סימן ב
(לאו"ח סי' לב)
שינוי הנוסחאות שבאמירת לשם יחוד לפני הנחת התפילין
כ"ה תמוז תרצ"ז.
שלמא רבא ונהורא מעליא לכבוד הרה"ג החסיד כמוהר"ר יצחק ארינשטין יצ"ו.
שאלני מעכ"ת לבאר שנוי הנוסחאות שבאמירת לשם יחוד שלפני התפילין, שבסדורי אשכנז נאמר: הנני מכוון בהנחת התפילין, לקיים מצות בוראי שצונו להניח תפילין וכו' והם ארבע פרשיות: שמע ישראל, והיה אם שמוע, קדש, והיה כי יביאך, ובסדורי הספרדים נאמר, קדש לי כל בכור, והיה כי יביאך. שמע, והיה אם שמוע. ומעכ"ת תמה על נוסחת האשכנזים ששינו מסדר הפרשיות שכתובים בתורה והקדימו שמע והיה אם שמוע, לקדש והיה כי יביאך,
והנני נדרש לאשר שאלני ואומר: הנה עיקר לשם יחוד אינו מתקנת אנשי כנה"ג ככל התפלות והברכות, וכבר ידוע מה שהגאון נודע ביהודה מהסס בזה, וכתב: הנה אנשי כנה"ג תקנו לנו תפלות וברכות וליכא מידי דלא רמיזא בנוסח התפלה והברכה, וברכה היא התעוררות הדבור ומחשבה, וכל מצוה שיש ברכה לפניה אין צריך לומר שום דבר לפניה רק הברכה וכו' (נוב"י מהדו"ק יו"ד סי' צ"ג).
וכיון שכן אין לדקדק בנוסח "לשום יחוד", אלא כל קהלה וקהלה תאמר אותו לפי הנוסח המקובל להם מרבותיהם שכולם הם דברי אלוקים חיים וממקום קדוש נובעים, אולם מכל מקום אין אנו פטורים מלהתעמק בדבריהם ולרדת לעומק כונתם, לא כדי להכריע ביניהם ולבטל נוסחא אחת מפני השניה, אלא להסביר פנים לכאן ולכאן.
והנה בקריאת שמע שנינו במתניתין: למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע, אלא כדי שיקבל עליו עול מצוות. ובגמ' גרסינן: תניא רשב"י אומר בדין הוא שיקדים שמע לוהיה אם שמוע שזה ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
ובתוס' כתבו: ואם תאמר תיפוק ליה דקדמה בתורה, ותירצו דהכי קאמר למה קדמה אף לפרשת ציצית דקדמה לכולן, אלא ודאי אין חוששין לזה שהיא קודמת בתורה משום דאמרינן אין מוקדם ומאוחר בתורה, ואם כן היה לנו להקדים והיה שהיא מדברת בלשון רבים (ברכות י"ד תד"ה למה).
מכאן למדנו שלענין קיום מצות קריאת שמע מצוה עלינו להקדים פרשת שמע שיש בה קבלת עול מלכות שמים ואחריה קריאת פרשה שיש בה עול מצוות, ולפי זה צריכים אנו לדעת מדוע לא תהיה עלינו מצוה להקדים פרשת שמע בכתיבת התפילין שצריך לכותבם כסדר הכתובים בתורה (עיין שו"ע או"ח סי' ל"ב סעיף א').
ונראה לע"ד לומר דשאני מצות קבלת עול מלכות שמים ומצוותיו, למצוות שהן אמצעי זכרון לקבלת עול מלכות ועול מצוות. הלכך בקריאת שמע שאין הקריאה עצמה מצוה אלא עיקרה של הקריאה היא לקבלת עול מלכות שמים ושיש בה גם קבלת עול של ללמוד וללמד לשמור ולעשות, אין מקום לקבלת עול מצוות, שהגדולה שבהן היא תלמוד תורה ששקולה כנגד כולם, שאם אין תלמוד אין מעשה. אבל בקיום המצוות כל הקודמות בזמן קודמת למעשה, לפיכך במצות תפילין שהיא מצות זכרון בד' פרשותיה שכולן באות בבת אחת, כל הקודמות בכתיבתה בספר התורה במצות קיומה, הלכך צריך לכותבם כסדרם כמו שנכתבו בתורה.
ובזה מתבאר אצלי מחלוקת רב ור' יוחנן בענין הנחת תפילין וקריאת שמע, דרבי יוחנן סבר לובש תפילין וקורא ק"ש ומתפלל כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים משלם, ורב אמר קורא ק"ש ומתפלל, וגרסינן בירושלמי: מתניתא מסיעא לרב לא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצוות? (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ג).
ולכאורה מסתבר מילתיה דרב שמתניתין מסיעא לו, דתנן: למה קדמה פרשת שמע וכו' כדי שיקבל עול מלכות שמים תחלה, וטעמיה דרבי יוחנן שיקבל עליו עול מלכות שמים משלם אינו מבורר, ולפי מ"ש ניחא, דרבי יוחנן. סבר דתפילין אינה מצות זכרון לקבלת עול, אלא היא עצמה קבלת עול במעשה כדכתיב וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך, וקשירה כנגד הלב והמוח היא השתעבדות הנשמה והלב המחשבה והרצון להקב"ה (או"ח סי' כ"ח סעיף ה') ומצות זכרון שבהם היא לזכירת יציאת מצרים ונפלאותיו שמורות על יחודו ויכלתו, לכן סובר רבי יוחנן להקדים הנחת תפילין שהיא קבלת עול מלכות שמים שלמה, ורב סובר שהתפילין היא מצות אות וזכרון, או בטוי מעשי לקבלת עול מלכות שמים במחשבה, לכן קבלת עול מלכות שמים קודם.
והנה בכוונת הנחת התפילין כתב מרן המחבר ז"ל: יכווין בהנחתם שצוונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו וכו' וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות (או"ח סי' כ"ה סעיף ה').
הנה שמרן ז"ל סדר את כוונת הנחת התפילין לפי סדר הפרשיות שמתחיל בזכרון יציאת מצרים בפרשיות קדש והיה כי יביאך וגומר, בהשתעבדות הנשמה שהיא קבלת עול מלכות שמים, והשתעבדות הלב שהיא קבלת עול מצות שיש בהם משום סור מרע, להמעיט התאוות והגברת המחשבה לעשות טוב.
ולפי מ"ש צריך להקדים כוונת קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות לזכרון יציאת מצרים ונפלאותיה, אלא שמרן ז"ל נקט כסדר הפרשיות, משום שאע"ג שקבלת עול מלכות שמים קודמת בזמן ככל תכלית שהיא ראשית המעשה במחשבה ואחריתו במעשה מכל מקום למעשה האמצעים קודמים לתכלית. ועל יסוד זה תיקן מחבר "לשם יחוד" בנוסח ספרד להניח ד' פרשיות קדש וכו' לידע ולהודות ולהלל שהוא אל היוצר והוציאנו ממצרים והוא אחד ומיוחד ואני מקבל עלי עול מלכות ועול מצוותיו.
אבל בתלמודין גרסינן: רב משי ידיה וקרא ק"ש ואנח תפילין ומצלי, ובגמ' הוה ס"ד דרב כרבי יושע בן קרחא ס"ל דאמר עול מלכות שמים תחלה ואח"כ עול מצוות, ודחי אימר דאמר רבי יהושע בן קרחה להקדים קריאה לקריאה, קריאה לעשיה מי שמעת ליה, ושוב רמי ממה שאמר רבי חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמי דרב ומקדים ומשי ידיה ומברך ומתני' לן פרקין ומנח תפילין והדר קרי ק"ש, ומתרץ שלוחה הוא דעוית, ופירש"י, השליח קלקל שאיחר להביא לו תפילין מעיקרא והגיע זמן ק"ש והוזקק לקרות כדי שלא יעבור הזמן וכי מטי שלוחא תפילין אנחינהו (ברכות י"ד).
הא למדת דלמסקנא דתלמודין רב נמי סבר כרבי יוחנן דמניח תפילין ואח"כ קורא ק"ש. והיינו דתפילין גופייהו היא קבלת עול מלכות שמים במעשה, וקודמת לקבלת עול מלכות בקריאה.
מכאן למדנו דעיקר מצות הנחת תפילין היא קבלת עול מלכות שמים שמסתמלת במעשה הקשירה כנגד הלב והמוח, ומצורף אליה גם מצות זכרון יציאת מצרים שהיא מעידה על אחדותו ויכולתו שהיא מצוה שבתורה כמצות ציצית וכל מצוות הזכרון הדומות לה.
אולם מחבר הנוסח האשכנזי נקט בדבריו תכלית מצות הנחת תפילין שהיא קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצות, ואחריהן באות פרשיות מצות הזכרון.
מכאן ששתי הנוסחאות יש להן פנים מסבירות בהלכה, ומאן דעבד כמר עבד, ומכאן דעבד כמר עבד, ובלבד שיכוון לבו לקבל עול מלכות שמים ועול מצוות באהבה רבה, ובזה נזכה לדבקות בה' ותורתו וקבלת שפע הארה עילאית במחשבותינו, ויקוים בנו: וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. והנלענ"ד כתבתי.