סימן יב
(לאו"ח סימן קל"ב וסימן ק"נ).
בהלכות קדיש וישיבה בבית הכנסת כשאחוריהם כלפי ההיכל
חדש שבט ת"ש.
לכבוד הרב המובהק דעסיק באורייתא תדירא כמוהר"ר עובדיה יוסף יצ"ו יושב באהלה של תורה בישיבה פורת יוסף.
עמ"ש דמי שנזדמן לפניו לומר קדיש, כגון שהוא ש"ץ או קרא דבר שאומרים עליו קדיש, אסור להמנע מאמירתו משום קפידת האב (משפטי עוזיאל חאו"ח סי' ב' סעיף ג'), העיר מעכ"ת ממ"ש מרן החיד"א בספר חיים שאל (ח"א סי' ה' וברכי יוסף יו"ד סי' ר"מ) דאמירת הקדיש הואיל ואינה אלא מנהג לא הוי כאומר לו לעבור על מצוה מדבריהם.
הנני להשיב, בראשונה: דבר זה אינו מוסכם שהרי הרש"ל סבר בזה דהוי כאומר לו לעבור מצוה מדבריהם, ומרן החיד"א עצמו לא החליט אלא כתב: יש לפקפק בזה אם אמירת קדיש נחשב כמצוה של דבריהם (ברכי יוסף שם), ועוד, וזה עיקר, דגם מרן החיד"א לא אמר אלא בקדיש יתום שאומרו עם כל הצבור, שבזה יש מקום של קפידא, אבל ש"ץ או מי שלומד תורה בעשרה ואומר קדיש אחריו, אין זה ניכר שאומר הקדיש משום שהוא יתום אלא שאומרו בדרך בתפלתו כמו שאומר כל ש"ץ בכל הזמן גם כשאינו אבל בתוך י"ב חודש או יום פקודת הוריו, ובכגון זה המניעה מאמירת הקדיש הוא לדעתי עבירה, ולכן אמרתי בדבור אחד שאסור לו מלהמנע מאמירתו משום קפידת האב ואסור לו לאב להקפיד על זאת. והדברים ברורים ובהירים.
ב. על מה שכתבתי שאם קרא דבר שאומרין עליו קדיש שאסור למנוע עצמו מאמירת קדיש מפני קפידת אביו ומע"כ השיב דאע"ג דאמירת קדיש דרבנן מעלתו נשגבה בכל זאת אם נמנע מאומרו, אין זה עבירה.
והרבה לציין דברי הפוסקים בענין אמירת קדיש על אמו בחיי אביו.
ואף לזאת אענה ואומר: שאם אמנם אין אמירת קדיש שלאחר הלימוד חובה ואם לא אמרו אין בזה עברה. אבל אם נמנע מלאומרו מפני אביו הרי זה אסור, וכל מה שדברו הפוסקים הוא באמירת קדיש יתום שיש בו מקום לקפידא שעושה הבן את עצמו יתום בחיי אביו, אבל ש"ץ שאומר קדיש, או קדיש שאחר למוד חברים במקרא או במשנה, שאינה מכלל קדיש יתום אין מקום לקפידא אלא לדעתם של אלה שחושבים שהקדיש הוא גורם מיתה לאב, ומחשבה זו אסורה בהחלט.
ג. עמ"ש לאסור ישיבה בביהכ"ן כשאחוריהם כלפי היכל הקדש (משפטי עזיאל סי' ג) העיר וכתב: לפלא שלא זכר ממ"ש הטו"ז (יו"ד רס"י רפ"ב). האמת אגיד שלא כל דברי הפוסקים ואפילו כל דברי התלמוד זכורים לי בבחינה זאת שכמאן דמנחיה בכיסיה דמיא. אבל בנידון זה לא הבאתי דברי הט"ז לפי שאין זה מעניננו, שתשובתי היתה ע"ד ישיבה בביהכ"ן שאין בה משום צורך מצוה. הלכך נראה כמזלזל בכבוד היכל הקודש כשהוא יושב ואחוריו כלפי ההיכל, ודברי הטו"ז נאמרו לרבנים שעומדים לפני ארון הקודש כדי שכל הקהל היושבים או עומדים ופניהם לקודש ישמעו אותם בבחינת: והיו עיניך רואות את מוריך, וכל הנעשה לשם מצוה לתלמוד תורה זהו כבוד התורה, וראיה לדבר נשיאות כפים וישיבת הזקנים שצריכה להיות כלפי העם ואחוריהם אל הקודש. (תוספתא מגילה פ"ג ה' יד).
אולם הטו"ז לא ניחא לו בזה, דסבר דשאני נשיאות כפים שמצותן בכך, והוא הדין לישיבת זקנים שתקנו קדמונינו ז"ל מעין נשיאות כפים, משא"כ רבנים שעומדין לפני ארון הקודש, וכדי לקיים מנהג זה, חידש טעם זה דכיון שהס"ת מונח בארון הקודש הוי כמו ברשות אחרת.
אולם לע"ד אין טעם זה מספיק משום דארון הקודש עצמו הוא מקום של קדושה עילאית שצריך לנהוג בו כבוד וקדושה יתירה. וכבר כתבתי שהרמב"ם לא התיר אפילו לכהנים בשעת נשיאת כפים להיות אחוריהם לקודש אלא במקום שהספרים גבוהים מן הארץ עשרה טפחים (משפטי עזיאל שם), ומכאן סתירה להטו"ז דס"ל דכיון שהספרים בארון הקודש הוי רשות בפני עצמו, וחזיתיה למר דהקשה על הטו"ז ממ"ש בגמ': לעולם תהא אימת צבור עליך דהרי כהנים אחוריהם כלפי שכינה (סוטה מ') ודבר זה הוא מדאורייתא וכדאמרינן בגמ': כה תברכו פנים כנגד פנים (סוטה לח).
ואם איתא לטעמו דהטו"ז אין ראיה מנשיאות כפים ללמד כמה גדולה אימת הצבור, הואיל ואין כאן ליתא דאיסורא משום דהוא רשות בפני עצמו.
והנה מה שמע"כ מחליט דאחוריהם כלפי השכינה היא מדאורייתא, אינו מדויק, דאפשר לקיים פנים כנגד פנים גם כשאחוריהם אינם כלפי הקודש, כגון שהכהנים עומדים לצד ארון הקודש ולא שאחוריהם הוא כלפי הקודש. אבל מכל מקום ממ"ש: לעולם תהא אימת הצבור וכו' הויא השגה אלימתא על הטו"ז. והשגה זאת חלה גם על הרמב"ם.
וצ"ל לדעתם שאפילו במקום מצוה לא התירו אחוריהם אלא כשההיכל הוא למעלה מעשרה להרמב"ם, או דס"ת שמונח בארון חשוב כרשות בפני עצמו להטו"ז, ומינה נוסיף ללמוד דישיבת כל העם בבית הכנסת אסורה להיות מכוונת אחוריהם כלפי הקודש, כיון דבישיבה אין בה מצוה מיוחדת ושפיר אפשר לקיימה באופן שתהיה ישיבת כולם פניהם כלפי ההיכל. והנלענ"ד כתבתי.