פרק א'/ מצות יראה ואהבה
הכלל שכל גופי תורה תלויים בו הוא יראה ואהבה, וכמאמר הכתוב: ״ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה׳ אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך״ (דברים י,יב).
היראה והאהבה הם שני מושגים שהם אחד, כי אם אין יראה אין אהבה, ואם אין אהבה אין יראה, כי מובנו האמיתי של היראה איננה יראת שוא מדבר המכאיב מצער ומזיק, והאמת אף היא איננה תלויה בדבר שהוא ערב מענג ומועיל, ואדרבה יראה ואהבה זו הן מעידות על חולשת הירא והאוהב, שאם כן נירא מיתוש קטן שעוקץ אותנו ומרעיל את דמנו, ונאהב את הציצים הנובלים שמשמחים אותנו ביופי ומענגים אותנו בריחם החולף ועובר, ונאהב את הכסף ־ חתיכת מתכת דוממת שאין בה מועיל אלא לשעתה, ומעוררת נגדנו קנאה ומשטמה, ומרבה בקרבנו שפיכות דמים דאגה וטרדה תמידית, ומה טעם באהבה זו שהיא משרכת אותנו רגע בתענוגיה ומורידה אותנו חיים שאולה. אבל היראה הכנה והנאמנה היא לירא ולהיות תמיד תחת מוראו של נורא תהלות ונאדר בקדש, כדכתיב: ״מי כמכה נאדר בקדש נורא תהלות עושה פלא״ ]שמות טו,יא] ואומר: ״נורא אלקים ממקדשיך" (תהלים סח,לו), וכן הוא אומר: ״ליראה את ה׳ אלקיך". והאהבה גם היא אינה ראויה לשמה אלא בהיותה נמשכת מצד הטוביות הנעימות וקדושה עילאית של הנאהב.
מדת יראה ואהבה זו שהיא מיוחדת במין האדם, היא עדות נאמנה על נשמת שדי שבתוכנו, שרק היא יכולה להרגיש נעימות יראה זו שבאה מחרדת קדש, ורק על ידה אנו נהיה מסוגלים לאהוב את הרוחני הנעלם ונסתר שבאהבתו אנו חיים חיי אהבה וקדושה, ובאהבתו אנו מקריבים באהבה לא רק רכושנו אלא גם לבנו נפשנו ומאודנו, במצות התורה עלינו לאמר: ״ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך״ [דברים ו,ה], יראה ואהבה זו אינן נקנות אלא בדעת, כי כדעת אשר חונן האדם מאת יוצרו הוא משיג לדעת את יוצרו ודרכי השגחתו בעולמו, ומתוך זה ירא אותו, מקדשו ומקודשיו, ואוהב אותם אהבה נאמנה ונעימה שבה שגה תמיד.
מתת אלקים זו שנקראת דעת, היא כשרון רוחני וכלי מחזיק ברכה, ועל האדם הוטל לפתח ולמלא אותו יום יום בהוספת דעת על ידי שקידה עיונית ולמודית בתורת אלקים, הסתכלות עמוקה בפלאי מעשי בראשית וזכרונות קדש של העבר, שלשה דברים אלה יוצרים את הדעת והמחשבה שגוררים ומפתחים את האהבה והיראה. מצות אהבה ויראת ה׳ מחיבות מצות תלמוד תורה וכל מצות זכרון מפלאות תמים דעים, שהם מסתמלות בזכרונות השבתות והחגים עם כל מצות זכרון שבהם מצות ציצית ותפילין ומזוזה, שהם זכרונות תמידים שמזכירים אותנו תמיד חובתינו לאלקינו: ״למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם״(במדבר טו,מ). מאהבת ויראת ה' נמשכת אהבת הרע ואהבת האדם, וכן א״ר עקיבא: ״ואהבת לרעך כמוך״ [ויקרא יט,יח] ־ זה כלל גדול בתורה, שלא תאמר הואיל ונתבזיתי – יתבזה עמי חברי, הואיל ונתקללתי – יתקלל חברי עמי, אם עשית כן דע למי אתה מבזה, שנאמר: ״בדמות אלקים עשה אותו״ [בראשית ה,א](ב"ר פכ"ד), וזהו היסוד לכל תורת המשפטים ־ הלואות, מקח וממכר, נזיקין וחבלות שנגרמים בגופו של המזיק או בממונו, בגופו או בממונו של הנזוק, והלכות צדקה וחסד כל אדם, כי אהבה נאמנה ותשוקה היא זו שיש עמה יראה והערצה שלא לגרום נזק ועגמת נפש כל שהוא לחברו ותשוקה לעשות טוב וחסד כל הימים.
תורת המשפטים אמנם לוקחת לנושאי הלכותיה נזקי השור והבור, פשיעת השומרים בבעלי חיים שנתנו לשמירתם, וגזלת שור או שה או שלמה או הלואת כסף והונאת ממון עושק שכר שכיר והלנת דמי פעולתו, כל אלה הם דברים פעוטים מצד עצמם, אבל באמת נושא המשפט אינו השור והחמור, אבל הוא האדם שניזוק, שכל הגוזל את חבירו – כאילו גוזל את נשמתו ממנו(ב"ק קי"ט,א), ולא עוד אלא שהוא גוזל את הקב״ה כביכול.
כל המעות את הדין הרי הוא מתחייב בנפשו, שנאמר: ״וקבע את קובעיהם נפש" [משלי כב,כג] (סנהדרין ז,א), וכל המטיב וחונן וכל המרבה ואוהב הריהו כאלו מלוה את הקב״ה הרוצה בטובתם ואהבתם ההדדית של כל ברואיו ויצוריו, שנאמר: ״מלוה ה׳ חונן דל״ (משלי יט,יז, ב"ב י,א). ולכשנתעמק יותר נמצא: כי אהבת הבריות שהיא נשלמת במעשים טובים וישרים היא גורמת לאהבת ה׳, וכדרשת רז״ל: ״ואהבת את ה׳ אלקיך" – שיהיה שם שמים מתאהב על ידך, ולהיפך במעשים לא נכונים הרינו מחללים את ה' ומשניאים אותו (יומא פו,א). ואהבת הרעים מחייבת מצות תלמוד תורה לעצמנו ובנינו ותלמוד תורה לכל רעינו, כי הטובה היותר גדולה שאנו יכולים להיטיב לעצמנו ולאחרים היא דעת תורת אלקים שמביאה לידי דעת אלקים ומלמדת אותנו להיות טובים ומטיבים, אהובים למקום ולבריות ואוהבים את המקום ואת הבריות, אוהבי שלום ומשרים שלום אמת בכל מחננו.
אהבה זו שאין לה קץ וגבול מתפשטת גם על הבריות כולם, ועל כל הנמצא בעולמנו, ומזה נובע מצות שלוח הקן, ואותו ואת בנו, ואזהרת לא תשחית את עצה, שטעמה בצדה, לאמר: ״כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור״ [דברים כ,יט ], ורז״ל הוסיפו ואמרו: הקורע בגדיו בחמתו, והמשבר כלים בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו ־ יהיה בעיניך כאלו עובד ע״ז (שבת קה,ב), וכל המשחית דבר שיש עליו הנאה עובר ב״לא תשחית״ [דברים שם] (מדרש אגדה שופטים כ).
מכל האמור נמצינו למדים שהאהבה ויראת ה' שהן נטועות בקרב נשמתנו הם גורמים יסודיים לשלמותנו האנושית והישראלית, כי היראה מונעת אותנו מחטא גם בהיותנו בחדרי חדרים וגם במעמקי המחשבה והרהורי הלב, כי בכל דבר המסור ללב נאמר בו: ״ויראת מאלקיך אני ה׳״ [ויקרא יט,יד ], והאהבה נותנת בנו הרצון והחפץ לעשות ולקיים מאהבה את מצות ה' ותורותיו, ושתיהם יחד מצרפות את תכונותינו ומדותינו ומביאות שלום אמת ואהבת חסד בכל דרכינו, ומשרות שכינת הקדש בכל מחנינו בחדרי בתינו ובעומק נשמתנו, וזו היא תכליתה של התורה במצותיה בכללה ובפרטיה כאמור: ״דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום״ [משלי ג,יז](גיטין נט,ב).
