סימן יג

(לאו"ח סימן קל"ב).

אמירת קדיש מפי הבנות לע"נ הוריהן שלא זכו לבנים

 

(ב"ה ירושלים יב שבט תש"ב).

למאן דזיו ליה כבר בתיה מסגני לויה, הרב הגאון אשכול הכפר, כמוהר"ר בן ציון הלוי לכטמן יצ"ו רב ואב"ד בעי"ת בירות יע"א.

 

בתר דמסגינא בשלמותא הנני נענה לבקשתו להודיע חות דעתי בשאלה שעמדה לפניו אם נאה ויאה שהבנות יאמרו קדיש בביהכ"נ או בבית האבל לע"נ הוריהן שלא זכו לבנים בחייהם.

 

והנה מעכ"ת בבקיאותו המקיפה ותבונתו החודרת חפש ומצא בכל דברי הראשונים ופרש והסביר דבריהם, ואחרי העמידו את צדדי השלילה והחיוב העלה להלכה שלא נאה ולא אריך שהבנות  תאמרנה קדיש על הוריהן אפילו בבית האבלות, ואין צריך לומר בבית הכנסת, וזאת העצה היעוצה שילמד את בן חברו תורה והרי הוא כאלו ילדו והוא יאמר עליו קדיש.

 

והנה בעצם יסוד אמירת קדיש יתום במקורו וטעמו כתבתי בעניי בסה"ק "משפטי עזיאל" (חאו"ח ס' ב'), ככל אשר כתב מעכ"ת מפי סופרים וספרים, ואין לי מה להוסיף.

 

באשר לשאלת מעכ"ת. מתוך דברי הראשונים במדרשיהם ודרושיהם, רזי תורה והלכותיהם מתברר שכל ענין הקדיש הוא קבלה מדברי רז"ל, וכיון שכן אין לנו להוסיף על דבריהם ולחדש סברות  מדעתנו בדרוש טעמי הקבלה, כי אף למאן דדריש טעמא דקרא לא דריש טעמי קבלה. שכל עצמה וקדושיותה היא הרזיות ומסתורין שבה אין שכלנו מגיע להבנת טעמיה וסודותיה. ולכן אין לנו  להוסיף על דבריהם ולא לגרע מהם מדעתנו, הלכך אין לחדש מנהג זה של הגדת הקדיש מפי הבנות.

 

ואל יעלה על הדעת שזה הוא מפני שאין הבנות מזכות את אביהם, שיותר מזה מצאנו, שהן מזכות את כל העם כאמהות ונביאות ישראל שזכרן וזכותן לא יסוף לנצח מקרב עם ישראל, וגדולה הבטחה  שהבטיח הקב"ה לנשים ובזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים. אלא מפני שאין לנו בענינים כאלה אלא מה שקבלנו מפי קדמונינו שלאורם אנו הולכים.

 

ואולם אעפ"י שאין לנו יד בנסתרות, יש למצוא טעם בדבר, על יסוד מה שאמרו רז"ל: ברא מזכה אבא. ופירושם של דברים אלה הוא: שהבן שהוא המשך צורתו האישית של האב במעשיו ודבורו  ובמלוי מקומו בקרב הצבור, הוא מזכה את אביו בעולם הנשמות הוא עולם הנצח שנגהו נגלה, כמתוך הענן, בעולם הזה. וזהו סוד קדושת ה' בעולמו כדכתיב: נורא אלקים ממקדשיך: וכדרשת רז"ל:  אל תקרי ממקדשך אלא ממקודשך, ואפשר לכלול בזה ממקדישך, כלומר ממקדשי שמך נכרת נוראותיך וקדושתך, ותפלתנו באמירת קדיש – יתגדל ויתקדש שמיה רבה, ויהי שמיה רבא מברך – היא  מכוונת לקדוש שם ה' יתברך ויתעלה בעולמו ובריותיו על ידי ישראל מקדשי שמו בבתי כנסיות ובתי המדרש ובמעשי מצוות שנעשות בצבור שבהם ניכרת הקדושה יותר, כאמור: ונקדשתי בתוך  בני ישראל, ממנו למדו רז"ל שאין קדושה אלא בעשרה, לפי שבעשרה קדמה שכינה ואתיא, זהו סודו של הקדיש עצמו, וזהו גם טעמו של אמירת הקדיש על ידי בניו שהם ממשיכים את צורתו  ופעולותיו וממלאים את מקומו בעדת קדושים של עם קדוש.

 

ודבר זה כמובן אינו מתמלא אלא על ידי הבנים שהם מצטרפים לעדה מישראל ולא על ידי הבנות. ולכן אינן אומרות קדיש בצבור, אבל הן מצוות לכבד את אביהן בהמשיכן מעשי חסד וצדקה של  הוריהן ובהרבות משלהן עד שיאמרו עליהן: אשרי מי שילדן ואשרי מי שגדלן. ומי שלא זכה לבנים בחייו רצוי והגון מאד שינציח את שמו באהלי תורה שיש בהם תלמידים לומדי ומלמדי תורה,  ובזה יהיה נזכר לברכה במקום ששכינה שרויה בו, ומפי לומדי תורה באהלה של תורה. וככה יעצתי לידידנו מר י. פ. על שאלתו זאת ממני טרם ראיתי תשובתו. אמנם גם לימוד בן חברו תורה הוא  דבר גדול ורצוי ומעולה, ואפשר לצרף שני הדברים יחד: למוד בן חברו תורה באהלה של תורה, כדי שיהיה זה בן חכם, טוב לעצמו ולדורו, ויאמר עליו: אשרי מי שגדלו לתורה, וזכות התורה  תנציח את שמו של מגדלו בעולם הזה, ותתן לו זכות ועלוי בעולם הנשמות בין צדיקים וחסידים לומדי תורה בישראל. והנלענ"ד כתבתי.