סימן א
(לאו"ח סימן ד').
בדין נטילת ידים שחרית
ב"ה, י"ד לחדש שבט ת"ש.
בדין נטילת ידים שחרית
שני מלכים ראיתי עולים ומתוכחים כדרכם של ת"ח שבארץ ישראל המנעימים זה לזה בהלכה, ראשון בקדש משפירי דירושלים קרתא דשופריא הרב הגאון הנעלה כמוהר"ר דוד שפירא יצ"ו, ואשר על ידו השני הרב הגאון בנגלה ובנסתר כמוהר"ר יצחק נסים רחמים יצ"ו ממתיבתא רבתי אשר בבגדאד במדינת בבל, שדנו בהלכה בנדון נטילת ידים של שחרית.
ואני נעתרתי לחפצו של ידידי ואהובי הרה"ג כמוהרי"ן יצ"ו, והנני לצרף אף אני את דברי בנדון זה בעזהי"ת.
א. נטילת ידים שחרית
בדין זה גרסינן בגמ': כי משי ידיה בצפרא לימא על נטילת ידים (ברכות ס ב)
וכתב הרא"ש ז"ל: לפי שידיו של אדם עסקניות הן ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה, תקנו ברכה קודם שיקרא ק"ש ויתפלל, וראוי היה לברך על נקיות ידים, אלא על שם שתקנו בנטילת ידים לאכילה לברך על נטילת ידים לפי שצריך ליטול מן הכלי והכלי נקרא נטלא בלשון הגמרא, לכך תקנו נמי לברך על נטילת ידים. (הרא"ש שלהי ברכות). מדבריו מוכח דנטילה אינה אלא משום נקיון ואינה צריכה כלי, (ועיין תויו"ט ברכות פ"ח מ"ב), וכן מוכח מדברי הרמב"ם שכתב: כשנוטל ידיו מברך אקב"ו על נטילת ידים והמשכים לקרוא נוטל ידיו ומברך שלש ברכות וכו', (הלכות תפלה פ"ז ה"ד וה"י). הרי שנטילה זאת אינה אלא משום נקיון כדי לקרוא בתורה מתוך נקיון וטהרה.
והם הם דברי רב עמרם גאון ז"ל שכתב בתשובתו: כך ראינו אותה נטילה של שחרית וכו' אינה עשויה אלא לעצמו כיון שישן אדם קי"ל ידים עסקניות הן וממשמש בגופו, לפיכך כשעומד משנתו אין יכול לברך ולא לקרות ק"ש ולא להתפלל עד שיטול ידיו, שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל, לכך מתוקנת אותה נטילה, כיון דאינו יכול לברך ולהוציא שם שמים עד שנוטל ידיו לברך על נטילת ידים (אוצר הגאונים, תשובות, ברכות סי' שס"ד). ולדעתו נטילת ידים וברכה זו מחוייבת לא רק בקומו משנתו בבקר. אלא בכל שעה שצריכה נקיון כדי שיהיה ראוי לקרות בתורה ולמלאכת שמים חייב ליטול ידיו ולברך על נטילת ידים (שם סי' שס"ז).
ומדבריהם למדנו שנטילה זאת אינה צריכה כלי.
אולם מדברי הגמרא מוכח להדיא דנטילת ידים של שחרית היא מחוייבת מטעם רוח רעה ששורה על הידים. דגרסינן התם: תניא רבי נתן אומר בת חורין היא זו ומקפדת עד שירחוץ ידיו שלש פעמים, ופירש"י בת חורין היא הרוח השורה על הידים לפני נטילה ומקפדת בנטילתו לנוטלה יפה. עד שישפוך מים יפה ג' פעמים על ידיו (שבת ק"ט). מכאן למדנו: א. נטילת ידים זו היא כדי להסיר רוח רעה ששורה על הידים בשעת השינה, ב. אין הידים נטהרות מרוח רעה זאת אלא בשפיכה של שלש, זאת אומרת על ידי ערוי, ואין ערוי אלא על ידי כלי, אלא שאינו צריך לכל דיני הכלי שדרושים לנטילת ידים שבסעודה, אלא כל כלי שאפשר לערות ממנו על הידים סגי לנטילה זאת שכל עיקרה אינה אלא להעביר רוח רעה ששורה על הידים.
וזו היא דעת הטור ומרן הב"י שכתבו: וירחץ בנקיון כפיו ויברך וכו' וידקדק לערות עליהם שלשה פעמים מפני שרוח רעה שורה על הידים קודם נטילה ואינה סרה עד שיערה עליהם ג"פ וכו', ואם אין לו מים יקנח ידיו בצרור או בכל מידי דמנקה ויברך על נקיות ידים (או"ח סי' ד').
מדבריהם למדנו שנטילת שחרית היא כפולה, משום נקיון כדי לקרוא ולהתפלל בטהרה, ולזה סגי בכל דבר דמנקי, אלא שאם רוחץ במים יברך על נטילת ידים, אבל צריך לדקדק בערוי שלש פעמים משום רוח רעה שיכולה להביא לידי סכנה אם נגעו ידיו לפה ולחוטם, לאזנים ולעינים, ובודאי שגם הרא"ש סובר כן.
אבל הרשב"א ז"ל סובר דערוי בנטילת ידים דשחרית היא לעכובא גם לענין תפלה וקריאה בתורה, דכיון שאמרו חכמים גם ברחיצת ידים בשחרית לשון נטילה, מזה מוכח שגם בהם צריך כלי דהיינו נטלא, ונתן טעם לדבר לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה כדכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך, הילכך צריכים אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו ולשרתו ולברך בשמו וכו' ולפיכך אנו צריכים להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו.
ומרן הב"י הביא סמוכים לדברי הרשב"א אלה מדברי הזוה"ק דכתב: רזא דמילתא הכי הוא, דלית בר נש בעלמא דלא טעים טעמא דמותא בליליא ורוחא מסאבא שריא על ההוא גופא, מ"ט בגין דנשמתא קדישא איסתלקת מיניה דבר נש ונפקת מיניה וכו' וכד אהדרת נשמתא לגופא אתעברת ההוא זוהמא והא איתמר דידוי דבר נש זוהמא דמסאב אישתאר בהו וכו' וכד נטיל להון כדין הוא איתקדש ואיקרי קדוש, והיך בעי לאיתקדשא בעי חד כלי לתתא וחד כלי לעילא דיתקדש מההיא דדעילא, וההיא דלתתא דיהיב בה זוהמא דמסאבו ביה, דא כלי לקבלא מסאבו ודא לאתקדשא מיניה, דא ברוך ודא ארור וכו' ועד דאיעבר זוהמא מעל ידוי לא יברך, ואוקימנא דבגין כן עד דלא אתקדש בר נש ידוי בצפרא איקרי טמא, כיון דאתקדש איקרי טהור (בית יוסף שם).
מכאן אתה למד שלפי דברי הזוה"ק והרשב"א ז"ל, ערוי מים על ידי כלי הוא לעכובא, לא רק משום רוח רעה, אלא משום שאסור לברך ולקרוא בטומאת ידים חמורה זאת, כמו שאסור לכהן להכנס לעבודתו בלא נטילה, וכשם שהכהן בהכנסו לעבודתו מחויב לקדש ידיו ורגליו, כך ישראל בצאתו מטומאה חמורה שהיא מסאבו דזוהמא, לקדושת ישראל בעבודת קריאה ותפלה, צריך ומחויב לקדש ידיו בערוי ג"פ ועל ידי כלי עילאה שהוא קדוש וברוך ולהשליך את הזוהמא וטומאה לכלי תחתון שהוא, ארור.
מכאן יוצא לדינא שלדעת הזוה"ק לא סגי בערוי של ג"פ, אלא צריך גם כלי תתאה ועילאה כדין כהן שמקדש ידיו מכיור וכנו.
אולם מדברי הרשב"א בתשובה אחרת, נלמוד: דכלי עילאה אינו מעכב. שהרי כתב: משכשך ידיו לתוך כלי בין בשחרית בין בשעת אכילה שפיר דמי מדאמרינן בכיור ורחצו ממנו ולא בתוכו, ש"מ הכא הוא דכתיב ממנו, הא בעלמא אפילו בתוכו שפיר דמי (בית יוסף שם).
מכאן אתה למד דלהרשב"א כלי תחתון הוא לעכובא ולא כלי עליון.
אולם דברי הרשב"א לא מובנים לי, שכיון שלדעתו נטילת ידים דשחרית מקדוש ידים דכהן ילפינן לה, הדין נותן לדמותם לכל דבר, וכמו דבכהן אמרינן ממנו ולא בתוכו, הוא הדין לנטילת ידים דשחרית.
על כל פנים מדברי הזוה"ק למדנו דכלי העליון הוא לעכובא וכדיהיב טעמא, דבגין כך עד לא איתקדש ידוי איקרי טמא, כיון דאיתקדש איקרי טהור, וקדושה זאת אינה אלא בדרך ערוי מכלי עליון שהוא קדוש וברוך, ועד שלא יעבור זוהמא זאת לא יברך.
ועתה הבה נא ונתענין בדברי הרה"ג טובים השנים הנ"ל בדבריהם שבספר בני ציון ח"א סי' ח'.
והנה רב חביבאי הרה"ג כמוהרי"ן רחמים יצ"ו תמה ע"ד מרן ז"ל, דבבית יוסף כתב: אם שכשך ידיו ג"פ במים המחולפים, נראה שאעפ"י שאינם באים על ידיו דרך ערוי מהני. ומדברי הזוה"ק שכתבתי נראה, דלא מהני אלא על ידי ערוי. ובשו"ע כתב: אם שכשך ידיו במחולפים יש להסתפק אם עלתה לו להעביר רוח רעה שעל ידיו (שו"ע או"ח סי' ד' סי' י"ב), ולמה כתב יש להסתפק אחרי שהכריע בבית יוסף שלדעת הזוה"ק לא מהני אלא על ידי ערוי? ובא רעהו וחקרו הרה"ג מהרד"ש, וכתב: דמרן הב"י סבר שגם להזוה"ק כלי עלאה לאו לעכובא, דהזוה"ק בחדא מחתא מחתינהו שני הכלים, וכי היכא דכלי תתאה לאו לעכובא הוא הדין לכלי עילאה, ויפה השיב כהלכה מוהרי"ן יצ"ו (שם סי"ט).
ואני מוסיף משלי להוכיח דשני הכלים אינם שוים בדינם, דהכלי הראשון שהוא קדוש מקדש את הידים, הלכך כל דליכא כלי זה עדיין בטומאתו עומד, אבל הכלי שני שאינו אלא לקבל מסאבו והוא ארור וטמא אינו מסייע לקדש הידים והלכך אינו מעכב.
ובאמת הכלי הראשון הוא לעכובא לדברי הזוהר, שהרי כתב בהדיא: ועד דלא איעבר זוהמא לא יברך ואוקימנא דבגין עד לא איתקדש בר נש ידוי בצפרא איקרי טמא. הרי לך ברור ומפורש דכלי עילאה הוא לעיכובא, וא"כ קושיתו עומדת בתוקפה שאחרי שהב"י הכריע מדברי הזוה"ק לפסול מים מחולפים מדוע כתב בשו"ע ויש להסתפק.
והרה"ג כמוהרד"ש יצ"ו חזר והשיב דמרן הב"י מספקא ליה בדברי הזוה"ק אי בעי כלי עליון לעיכובא (שם), ולדעתי כבר כתבתי שדברי הזוה"ק הם ברורים ומפורשים דבעי כלי עליון לעיכובא ואין מקום להסתפק בו.
ולע"ד נראה דספקו דמרן הב"י הוא בעיקר דין פסק הזוה"ק, דהנה הרשב"א דסובר: כטעם הזוה"ק להצריך נטילה בכלי משום קדושה ללמוד תורה. פסק דאם שכשך ידיו בכלי שפיר דמי, והיינו להתפלל או לקרוא בתורה, אבל להעביר רוח רעה הא אמרינן דצריך ג"פ, ושכשוך ידיו במים שאינם מחולפים אפילו מאה פעמים אינם אלא כפעם אחת. אולם במים מחולפים מלישנא דגמ' בת חורין היא זו ומקפדת עד שירחוץ ידיו ג"פ, משמע דבמים מחולפים מהניא הואיל וזו היא רחיצת ידים שלש פעמים, אולם מדברי הזוה"ק נראה דבעינן כלי, והשתא מספקא ליה איך להכריע פסק הלכה, שמא נאמר דרחיצה דאמר בתלמודין היינו ע"י כלי ולא ע"י טבילה, וא"כ לא פליגא תלמודין אדברי הזוה"ק, או שנאמר דרחיצה היינו אפילו על ידי טבילה במים מחולפים. ופליגא תלמודין אדברי הזוה"ק, וקיי"ל כתלמודין.
ואפשר לומר עוד, דכלים דנקט בלשונו הזוה"ק לאו דוקא אלא דהעיקר הוא שיהיו מים עליונים ותחתונים וסתמא דמילתא לא משכחת אלא על ידי כלים, והוא הדין למים המחולפים, שהמים מזרם הנהר הם תמיד עליונים, והמים שנמצאים משטף הקודם המה תחתונים, הלכך מהניא בהם הרחיצה לענין העברת רוח רעה והשראת קדושה.
דבר זה למדתי מדברי הנהר שלום דכתב: יכוין להמשיך שפע מא"א שהוא הכתר קוץ יוד, דכללות האצילות, לאו"א חו"ב, וכללות האצילות ונקרא מים עליונים שהם מלבישים ידי א"א שהוא כולל כל האצילות, ומהם ימשיך השפע לזו"ן ו"ה דכללות האצילות ונקראים מים תחתונים ע"ב (נהר שלום מאמר סוד הנטילה).
הרי לך מפורש דכל עיקר הנטילה בשני הכלים הוא משום מים עליונים ומים תחתונים.
ואם כנים אנו בזה, נפתר ספקו של מרן הבית יוסף להכשיר נטילת ידים במי נהר השוטפים.
מכאן אני למד דנטילה על ידי הברז מהניא לדברי הכל, הואיל ויש כאן מים עליונים שיורדים מכלי שהוא הברז, ומים תחתונים שיורדים מהידים לתוך הקערה, אלא שצריך לפתוח הברז בשמאל כדי שיריק על יד ימינו בתחילה וכמ"ש מרן ז"ל (שם סעיף י').
ב. נעור כל הלילה.
מרן הבית יוסף הסתפק בנעור כל הלילה אם חייב בנטילת ידים של שחרית, וכתב שלדעת הרא"ש שכל עיקר נטילת ידים הוא משום שידים עסקניות ובודאי נגע במקומות המטונפים, בנעור כל הלילה ודאי שאין לחוש לזה כמו דלא חיישינן ביום. וכן אין לחוש לזה אפילו ישן שנת עראי דלא חיישינן שנגע במקומות המטונפים בשינת עראי.
ולדעת הרשב"א דתלי טעמא דבשחר אנו נעשים בריה חדשה, בנעור כל הלילה, לא צריך נטילה, אולם בישן שנת עראי בלילה נראה ודאי דשייך טעם זה ואפשר שאפילו נעור כל הלילה צריך ליטול לפי טעם זה דלא פלוג רבנן (בית יוסף או"ח סי' ד').
ובזה חדש הרב הגאון מהרד"ש יצ"ו, דבנעור כל הלילה יוצא ידי נטילה במים שוטפים או מחולפים ממ"נ, ואסתיע ממ"ש הברכי יוסף בשם מהר"ח הכהן תלמיד מהרח"ו, ובספר דרך חיים למהר"ח מאוסטרא בשם האר"י והרמ"ז דבנעור כל הלילה אין רוח רעה שורה על הידים.
ולע"ד אין דבריו נהירין לי, שהרי מרן הבית יוסף לא נסתפק אפילו בישן שינת עראי, משום דאע"ג שנאמר שאין רוח רעה שורה בכגון זה, מכל מקום צריך נטילה מטעם שנעשה בריה חדשה, וטעם זה שייך גם בשינת עראי שבלילה דשליט בה רוחא דמותא.
ובאמת מדברי הזוה"ק מוכח כן שגם בשינת עראי שררה רוח רעה, דכתב: דלית בר נש בעלמא דלא טעים עטמא דמותא בליליא ורוחא דמסאבא שריא על ההוא גופא, מאי טעמא דנשמתא קדישא סלקא מיניה, דברי הזוה"ק אלה ברור מללו דלית בר נש דלא טעים טעמא דמותא, ואפילו אם ישן שינת עראי, דהא גם בנית עראי נשמתא קדישא איסתלקת מיניה, הילכך צריך נטילה כדינה.
אולם שוב מצאתי בדברי הזוה"ק דרוחא מסאבו לא שלטה אלא בשינת קבע, וכן אמרו: דהא לית לך מאן דנאים בליליא בערסיה דלא טעים טעמא דמותא ונפקת נשמתיה מיניה, וכיון דאשתאר גופא בלא נשמתא קדישא רוח מסאבא זמין ושריא עליה ואיסתאב, וכו' (זוהר פ' וישלח ד"ה ויוותר יעקב), מכאן למדנו שאין רוח רעה שורה אלא כששוכב במטתו וישן בה, ולא בשינת עראי, וכן צריך לפרש דברי הזוה"ק שבפרשת וישב, וכן הוא דרכה של תורה ללמד סתום מן המפורש.
והנה מרן הב"י כתב דמ"ש בערסיה לאו דוקא, ולע"ד נראה שאדרבה לשון זה הוא דוקא, ומאי דסתם במקום אחר פירש במקום זה, אולם אין להקשות מכאן על דברי מרן הבית יוסף דפשיטא ליה שגם בישן שינת עראי בעי נטילה, משום דמרן כל סמיכותו בדין זה הוא על דברי הרשב"א שנקט בדבריו טעם החזרת הפקדון, וטעם זה שייך גם בשינת עראי.
אולם הנעור כל הלילה פשיטא ליה למרן בית יוסף שלטעם הרשב"א והוא הדין לטעם הזוה"ק אין צורך בנטילת ידים שחרית, אלא דמספקא ליה שמא בכל זאת תקנו רבנן נטילת משום דלא פלוג.
לפי זה אין מקום לפשוט ספק זה ממ"ש המקובלים שאין רוח רעה שורה כשנעור כל הלילה, דקושטא הכי הוא, אבל עדין הספק במקומו עומד שמא תקון רבנן נטילה גם בנעור כל הלילה משום לא פלוג, וזהו באמת ספקו של מרן הבית יוסף, וכן דקדק בדבריו וכתב: דלא פלוג רבנן.
ג. נעור בלילה ונטל ממים חולפים
ולענין נעור בלילה ונטל ממים חולפים, פלפלו בחכמה טובים השנים הגאונים יצ"ו מדין ספק ספקא דסכנתא (שם סי' ט' י').
ולע"ד אין התשובה ממין הטענה, הואיל ומרן הבית יוסף לא נסתפק בזה מדין רוח רעה, אלא מדינא דגמרא ומשום לא פלוג, וכן כתב בתחילת דבריו: ומי שנעור כל הלילה אינו צריך ליטול ידיו כדי להתפלל וכו' ואפשר דצריך ליטול ידיו שחרית לפי טעם זה דכיון שתקנו ליטול ידיו שחרית לא פלוג רבנן, הרי דכל ספקו הוא מדינא דגמרא ומשום טהרה לתפלה נגעו בה, והרי זה ספקא, דאיסורא ושפיר יש לדון בו מדין ספק ספקא.
אולם מטעם אחר אני אומר שאין כאן ענין לספק ספקא דכיון דברור לנו שמן התורה סגי בנטילה זאת, והספק הוא אי תקון רבנן משום לא פלוג, הרי זה ככל ספקא דרבנן שהוא לקולא.
וכן כתב בשו"ע התניא: אם שכשך ידיו ג"פ בג' מימות מחולפים או בנהר וכו' יש להסתפק אם עלתה לו נטילה להעביר רוח רעה שעליהן, וטוב שיחזור ויטלם כדינם מפני שאפשר שאין רוח רעה מסתלקת מהידים אלא על ידי ערוי ג"פ מהכלי (שו"ע התניא או"ח סי' ד' סעיף י"ב).
הא למדת שגם בספק אחד לא החמירו אלא מהיות טוב, וכיון שכן, אף בהצטרפות ספק דנעור כל הלילה, מהיות טוב צריך לחזור וליטול הידים כדין וכהלכה.
תו חזיתיה להרב הגאון מהרד"ש יצ"ו שהביא ראיה לדברי האר"י והרמ"ז דסוברים שאין רוח רעה שורה על ידי הנעור בלילה, מדאמרינן בגמ': היה עומד ומקריב ע"ג המזבח כל הלילה לאורה טעון קידוש ידים ורגלים, (זבחים י"ט, ורמב"ם הל' ביאת המקדש פ"ד), והנה מבואר שם דצריך לקדש ידיו ורגליו בפעם אחת, וע"כ צ"ל דקדש ידיו ורגליו על הרצפה שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקרקע. ומעתה אם נאמר דגם בנעור בלילה ובעלות השחר שורה רוח רעה על הידים, איך מותר לקדש ידיו ורגליו בעזרה, דהא מים של נט"י בשחרית אסור לשופכם אפילו בבית או במקום שעוברים שם בני אדם, וא"כ מכל שכן בעזרה, ומכ"ש קידוש ידים ורגלים דעומד על מים טמאין.
והנה בשיורי ברכה הו"ד בשע"ת הביא מספר תרומה חדשה כת"י דיש לו ליטול שנית, דלינה פוסלת בנטילת ידים כדרך שפוסלת בכיור, ולהנ"ל אדרבה משם ראיה להיפך את"ד,
וחברו הרב הגאון מהרי"ן יצ"ו השיב על דבריו דאין ראיה לסתור מסוגיא זאת, דודאי אין רוח רעה שורה על הידים במקדש, ואת"ל דכן שורה אף במקדש, י"ל דכיון דאי אפשר בלא"ה שומר מצוה לא ידע דבר רע (שם סי' ט').
ושוב פלפל בחכמה הרב הגאון מהרד"ש (שם י') לחזק דבריו.
ואני בעניי אומר, דודאי רוח רעה שורה אף במקדש וכדהוכיח שפיר הרב הגאון מהרד"ש, ואני מוסיף לומר דרוח רעה זו שבאה מחמת השינה הוא מסבת הסתלקות נשמתא קדישא, ובכל מקום שנשמה זאת מסתלקת גורמת מסאבותא לאותו גוף ואינה חוזרת אלא אחרי קדוש ידים בכלי עילאה או במים עליונים, והוא הדין לנעור בלילה למ"ד שרוחא דמותא של לילה שהוא רוחא דמותא שורה גם על הנעור בלילה. לפיכך גם המים המסואבים שיורדים מהידים המסואבות הם טמאים ומזיקים.
אולם בכל זאת איני מוצא ראיה לסתור מסוגין דזבחים מכמה טעמי: חדא דאפשר לומר שקודם קדוש ידים ורגלים מהכיור היה נוטל ידיו מכלי עילאה לכלי תתאה משום רוח רעה שעליהן, ואח"ז מקדש ידיו ורגליו בכיור לשם קדושה יתרה של עבודת המקדש, כמו שכן עשו ודאי כל הכהנים שהיו במקדש.
ועוד אפשר לומר שגם למ"ד שנעור בלילה צריך נטילת ידים, מודה שאם עוסק בעבודת הקדש אין רוחא דמותא שורה.
ובזה מתורץ שפיר מנהג קדמוננו בלילות שבועות והושענא רבא וכן בכל לילות שעושים לתיקון כרת, שלא נטלו ידיהם בבוקר, הועיל ועסקו בתורה, וכל העוסק בתורה אין מלאך המות שולט בו (עיין שבת ד' ל' ע"ב).
וסוגין דזבחים הכי דייקא דקתני: היה עומד ומקריב על גבי המזבח כל הלילה, ולכן אין צורך ליטול ידיו משום טומאה דמסאבו דמותא, אלא משום קדוש ידים ורגלים של עבודה.
בזה מתורצות שתי שמועות מדברי האר"י שנראות כסותרות, דהברכי יוסף כתב מ"ש הרמ"ז, דלדעת האר"י הקדוש אין צריך נטילת ידים בנעור כל הלילה, ואילו ביד אהרן ותפלה לדוד כתבו משם האר"יח דגם בנעור כל הלילה צריך נטילת ידים, ולפי מ"ש אלו ואלו דברי אלקים חיים, דבנעור כל הלילה ומתעסק בעסקיו ומכל שכן בשיחה בטלה צריך נטילת ידים משום דשרה דמותא שליט עליה ומסתלקת ממנו נשמה קדישא, אבל בנעור בלילה ולומד, או כהן שעובד עבודת הקדש אין מלאך המות שולט בו ולא מסתלקת ממנו נשמה קדישא.
ב. זאת ועוד אחרת, הלכה פסוקה היא שאם קדש ידיו ורגליו בכיור בתוכו לא חלל (הל' ביאת המקדש פ"ה ה"י) ובנעור בלילה כיון שאי אפשר בלא"ה טובל בכיור לכתחילה, דכלל גדול הוא בהלכה כל דלא אפשר, אפילו לכתחילה כדיעבד דמי.
ג. הזוה"ק עצמו כתב: ואי דאית מדרון תחות ארעא דלא יתחזון שפיר. (זוהר וישב שם), ובמקדש ודאי היה מדרון כזה, וזה ברור.
לפי זה מתישבת שפיר ראית התרומה חדשה ללמוד מקדוש ידים ורגלים דכהן, לנטילת ידים שחרית, וכמ"ש הרשב"א, ולטעמא דהזוה"ק נמי כתב הבית יוסף שאעפ"י שעברה על ידי אותה נטילה חוזרת ושורה (שם).
והנה המג"א כתב: ודאי כיון שקידש ידיו פעם אחת שוב אין צריך לקדש ידיו שנית, דפעם אחת נעשה בריה חדשה ולא שתי פעמים, אלא ספק הוא משום רוח רעה, ולכן אפילו ישן שנית אין צריך ברכה.
ולע"ד לא זכיתי להבין ודאות זאת נגד סברת בית יוסף דמספקא ליה, ובאמת הכי מסתבר דכל שינה חדשה גורמת הסתלקות חדשה של הנשמה, וביקיצתו נעשה שוב בריה חדשה.
ועתה נהדר אנפין לדברי הרב הגאון כמוהרד"ש יצ"ו שכתב על דברי הרמב"ם שפוסק: אין הכהן צריך לקדש בין כל עבודה אלא פעם מקדש בבוקר ועובד והולך כל היום כולו וכל הלילה, והוא שלא יצא מן המקדש ולא יישן ולא יטיל מים ולא יסיח דעתו (הלכות ביאת המקדש פ"ה ה"ג). וע"ז הקשה דכיון דקי"ל דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד ומכ"ש שינה בעזרה ודאי אסור, וא"כ ע"כ צ"ל דהיה ישן חוץ לעזרה, א"כ תיפוק ליה דצריך לחזור ולקדש משום דיצא חוץ, ואין לומר שהתנמנם בעמידה, דהא לפי מ"ש הטעם דישן צריך לקדש ידיו ורגליו משום דהוי בהסח הדעת, ולפי מאי דקיי"ל דבשינת עראי ליכא היסח הדעת אם ישן שינת עראי בתפילין בראשו או בזרועו אם הניח עליהם סודר, א"כ פשיטא שבעמידה ליכא היסח הדעת.
ותירץ דלפי מ"ש התוס' דישיבה בעזרה היא דרבנן, יש לומר דאשמועינן הרמב"ם קודם שנאמרה ישיבה בעזרה, או שנאמר דהרמב"ם סבר כדעת התוס' דהא דאין ישיבה בעזרה, הנ"מ, לדברים דלאו צורך עבודה נינהו, אבל במידי דצורך עבודה הוא שרי לישב את"ד.
והנה במאי דפשיטא ליה למר דנמנום בעזרה אינו מחייב קדוש ידים ורגלים, לדידי פשיטא לי להיפך, ומלשון הכ"מ מוכח כן דכתב, דסתם שינה הוי היסח הדעת (ה' בה"מ שם), ומטעם זה הוא מתנמנם שהרי הסיח דעתו.
ואין ללמוד מתפילין, דא"כ אפילו שינת קבע לא תהיה מפסקת, אלא שאני תפילין הואיל והם מונחים בראשו ובזרועו ודעתיה עלייהו, וכמ"ש הטור: דלא חשיב היסח הדעת אלא כשהוא עומד בשחוק או בקלות (או"ח סי' מ"ד ומג"א ס"ק ז'), וכן אין ללמוד מברכת התורה דשינה לא הוי הפסק, שהואיל וחובה עליו כדכתיב: והגית בו יומם ולילה. אלא שהטרדה או שינה פוטרתו, לכן כשפוסק משינתו או טרדותיו חלה עליו חובת תלמוד תורה (עיין או"ח סי' מ"ז סעי' י' מג"א סק"ז). משא"כ בעבודה שאינו מצוה לעבוד אלא בשעות שיש עבודה, היסח הדעת הוי הפסק לחייב קדוש ידים ורגלים. ובאמת יפה השיב כהלכה ידידי ואהובי הרה"ג כמוהרי"ן יצ"ו דהלכה מפורשת היא: נתנמנם טעון קדוש ידים ורגלים (ירושלמי יומא פ"ג ה' ב').
ותירוצו של הרה"ג מהרד"ש לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי, דאף אם נאמר דישיבה בעזרה אינה אלא מדרבנן, גזירה זאת היא קדומה קודם שנבנה המקדש תדע, מדגרסינן התם: ושמואל שוכב בהיכל ה'. והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד (קדושין ע"ח), גם תירוצו השני דבמידי דצורך עבודה שרי לישב, אינו מובן לי. דאטו שינה היא צורך עבודה, אתמהה.
אולם עיקר קושיתו זאת, היא קושית הירושלמי: וישן טעון טבילה לא כן תני רבי חייא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד וכו', תפתר שסמך עצמו לכותל וישן לו (ירושלמי שם). והנה מדברי הירושלמי משמע דישן טעון טבילה היינו בישן שינת קבע, מדתני סמוך לו מתנמנם טעון קידוש ידים ורגלים, מכאן משמע דאפשר לישון שינת קבע על ידי סמיכה בכותל, והילכך שפיר הוצרך הרמב"ם לאשמועינן דישן צריך קדוש ידים ורגלים, אע"ג דלא יצא מהעזרה, ובזה נתישבו דברי הרמב"ם כהוגן. והנלע"ד כתבתי.