שער ל' / דרכים בעבודת ה'

פרק א'/  דרך החיים

החטא והפשע הם נטיה מדרכי החיים או דרך ה', והתשובה היא החזרה לדרך זו, אבל מה הוא דרך החיים שהוא דרך ה׳ שהתותה התורה לבני אדם ?
חיי האדם הם נבדלים מחיי הצומח והדומם בבחירתו השכלית ותעודתו האנושית שהוא מלא בהם, כל אדם שהוא משולל הכרה זו אינו נקרא ״אדם חי״ אלא ״בעל חי״, וכן אומר נעים זמירות ישראל במזמוריו: ״אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו״ (תהלים מט,כא). אדם שהוא חי ועובד להנאתו הבשרית וקיומו בחיים, ואינו יודע את ערך יקרת החיים, הרי הוא נמשל לחיי בהמות שחייהם אינם אלא להנאת עצמם. במובן זה אמרו רז״ל: רשעים בחייהם – קרויים מתים (ברכות יח,ב).
חיי האדם השלם הראויים לשמם הם אלה שיש להם מגמה ותעודה להשגת המושכלות העליונות, ולהיטיב בהשכלתו וכחותיו הגופיים וקניניו הכשרוניים לכל הסביבה הקרובה אליו ולכל האדם, דרך זו היא דרך ה׳ המובילה את האדם בדרך צדקה ומשפט, לעשות כל מעשיו צעדיו ועלילותיו במדת הצדק, שיהיו מוצדקים ונכונים מצד עצמם, ושיהיו גם מוצדקים במדת המשפט ביחסם לאחרים, וזו היא דרך הכבושה שכבשה אבי האומה לבניו אחריו, כאמור: ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ [בראשית יח,יט]. צדק ומשפט הם קו המדה לכל פעולות האדם בחייו, ועל פיהם זוכה האדם לחיים אנושיים במובנן המלא, חיים שאין בהם צדק ולא משפט אינם ראויים לשמם, כי מה ישאר לנו מחיים אלה אם לא בושה וכלימה, כעס ומכאובים, אכזבה ומפח נפש, וחיים שיש בהם צדק ומשפט אמת, עושים אותנו אנשי צדק ושופטי אמת, נותנים לנו זכות בחיים ונעימות החיים בעולמנו.
זו היא אחת השאלות שאדם עומד לדין עליה, וכשמכניסין אדם לדין שואלים אותו ואומרים: נשאת ונתת באמונה [שבת לא,א] – ברכושך בכחך ובהשכלתך ־ כל נטיה מדרך צדקה ומשפט זה הוא חטא ועון, והתשובה לדרך זו מוציאה את האדם מדרכי שאול ומשיבה אותו אל דרכי החיים, אל דרך ה׳ הטוב, הרוצה בחייהם הנצחיים והנעימים של ההולכים בדרך הנבונה והישרה לטוב להם לעולם, והרי זה דומה לפורש מדרכי החיים והולך במדבר ובתהו לא דרך, האדם נבוב יחשוב שזו היא דרך החופש והדרור, משוחרר מחוקי המדינה ושלטון המלכות, אבל באמת אדם תועה זה הוא צפוי לכל רע, ורק בשובו אל דרך החיים עם כל עולם ומשאם, נצול מסכנות מות ופזור הנפש אל החיים השלוים והשקטים, וזו היתה תשובת ה׳ מפי יחזקאל לאמר: ״שובו שובו מדרכיכם הרעים, ולמה תמותו בית ישראל״[יחזקאל לג,יא].

פרק ב'/  דרך הקדש

דרך צדקה ומשפט מובילה את האדם אל חיי חברה אנושית נעימה, מזככת את האדם ההולך בה במחשבותיו ופותחת לו שערי בינה וקדושה לעלות אל מדרגה רמה של דרך הקדש, המעלה את האדם ההולך בה למדרגת מלאכי מעלה וקדושי עליון, וזו היא דרך ישרה שאדם צריך ללכת בה בכל מעשיו, גם באותם הפעולות והמעשים שהם נדמים למעשה חולין גמורים, כבשעה שהוא שוכב בחדרי חדרים, או מיסב על שולחנו המלא דשן, עובד עבודתו בשדה או ברחוב ־ אין מקום ריק מהשראת שכינת הקדש של מעלה, לית אתר פנוי מיניה ! ובכל מקום שאנו נמצאים ובכל צעד שאנו פונים – הרינו מרגישים השראת שכינה זו שהיא למעלה מראשנו. כל מעשה שאנו עושים ביושר ותמימות לב, בצדק ומשפט, הרינו כאלו מקריבים קרבנות אישים על גבי המזבח, עד שגם שולחננו שאנו מסובים עליו הוא שלחנו ומזבחו של מקום, ובמטתנו שאנו שוכבים בה שכינת הקדש עומדת למעלה ממראשותינו, וכדרשת רז״ל: ״אז חללת יצועי עלה״ [בראשית מט,ד], שתי מצעות בלבל: אחת של שכינה ואחת של אביו, אל תקרי יצועי אלא יצועיי(שבת נה,ב ופרש"י ד"ה: אחת של שכינה. וד״ה: חללת).
מצות קדושה בחיים היא מצוה יסודית בתורה: ״והתקדישתם והייתם קדושים״ [ויקרא יא,מד]. והיא מודגשת ביותר בפרשת מאכלות וביאות אסורות, אבל נוסף על הכתוב והמקובל יש עוד קדושה נוספת שהיא חלה גם על המותר, וכן אמרו רז״ל: קדש עצמך במותר לך (יבמות כ,א).
חיים חילוניים והפקריים שאין בהם נצוץ של קדושה, אינם נותנים סיפוק נפשי ולא אחדות הרמונית בחיים, אבל להיפך – משעממים את הלב, מטמטמים את המוח וממררים את החיים. רואים אנו כיום כי החיים הם משא כבד שאין אנו יכולים לסובלו, מרגישים אנו יום יום שנטלה ממנו נעימות החיים החברותיים, יום יום הולכות ונוצרות בקרבנו מפלגות חדשות שכל אחת מתנגדת לחברתה נגוד גמור, ואין אנו יכולים למצוא נקודה מרכזית אחת שמאחדת את כולנו.
משפט התורה חוקיה ומצותיה, נראים לנו כדיוטגמא שהתישנה, כערכים שנפסלו וחוקים לא יחיו בהם. טועים אנו לחשוב כי בהשתנות תנאי החיים השתנו גם סדרי החיים, ותורה קדומה זאת אינה מסתגלת אל תנאי החיים החדשים, ואין אנו מבינים טעות מחשבה פסולה זו, כי באמת לא התורה התרחקה מהחיים, אבל אנו התרחקנו ממנה ופרשנו מחיי קדושה הראויים לו לאדם.
מבקשים אנו לתת תוכן לחיינו בתענוגי בשרים ושעשועים וביצירות טכניות, מתרוממים לעוף בשמים ומעמיקים לרדת במצולות ים, ומקוים למצוא שמה את אשרנו וששון החיים, אבל כל כמה שאנו מרחיקים לכת בדרכים אלה, אנו מעוורים את עינינו להכיר ברכת ה׳ בעולמו, ומפלאות תמים דעים ביצירתו העולמית בכללה, ונזר הבריאה – זה האדם בפרטו שחונן דעה, בינה והשכל, ולהציל מתוך מצפוני הבריאה את אורה, קדוש אלקי ישראל המקדש את האדם בקדושתו, פורשים מהחיים הטבעיים בנעימותם ונכשלים בחטאים כבדים ועונות חמורים מאד. מביאים אנדרלמוסיא בעולמנו, זורעים שנאה איבה ומשטמה בין אחים, ועושים את עצמנו יותר ויותר זוללים, עושקים וחומסים ברשות, באלפי הוראות היתר. זוללות הנאת החיים הגופיים שאנו שקועים בה אוכלת את בשרנו כעש, שואבת את כל מרצנו ומכלה את כחותינו המחשביים והמעשיים להבל וריק, ומתפוררים לדברים פעוטים, ליופי מדומה שגם ברק רגעי אין בו, ומבלים את זמננו בשעשועים ותענוגי שוא שגם חיי שעה אין בהם, וכל זה ממרר את החיים והופך אותם לקללה, ומתקיים בנו מאמר הכתוב: ״אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו"(משלי יט,ג). אולת אדם ־ זו שרירות הלב, פריקת עול תורה ומצות, ואהבת ההפקרות שאינה יודעת שבעה ואומרת: ״בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה" [דברים כט,יח].
שרירות לב זו שאנו הולכים אחריה כעוורים, לא רק שאינה נותנת ספוק נפשי וגופיי, אלא מגבירה את הצמאון הלוהט ושורף, ומעבירה את האדם על דעתו, מכלה את גופו ומצעידה אותו לבאר שחת גם בעודנו חי עלי אדמות.
אדם פעוט זה שתמיד מתאכזב מדמיונותיו וממאויו, רואה את החיים כאלו מתרחקים ממנו, כצל רודף אחריהם והם מתרחקים ממנו. אולת אדם זו גוררת אחריה מחשבה איומה: כי מציאות האדם בחיים מוקף אויבים ומכשולים ושבע רוגז, היא נקמה ורעה גדולה לו, ואינו נותן אל לבו לחשוב ולהביט נכוחה כי מקור הרעות הוא – ההמשכות אחר מדות מגונות: רוב התאוה במאכל, משתה ומשגל, ולקיחתם ביתרון כמות, או בהפסד סדר, או בהפסד איכות המזונות, וזה הוא סבה לכל החליים, והמכות הגשמיות והנפשיות, ולחליי הנפש שהם מוסבים מחליי הגוף ושהם נעשים לו לטבע, להשתוקק למה שאינו הכרחי לו, לא בהשארת האיש ולא להשארת המין, תשוקה זו היא ענין רע שאין לו תכלית (מו"נ חלק ג פי"ב).
אם רצונך לדעת מה טיבם של חיי חולין אלה, הט אזנך ושמע רגשי הנוחם והחרטה של אדם שפירש מחיי קדושה והוא נכסף אליהם ואינו מוצא הדרך לשוב, וכן אומר הסופר מל״ל (חטאת נעורים ח"ב ד׳ 111): גם תמול גם היום לא ערכתי סדרים (של פסח), ותלבשני רוח כהה, סבת הדבר הזה יסודה ברוח האדם, חיים פראזיים למשא הם על האדם, החיים טובים בשעה שהם פואיזיים, על ידי התפעלויות שונות ממעשים מענגים הבאים אחרי החשבונות הפראזיים, הליל הזה שהיה לי לפנים ליל שמורים, ומלא פואיזיה במדרגה היותר גבוהה, היה לי עתה לילה פראזי במלא מובן המלה, ככל הלילות, הלא אדם חי אני ואוהב פואיזיה, אך אנה הפואיזיה שלי ? מה נורא הזכרון הזה ומה מר רעיון הפראזי.
ענג רב היה לי בשעה שהתנשאה רוחי למרום בתפלה והודיה, פעמים שנתעוררה בי דבקות נלהבת בתפלתי, וביחוד בראש השנה ויום הכפורים – שאין ערוך לענג הלב שהיה לי באמרי: ובכן תן פחדך, ובכן יתקדש שמך, פיוטים ידועים ושיר היחוד, המעוררים לב אהב ה׳ באופן נעלה מאד. ליודעים ענג זה איני צריך לתאר אותו, ולאינם יודעים הנני מגיד: כי הפוגש אהובתו אחרי שכלו בדמעות עיניו לה, וברוב שמחתו יחטפנה בזרועותיו וילחצנה אל לבו בכל להט רגש האהבה, הוא לא יחוש תנועת לב יותר נעימה וסוערת ממה שאוהב ה' מרגיש באמירת תפילות ופיוטים כאלה, ואני מה אני עתה ? לבי קר, יבש, היה כעץ, אחת היא לי ־ יום השבת, יום הכפורים, חג הפסח, תענית אסתר ויום חול, וגם פואיזיה כל שהיא אבדה ונכרתה מלבי. הקורא שמעודו לא היה קרוב אל ה׳ בלבו, לא יבין כלל את דברי אלה, משתומם על איש שכמותי ואומר: שמחו ולבו נתרוקנו מכל דמיון שבעולם, שהוא מזכיר באנחה התנשאות הרוח של הבל שבאה על ידי איזו תפלה או פיוט, אבל מה אעשה, ויודע אני שהתנשאות רוח זאת נתנה לי, ונותנת עוד עתה לאחרים, ענג שאין לשער ולתאר אותו, ענג רב שלא אוכל להרגיש עתה אפילו חלק אחד מששים רבוא שבו.
בראשית שנת תרל״ב, אחרי שבאה לי עזרה מלחץ גדול ובאתי אל המנוחה, נקרה לי פעם אחת בליל רוח וגשם לשכב ער על משכבי, פתאם נתמלא לבי רגשי תודה, אך לא היה לי לפני מי להוציאם, ונשארתי שוטה בעיני עצמי, פתאום שאני חפץ לשכוח את דעותי כרגע, ולהתמכר באותו רגע אל דמיון כעין שהיה לי בהיותי קרוב לה׳, ופתאום יחרדני קול: ״שובו בנים שובבים״ [ירמיה ג,יד].
לעומת זאת נשמע הערכתו המלאה של אחד מסופרינו הנכבדים(מיכה ברדיבצק במאמרו "חומר ורוח" שנדפס בנתיבות ח"א): ויהי אור, אור במחנה ישראל, השלחנות ערוכים, היהודים ־ בניו של מקום – לבושים משי, בקלויזים ובתי מדרשות כבר מאיר זיו השכינה, תפלה ורנה בכל העם, ורגשי סליחה והתרוממות רוח ממלאים את הכל, מי יקנא עוד בחברו ? מי שומר עוד איבה לחברו ? מי עוד חייב גם לחברו ? וחגר כל איש עברי את מתניו באבנט ועומד על עמודו ומחזיק את הסדור בידו, והסדור ירושה הוא לנו מאנשי כנסת הגדולה, שבת לה' ולעם בריתו! הלא זרע אברהם אנו, זרע אברהם אהובו, והלא חסותו עלינו, האלקים קדש את יום השביעי, ונמסו כל דאגות החול, ופרחה באויר כל מלחמת הקיום של עם ישראל, יום קדושה ומנוחה, מנוחה ליהודים מעול הקשה של הפרנסה, ערוך השלחן לכל, אכלו משמנים ושתו ממתקים, אכלו ושתו וברכתם.
ואנו נוסיף על דבריהם ונאמר: קדושת החיים לפי השקפת היהדות ־ אינה מצטמצמת בקדושת השבתות והחגים, ולא אף בשעת התפלות היום יומיות ובמקומות הקדש, ובבתי כנסת ובבתי מדרש, קדושות מרכזיות אלה שבזמן ומקום, הם בבחינת כוכבי אורה מרכזיים שמפיצים קרני אור נוצצים מאירים ומחממים בנעימותם כל ימי חיינו, ובכל מושבותינו, והם גם עבותות אהבה שמושכים אותנו משאול תחתית ומעלים אותנו אל גבה שמים. אבל הקדושה שבחיים מתפשטת על כל החיים, לפי שמצות קדושה מלוות אותנו בכל דרכינו ומקיפות אותנו מכל עברנו, מצות במאכלנו ושתייתנו, מצות פרישות מאסור מצד אחד, ומצות עשה מצד שני, ״ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה׳ אלקיך" [דברים כו,יא ], מצות בשכבנו על מטתנו, מצות במלבושנו, ״כי לוית חן הם לראשך״ [משלי א,ט] – מלמד שהמצות מלוות את האדם, מצוה בפתחי ביתנו, ברכה והודאה במזונותינו, תפלה וקריאת שמע על מטתנו, ובכל אנו מברכים: אשר קדשנו במצותיו. קדושה זו מקדשת את פעולתנו ואת נפשנו ומחשבתנו, ונותנת תוכן מלא נעימות ושמחה בכל מעשינו וצעדינו ובכל רגעי חיינו, מושכת את תשומת לבנו והסתכלותנו אל החיים החלוניים באפסותם, ולעומת זאת נעימות החיים בקדושתם.
יש ואנו נכשלים בחטא ומחללים את הקדושה שבחיים מתוך בולמוס של תאוה, שכרות התענוגים, או דכאון רוח שתוקף אותנו מתוך חזיונות פרועים של חיי הוללות או מתוך ענויי גוף ונפש, יסודי חרפה וכלימה, רדיפות חמס שאנו נתונים ושקועים בהם. אבל בחשכת האפלה מתנוצץ כפעם בפעם אור ה׳ בקולו החוצב להבות אש, שקורא ואומר: ״דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב״ [ישעיה נה,ו], אור זה מתאחז כביכול בנר התמיד של בית הכנסת, ונרות של שבת וימים טובים שבביתנו ועל שולחננו. מתוך הסערה – נשמע קול נהמת ה׳, ומתוך היללה בראש אשמורות – נשמע קול ה׳, ושניהם יחד מאירים את עינינו ומעירים את לבבנו לשוב מדרך ההפקרות והחלוניות שאין בה לא משפט ולא צדקה, אל דרך ה', דרך משפט וצדקה ואהבת חסד, ודרך הקדושה שבחיים ־ ״קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלקיכם״ [ויקרא יט,ב[.
ובסורנו מדרכי שאול מתוך עזיבת החטא, אחרי שהכרנו את אפסותו המוחלטת והכרת דרכי החיים במשפט וצדקה ובקדושה והתרוממות הרוח, הרינו שבים אל מקור חיינו: צדיקו של עולם וקדושו של עולם. ואחרי שנפייס את חברנו ונשיב לו גזלתו והזיקיו שנגרמו על ידינו בפעולתנו הישרה או העקיפית, הגלויה או הנסתרת, או גם באפס פעולה בשעתה ובמדתה הראויה ומחוייבת לנו מבחינת הצדק והמשפט, ואחרי שאנו מתודים בחרטה על מריינו בצור קדושנו ובדרכיו הטובים והישרים, ושובנו אליו להתקדש בקדושתו, אנו מתקבלים בתשובה במדת הסליחה הרחמנית: ״וישוב אל ה׳ וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח״(ישעיה נה,ז), ומתדבקים באלקי עולם הנערץ בקדושה ונקדש בצדקה.
וכמה מעולה תשובה זו ! אמש היה מובדל מה' אלקי ישראל, שנאמר: ״עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם״ [ישעיה נט,ב ], צועק ואינו נענה שנאמר: ״כי תרבו תפלה אינני שומע״ [שם א,טו ]… והיום הוא מתדבק בשכינה, שנאמר: ״ואתם הדבקים בה' אלקיכם״ [דברים ד,ד], צועק ונענה מיד, שנאמר: ״טרם יקראו ואני אענה״ [ישעיה סה,כד], עושה מצות ומקבלים אותן בנחת ושמחה, שנאמר: ״כי כבר רצה האלקים את מעשיך״ [קהלת ט,ז], ולא עוד אלא שמתאוים להם, שנאמר: ״וערבה לה׳ מנחת יהודה״ [מלאכי ג,ד] (הרמב"ם ה׳ תשובה פ"ז ה״ז).
תשובה זו שתחלתה באה בהכרת הלב, כסופי נשמה, ווידוי פה, אינה נגמרת אלא בעזר אלקי הרוצה בתשובה ונותן אפשרות של תשובה, כי אין אדם יכול להתיר בעצמו חרצובות רשע ואגודות מוטה שאחרים כבלו בהם את ידיו, ואין אדם יכול להחלץ מהשפעת הסביבה שבה הוא חי ולמרותה הוא מוכרח להכנע, ואין אדם יכול לשבור דלתות ברזל של בית הכלא אשר הוא כלוא בו, נחנק ברוחו ונדכה בנפשו, אלא בעזר אלקים, וכן דוד אומר בתפלת תשובתו: ״תשמיעני ששון ושמחה תגלנה עצמות דכית… לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי… השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני״ (תהלים נא,י-יד).
וזו היא טענתם של ישראל לפני הקב״ה: רבש״ע, התשובה שלך היא ־ ״השיבנו ה׳ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם״, והקב״ה עונה ואומר: התשובה שלכם היא, לא אני התרחקתי מכם, אלא אתם סרתם מן הדרך והלכתם אחרי התוהו וההבל, אתם חללתם קדש ומשפט, מריתם והפרתם ברית, שובו אלי ותמצאו אותי קרוב לכם, כי ״קרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת״ [תהלים קמה,יח], שובו אלי – וממילא אשובה אליכם.
וישראל שבים וטוענים: בחטאתנו אמנם גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, אבל עתה הננו פזורים בעמים, כבולים ואסורים, נדכאים ורצוצים, ותנאים אלה הם מעכבים את התשובה, שובנו אלקי ישענו אל ארצנו וגאולתנו, הראנו ישועתך ותן בנו לב חדש ורוח חדשה, טהרנו מטומאתנו בארץ העמים, וזרוק עלינו מים טהורים לטהר את לבבנו לעבדך ולשוב אליך באמת, השיבנו ה׳ אליך אל ארצך ומקדשך, ונשובה אליך בנפשנו רוחנו ולבבנו, והקב״ה מנענע בראשו ואומר: אוי לי שהגליתי את בני לבית אומות העולם, כי אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה, והנני שב אליכם: ״ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה׳ אלקיך שמה… והביאך ה׳ אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך… והיטיבך והרבך מאבותיך״ [דברים ל,ג-ה], וישראל עונים ואומרים: ״השיבנו ה׳ אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם״.