סימן א' יורה דעה- א. תלמידים שלמדו מלאכת שחיטה ובדיקה אצל שוחט שנתגלה שאין לו כתב קבלה. ב. לימוד מלאכת שוחט ובודק לאנשים מחללי שבת מתוך הכרח של פרנסה

סימן א

(ליור"ד סימן א).

א. תלמידים שלמדו מלאכת שחיטה ובדיקה אצל שוחט שנתגלה שאין לו כתב קבלה.

ב. לימוד מלאכת שוחט ובודק לאנשים מחללי שבת מתוך הכרח של פרנסה

 

ב"ה כ"ד חשון תש"ו

לכבוד האדון הנכבד כה"ר י' ס' עזרא יצ"ו, בומבאי, הודו.

 

שאלה א. שוחט מתא למד כמה תלמידים וסמך אותם והם שוחטים כרגיל, ולמפרע אגלאי מילתא כי הוא עצמו אין לו סמיכה. וכשהועד חקר אותו ענה כי נאבדה לו כתב הסמיכה בבואו מבבל להודו, ובקשו ממנו להביא העתקת סמיכתו מבבל, וגם ועד השחיטה שלח לשאול את פי בית דין הצדק אם הדבר נכון ששוחט ובודק זה מוסמך על ידם, ובדיה"ץ עד היום לא ענו להם ורק שלחו לו מכתב בזה"ל: אחרי חקירה ודרישה נודע לנו כי הוא שוחט מוסמך וכו'. מה דין ומשפט האיש השוחט, האם יכולים לסמוך על מכתב זה במקום סמיכה? ומה משפט תלמידיו? ומקום ספיקו הוא כי אולי נפסל באיזו עיר ולקחו לו סמיכתו, כי גם כן סנו שומעניה קלא דלא פסיק.

וזאת תשובתי בעזרת צור חמדתי:

מנהג מקובל הוא בישראל שאין אדם שוחט ובודק אפילו לעצמו אלא אם כן נטל קבלה לפני חכם, ואין החכם נותן לו קבלה עד שידע בו, שהוא יודע הלכות שחיטה ובקי ביו"ד. ולכן נוהגין שכל הבאין לשחוט סומכין עליהם לכתחילה ולא בדקינן אותם לא בתחלה ולא בסוף. (יו"ד סי' א סעיף א' בהגה). ולפי זה בנדון דידן שבית דין שבעיר ואם בישראל בבל כתבו ושלחו להשוחט ובודק הנ"ל בזה הלשון: אחרי חקירה ודרישה נודע לנו כי הוא שוחט מוסמך. דברים אלה ששלחו לידו, הרי הם מעידים ברור ששו"ב זה נטל קבלה, ומציאות כתב בית דין זה בידו. הרי היא כנתינת כתב קבלה ביד השו"ב כמנהג המקומות שנוהגים לתת קבלה ביד השוחט ובודק עצמו להיות לו לראיה בידו, והלכך הרי הוא עומד בחזקת מוסמך, ואין לבדוק אחריו כלל (שם סעיף ב' בהגה). ומכלל זה למדנו שאין לנו לעורר ספקות וחשדות מדעתנו להוציא שוחט ובודק מוסמך מחזקתו אחרי שבית דין מעידים עליו שהוא שוחט מוסמך.

אולם בנוגע לתלמידים שלמדו הלכות שחיטה ובדיקה. אעפ"י שקבלו ממנו כתב – קבלה. מסופקני מאד אם עומדים בחזקתם בתור שוחט ובודק, כי הקבלה שהיא מחזיקה אותם לשוחט ובודק צריכה להיות מידי חכם, וכן נוהגין בכל תפוצות ישראל, שכל כתב סמיכה של השובי"ם לתלמידיהם, מתאשרת על ידי חכם מובהק או רב דמתא. ובלא זה אין תוקף לסמיכת השובי"ם להחזיק תלמידיהם ליודעים ומומחים בהלכות שחיטה ובדיקה, ולראוים להיות שו"ב לצבור מצד יראת ה' מרבים שהוא תנאי יסודי לכל הבא לשרת בקודש בעבודה זאת, וכמו שכתב מרן ז"ל: והאידנא נהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה והבדיקה (סי' י"ח סעיף יז) מכאן אנו לומדים, כי אין הידיעה והמומחיות בהלכות שחיטה ובדיקה מספיקה להתיר שוחט ובודק, אלא צריך שיהיו אנשים ידועים בחכמה ויראה וממונים לעבודה זאת, ובלא זה אינם רשאים לשחוט אפילו לעצמם, אלא אחרי שיראו סכינם לחכם (שם סעיף י"ח בהגה).

לכן נראה לי שאין לסמוך על תלמידים אלו שקבלו סמיכתם משוחט ובודק זה דמתא, עד שיעמדו לפני חכם מומחה ומובהק ויקבלו ממנו כתב קבלה. על ידיעתם בהלכות שחיטה ובדיקה, מומחיותם בבדיקת הסכין ובמעשה השחיטה והבדיקה, ולמעלה מהכל שהם מוחזקים וידועים בחכמה ויראה.

קושטא הוא דבזמננו זה אין דין תלמיד חכם לכמה דברים (עיין ש"ך סי' י"ח ס"ק כט). אבל לענין זה כל רב במקומו שהוא מפורסם לרב מורה הוראה או כל רב מובהק ומפורסם במקום שאין רב דמתא, הרי הוא כחכם שבזמן התלמוד שחכמים חלקו לו כבוד זה כדי לגדור פרצת השחיטה והבדיקה שלא יפרצו בה אלא שאין להם ידיעה ומומחיות ואינם מפורסמים ביראתם את ה' מרבים (עיין יו"ד סי' לט סעיף יג).

ועוד זאת. כל שוחט ובודק צריך שיהיה מוסמך להוראה כדי להורות הלכה ברורה בכל ספקות ושאלות שבהלכות שחיטה ובדיקה שמזדמנות כל יום לפי השובי"ם העובדים בעבודת קודש זאת ומחייבים אותם לעשות שאלת חכם, או לכל הפחות להורות הלכה מתוך עיון מעמיק בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים. ומכיון שתלמידים אלו לא נטלו קבלה לפני חכם, הרי הם מסופקים בידיעתם בהלכה עד שיעמדו ויטלו קבלה מפי חכם מפורסם בתורה ויראה וכדאמרן, וזה ברור מאד.

ב. שו"ב דסני שומעניה בקלא דלא פסיק.

שאלה שעומדת לפנינו לדין, היא מ"ש כת"ר בשאלתו: וגם סנו שומעניה קלא דלא פסיק. וזאת היא שאלה רצינית, שאין כתב הקבלה שבידו מהניא אלא להעיד על בקיאותו ומומחיותו בהלכות ומעשה השחיטה והבדיקה, אבל כל מקום שיש ספק ביראתו את ה' מרבים מתבטלת הסמיכה מאליה ומתעורר ספק גדול לאסור מה ששחט כבר, ולכל הפחות משעה שיצא הקול והלאה.

קושטא הוא דרמ"א ז"ל: פסק, ואם בדקו איזה שוחט ונמצא שאינו יודע, אם נטל פעם אחת קבלה, אין מטריפים למפרע מה ששחט דאמרינן השתא הוא דאיתרע (יו"ד סי' א סעיף א' בהגה). אולם הלכה זאת אינה מוסכמת ורבים חלקו עליה (עיין טו"ז שם סק"ו ובנקודות הכסף), וגם לדעת רמ"א ודעמיה, ברור הדבר שאין הדברים הללו אמורים אלא בנמצא שאינו יודע הלכות שחיטה ובדיקה, שבזה יש לתלות ולומר, ידע ושכח, והשתא הוא דאיתרעאי חזקת ידיעתו, אבל בנמצא שהוא עברין וחוטא, אין חזקה לומר השתא הוא דאיתרעאי, אלא אדרבה הסברא נותנת לומר הוכיח סופו על תחלתו שהיה להוט בעבירה ונמשך אחר יצרו זה כמה והשתא הוא שנתגלה קלונו, וכן מצאתי ראיתי בפרי מגדים שכתב דאדם רשע דמי למקוה, דיצה"ר בוער בו מעט מעט. ולפי זה יש להחמיר בדאורייתא, ומכל מקום כלים שאינם בני יומן יש להתיר וכו' (פרי מגדים שפתי דעת סי' א' ס"ק ח' אות ד).

ויש לצדד בזכות להכשיר מה ששחט כבר ולא לאסור את הכלים הואיל ואין עדות ברורה מפי שני עדים שנתקבלה בפני בית דין, ובעדות עד אחר אין מוציאין את איש מישראל מחזקת כשרותו וממקור פרנסתו (עין מהרשד"ם ח' יו"ד סי' רטו. ועי"ע בבית דוד חו"מ סימן ו).

אולם מרן הגאון החק"ל זצוק"ל חדש הלכה זאת דלענין נאמנות בשחיטה, הואיל ונאמנותו של השוחט הוא מדין עד אחד נאמר באיסורין, לפיכך אם יש עד אחד שמעיד עליו שהוא חשוד בשחיטה וטרפות מאמינים אותו מדין זה עצמו שעד אחד נאמן באיסורין להתיר או לאסור (עין נדיב לב חלק או"ח סי' ד'). ונראין דבריו להלכה.

מכל מקום בקלא דלא פסיק אין לפסול את השוחט על פיה. אם לא שיש מקור יסודי לקול זה, כגון ההיא דרוכל שהיה דבר מכוער ושלא היה מקום לומר אויבים הוא דאפקוה לקלא (עין מו"ק יח ב, יבמות כד ב, ואה"ע סי' י"א סעיף א). אבל קול שאין לו עיקר, לאו כלום הוא לפסול איש מישראל, וכל שכן לקפח אותו מפרנסתו, אלא אדרבה יש בזה משום הוצאת דבה, וכל המחזיק בו ומפרסמו, הרי הוא בכלל לא תלך רכיל בעמך ונלכד בעון מוציא שם רע שהוא חמור מאד (עין רמב"ם ה' דעות פ"ז א – ג).

והיות ומעכ"ת לא פירש בדבריו מקור קלא דלא פסיק זה ולא יסודו, אין אני מוצא רשות לעצמי להזדקק לו כלל, ולהוציא על פיו שוחט ובודק מוסמך זה מחזקת כשרותו משום רנון שאין לו יסוד. וצא ולמד ממה שפסק מרן ז"ל ורמ"א שם: אין מסלקין חזן מאומנותו אלא אם כן נמצא בו פסול, ואין מסלקין אותו משום רנון בעלמא וכו' (או"ח סי' נ"ג סעיף כ"ה). לזאת הנני מבקשכם לחקור ולקבל עדות בפני השו"ב על מהות ומקור קול זה ולהמציא את פרטי כל גבית עדות כדי לדון על פיו אם יש בקול זה לפוסלו מנאמנותו.

שאלה ג. בחורים יראי ה' יתברך אך מוכרחים. לחלל שבת קודש בעבודתם בעונותינו הרבים, כי מאן דלא אתא ביום שבת קודש לעבודתו, יוציאוהו ממשרתו, זה חוק קבוע. ובכן אם מותר ללמדם שחיטה לעצמם. כי אולי לפעמים יהיו בכפר, ונזהרים מלאכול טרף, רק בעבודת שבת קודש עובדים על פי הכרח ורצונם ללמוד שחיטה לעצמם, אם מותר לנו ללמדם כדי שבהיותם בביתם איש על מקומו עם משפחתו, ישחטו לנפשם.

תשובה. שלשה מומרים הם ששחיטתן אסורה:

א. מומר אוכל נבלות לתאבון, אינו פסול לשחוט אלא דאינו נאמן בשחיטתו כיון שהוא אוכל נבלות לתאבון, וחשוד גם להכשיל את אחרים באסור זה. לפיכך אם יודעין בו שהוא יודע הלכות שחיטה ובדק סכין ונתן לו, או שבדק הסכין ששחט בו אחרי השחיטה, מותר לאכול משחיטתו [יו"ד סימן ב' סעיף ב' ט"ז סק"ב].

ב. מומר להכעיס לדבר אחד מדברי תורה, אפילו בדק סכינו אחרי שחיטתו ואפילו אם יודעים בו שהוא יודע הלכות שחיטה, שחיטתו אסורה, משום שהוא חשוד לנבל בידים (שם סעיף ה' וטו"ז ס"ק ח'). לפיכך אין שחיטתם אסורה אלא לאחרים, אבל המומר ששחט לעצמו, שחיטתו מותרת לו. שהרי הוא יודע ששחט כדין וכהלכה ושחיטתו מכשרת הבהמה להוציאה מידי נבלה או מאיסור בהמה שאינה זבוחה.

ג. מומר לעכו"ם או מחלל שבת בפרהסיא או לכל התורה כולה אפילו חוץ משתים אלו, דינו כעכו"ם ושחיטתם היא כנחירה ואינה מוציאה את הבהמה מאסור נבלה. והלכה פסוקה היא זאת: שחיטת עכו"ם נבלה, אפילו הוא קטן ואפילו אינו עובד עבודת כוכבים ואפילו אחרים רואין אותו (יו"ד סי' ב' סעיף א'). ולפיכך אין שחיטתו של מחלל שבת בפרהסיא מתרת הבשר אפילו לעצמו. הואיל ודינו כגוי ושחיטתו עושה את הבהמה נבלה ולא זבוחה. ובמומר לע"ז או לחלל שבת, אין הבדל בין אם עושה זאת להכעיס, אלא אפילו אם עושה לתאבון, הרי זה כגוי גמור לענין שחיטה שאין שחיטתו מתרת הבשר לאכילה אפילו לעצמו, ואין צריך לומר לאחרים.

מכאן אתה למד שאין כל תועלת בלמוד הלכות שחיטה, ומעשה השחיטה לאלה שמחללין שבת בפרהסיא, הואיל שגם אם ישחטו לעצמם כדין וכהלכה. אין הבשר יוצא מידי אסור נבלה. ואדרבה מזה יצא תקלה שאחרים יסמכו על שחיטתם ויכשלו גם הם באסור נבלה.

לכן נראה לי שלא נכון ולא צריך ללמד הלכות שחיטה ובדיקה לאלה שמחללים שבת מתוך הכרח שאם לא כן יפטרו אותם מעבודתם, כי גם הם כמזידין ממש, בהיותם מחוסרי אמונה בה' מקדש השבת שהוא זן ומפרנס את כל שומרי שבת וקוראי עונג ביום השביעי, וכמאמרו מפי משה נאמן ביתו ראו כי ה' נתן לכם השבת. על כן הוא נותן לכם לחם יומים [שמות טז פסוק כ"ט], כלומר נותן השבת הוא נותן גם מזון השבת, כי השבת היא מקור הברכה לכל ימות החול כאמור: על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו [שמות פרק כ' פסוק יא]. הלכך שחיטתם אסורה בהחלט אפילו לעצמם וכל שכן לאחרים, והמלמדם הרי הוא בגדר מלמד תורה לתלמיד שאינו הגון והוא מכשיל את הרבים. והנלע"ד כתבתי.