סימן ח
(לאו"ח סימן קכ"ח).
אם רשאי תלמיד חכם שהוא מזרע הלוים להשתמט מיציקת מים על ידי הכהנים לנשיאת כפים
י"ט חשון תרצ"ט.
לכבוד ידידי הרה"ג הגדול דרופתקא דאורייתא מסגני לויה כמוהר"ר שמעון יעקב הלוי גליקסברג שליט"א. ידידי הרה"ג!
בדיק לן מר בשאלת חכם בדין נטילת ידים לנשיאות כפים שנעשית על ידי לוי שהוא יוצק מים על ידיו אם רשאי תלמיד חכם שהוא רב בעירו או בבית הכנסת שמתפלל להשתמט מיציקת מים אלה.
וזאת תשובתי: שאלה זאת נדונה בגדולים, והמג"א הביא שתי דעות בדבר זה, הללו מתירים לת"ח שלא ליצוק מים לכהנים, והללו אוסרים, אלא שאם בא ליצוק מים לקצת תלמידי חכמים שבהם, צריך ליצוק על כולם (מג"א סי' קכ"ח ס"ק ז') ובמחצית השקל (שם) הביא דעת הפר"ח לאסור על התלמיד חכם ליצוק מים על יד הכהנים אפילו אם יש בהם מקצת תלמידי חכמים ות"ח העושה זאת איסורא עביד וקרא עליו משנאי אהבו מות.
ובודאי שכל ת"ח שהוא רב במקומו רשאי להסתלק מיציקת ידים הואיל והסתלקות בשב ואל תעשה אין בה כל חשש אסור, ויציקה שהיא בקום ועשה מכניסה אותו בספק איסור כמ"ש הפר"ח, אולם הואיל ואתא לידן אוסיף משלי לברור הלכה זאת ואומר:
א. נטילת ידים לנשיאות כפים.
עיקר נטילת ידים לנשיאות כפים אם היא מחוייבת משום נשיאות כפים או משום ספק טומאה שבהן, שנוי במחלוקת: ורש"י והתוס' סוברים שצריכה נטילת ידים מיוחדת סמוך לנשיאות כפים אפילו אם יודע שידיו טהורות (סוטה ל"ח תד"ה כל כהן). והרמב"ם סובר שנטילת ידים זו היא משום טומאה שבהן, הלכך אם נטל ידיו שחרית ולא הסיח דעתו מהם אינו צריך ליטול ידיו סמוך לנשיאות כפים, תדע דהא לעבודה נמי אין הכהן צריך לקדש ידיו לכל עבודה אלא מקדש ידיו פעם אחת בבקר והולך ועובד כל היום ואעפ"י שמשום טומאה אפילו בלא נשיאות כפים צריך ליטול ידיו משום דברי תורה, מכל מקום עדיפא נשיאות כפים לכהונה, דלדברי תורה אם לא ידע להם טומאה אעפ"י שהסיח דעתו אינו צריך לחזור וליטול, ובנשיאות כפים אם הסיח דעתו צריך לחזור וליטול דלא מוקמינן ידיו בחזקת טהרה, אי נמי להיכא דלא משתכחי מיא, דלק"ש ודברי תורה סגי בכל מידי דמנקי, ולנשיאות כפים צריך נטילת ידים במים.
ולהלכה, בתשובות רבי אברהם בן הרמב"ם ז"ל נאמר הלכה למעשה לפני אבא מרי ז"ל וזולתו ממורי התורה, שכל כהן העומד בתפלה יגש לברכת כהנים וסומך על נטילת ידיו לק"ש (בית יוסף או"ח סי' קכ"ח).
ולפי דעה זאת ודאי שאין מקום ליציקת מים על ידי לוי, אלא נטילה זאת היא ככל נטילת ידים לתפלה וק"ש ודברי תורה.
אולם לדעת האומרים שנטילת ידים לנשיאות כפים היא מצוה מיוחדת שצריכה להעשות סמוך לנשיאות כפים מדכתיב שאו את ידיכם וברכו את ה' (סוטה שם). בזה הוא דיש מקום להצריך יציקת מים על ידי אחר.
אבל מכל מקום לא מצאנו דבר זה בתלמוד ולא בדברי הפוסקים הראשונים, וכנראה שגם בזמנו ובמקומו של מרן הבית יוסף לא היתה נהוגה יציקת מים כלל, שכתב: ושמעתי שכן היו עושים בספרד, ליטול ידים סמוך לנשיאות כפים ושהיו הלוים יוצקים מים, ולא הייתי יודע מאין להם דבר זה ליטול על ידי הלוים עד שזכני ה' ומצאתיו מפורש בזוהר וכו', וכן קבע בהלכותיו, והלוי יצוק מים על ידיהם וקודם לכן יטול הלוי ידיו (שו"ע או"ח סימן קכ"ח סעיף ו'), ומנהג זה נתפשט בכל ישראל ומנהגם של ישראל תורה היא.
והשתא נחזי אנן אם מותר לתלמידי חכמים להשתמט ממצות מנהג זה.
והנה דומה לזה מצאנו בדין השבת אבידה. "והתעלמת" פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם. כיצד? כהן בבית הקברות או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, משמע דלא פטרה תורה זקן ואינה לפי כבודו אלא מחיוב השבת אבידה, אבל אם רצה להשיב האבידה הרי זה משובח, וכדאמרינן התם: רבי ישמעאל לפנים משורת הדין הוא דעבד ולא עוד אלא דמחוייב לעשות משום לפנים משורת הדין דכתיב ואת המעשה אשר יעשון, מעשה זה דין, אשר יעשון, לפנים משורת הדין (ב"מ ל').
אולם לפי זה קשה מדגרסינן: האי צורבא מרבנן דידע סהדותא וזילא ליה מילתא למיזל לבי דינא דזוטר מיניה, לא ליזיל, אמר רב שישא בריה דרב אידי אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול אף זה לא יטול הני מילי בממונא אבל באסורא אין חכמה ואין עצה נגד ה' כל מקום שיש חלול ה' אין חולקין כבוד לרב (שבועות ל').
והשתא אם נאמר דבאבדה חייב להשיבה משום לפנים משורת הדין, בעדות נמי ליזיל אפילו לבית דין דזוטר מיניה משום לפנים משורת הדין.
וכן קשה מדגרסינן: כהן גדול מעיד ומעידין אותו. מעיד: התניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכו', כיצד זקן ואינה לפי כבודו (סנהדרין י"ח). ומאי קושיא והא זקן ואינה לפי כבודו חייב משום לפנים משורת הדין.
מכאן מוכח דזקן ואינה לפי כבודו לא רק שפטור מהשבת אבידה אלא שגם אינו רשאי.
לכן צריך לומר דמה שחייב לפנים משורת הדין, היינו במקום שאפשר לקיים המצוה בלא זלזול כבודו, כעובדא דרשב"ג דיהיב ליה פלגא דזוזא (ב"מ ל'), אבל במקום שצריך לזלזל בעצמו, כגון להשיב אבידה שאינה לפי כבודו, פטור אפילו משום לפנים משורת הדין.
שוב ראיתי שדין זה במחלוקת הוא שנוי, דהרמב"ם ומרן בשו"ע פסקו; דמשום לפנים משורת הדין מחזיר האבידה גם זקן שאינה לפי כבודו, והרא"ש והטור סוברים; שאסור לת"ח לזלזל בכבודו במקום ספק אם חייב, כגון ת"ח שמתבייש בעיר ולא מתבייש בשדה ומצאה בשדה, אינו רשאי להחמיר מספק ולהשיב גם בעיר אלא יחזירנה מן השדה עד שיביאנה לעיר ואז יניחנה, דאיסורא הוא לגבי דידיה לזלזל בכבוד תורתו במקום שאינו חייב (טור חו"מ סי' רס"ג).
וצריכים לומר דכשם שנחלקו בענין השבת אבידה או מצות טעינה (חו"מ סי' רע"ב), כן נחלקו גם בדין עדות, דלהרמב"ם ומרן רשאי הת"ח למחול על כבודו ולילך להעיד לבית דין דזוטר מיניה, ולהרא"ש ודעמיה אינו רשאי אלא אסור לו לזלזל בכבוד תורתו בדבר שאינו חייב בה, וכן כתב החות יאיר בתשובתו (סי' ר"ה).
וראיתי אחרי רואי למרן החיד"א ז"ל שהביא בראשונה דברי התורת חיים לחלק דאבידה ופריקה כיון דאפשר לקיים המצוה בלא זלזול כבודו אסור לזלזל בכבודו, אבל בעדות שאי אפשר לקיים מצות עדות אלא בהליכתו לפני מאן דזוטר מיניה, רשאי לזלזל בעצמו כדי לקיים מצות עדות.
ומרן החיד"א עצמו חילק מדידיה, דבאבידה ופריקה, שזלזולו ניכר לעין כל רואיו הוא דסבר הרא"ש דאינו רשאי לזלזל, אבל בעדות שאין הזלזול ניכר, ואדרבה מצוה קעביד לעמוד לפני בית דין שהשכינה שרויה בהיניהם כדכתיב: והיה ה' עם השופט, בזה רשאי לזלזל בכבודו משום קיום המצוה אפילו לדעת הרא"ש ודעתיה (ברכי יוסף חו"מ סי' ו' סעיף ט"ו).
ולע"ד אין דבריהם מחוורים, דהנה חילוק התורת חיים כבר סתרו מרן החיד"א ז"ל, דמדברי הרא"ש והטור לא משמע חילוק זה, ואני מוסיף לומר דגם בעדות אפשר לקיים המצוה ולשלם לבע"ד מה שהפסידו בעבורו, ומאי פסקא דבאבידה וטעינה יכול לשלם דמי האבידה ולא בעדות, והלא אפשר מאד במציאה שאינו יכול לשלם מפני דלותו או מפני ערכה הגדול של האבדה וכן בעדות.
וחילוקו של מרן החיד"א ז"ל אעפ"י שהוא מסתבר, אבל הוא נסתר מסוגין דסנהדרין ושבועות דמדמה עדות למציאה, ולא מתרץ שאני מציאה שהוא זלזול גדול וניכר.
ובאמת עיקר חילוקו של החיד"א נאמר בתוס', דכתבו דכלאים בבגדו אי הוה בשב ואל תעשה היה נדחה משום כבוד הבריות אעפ"י שלא נאמר בו והתעלמת והיינו משום דערום הוא בזיון גדול (ב"מ ל' ד"ה אלא).
אבל אדרבה משם ראיה שרק הליכה בשוק כשהוא ערום בזיון גדול, אבל עדות ואבידה שוים הם שאין בהם אלא גנאי ולא בזיון, וכן כתבו מפורש: אבל הכא גבי עדות ליכא גנאי כל כך ולא שרי באיסורא אפילו בשב ואל תעשה ודמי ליה גנאי דמצא שק או קופה (שבועות ל' תד"ה אבל).
אלא מחוורתא לע"ד כמ"ש החות יאיר, שגם לענין עדות נחלקו הפוסקים, ולהרא"ש אין ת"ח רשאי לזלזל בכבודו וללכת להעיד לפני בית דין דזוטר מיניה.
על כל פנים מאמור ומדובר למדנו שלדעת הרא"ש ודעמיה אסור לת"ח לזלזל בכבודו אפילו במקום שיש בו קיום מצות עשה ועבירה על לא תעשה, כגון, השבת אבידה דאית בה עשה דהשב תשיבם ולא תעשה הוא, ופירש רש"י אבידה עשה ולא תעשה היא השב תשיבם ולא תוכל להתעלם. (ב"מ ל"ב ועי' בפרש"י שם ל' ד"ה האי עשה, וכ"כ בשטמ"ק ב"מ ל'): אלא כך הוא עיקרם של דברים, שכל מי שרואה אבידה ומניח אותה באבדתה הרי הוא עובר בלאו ועשה וכו' עיי"ש, הרי שהתעלמות מהאבידה מחייבת בעשה ולא תעשה, ובכל זאת סובר הרא"ש שאין תלמיד חכם רשאי לזלזל בכבודו משום לפנים משורת הדין, והוא הדין לכל מצוות שבתורה שהרי למדנו ממציאה לעדות שבממון (סנהדרין י"ט ושבועות ל') וכ"כ החות יאיר ז"ל: ואין לומר לדעת הרא"ש דס"ל הואיל וכתבה התורה והתעלמת שמע מינה דדעת התורה כך היא וכו' והיכי דגלי גלי, שהרי בפ"ב דברכות (י"ט) מקשה וליליף מיניה ומשני איסורא ממונא לא ילפינן, מכאן דבגונא דליכא אסור במניעתו אסור לזלזל בעצמו לדעת הרא"ש.
הדרן לנדון דידן לענין יציקת מים לכהנים ודאי לא עדיף מנהג זה ממצוה שכתובה בתורה, ולדעת הרא"ש ודעמיה ודאי אסור לת"ח ומכל שכן רב במקומו לזלזל בעצמו וליצוק מים על ידי הכהנים.
ולדעת הרמב"ם ודעמיה יש לומר שגם הם אוסרים בנדון דידן, והכי מסתבר שדוקא בענין שבממון נוהגין לפנים משורת הדין למנוע כל נזק ממון לחברו. אבל בכל מצות שבתורה אין לאדם לחייב עצמו במה שפטרתו תורה, ואדרבה יש בזה משום כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט כמו שנבאר לקמן:
ב. הפטור מן הדבר ועושהו.
גרסינן בירושלמי: דלמא רבי מיישא ורבי שמואל הוון יתבין אכלין בחדא מן כנישתא עיליתא, אתא ענתא דצלותא, קם ליה רבי שמואל בר יצחק מצלי, אמר ליה רבי מיישא ולא כן אלפא רבי אם התחילו אין מפסיקין ותני חזקיה כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט? אמר ליה והתניא חתן פטור חתן אם רוצה לקרות? אמר ליה יכיל אנא פתיר לה כרבן גמליאל דאמר: איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת. ופירשו בקרבן העדה ופני משה דשאני קריאת שמע שיש בה משום קבלת עול מלכות שמים (ירושלמי ברכות פ"ב ה' ט' ושבת פ"א ה"ב).
מכאן למדנו שבכל המצוות אין אדם רשאי להחמיר ולעשות מה שפטרה אותו התורה, ואם עושה כן נקרא הדיוט. וכן פסק רמ"א: כל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוטות (או"ח סימן תרל"ט סעיף ז').
והנה המג"א כתב: וצריך להתישב בזה, דמצינו הרבה חומרות שמחמירין על עצמנו ולא אמרינן דנקרא הדיוט, וביש"ש פ"ח דחולין בענין אכילת בשר אחר גבינה שכתב בשם מהר"ם שנראה כחולק על התלמוד אלא אם כן עושה משום גדר ופרישות (מג"א או"ח סי' ל"ב ס"ק ח').
ומרן ז"ל כתב: דלא אמרו בירושלמי הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, אלא כשעושה אותו בדרך חומרא, אבל הכא שאינו מכוון לכך שהרי אינו דבר אסור דשייך ביה חומרא ואינו משרטט אלא כדי לכתוב ביושר אעפ"י שהוא יודע ליישר השטה בלא שרטוט, יותר נאה הוא כשהוא משורטט, לפיכך אינו נקרא הדיוט (בית יוסף או"ח סי' לב).
מכלל הדברים למדנו שלא הותר לאדם להחמיר על עצמו במה שהוא פטור לעשותו אלא באחד מג' תנאים אלה: א) קבלת מלכות שמים, ב) משום גדר ופרישות, ג) כשאינו מכוון לשם חומרא אלא לשם הדור.
וביד מלאכי הוסיף עוד תנאי וכתב: דלא נקרא הדיוט אלא שעושה זאת ליוהרא ולבטל דברי חברו, אבל כשעושה לשם שמים יש לו שכר (יד מלאכי כללי הדינים סי' שכ"ד) ואין דבריו נהירין לי, דא"כ מאי מקשה בירושלמי מחתן שאם רוצה לקרות מותר, אימא דהיינו כשעושה זאת לשם שמים ולא ליוהרא. ובאמת קשה הדבר לאומרו שרבי שמואל בר יצחק קם למצליא לשם יוהרא. ואף על פי כן אמרו לו חבריו שהוא בכלל פטור מן הדבר ועושהו.
ושו"ר למרן החיד"א שסתר כלל זה וכתב דלא משמע כן מדברי הפוסקים, אלא אם עושה הדבר בצנעא ולא משום יוהרא אלא לשם שמים. זה שמו אשר יקראו הדיוט (ברכי יוסף או"ח סי' ל"ב סעיף ב').
ובזה מתורץ שפיר מה שלא כתבו הרמב"ם ומרן ז"ל בהלכות עדות, דאם הצורבא מרבנן רוצה לעשות לפנים משורת הדין ולהעיד רשאי, כדכתב בה' אבדה ופריקה, והיינו משום דהשבת אבדה וכן פריקה וטעינה, הם דברים שבממון נוהג דין לפנים משורת הדין להציל ממון חברו מהפסד, מה שאין כן בעדות מצות הגדה אינה לתועלת והצלת ממון חברו, שהרי חייב להעיד גם לחובת חברו, אלא עדות היא מצות התורה כדכתיב: אם לא יגיד ונשא עונו, הלכך במקום שהתורה פטרתו מחיוב זה משום כבודו, אינו רשאי לזלזל בכבודו, והרי הוא בכלל פטור מן הדבר ועושהו.
ולפי"ז יוצא לדין שבעדות לכל הדעות אין תלמיד חכם חייב ולא רשאי להעיד לפני בית דין דזוטר מיניה, וכמשמעות לישנא דגמרא; האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דינא דזוטר מיניה לא ליזיל (שבועות ל'), ומשמעות לא ליזיל הוא, שאינו רשאי ללכת, וכן מתפרשים דברי הרמב"ם ומרן.
אולם אעפ"י שמסתברא לי כן, הנני מבטל דברי מפני החוות יאיר שכתב שגם בדין עדות נחלקו הפוסקים וכדכתבינא, ועל כל פנים אין הדברים הללו אמורים אלא בבית דין של שלשה או בית דין של בוררות, אבל בית דין הממונים מהצבור הרי הם כאדיר שבאדירים ואין ת"ח שגדול ממנו בחכמה רשאי לסרב מלהעיד לפניו, דהרי קי"ל שכל הממונים לדין מהצבור הרי הם כבית דינו של משה. עיין סמ"ע חו"מ סי' ב' ס"ק.
הדרן לדיננא. שבתי וראיתי ביד מלאכי משם ספר יד אהרן דלא נאמר פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, אלא כשאין מצוה זאת לשום אדם אחר, כגון ישיבה בסוכה בשעה שגשמים יורדים אז הוא נקרא הדיוט, מפני שאין שום אדם חייב בסוכה בתנאים אלה, אבל מצוה שזה מצוה ועושה וזה פטור כגון סומא דפטור מכל המצוות, אם עושה מצוה תבוא עליו ברכה (יד מלאכי שם סי' של"ו).
ולע"ד דבר זה נסתר מסוגית הירושלמי דפריך מחתן לתפלה לאחר שהתחילו בסעודה, ומאי קושיא והרי תפלת מנחה כולם פטורים בה בשעה שהתחילו בסעודתם, אבל חתן בק"ש רק הוא פטור וכל אחרים שאינם חתנים חייבים, ואפשר לתרץ ולומר דזהו באמת תירוץ הגמרא פתיר לה כר"ג דאמר איני שומע מכם לבטל ק"ש, אבל באמת ריהטא דסוגיא משמע דתירוץ הגמ' הוא משום קבלת מלכות שמים, וכפירוש קרבן העדה והפ"מ, והנה הברכי יוסף עמד בזה, ותירץ דתפלה וק"ש לאלה שהתחילו בסעודה הרי זה כאלו כל אדם פטורים, דכל בר חיובא אם קרה להם מקרה כזה היו פטורים (ברכי יוסף יו"ד סי' של"ג סעיף א').
ולפי זה שפיר מקשה מחתן, דכולהו נמי אם אירע בהם מקרה זה של חתונה הם פטורים.
אבל לע"ד אין זה מחוור דאם כן לא משכחת לה שיהיה אדם מישראל פטור והאחרים חייבים אלא בנשים שהם פטורים לא מצד המקרה אלא מטבעם, אבל סומא שהוא מקרה, אם מקיים המצוה הרי הוא הדיוט.
ובאמת שהרמב"ן נקט בתירוצו דמאי דאמרינן שנקרא הדיוט הוא בעושה דבר שאינו מצוה מן התורה כלל, שהוא מוסיף על התורה, אבל מי שעושה מצות התורה כתקנן אף שלא נצטוה בהם כגון נשים ועכו"ם מקבלים עליהם שכר (ברכי יוסף שם).
כלל העולה הוא שאין אדם רשאי לעשות דבר שהוא פטור לעשותו אלא כשעושהו משום גדר ופרישות מדבר שיצא ממנו מוסר או הכנעת הלב (שיטה מקובצת ב"ק פ"ז משם המאירי, וברכי יוסף שם), או שאינו מכוון לחומרא אלא להדור מצוה.
מכאן אנו למדים לדין יציקת מים על ידי הכהנים, הואיל ואין בו לא גדר סייג ופרישות ולא הדור מצוה ולא יוצא ממנו מוסר השכל והכנעת הלב, תלמיד חכם פטור ממנה לדברי הכל ואינו רשאי לזלזל בכבודו.
ועוד נראה לע"ד דזקן ואינה לפי כבודו אינו בכלל פטור מן הדבר, אלא הוא מצוה להתעלם, וכדדרשינן: והתעלמת פעמים שהוא מתעלם, ונהי דבמקום הפסד ממון חברו, מצווה לעשות לפנים משורת הדין לדעת הרמב"ם ודעמיה, אבל בענין קיום מצות שאין בהם דין לפנים משורת הדין, לדברי הכל אינו רשאי להחמיר ולעשות דבר שפטור ממנו שיש בו משום בזיון תלמיד חכם.
את זה אני אומר מסברא דידי, אבל כבר כתבתי דעת הפוסקים שסוברים שגם בדין עדות אעפ"י שאין בו בזיון כל כך כמו השבת שק או קופה שאינה לפי כבודו. ואפילו שאינו דבר של ממון, אם רוצה למחול על כבודו, כבודו מחול, אפילו לדעת הרא"ש ודעמיה, ולפי"ז גם ביציקת מים על ידי הכהנים לנשיאת כפים אם רוצה למחול על כבודו רשאי והרי הוא משובח.
ועוד נלע"ד לומר, שגם ת"ח או אפילו רב בעירו רשאי ליצוק מים על ידי הכהנים לנשיאות כפים, דהנה נמוק הלכה זאת היא לתוספת קדושה. וכמ"ש בזוהר הקדוש: תאנא כהן דבעי לפרסא ידוי בעי דיתוסף קדושה על קדושה דיליה דבעי לקדשא ידו על ידי דקדישא, מאן ידא דקדישא, ליואה דבעי כהנא ליטול קדושה דמיא מידוי דכתיב; וקדשת את הלוים, הא אינון קדשין וכתיב בהו; וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך (במדבר י"ח ב') מכאן דכל כהן דפריס ידוי בעי לאתקדשא על ידי דקדישא ליתוסף קדושא על קדושתיה וכו', אבל לוי דאיהו שלים ואתחזי לסלקא בדוכנא ולמפלח במשכן זימנא הא שלים הוא ואקרי קדוש דכתיב וקדשת את הלוים, אמר רבי תנחום אף איקרי טהור דכתיב וטהרת אותם. (זהר נשא רעיא מהימנא פקודא כ"ב). מכאן דיציקת מים זאת אינה שירות לכהנים עצמם, אלא להוסיף קדושה על קדושתם ולהתקדש עצמם בעבודה קדושה של נשיאות כפים בבחינת וילוו עליך וישרותך, וכיון שכן אין כאן בזיון של תלמיד חכם, אלא להיפך כבוד לת"ח, שאין הכהנים נוטלים ידיהם ומוסיפים קדושה על קדושתם אלא מידם של הלוים, וזו היא אחד מתנאי מצות נשיאות כפים של הכהנים. והדברים מגיעים למ"ש החות – יאיר: במצוות שבין ישראל למקום ב"ה, כל שכן שמצוה שהזמן גורם הן על כל ישראל הן המפורסם לפי שעה ליחיד בצבור אין בו משום בזוי כבוד זקנה והתורה, וכל הנוהג קלות בעצמו לצורך גבוה ומצות ה' אף שאינה מצות עשה ממש רק גמילות חסד שילפינן מהלכת בדרכיו הרי זה משובח, (חות יאיר סי' ר"ה).
סברא זאת שחדשה החות יאיר יש לה סמוכים מן הכתובים ומדברי חכמים. מן הכתובים דכתיב: ושחקתי לפני ה' ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני (שמואל ב' ו' כ"א כ"ב).
מדברי חכמים דתנן: אגריפס המלך עמד וקבל וקרא מעומד ושבחוהו חכמים, ובגמ' אקשינן מדאמר רב אשי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול לו ומתרץ מצוה שאני. והתוספות פירשו, מצוה שאני, שמוחל על כבודו כדי לקיים מצות מלך עולמים ומראה שאימת שכינה עליו (סוטה מ"א תד"ה מצוה שאני).
וכן מצאנו לרבותינו הראשונים שרקדו בשמחת בית השואבה (סוכה נ"ג) ולפני הכלה: רב שמואל בר יצחק מרקד אתלת, ורב אחא מרכיב לה אכתפיה ומרקד (כתובות י"ז). הרי שגם במקום שיש קלון ובזיון וגנאי הותר לת"ח או אפילו מלך למחול על כבודו משום כבוד שמים, וכבוד מצוה. ואפילו בדבר שאין לו סמך מן התורה. כגון מפזז ומכרכר של דוד או מרקד בשמחת בית השואבה או שמחת כלה.
מזה נלמוד במכל שכן ביציקת מים על ידי הכהנים שיש לו סמך מפורש בתורה לחייב את הכהנים בהקרבת בני שבטו מטה לוי לכל עבודת הקדש ולחייב את הלויים להיותם נלווים לעבודת הכהנה דכתיב: ונלוו עליך וישרותך, והיינו משום דשירות בעבודת הכהנה אינה שירות הכהן עצמו, אלא שירות עבודת הכהונה שנמסרה רק לכהנים מפאת יחוס שבטם אפילו אם הכהן הוא עם הארץ, והואיל ושירות זאת הוא להוספת קדושה וטהרה על ידי הלוויים שהם קדושים וטהורים ועל ידי הוספת קדושה תהיה הברכה מעולה יותר, ונמצא לפי זה שלא את הכהן אנו משרתים אלא את כל המתברכים שגם הלוים הם בכלל זה.
לכן נראה לע"ד שאדרבה כל הגדול ומכובד בישראל וביחוד תלמיד חכם ורב בישראל שיש בו קדושה יתירה של כבוד תורה, הוא ראוי יותר מכל העם להוסיף קדושה זאת ולמלאות שרות מצוה זאת וזהו כבודו וזו היא גדולתו, וכעין זה אמר הלל הזקן: השפלתי היא הגבהתי (שמו"ר מ"ה ה'), וכל המוחל על כבודו בכגון זה ראוי לשבח ותהלה מפי חכמים.
את זאת כתבתי כדי לסתור דברי הפר"ח שאמר שיש בזה איסור משום משניאי אהבו מות, ולפי מה שהוכחתי אין הדבר ברור שיש בזה איסור או אפילו חובת השתמטות מפעולה זאת, אלא אדרבה יש בה מצוה וכבוד, ויש בה לדעתי גם משום ואהבת את ה' אלקיך אהבהו על בריותיו, וכל פעולות מעין אלה שמראות אהבה וחבה יתירה למצות ה' וברכתו על ידי כהנים, וכל פעולות כנות כאלו מצד ת"ח ורבני העם היא מאהבת את הרבנים עצמם ואת תורתם שכלם יאמרו פלוני שלמד תורה מה נאים מעשיו.
אולם להלכה נלע"ד שזו היא מן הדברים שאמרו עליהם: דעבד כמר עבד, ודעבד כמר עבד, וכל המשתמט מפעולת יציקה זאת משום כבוד תורה, לפי שרואה צורך בכך, לפי השקפת הצבור והשעה הוא עושה, ויש לו על מה לסמוך, וכל העושה זאת משום כבוד שמים וכבוד אהבת המצווה והברכה תבוא עליו ברכת חכמים. והנלענ"ד כתבתי.
אחרי כותבי זאת זיכני ה' בספר עין משפט לחד מן קמיא בימי מהרח"ש ז"ל כמוהר"ר אברהם הלוי זצוק"ל, וראיתי שהוא נשא ונתן בחכמה בשאלה זאת, ואסיק להלכה דהרוצה לפטור עצמו ממצוה זאת בטענה שהוא מזלזל בכבודו כיון שהוא תלמיד חכם מפורסם והכהן הוא עם הארץ, יכול לסמוך מטעם דעשה דכבוד תורה עדיף ודוחה מצות עשה דכבוד אב, וכן נדחה עשה דכקטן כגדול תשמעו מפני עשה דכבוד תורה ומטעם אם בא דין תלמיד חכם צריך להקדימו תחלה (חו"מ סי' ט"ו סעיף א').
ועוד הוסיף טעמי היתר, דבזמן הזה כיון שאינם מזכירים את השם במלואו כמו שהיה בזמן המקדש לא בעי לאיתקדשא ידוהי על פי לוי, ואם תמצי לומר שדברי הזוהר נאמר אף לזמן הזה, מכל מקום אינן אזהרה ללוי אלא מצוה לכהן לקדש ידיו על ידי לוי, ולכן התלמיד חכם יכול להשתמט ממצוה זאת שהוא לא הוזהר בה.
ושוב צדד להחמיר משום דבזמן הזה הרבנו לזלזל עצמנו ביותר על ענין ממון, ואם כי אינו ראוי לעשות עצמנו כגדולים בדבר הנוגע לכבוד דהגע עצמך דבעלמא במקום שיש זלזול התורה או הזקנה שרי לעבור על איסור מדבריהם הכא שהוא שירות של מקום לא הותר דהרי הכהנים שלוחי דשמיא נינהו, שאין קבלת הברכה תלויה בכהנים אלא בהקב"ה שנאמר: ושמו את שמי את בני ישראל ואני אברכם, (רמב"ם ה' תפלה פט"ו ה' ז'). ובדבר שהוא נוגע למקום אין חולקין כבוד לרב, ובסוף דבריו כתב, דכבר נתפשט המנהג להצריך ליטול ידיהם על ידי הכהנים, וא"כ מנהג ישראל תורה היא ואין לזלזל עליו (עיין משפט סי' ב).
ודבריו ז"ל אמנם דברי טעם הם, לחייב את כל הלוים לרבות גם תלמידי חכמים ורבנים לקיים מצות קדושה זאת שנתקבלה והתפשטה בכל ישראל, ומכל מקום אם הרב רואה בזה לפי מצב השעה להמנע מזה משום כבוד התורה יש לו על מה לסמוך כמו שכתבתי בתשובתי הקודמת.