרה ברורה ונאמנה ״כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם״ [קהלת יב,יד], ומגיד לאדם מה שיחו ־ אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת מיתה (חגיגה ה,ב ע"פ בעמוס ד,יג).
מכאן אתה למד שהתשובה צריכה להיות כללית על עבירה קלה. כבחמורה, כדי שנשוב אל שלמותנו הכללית, וכן צותה התורה ואמרה: ״תמים תהיה עם ה׳ אלקיך (דברים יח,יג), ותרגם אונקלוס: שלים תהי בדחלתא דה׳ אלקך. ולא עוד אלא שאנו צריכים לשוב בעצמנו ולהשיב את אחרים עד כמה שיד השפעתנו מגעת, למען תהיה רפואה שלמה לנו ולבנינו ולעמנו, כי בשלום הכלל יהיה שלום גם להפרט, וכן הנביא אומר: ״שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהיה לכם למכשול עון… כי לא אחפוץ במות המת נאם ה׳ אלקים והשיבו וחיו״(יחזקאל יח,ל-לב), ופירשו רש״י ורד״ק: השיבו את אחרים.
פרק ג'/ ספקות בתועלת התשובה
השאלה שעומדת לפני בעלי תשובה היא מחקרית ולא טבעית, כי טבעו של האדם הוא נוטה אל התשובה ומחייב אותה, אבל החקירה השכלית מעמדת לפני בעלי הנאה שאלה מחקרית לאמר: ״כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה״ [יחזקאל לג,י]. שאלה זאת נובעת מתוך הכרה כוזבת ומוטעית שהחטא דבוק בו בטבעו של האדם כרקב בעצמותיו ואין לו מרפא, ואחרים אומרים כי בצדקתנו נחיה למרות עבירות אחרונות, ואין צורך בתשובה ואין תועלת בה, בטעותם זאת טוענים ואומרים היתכן דרך ה׳ ? והנביא יחזקאל עונה להם בשם ה׳: הדרכי לא יתכנו ? לא, כי אלא דרכיכם לא יתכן.
״רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו, וצדיק לא יוכל לחיות בה ביום חטאתו״(שם יב), ״איש כדרכיו אשפוט אתכם בית ישראל״ [שם כ]. ״השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם ועשו לב חדש ורוח חדשה ולמה תמותו בית ישראל״(שם יח,לא).
אין מצוה מכבה עבירה, ואין החטא דבוק בעצם החוטא אלא הוא כמשא כבד, ״כי עונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני״ [תהלים לח,ה], עמוס עליו ומכריעו תחתיו, וברגע שהוא מנער מעליו משא כבד זה, שב אל שלמותו וכחו כמו שהיה לפני נושאו משא זה על כתפותיו, ״השליכו מעליכם את כל פשעיכם״, ובזה תעשו לכם לב חדש ורוח חדשה, ולמה תמשיכו עליכם משא זה שהוא מעיק לכם עד מות. או כאדם תועה בדרך, ברגע שיהפוך מגמת פניו לדרך הישרה ־ הרי נצול מספקנות של פרשת דרכים, או מדרך שאול שכל באיה לא ישובו.
ורבינו בחיי המשיל הדבר לאדם שהיו בידו דרכמוני כסף, והיה רוצה לעבור בנהר גדול, וכאשר עמד על שפת הנהר, השליך הדרכמונים מפני שקוה להפסיק הנהר בהם, והשליכם כולם חוץ מאחד מהם שנשאר בידו, ולא נפסקו המים, וכאשר ראה כן, אמר למלח אחד שהיה בנהר: קח זה הדרכמון והעבירני בספינתך, ועשה המלח כן והגיעו לחפצו בדרכמון ההוא אשר נשאר בידו. וכן בעל תשובה אשר כלה רוב ימיו בזולת עבודת הבורא, כשיחזור בתשובה באחרית ימיו, ימחל לו הבורא מה שקדם מרוע מעשיו כל ימיו, כמ״ש: ״כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו״ [יחזקאל יח,כב], ("חובת הלבבות" סוף שער התשובה).
פרק ד'/ גורמי התשובה
התשובה היא חזרה אל המקוריות שבטבע הויתו של האדם, ולכן היא עצמה קשורה בטבעו, ככל דבר השואף תמיד לשוב אל טבעו ומקום מחצבתו. אבל יש סיבות מונעות התשובה, והן: ההרגל וההשתקעות בחטא, וכמאמרם ז״ל: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה ־ נעשית לו כהיתר [מועד קטן כז,ב]. ואלה הם הישנים בתרדמת העולם שאינם מרגישים, וכדברי הרמב״ם ז״ל: אעפ״י שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בה, כלומר – עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו את בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל (ה׳ תשובה פ"ג ה"ד).
ב. הסיבה השנית היא – שכרות הבאה לו לאדם מבולמוס תאוותיו, או הצלחתו בקניניו, ועל זה נאמר: ״ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלקיך [דברים ח,יד].
ג. והסיבה השלישית היא – דעות מוטעות השאובות מבורות מים עכורים, ונדמות לאדם המתיהר כאלו הן אמתיות, ועל ידי כך חוטא ומחטיא את אחרים. וסיבה שלישית זאת נודעת מחברה רעה של בטלנים שהם חכמים בעיניהם.
לעומת זאת יש שלש סיבות שהן קוראות לתשובה מפי ה׳ הרוצה בתשובה, והן: א. תשובה שעל ידי יסורין. ב. תשובה מיראה. ג. תשובה מאהבה. ושלשתם למדו רז״ל מקראי, ואמרו: רב יהודה רמי, כתיב: ״שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם״ [ירמיה ג,כב], וכתיב: ״(הנה) אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה״ [שם יד], לא קשיא, כאן מאהבה או מיראה, כאן על ידי יסורין. ופירש״י: ״שובו בנים שובבים״ ־ אלמא בעלי תשובה קרויים בנים, וכתיב: כי אנכי בעלתי בכם – אלמא עבדים מיקרו. כאן מאהבה ומיראה ־ קרויים בנים. כאן על ידי יסורין ־ שלא שבו עד שניתיסרו קרויין עבדים (יומא פו,א).
וכן פירש״י בפירושו על המקרא: כי אנכי בעלתי בכם – ונקראתם בשמי שאני אדון לכם (ירמיה ג,יד). ולזה מכוון תיב״ע: אנא איתרעיתי בכון ואקריב יתכון, וגומר, שפירושו נהגתי בכם מנהג אדון שמתרצה אל עבדיו בפיוסיו ומעשיו. ולפי זה יהיה פירוש ״בעלתי״ בהוראת בעלות ואדנות. ופירוש הרד״ק ־ כלומר אבעל בכם – אינו הולם לשון המקרא ״בעלתי בכם״, וגם פירוש בעלתי בהוראת קצתי ־ הוא זר שלא מצאנו לו חבר. אולם דברי רש״י בפירושו בגמרא אינם מבוררים לי, דלפירושו מאהבה ומיראה הם שוים, וזה אינו, שהרי בסמוך גרסינן: ר׳ חמא בר חנינא רמי, כתיב: ״שובו בנים שובבים״ ־ דמעיקרא שובבים אתם, וכתיב: ״ארפא משובותיכם״, לא קשיא – כאן מאהבה, כאן מיראה.
וצ״ל לפירושו: דבאמת חלוקים הם בעלי תשובה שמאהבה לבין אלה שהם מיראה, שהראשונים נמחקים עונותיהם לגמרי ולא נשאר מהם רושם, והשניים – בעלי תשובה שמיראה – נשאר בהם רושם, בבעל מום שנרפא שמקצת שמו עליו, אבל בכל זאת שניהם שוים בדרגת ״בנים״, ואינם כעבדים אלא אלה שהם שבים אחרי שנתייסרו. ויותר מדויק הוא פירוש רבנו חננאל דכתב: ואסיקנא תשובה מאהבה – ארפא משובתם, תשובה מיראה – שובו אלי ואשובה אליכם, כי אנכי בעלתי בכם – תשובה מיסורין(שם).
מכאן למדנו שאת זה לעומת זה עשה האלקים, וכנגד שלש סיבות החטא חנן את האדם בשלשה מעוררים לתשובה, שהם מעלים את האדם בשלבי התשובה, עד התשובה המועילה ביותר שעליה אמרו רז״ל: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר: ״שובה ישראל עד ה׳ אלקיך״ [הושע יד,ב](יומא שם).
