סימן יד
(לאו"ח סי' קל"ה קל"ו).
דין כהן עולה ראשון לתורה כשהכהן הוא קטן
(ב"ה ירושלים, ט"ו טבת תש"א).
לכבוד האברכים היקרים טובים השנים כמוהר"ר יחזקאל חיים כהן ומרדכי רביבו יצ"ו. היושבים באהלה של תורה בישיבת פורת יוסף בירושלים תו"ב.
אחרי שים שלום טובה וברכה הנני מאשר קבלת קונטרסיכם החשוב שקריאתו הסבה לי רב נחת. לרגל טרדותי הרבות התאחרה תשובתי עד כה ואהס"ר. ועתה הנני נעתר לחפצכם לכתוב חות דעתי בשאלה שעמדה לפניכם בהלכה זאת דכהן עולה ראשון לתורה אם נאמרה גם כשהכהן הוא קטן.
ואען ואומר, שאלה זו עמדה ונדונה לפני רבותינו הפוסקים ראשונים ואחרונים, דינא יתיב, וספרין פתיחו, ואין מה להוסיף. אולם לברור הלכה זאת הנני לדון בה ממקורה בעזרת ה', ואען ואומר:
א. צירוף קטן לעשרה לקריאת התורה
שנינו במתניתין: אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא וכו' ואין מזמנין בשם פחות מעשרה. ובגמרא גרסינן: מנא הני מילי? א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דאמר קרא; ונקדשתי בתוך בני ישראל, כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה וכו' ואין עושין מעמד וכו' כיון דבעי למימר עמודו וכו', בציר מעשרה לאו אורח ארעא וכו' ואין מזמנין בשם כיון דבעי למימר נברך אלקינו, בציר מעשרה לאו אורח ארעא (מגילה כ"ג). לפום ריהטא דסוגיא משמע דפורסין על שמע וקורין בתורה ומפטירין בנביא חד טעמא וחד דינא הוא, שכולם הם בכלל דבר שבקדושה וצריכים עשרה מדינא. והכי מסתברא דקריאת התורה, והפטרה בנביא שתקנו משה ועזרא קריאתה בצבור, ואחריהם רבותינו הראשונים, גם הפטרה בנביאים נקראים דבר שבקדושה וכמו שמצאנו בכתובים: ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם,,, וכפתחו עמדו כל העם ויברך עזרא,,, ויענו כל העם אמן ויקדו וישתחוו (נחמיה ח'), מכאן דקריאת התורה בצבור היא דבר שבקדושה משום דקריאתה היא כנתינה במעמד הר סיני, ובקריאתו של הקורא כאלו שומעים את התורה מפי הגבורה. וזו היא כונת רש"י: אין קורין בתורה, בצבור. (שם) כלומר דקריאתה בצבור בזמני התפלה יש לה ערך מיוחד נוסף על כל למוד תורה של יחיד או רבים, מכאן למדו חז"ל: שלא יגביה המתרגם קולו יותר מן הקורא, כדכתיב במתן תורה: משה ידבר והאלקים יעננו בקול – בקולו של משה (ברכות מ"ה).
וכן למדו: שצריך לעמוד אחד עמו בשעת קריאת התורה משום דכשם שנתנה תורה על ידי סרסור כן צריך שקריאתה תהיה על ידי סרסור (הרי"ף מגילה פ"ג בשם הירושלמי) ושצריך לקרותה מעומד ובאימה יתירה (ירושלמי שם). ורמב"ם (ה' תפלה פי"ב).
הא למדת דקריאת התורה בצבור ומתוך ספר תורה שנכתב בקדושה הרי היא כשעת מתן תורה וכאלו נשמעים דברי התורה מפי הגבורה. הלכך אין קורין התורה בצבור אלא בעשרה, דאין לך קדושה גדולה מזאת. והוא הדין להפטרה בנביא שכל דברי נבואה נאמרו מפי ה' וקריאתם בצבור היא כאלו נשמעים מפי הגבורה. וכן תקנו בברכות ההפטרה: הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו ובנביאי האמת והצדק, ומסיימים בקדושת היום, ולכן דינן שוה לכל דבר שבקדושה שאינן נאמרין אלא בעשרה, וכן פירש הרע"ב ז"ל: ואין קורין בתורה בצבור דכל הני אין נעשים בפחות מעשרה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל (מגילה פ"ד מ"ג) ועיין בפני משה (ירושלמי שם) ובכ"מ (הלכות תפלה פ"ח ה"ד).
אולם הר"ן ז"ל כתב: אין פורסין על שמע, וכו' ומיהו הני מילי אסמכתא דרבנן נינהו דסדר תפלה גופא דרבנן הוא לא תקון אלא בצבור. (מגילה שם). ודבריו אינם הולמים פשטא דסוגיא דכללה קריאת התורה בכלל דבר שבקדושה ורק ודאין עושין מעמד וכו' נתנה טעמים אחרים.
ונראה לי דמשום הפטרה הוא דכתב טעם זה, דבכולהו כיון שהם מעניני תפלה אעפ"י שסדר תפלה מדרבנן, עיקר מצותה היא מדאורייתא, ובכלל תפלה היא גם ברכות ק"ש ותפלת י"ח וקדושה, וכולהו נכללים באסמכתא דקרא דונקדשתי בתוך בני ישראל. וכן קריאת התורה יש לה עיקר בדברי תורה וכדאמרינן: וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים, דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה. כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו. עמדו נביאים שביניהם ותקנו שיהיו קורין בשבת וכו' כדי שלא ילינו שלשה ימים בלא תורה. (מכילתא בשלח פרשה א' וב"ק פ"ב), והואיל ועיקר התקנה היתה לקריאה בצבור מעין מעמד מתן תורה צריך שתהיה בעשרה, שכל עדה מישראל נקראת צבור, ואע"ג שזה היה קודם מתן תורה, נביאים הראשונים ובראשם משה ראו את חזון נפלא זה מראש כאמור: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, וישראל כולו צפו ליום זה בכסופי נפש. (עיין הר"ן סוף פסחים). הלכך קריאתה בצבור בזמנים אלו הויא דבר שבקדושה. אבל הפטרה בנביא שאין לה עיקר בדברי תורה סבר הר"ן שאינה צריכה עשרה מטעם דבר שבקדושה אלא משום דלא תקון רבנן אלא בעשרה, וצריך למחוק בדבריו פסקא דאין קורין בתורה. ובזה מתורצת קושית הרשב"א ז"ל דכתב: צ"ע למה צריך עשרה בהפטרה, (חדושי הרשב"א מגילה שם). ולפי דברי הר"ן מתורץ שפיר דלא תקון רבנן אלא בעשרה, ואין לשנות מתקנתם, דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים אינו אלא טועה ואם עושים שלא כתקנתם אינם רשאים לברך ברכות שלפניה ואחריה.
אולם דברי הרשב"א לא זכיתי להבינם במה שכתב: ואין נושאין כפיהם. פירוש: משום דמזכיר את השם ואומר יברכך השם והוה ליה כזימון בעשרה דצריך עשרה משום נברך לאלקינו (חדושי הרשב"א שם). ודבריו נסתרים מסוגין דגמרא, שהרי טעם זה נאמר רק בזימון כיון דבעי למימר נברך אלקינו, בציר מעשרה לאו אורח ארעא. מזה משמע שדוקא לגבי זימון צריך טעם זה. אבל ברכת כהנים היא עצמה דבר שבקדושה, אי משום שברכת כהנים היא ברכת ה' לעמו כדכתיב ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם (עיין מגילה י"ח ובירושלמי פרק הנזיקין וטור וב"י או"ח סי' קכ"ח), או ממ"ש הר"ן: דכיון דכתיב כה תברכו את בני ישראל ילפינן מדכתיב: ונקדשתי בתוך בני ישראל, דהיינו עשרה, והלכך הרי היא בכלל דבר שבקדושה.
ועל כל פנים אם גם נקבל דברי הר"ן כגירסתם לפנינו, ונלמוד מהם שקריאת התורה והפטרה בנביאים אינם בגדר דבר שבקדושה, אין זה משנה את עצם הדין שאין קורין ולא מפטירין אלא בעשרה גדולים, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכשם שכל דבר שבקדושה אינו אלא בעשרה גדולים, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכשם שכל דבר שבקדושה אינו אלא בעשרה גדולים, כן כל דתקון רבנן בעשרה אינו אלא גדולים ובני חורין, ובפחות מעשרה או אפילו בתשעה גדולים וקטן אחד אין קורין בתורה ולא מפטירין בנביא.
ויש להסתפק אם דין זה דאין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא אלא בעשרה, הוא רק לכתחלה לחזור אחר עשרה גדולים ובני חורין, ובדיעבד אם רצו לקרות בפחות מעשרה אין מוחין בידם. דנהי שאינם עושים כתקנת חכמים אבל אין בזה כל צד אסור לקרות בתורה ובנביאים בצבור, או יש לומר לאידך גיסא דכיון דלא תקון רבנן אלא בעשרה, הקריאה בפחות מעשרה גדולים אעפ"י שאין בה אסור ברכה שאינה צריכה שהוא בלאו הבא מכלל עשה, יש בה אסור משום לא תשא (עיין ברכות ל"ג).
ונראה שדין זה שנוי במחלוקת. דהנה גרסינן בירושלמי: קטן וספר תורה עושים אותו סניף. אמר רבי יודן כיני מתניתא קטן לספר תורה עושין אותו סניף (ירושלמי ברכות פ"ז ה"ב). והתוס' כתבו: כלומר סניף לקריאת התורה קאמר ודוקא התם כדאיתא במגילה קטן עולה למנין שבעה (ברכות מ"ה תד"ה לית הלכתא).
מכאן שהתוס' סברי דבקריאת התורה הקלו לצרף קטן למנין עשרה כמו שהקלו לענין מנין שבעה עולין, והיינו טעמא משום דקריאת התורה אינה בכלל דבר שבקדושה אלא דלא תקון רבנן קריאתה אלא בעשרה, ואם קראה בפחות מעשרה ומכל שכן תשעה וקטן אין מוחין בידם דאין בזה לא משום ונקדשתי בתוך בני ישראל שהוא לאו הבא מכלל עשה וגם לא משום ברכה שאינה צריכה הואיל דספר תורה לשמיעה קאי וברכה אינה לבטלה הואיל ולא מברכים כברכת כל שאר המצות אשר קדשנו במצותיו וכו' אלא אשר בחר בנו וכו' (הרא"ש בשם ר"ת ברכות פ"ז סימן ב').
מכאן למדנו שהתוס' מחלקין בין שמע ותפלה לקריאת התורה, וצ"ל לדעתם: שהם סוברים כהר"ן דמה שאין קורין אלא בעשרה, היינו שאין חייבין לקרות בפחות מעשרה דלא תקון רבנן אלא בעשרה, אבל אם רצו לקרות אין מוחין בידם ולכן מצטרף הקטן למנין עשרה.
אבל הרא"ש כתב: ויש ירושלמי שכתוב בו: קטן וס"ת עושין אותו סניף וזה משמע כמנהג העולם, ושמא רוצה לומר קריאת התורה למנין השבעה (הרא"ש שם). ובמעדני יום טוב כתב: ודאי דהכי פירושא דהא איתמר עלה; כיני מתניתא קטן לס"ת עושין אותו סניף גרסינן (שם אות פ). וכן פירש בפני משה (ירושלמי שם).
ולע"ד אין זה מוכרח, שאף לגירסתנו אפשר לפרש הירושלמי למנין עשרה, דהכי משמע טפי לישנא דקטן לספר תורה. אלא הרא"ש הוכרח לפרש כן משום דסבר דקריאת התורה היא בכלל דבר שבקדושה ואין לחלק בינה ובין תפלה, ואדרבה קריאת התורה עדיפא מזימון, דעשרה בזימון הוא משום אורח ארעא, וקריאה בתורה היא מדין קדושה. הלכך צריך לקריאתה עשרה גדולים ובני חורין. ומאי דתני בירושלמי: קטן לספר תורה, היינו רק למנין שבעה, אבל למנין עשרה קריאת התורה דומה בדינה לקדיש ותפלה. וכן פסקו הרמב"ם ומרן ז"ל: אין קורין בתורה אלא בעשרה גדולים ובני חורין. (ה' תפלה פי"ב ושו"ע ס' קצ"ט). ואלו לענין זימון פסקו דקטן מצטרף לעשרה (ה' ברכות פ"ה ה' ז' וטור וב"י ושו"ע ס' קצ"ט).
מזה מוכח שהם סוברים דקריאת התורה והפטרה ונשיאת כפים דינם כקדיש וקדושה שמצותן בעשרה מדכתיב: ונקדשתי בתוך בני ישראל, שממנו למדנו כל דבר שבקדושה לא יהא אלא בעשרה, וכיון שצריך עשרה מדינא צריך שכל העשרה יהיו אנשים גדולים ובני חורין. וזו היא הלכה פסוקה ומוסכמת.
ב. קטן למנין שבעה בקריאת התורה
תנן התם: קטן קורא בתורה אבל אינו פורס על שמע (מגילה כ"ד). ופירש"י: קטן אינו פורס על שמע, לפי שהוא בא להוציא רבים ידי חובתן, וכיון שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. מכלל זה אתה שומע, דקריאת התורה אינה דבר שבחובה לכל יחיד אלא עיקר תקנת קריאת התורה הוא שישמע הצבור כולו בהקשבה דברי תורה ובשמיעתם יקיימו מצוה זו, הם עצמם, ואינו דומה לפורס על שמע, שכיון שכל אחד חייב בקריאת שמע, הפורס על שמע הוא מוציא אותו ידי חובה, וצריך שהוא יהיה מחויב בדבר, מה שאין כן בקריאת התורה ששמיעתה היא מצותה, וכמו שאמר הרא"ש בשם ר"ת (ברכות פ"ז סימן ב'), ולפי זה יש לומר שהקטן מצטרף למנין שבעה עולים הואיל וכל עולה הוא מקיים מצוה מיוחדת של עליה לתורה כתקנת חכמים, גם הקטן מקיים מצוה זו מדין חנוך ככל שאר המצות.
וכן מוכח מדברי התוס' שכתבו דפורס על שמע, כיון שבא להוציא ידי חובה מודה רבי יהודה דלא יוציא אחרים ידי חובתן מדבר שבקדושה, ובקריאת מגילה הקלו לעשות את הקטן כגדול משום דטף ונשים היו בספק דלהרוג ולהשמיד (מגילה שם תד"ה אבל). מכלל דבריהם משמע דקריאת התורה אע"ג שהיא בגדר דבר שבקדושה, הואיל ומצותה בשמיעה יוצא השומע ידי חובת עצמו בשמיעתו הוא.
אולם מדבריהם במקום אחר משמע דקורא התורה נמי הוא בכלל שליח צבור שמוציא את אחרים ידי חובתן, שהרי כתבו: דרשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן כמו קטן דמברך לאביו ועולה למנין שבעה ומוציא אחרים ידי חובתן (ר"ה ל"ג תד"ה הא). הא למדת שקריאת התורה היא מצוה על כל אחד מהצבור ויוצאים ידי חובה בקריאתו של הקורא מדין שליח ככל התפלות וברכת המצוות. ולפי זה קשה מאי דתנן: קטן קורא ולא פורס על שמע וכו', דמאי שנא קריאת התורה מפורס על שמע.
ונראה לומר דלמסקנת התוס' דברכת התורה שלפניה ואחריה אינה משום תלמוד תורה שאפילו ברך ברכת הערב ונפטר באהבה רבה חוזר ומברך (שם). לפי זה הויא קריאת התורה מצות שמיעה לבד שכל הצבור יוצאים בשמיעתם מפי הקורא. וברכות שלפניה ואחריה הן חובות הקורא לעצמו הוא, הלכך קטן קורא בתורה ומברך כמו שמברך ברכת המזון וכל ברכת המצוות לעצמו. וכן מצאתי ראיתי בתשובות רש"י דכתב: אם תאמר הואיל שאין צריך לברך על תלמוד תורה שכבר נפטר באהבה רבה מאי טעמא מברכינן על קריאת התורה בצבור? תריץ האי ודאי לא דמיא להא, דלא מברכין עלה מזה הטעם, אלא משום דהוה מצוה בפני עצמה כדתיקן עזרא או שאר מצות דאי עביד ליה בעיא לברוכי (ספר האורה ח"א ס' י"א). פירוש דבריו, דכיון שקריאת התורה היא מצוה בפני עצמה הרי היא מצות הצבור בשמיעה, ומצות היחיד העולה שהוא מברך לפניה ולאחריה ואפילו אם הוא קטן. ומטעם זה סיימו התוס' בדבריהם וכתבו: ומיהו עולין למנין שבעה משמע בסוף שבעה (שם). ולא כוונו בזה למעוטי ששה עולים הראשונים, אלא רבותא הוא דקאמרי דאפילו בסוף שבעה דלפי המנהג הקדמונים הוא היה חותם בברכה שלאחרי קריאת התורה, אפילו הכי עולה האשה למנין שבעה, ואין צריך לומר בכל העולים האמצעיים. והכי מסתברא, שהרי מתניתין תני סתם: קטן קורא בתורה, וסתמו כפירושו בכל אחד משבעה עולים וכדתנינן: קטן עולה למנין שבעה, ולא איצטרכא לן תניא זו אלא משום סיפא דאשה לא תקרא בצבור משום כבוד הצבור. (שם כ"ג). אבל קטן עולה למנין שבעה אפילו אם קורא ראשון ואחרון ואפילו אם כל שבעה עולים הם קטנים, שכך הוא אחד משבעה ככל שבעה, מטעמא דאמרן.
אבל הר"ן ז"ל כתב: דעולין למנין שבעה, פירוש עולין להשלים ולא שיהו כולם קטנים או כולם נשים, דכיון שלאו בני חיובא נינהו לא מפקי לגמרי, ולפום עיקר דינא נמי שאינו מברך אלא הפותח והחותם, אשה וקטן אין קוראין ראשון ולא אחרון משום ברכה לפי שאי אפשר לקורין אחרים שיצאו בברכתם. ומיהו השתא דתקון רבנן שיברכו כולם. אשה וקטן קורין אפילו ראשון ואחרון. וכיון שקוראים ודאי מברכין, מידי דהוה אקטן דמפטיר בנביא ומברך ברכת הפטרה. (הר"ן מגילה פ"ד).
ודבריו נפלאו ממני. דמנין לנו לחלק בין כולם קטנים למקצתם? ומה שנימק דבריו דלא מפקי לגמרי, אינו מובן, דאי לא מפקי לגמרי אפילו במקצת לא מפקי דמצוה מקצתית לא שמה מצוה, וכמאמרם ז"ל: אלה המצות אם עשיתן כתקונן הריהן מצות.
ומ"ש עוד דקטן ואשה אין קוראים ראשון ולא אחרון משום ברכה וכו', אינו מובן לע"ד, שהרי ברכה זאת אינה כברכת התורה שמחויבת לכל אדם מישראל; אלא היא ברכה מיוחדת לקריאת התורה בצבור בחול שבתות ומועדים. וכיון שעיקר התקנה היה לברך ראשון ואחרון מובן מאליו שאין חובת ברכה זאת להקוראים האמצעיים ואינם צריכים לצאת ידי חובת ברכה בברכת הראשון והאחרון, ובאמת התוס' ז"ל כתבו: דאדרבה סתם עולין למנין שבעה, משמע בסוף שבעה. והיינו אפילו לעיקר התקנה שהיו מברכים רק הפותח והחותם.
על כל פנים למדנו מדברי הר"ן ז"ל שברכת העולים לתורה לפניה ולאחריה אינה אלא להוציא את עצמם ולא לצבור כולו, שכן כתב: לפי שאי אפשר לקורין אחרים שיצאו בברכתם של אלה, וכיון דמצות הברכה היא על הקורא לכן כתב דהשתא דתקון רבנן שיברכו כולם עולים אפילו ראשון ואחרון. מכאן דהברכה לפניה ולאחריה היא חובת העולים ולא הצבור. הלכך כיון שכל אחד מברך. עולים הקטנים למנין שבעה אפילו הם קוראים ראשון ואחרון.
ולהלכה פסק הרמב"ם ז"ל: קטן היודע לקרות ויודע למי מברכין, עולה ממנין הקרואים (ה' תפלה פי"ב ה' י"ז).
ומדקדוק לשונו: ממנין הקרואים, ולא ממנין שבעה כלשון הגמרא למדנו: דס"ל דעולה ממנין הקרואים של כל יום שיש בו קריאת התורה בשני וה' ובשבתות ומועדים, דכך הוא מנין שבעה בשבת כמנין שלשה בכל שני וחמישי או בימי הצום ובימי ר"ח. ובזה הורה לנו לדחות דברי אחד הגאונים דעולה למנין שבעה הוא אחר השלשה עולים הראשונים (פיה"מ להרמב"ם מגילה פ"ד), שאינם כהלכה.
והנה מרן הביא דעה זאת בשם הרוקח וכתב דרבנו ירוחם חלק עליו (בית יוסף ס' קלב וס' רפב), ובהלכותיו כתב: הכל עולים למנין שבעה אפילו אשה וקטן (או"ח סי' רפ"ב סעי' ג').
ויש להסתפק בדבריו שמא הוא פוסק כהרוקח ולכך דאיק ושנה מלשונו של הרמב"ם, או שמא לישנא דגמרא נקט.
והמג"א כתב בפשיטות: למנין ז' אבל לא למנין שלש (שם ס"ק ה').
ונראה ודאי דלמד כן משנוי לשון מרן מלשונו של הרמב"ם שהוא שגור בספרו, ולדידי אין זה מוכרח דאפשר לומר דלשון הגמרא נקט. ולשון זה משמע דקטן עולה אפילו לשבעה שהוא החותם וכמ"ש התוס', והוא הדין לשלשה עולים שבשני וחמישי. וכ"כ בשבות יעקב בדעת מרן ז"ל (ח"א ס' מ'). וכ"כ המאירי בפסקי מגילה: הכל עולין למנין שבעה או לאיזה מנין אחר. ובתשובת רה"ג נשאל אם כהן קטן קורא בתורה ראשון והשיב פשיטא, מדתנן קטן קורא בתורה ומתרגם ואמרינן וכשקורא עולה למנין שבעה. (תשובות הגאונים שערי תשובה, ואיי הים שם סימן ס').
מכל האמור ומדובר למדנו דקטן קורא בתורה ועולה למנין ז' או שלשה ואפילו ראשון, אלא שממדת דרך ארץ, יש לעשות שיעמוד אדם גדול וחשוב בין לקרות ראשון או מפטיר (תשובת הגאונים שם). מכאן דבכל האמצעים עולים בשבת, וכן שלישי בימות החול קטן עולה ומשלים ואין בזה אפילו ממדת דרך ארץ.
אולם הכנה"ג כתב: והרמב"ם ז"ל כתב: קטן היודע וכו', ונראה מדבריו דעולה אפילו למנין שלשה ביום שאין קורין בו אלא שלשה. ויש לתמוה, מנא ליה הא, דהא בבריתא הכל עולין למנין ז' קתני, וכן כתבו כל הפוסקים בהלכותיהם, והטור כתב בס' רפ"ב ולא בס' קל"ה ששם עסיק בשני וחמישי שקוראין שלשה, ובפירוש כתב הרוקח דאינו עולה למנין שלשה? ולכן אני אומר שגם דברי הרמב"ם צריך לפרשם דוקא לשבעה ולא לשלשה, והדברים מוכרחים כן ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה וכ"ו, ואפילו אם תמצי לומר דבחיבורו חזר בו, לענין הלכה קיי"ל דדוקא למנין שבעה עולה ולא למנין שלשה. (כנה"ג הגהות הטור או"ח ס' רפב). וכן כתב ללמוד מדברי הרדב"ז בתשובותיו ח"ב ס' רנט (שם הגהב"י).
ואין דבריו מחוורין בעיני. דאדרבה למאן דאמר דאינו עולה למנין שלשה עליו להביא ראיה הואיל ומתניתין תנן: קטן קורא בתורה, סתם.
וכבר כתבתי שהרמב"ם אינו יחיד בסברא זאת שהרי רה"ג בתשובתו והמאירי סברי כוותיה, דקטן עולה אפילו ראשון ואין שום סברא ולא מקור מפורש לחלק בין שלשה לשבעה.
ומה שיותר תמוה בעיני הוא מ"ש עוד הכנה"ג: שכל דאיכא שבעה עולים ליכא הקפדה אם יהיה הקטן מהז' ראשונים ולא בא למעט אלא שלשה כגון בחול (שם הגהב"י). ודבריו נפלאו ממני דודאי בשלשה הראשונים אין לחלק בין שבת לחול הואיל ושניהם; שבת וחול, הם מתקנת נביאים ואין קריאת התורה בפחות משלשה עולים. וכבר עמד על דברי הכנה"ג השבות יעקב והעלה דקטן עולה לתורה אפילו ראשון.
ויש לקיים דברי הכנה"ג, שלפי מ"ש הרמב"ן ז"ל: מצוה להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו שבהם ננחל חיי עולם הבא וכו'. ובפ"ק דברכות אמרו: מנין לברכת התורה מלפניה וכ"ו.
ובגמרא דבני מערבא: כתוב בתורה ברכה לפניה, כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו, כתיב במזון ברכה לאחריו ואכלת ושבעת וברכת. ומנין ליתן את האמור של זה בזה? אתיא שם שם (ירושלמי ברכות פ"ז ה"א). מכל זה נתבאר שברכה זו מן התורה (מצות עשה לדעת הרמב"ן מצוה ט"ו).
וכן כתבו התוס', דרש"י מפרש בכל לשון נאמרה, שנתנה לקרות בכל לשון שירצה לקרות בספר תורה (ברכות ומגילה י"ז תד"ה בכל לשון). וכ"כ הב"ח דכל קריאה בשבתות מן התורה כפירש"י, אלא שלא היה סדר מיוחד לכל קריאה מלבד פרשת זכור (ב"ח או"ח סי' תרפ"ה). והרשב"ץ אף הוא למד מדברי הרמב"ן אלה דקריאת התורה בצבור היא מדאורייתא (תשבץ ח"ב ס' קס"ג). ועין בברכי יוסף שפלפל בחכמה וכתב שדברי הרמב"ן לא נאמרו אלא לכל קורא בתורה ביחיד, אבל קריאת התורה בצבור אינה אלא מתקנת משה ובית דינו ועזרא ובית דינו, וכיון שהקריאה עצמה אינה מן התורה ממילא שגם הברכה אינה מן התורה אלא מדברי סופרים (ברכי יוסף או"ח ס' מ"ז וס' קלה).
ולע"ד נראה לקיים סברתם של רבותינו האומרים שקריאת התורה מדאורייתא, שהרי ברכה לפניה בקריאת התורה למדנו מדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו (ברכות כ"א), והיינו לקריאה בצבור כדוגמת משה לפני כל ישראל, אלא שמזה למדנו גם ליחיד שמברך לפני קריאת התורה. וכיון שלמדנו קריאת התורה בצבור שהיא דאורייתא ממה שמברכין לפניה, מזה יוצא ודאי שברכה לפניה היא דאורייתא, ולפי הירושלמי גם לאחריה היא דאורייתא מגזרה שוה דשם שם כמ"ש בירושלמי, מכאן יסוד איתן ומקור נאמן לברכת התורה לפניה ואחריה בקריאתה בצבור, והנה הרשב"א נשאל למה אין מברכין ברכת התורה לאחריה בכל בקר, והשיב: קריאת התורה מצוה ואין מברכין על המצות לאחריהם, ואל תשיבני מקריאת התורה בבית הכנסת שמברכין לאחריה דהתם תקנת משה ועזרא ועל התקנות מברכין לפניהם ולאחריהם וכדמברכין בהלל ומגלה.
והב"י תירץ דכיון דמצות הגיית התורה היא כל היום וכל הלילה וכל שעה חייב לעסוק בתורה אין שייך לברך אחריה (בית יוסף או"ח ס' מ"ז).
ולע"ד אין תירוצם מישב את הדעת, דבאמת גם בדברים שהם מתקנת סופרים לא תקנו ברכות לפניה ולאחריה, וברכת הלל לאחריה אינה אלא השלמה למזמורי הלל ולא ברכה על אמירתו, וכן ברכת הרב את ריבנו היא ברכת הודאה שאסמכוה רבנן לקריאת המגילה, מה שאין כן ברכת התורה, שתי הברכות שלפניה ואחריה הם מענין אחד ושתיהם מסיימות בברוך אתה ה' נותן התורה. וכיון שכן השאלה עומדת במקומה למה לא יברך כל יחיד ברכות אלה בבקר כשמברך ברכת התורה? ותירוצו של מרן הבית יוסף נמי אינו מבורר דא"כ גם בקריאה בתורה בצבור לא יברכו אלא אחת. ולפי מה שכתבנו מתורץ שפיר, דעיקר ברכת התורה למדנו מדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו. (ברכות כ"א). ומקרא זה ילפינן נמי לענין זימון שהאחד מברך והשנים עונים מדכתיב: כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו. (ברכות מ"ה). והנה בתלמודין סבר רבי יוחנן ללמד ברכת המזון וברכת התורה ולתת את של זה בזה, ואיתותב, מדתנן: על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו.
ולפי"ז לא יעלה על הדעת לומר דרבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן פליג על סתם משנה שאין עליה מחלוקת. ולכן צ"ל דדרשת הירושלמי היא על קריאת התורה בצבור שהיא מצוה בפני עצמה וצריכה ברכה לעצמה אפילו למי שבירך ברכת התורה לעצמו, ולקריאה בצבור למדנו מגזרה שוה זאת לתת מצות ברכה לאחרי קריאת התורה. אבל ליחיד לא למדנו מברכת המזון כמו שלא למדנו לברכה שלפניה מברכת התורה.
הלכך יחיד הקורא בתורה מברך ברכה שלפניה מן התורה מדכתיב: הבו גודל לאלקינו, ואינו מברך לאחריה דאין ברכה לאחריה אלא בברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת. וכן בסעודה, היחיד אינו מברך לפניה מדאורייתא וכדתנן: על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. ואהניא גז"ש לתת ברכה לאחריה לקריאת התורה בצבור, אבל ברכת התורה ביחיד שלמדנו מדכתיב כי שם ה' אקרא נשאר בדינו שמברך דוקא לפניו.
הדרן לדברי הרמב"ן. והנה מדבריו למדנו שקריאת התורה בצבור היא מדאורייתא, ולדעתו צ"ל דתקנת עזרא היתה על זמני קריאה בשני וחמישי ובשבתות ומועדים, שקודם התקנה לא היה לה זמן קבוע. ולפי זה קריאת התורה וברכתה בצבור היא ככל מצות התורה שמי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם, וכן כתב להדיא במלחמות (מגילה פ"א). הלכך קטן אינו עולה למנין שבעה בראשון ואחרון שצריכים ברכה מדינא. ואפשר לומר עוד, שגם אינו משלים לשלשה שהיא חובה קבועה לכל הזמנים, אבל עולה למנין שלשה האמצעים הואיל והברכה בהם היא רק מתקנת חכמים מפני הנכנסין ויוצאים (מגילה כ"א). מדבריו למדנו שהקטנים אינם עולים למנין שבעה אלא בשלשה האמצעים ולא בשלשה הראשונים ולא גם בעולה השביעי שהוא אחרון, אולם אעפ"י שמצאנו סמך לסברת הרוקח, להלכה נראה כפסק הרמב"ם ודעמיה, דקטן קורא בתורה בצבור אפילו ראשן ואחרון ומשלים למנין שבעה ושלשה בשבת ובחול ובכל המועדים.
זהו מעיקר דינא, אבל מרן החיד"א כתב: ולדעת רבינו האר"י זצ"ל אינו עולה הקטן או האשה כי אם לשביעי דוקא, ויש לחוש לדבריהם (ברכי יוסף או"ח ס' רפ"ב ס"ק ה).
וכן ראיתי נוהגים בכל בתי כנסת שבירושלים, וכן ראוי להורות.
ג. קטן לקריאת התורה שהיא חובת היום
קריאת התורה בצבור נחלקת לשני סוגים. א. קריאת התורה כולה בשני וחמישי ובשבתות ומועדים, פרשת חג בחג ומועד במועדו במספר לא פחות משלשה עולים, שכל זה הוא מתקנת משה ועזרא. ב. קריאת מפטיר ומוספים כגון ד' פרשיות שבאדר שלפני הפסח ופרשת המוספין של המועדים שאלה נקראים על ידי המפטיר והן מחובת היום, ולכן צריך שהקורא בפרשיות יהיה גדול המחויב בדבר, וקטן ואינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם. וכן כתב הרא"ש: דלא מסתבר דקטן המפטיר שאינו מן המנין שיקרא חובת היום. (הרא"ש מגילה פ"ג ס' ה').
והקרבן נתנאל פירש: דאע"ג דקטן עולה למנין שבעה היינו להשלים אבל כולם קטנים לא. ואם קטן המפטיר יקרא בחובת היום הוי חובת היום בקטנים (שם אות ח'). ולע"ד אין אנו צריכים לטעם זה אלא קריאת התורה בשבתות ומועדים מצותה בשמיעה וכמ"ש הרא"ש בשם ר"ת. אבל חובת קריאה מתוך ספר התורה בחובות המיוחדות ליום אין הקטן מוציא את הגדולים ידי חובתם, וכן כתב הריב"ש ז"ל: כתוב בספר המנהיג בשם ר"ת ז"ל דביום שיש שני ספרים דהמפטיר קורא במה שהוא חובה ליום, אין מפטירין בו בקטן וכו', דמה שהוא חובה ליום שאינו קורא אלא אחד צריך שיהיה גדול. אלא שלמנין שבעה עולה קטן כשאחרים גדולים. (הריב"ש ס' שכא).
והרשב"ץ כתב: אין אני מתיר לקטן אלא לקרות ההפטרה שאינה מעין המאורע אבל כשהוא מעין המאורע וזה ביום שמוציאין שני ספרי תורה אני משתדל שיהיה המפטיר גדול, שאין מי שאינו מחויב בדבר מוציא הרבים ידי חובתם. ולהלכה פסק הרמ"א: דקטן יכול לקרות גם בפרשת המוספין או בד' פרשיות. (או"ח ס' רפב סעיף ד'). והטו"ז כתב: מכל מקום אנו נוהגים וכו' דהא עולה אפילו למנין ז' (שם ס"ק ג'). ואין זה מדויק שהרי גם להמתירים קטן למנין שבעה מחמירים בחובת היום וכדאמרן.
ולהלכה, מרן החיד"א אחרי שנשא ונתן בהלכה זאת ברוב תבונה אסיק להלכה שאין למחות בידי הנוהגים לקרות קטן למפטיר אפילו בפרשת המוספין ושלשת פרשיות שבחדש אדר. אמנם בפרשת זכור ראוי שיפטיר גדול הואיל שקריאת זכור היא מדאורייתא ואף בפרשת זכור אם עלה קטן לא ירד. (ברכי יוסף או"ח ס' רפב ס"ק ב'). וכן ראוי להורות.
ד. וקדשתו לכל דבר שבקדושה
תנן התם: אלו דברים שאמרו מפני דרכי שלום, כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל. ובגמרא גרסינן: מפני דרכי שלום מדאורייתא נינהו וכו'? אלא אמר אביי לכדמר דתניא ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו, ואמר מר לא שנו אלא בסעודה אבל בבית הכנסת לא דאתו לאינצויי. (גיטין נט).
מכאן מוכח שעיקר דין סדר הקריאה בתורה בביהכ"נ הוא מדאורייתא וכדילפי להו מקראי, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון וכו' והיינו לקרא בתורה וכדפרש"י והר"ן. (נדרים סב).
ומה דתנן: מפני דרכי שלום, היינו לענין שאין הכהן רשאי לחלוק כבוד למי שגדול ממנו, דאע"ג שמן הדין זכאי הוא בכך, שדוקא לענין חלול קדושתו הוא שאינו רשאי וכדאמרינן: מנין שאם לא רצה דפנו תלמוד לומר וקדשתו בע"כ (יבמות פח). והיינו משום שאסור לו לכהן להוריד עצמו מקדושת העבודה והכהונה, אבל כשהוא חולק כבוד למי שגדול ממנו אין זה הורדה מקדושה אלא עליה בקדושה שהוא מכבד את מי שגדול ממנו.
וזהו מעיקר הדין, אבל מתקנת חכמים ומפני דרכי שלום אסרו עליו לחלוק כבוד בבית הכנסת משום דאתו לאנצויי.
וכן מוכח להדיא מפירש"י דכתב: והיינו דקתני מתניתין כהן קורא ראשון כמו שכתוב בתורה ואינו רשאי לחלוק כבוד בדבר ולשנותו מפני דרכי שלום (שם ד"ה אבל לענין לקרות בתורה).
ומדברי הרי"ף מוכח דהקדמת הכהן לקרות בתורה היא מדאורייתא כדילפינן מקרא דוקדשתו, שהרי בהלכותיו השמיט השקלא וטריא דתלמודא אלא להביא דברי תנא דבי רבי ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון וכו', והיינו לפתוח ראשון בביהכ"נ בקריאת התורה כפי' הר"ן, ולדבר בראש בכל דבר כבוד כפירש"י, ושניהם הם מדאורייתא.
ודברי הרמב"ם מסופקים, דהנה בספר המצות כתב: שצונו לכבד זרע אהרן לפארם ולנשאם ושנשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה ואפילו אם ימאנו לא נשמע מהם וכו' והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו; וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב, ובא הפירוש; וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון וכו' ולשון ספרי: וקדשתו על כרחו לומר כי זה צווי נצטוינו בו ואינה בבחירת הכהן, וכן אמרו: קדושים יהיו לאלקיהם על כרחם, והיו קדש לרבות בעלי מומין וכו' והיה קדש כל הזרע הנכבד ההוא תמים ובעל מום. (סה"מ מ"ע לב). וכ"כ במנין המצוות שבספר היד מצוה ל"ב לחלוק כבוד לזרעו של אהרן ולהקדימו לכל דבר בקדושה. מכאן אתה למד א. שכל כבוד של מעלה ומדרגה קודמת וראשונה היא מצות עשה מן התורה, ב. בכלל מצוה זאת לחייב את הכהן לשמור את קדושתו ואת כבודו במדרגה קודמת וראשונה. מזה יוצא שאין הכהן רשאי לוותר על כבודו הואיל ואין זה תלוי בבחירתו ואינו רשאי לכבד את אחרים שאינם כהנים בכבוד זה, שהרי כל אחד מישראל מצווה בכבוד זה, ואין רשות הכהן פוטרתו ממנו ואדרבה חייב שלא להשמע לו.
ומ"ש בגמרא: אם בא לחלוק כבוד הרשות בידו. היינו דוקא לרבו או למי שגדול ממנו משום דזה אינו בגדר ויתור על זכות כבוד כהונתו אלא זהו כבודו לכבד את רבו או מי שגדול ממנו.
כבוד זה שצותה התורה לכהן אינה לאישיותו של כהן מפני שירותו במקדש אלא לזרע הנכבד ההוא שהוא זרע אהרן אפילו אם הוא בעל מום.
ודבריו אלה סותרים מ"ש הוא עצמו: ומן העקרים גם כן כשהכהן הוא ראוי שיקרא ראשון אם התיר לישראל שהוא כמותו או פחות ממנו שיעלה ויקרא הרשות בידו אלא שאסרו חכמים מפני דרכי שלום וכו' (פיה"מ גיטין פ"ה), ולפי מ"ש בסה"מ שמצוה זאת היא דאורייתא אין הכהן רשאי לתת כבודו זה לאחרים ואין האחר רשאי לקבלו וכדאמרן. וסוגיא דגמרא מוכחא דאפילו בסעודה לא הורשה הכהן לתת רשות לאחר אלא אם הוא רבו או שגדול ממנו ולא למי ששוה לו ואין צריך לומר למי שקטן ממנו, ועל כל פנים גם מדבריו בפירוש המשנה מבורר שהקדמת הכהן לקרוא בתורה וכו' היא מדאורייתא, ותקנן רבנן מפני דרכי שלום אינה אלא למנוע ממנו נתינת רשות לאחר דלא ליתי לאנצויי, וכדפירש"י ז"ל. אולם בהלכותיו כתב: מצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב, וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהם כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שהקדושה לפתוח בתורה ראשון וכו', (ה' כלי מקדש פ"ד ה' א ב). ולכאורה נראה דהרמב"ם מחלק דמצות עשה ד"וקדשתו" היא מוגבלת בהבדלת הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן, ומכלל זה הוא שאם לא רצה בקדושה זאת כופין אותו בכך וכמ"ש בספרי וביבמות פ"ח: וקדשתו בעל כרחו שאם לא רצה דפנו, והיינו במצות קדושה המיוחדת לכהן.
אבל לפתוח ראשון בקריאת התורה, לברך ראשון וליטול מנה בראש אין זה בגדר מצות התורה, אלא דרבנן ואסמכינהו אקראי. ואם כן דברי הרמב"ם הוו סתראי. לכן נראה לע"ד לומר דבאמת הרמב"ם סובר דפירוש וקדשתו לפתוח ראשון וכו' הוא מדאורייתא, וכמו שכן מבואר בדבריו שבספר המצות. ודבריו בהלכותיו מתפרשים כן: מצות עשה להבדיל הכהנים וכו' ומצוה זאת היא מוטלת על כל ישראל להבדיל הכהנים במעלה וכבוד וקדושה ולכוף את הכהנים לכך, כדרשתם ז"ל וקדשתו בעל כרחו וזהו בדברים שבקדושה שמכינים את הכהן לעבודת הקרבנות; אבל בדברים שהוא יחס של כבוד והקדמת דרגה כגון; לקרוא ראשון ולברך ראשון וליטול מנה בראש, אעפ"י שאנו מצווים בכך אין לכוף את הכהן בכבוד זה, אלא מצוה עלינו להזמינו לכך, והכהן עצמו אינו עובר על עשה דוקדשתו אם הוא מסתלק מכבוד זה או שהוא מכבד בו את אחרים גדולים או פחותים ממנו. לכן כתב: וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהם כבוד וכו', משמע שחובה זאת היא על כל אדם מישראל, אבל לא על בית דין, לכופם לכך, ולא לאסור על הכהן לתת כבוד זה לאחרים. ולזה מתאימים דבריו בפירוש המשניות.
דבר זה למדתי מדברי המרדכי דכתב: וההיא דגיטין הכי מפרשא כהן קורא ראשון כמ"ש בתורה, על כרחך מצוה דאורייתא לקרותו ראשון היכא דלא מחיל ליקריה, ואפילו היכא דמחיל ליקריה דהשתא לא הוי מצוה דאורייתא אפי"ה קורא ראשון מפני דרכי שלום וכו' ולא כמו שכתבת דכיון שמוקדשתו יליף אמאי לא יכפו אותו, דהני מילי גבי נושא בעבירה, אבל דברים שהן לכבוד או לריוח ממון יכול למחול, דאטו ליטול מנה ראשון אם לא רצה הכהן ליטול וכי תיסק אדעתין לומר דיכפנו? חלילה לומר כן, וכו' אלמא לא אמרינן דיכפנו אע"ג דמוקדשתו יליף, אלא ודאי לא אמרינן יכפנו אלא לנושא נשים בעבירה, אבל דברים שהן לכבודו או לריוח ממון מצי מחיל. (מרדכי פ' הנזקין ס' י"ת). ולפי זה צ"ל מ"ש בגמ': ואם בא לחלוק כבוד לרבו או מי שגדול ממנו לאו דוקא, דהוא הדין אפילו למי שקטן ממנו אלא דאורחא דמילתא נקט דאין הכהן עושה סחורה בכבוד כהונתו אלא הוא מתכבד בה ומכבד את הראויים לכבוד מכבודו הוא. ובזה מתורצים דברי הרמב"ם בספר המצות ובפיה"מ.
והנה הרא"ה ז"ל כתב: מצוה לקדש זרע אהרן כלומר לקדשם ולהכינם לקרבן וזהו עיקר העשה וכן להקדימם לכל דבר שבקדושה ואם מיאנו בזה לא נשמע להם. (החינוך מצוה רס"ט). וצריך לומר דמ"ש: ואם מיאנו לא נשמע להם, קאי ארישא דהיינו לקדשם ולהכינם, ואין שום סברא לומר שנכוף אותם על עניני כבוד וכמ"ש המרדכי (עיין במנחת חינוך).
והסמ"ג גם הוא כתב: מצות עשה לקדש זרע אהרן ולהקדימו לכל דבר שבקדושה לפתוח בתורה ראשון ולברך ראשון. (סמ"ג מ"ע קע"א).
וכ"כ הריב"ש ז"ל: מצות עשה מן התורה לכבד הכהן ולהדרו על שאר העם. (הריב"ש ס' צ"ד). בירושלמי מצאנו שדין זה תלוי במחלוקת, דגרסינן התם: מילתיה דרשב"י אמר שהוא מדברי תורה דתני רשב"י ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי ואח"כ אל זקני ישראל, מילתיה דרבי יהושע בן לוי שהוא מדבריהן דאמר ריב"ל מימי לא ברכתי לפני כהן ולא הנחתי לברך ישראל לפניו (ירושלמי גיטין פ"ה ה"ט).
ואחרי העיון נלע"ד לומר דלא פליג הירושלמי אתלמודין דמוכח מיניה שהקדמת הכהן לקרוא בתורה היא מדאורייתא וכדאמרן.
ודברי הירושלמי הם לענין כל הסדר דמתניתין, כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל, ובזה נחלקו התנאים, דרשב"י סבר דכל סדר זה למדנו מקרא דויכתוב משה ויתנה אל הכהנים בני לוי ואח"כ אל זקני ישראל, הלכך כשם שכהן קודם מן התורה כך לוי קודם לישראל מקרא זה, וזהו מדויק בדבריו: ואח"כ זקני ישראל, כלומר ולא קודם הלוי. וריב"ל סבר דסדר זה הוא מפני דרכי שלום אבל מן התורה הוא להקדים את הכהן ואחריו קורא לוי או ישראל.
תדע דהרי בתלמודין גרסינן: כהן קודם ללוי שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, לוי קודם לישראל שנאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט לוי, (הוריות י"ג).
הרי שלענין הקדמת כהן ללוי ולוי לישראל הוא שהוצרכו ללמוד מקרא זה. בזה מתבארת מחלוקת האמוראים בילפותא דהקמת כהן לקריאת התורה, דרב מתנה ורב יצחק נפחא למדו מקראי דויתנה אל אהרן וכו' דכהן ברישא והדר לוי וכדרשת רשב"י בתלמוד הירושלמי, ורב אשי ורחב"א למדו מקראי דויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים דוקדשתו להקדים כהן ברישא, אבל להקדים לוי לישראל אינו אלא מתקנתא דרבנן.
בזה מתורצת קושית המג"א דכתב: וצ"ע למה מייתי בגיטין מקראות אחרים ובהוריות ג"כ, (מג"א או"ח ס' כ"א ס"ד). ולפי מ"ש הדבר ברור דהנך מקראות הם לאקדומי כהן ללוי ולוי לישראל, ומקראות דקדש קדשים ודוקדשתו הם להקדים כהן בראש לכל דבר שבקדושה.
ולפי זה ראית הירושלמי מדברי ריב"ל היא ממאי דסיים: ולא הנחתי לברך ישראל לפני, וכגרסת קרבן העדה.
וכן ראיתם מדברי רחב"א הוא מדאמר: עיר שכולה כהנים ישראל קורא ראשון. דמשמע דאע"ג דאיכא לוי ישראל קורא ראשון ולא לוי וכדאמרינן בתלמודין: אם אין שם כהן נתפרדה החבילה. כלומר שאין הלוי קורא כלל או שאינו קורא ראשון. (גיטין שם, רש"י ותד"ה נתפרדה), מכאן דלא נחלקו בירושלמי אלא להקדמת הלוי אבל להקדמת הכהן בראש אין מחלוקת ולדברי הכל כהן קורא ראשון הוא מדאורייתא. וזה נראה לי ברור בדברי הירושלמי.
ועל כל פנים גם אם נפרש דברי הירושלמי כפירושי קה"ע ופנ"מ, נקוט מיהא שלרשב"י כהן קורא הוא מדאורייתא, ובודאי שהלכה כוותיה, והכי נקטינן, כמו שכתבו כל גדולי הפוסקים הראשונים. אולם התוס' ז"ל כתבו: ואחד שעומד במקום חברו לקרא בתורה פטור (לשלם עשרה זהובים) וכו' ואפילו עמד במקום כהן דהא דדרשינן וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך אסמכתא היא. (חולין. פ"ז תד"ה וחייבו וכ"כ הרא"ש שם ובטור יו"ד ס' כ"ח). ודבריהם תמוהים, שהרי לפי סוגין דגמרא מוכח להדיא דהקדמת הכהן לקרוא בתורה היא מדאורייתא, וכן כתב המג"א (או"ח ס' ר"א ס"ק ד') ומחצית השקל שם.
והב"ח עמד על זה וכתב דהרב חזקיה סובר כהרמב"ם דמצוה דוקדשתו אינה אלא להקדיש הכהנים ולהכינם לקרבן, ומה שאמרו בגמרא דאורייתא היא, היינו לומר שיש בו דררא דאורייתא, דכיון דחזינן דמצות עשה היא לקדשם ולהכינם לקרבן, מסתמא שהוא הדין נמי דצריך לקדשו ולנהוג בו כבוד להקדימו לכל דבר שבקדושה וכו'. ומכל מקום פריך אמתניתין דתנן מפני דרכי שלום דמשמע דליכא ביה דררא דאורייתא. וכו', (ב"ח יו"ד סי' כח).
ואין תירוצו מחוור לע"ד. חדא דלשון דאורייתא היא אינו מתפרש במובן דררא דאורייתא, ועוד דא"כ תירוצא דרב יוסף; דאורייתא ומפני דרכי שלום, מתפרש דהיינו דררא דאורייתא, ולפי זה מאי מקשה אביי כל התורה כולה מפני דרכי שלום. קושטא דכל התורה הוא מפני דרכי שלום. ואשמועינן דתקנו רבנן כעין דאורייתא משום דרכי שלום ואפילו אם אין מצוה מפורשת דאורייתא, ובלא זה נמי דבריו קשים להולמם, שאם כדבריו דמצות עשה דוקדשתו היא להקדישם ולהכינם לקרבן אין זה משום כבוד אלא שמירת קדושתם שלא תתחלל, ואיך נלמוד מזה גם לענין כבוד.
וכבר כתבתי שגם הרמב"ם הוא מהסוברים שמ"ע דוקדשתו לברך ראשון וכו' היא מדאורייתא, והקרבן נתנאל כתב: דהא דפריך דאורייתא היא קאי לאינך אמוראי דמפקי מקרא אחרינא. ותדע דאי למ"ד וקדשתו מאי פריך הא איצטריך דרכי שלום ללוי שקרוא אחרי כהן ולהקדימו לישראל, ועוד מה משני דאורייתא ומפני דרכי שלום הא תינח לאידך מ"ד שאית לן למימר תורה אמרה כן להקדים כהן ללוי ולוי לישראל מפני דרכי שלום. אבל למ"ד וקדשתו לכל דבר שבקדושה היאך שייך לומר שאמרה תורה כן להקדישו מפני דרכי שלום. (הרא"ש גיטין פ"ה ס' כ' קרבן נתנאל אות ש').
וגם תירוץ זה אינו מחוור ואינו מוכח לע"ד, דקושית הגמרא היא על מתניתין דתני כהן בהדי לוי בכלל אחד דמשום דרכי שלום. וקושית הגמרא; כל התורה היא משום דרכי שלום, היינו שכל מצות התורה אף אלה שבין אדם למקום הם מפני דרכי שלום שהן מביאות שלום לכל איש מישראל בגופו ודעותיו ושלום עם פמליא של מעלה ופמליא של מטה.
ולכן נראה לע"ד דקושית המג"א והב"ח היא תקיפא ואלימתא, ומחוורתא דגם כבוד הכהונה היא מצוה דאורייתא מקרא דוקדשתו וכדאמרן.
ה. הקדמת כהן קטן לקרוא בתורה
מדברי הרמב"ם בספר המצות מוכח דכבוד ומעלה זאת שזיכתה התורה לכהן הוא לזרע נכבד זה. והמרדכי כתב דהכהונה ניתנה לו ולזרעו עד עולם דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. וכן בפרשת קרח כתיב כמה פעמים כהונתכם אלמא שהכהונה שלהם היא. (גיטין פ' הנזיקין ס' ת"א).
ולפי זה יש לומר דגם כהן שהוא קטן משהגיע לגיל שהוא עולה למנין שבעה זוכה בזכות כבוד ומעלה זאת ואנו מצוים לקדשו ולקראו ראשון לתורה.
אולם לאידך גיסא יש לומר דזכות כבוד זאת לא נתנה אלא לגדולים אבל לא לקטנים וכדאמרינן בגמ': קטן בר כבוד הוא? (מגילה כ"ד).
ולבד זה הדבר מוכרח מעצמו שהרי כבוד כהונה זה דלפתוח ראשון וכו' הוא מותנה כשהוא תלמיד חכם או כשאין תלמיד חכם גדול ממנו או מופלג בדורו.
קושטא הוא דהרמב"ם ז"ל כתב: ומנהג פשוט הוא היום שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל. (ה' תפלה פי"ב ה' י"ח ושו"ע או"ח קל"ה סעיף ד').
אבל אין ללמוד מזה גם לכהן קטן שאינו בגדר כבוד, אלא הסברא נותנת לומר שהרי הוא כאלו אינו, הלכך כשיש כהן גדול בבית הכנסת ודאי שלא יקראו את הקטן ראשון הואיל ואפשר לקיים מ"ע דוקדשתו בגדול, אלא אפילו כשאין כהן גדול בבית הכנסת לא יקראו את הקטן ראשון שהואיל ואין קטן בר כבוד הוא ואין לנו לזלזל בגדולים ממנו.
ולא תימא שיקראו ראשון משום דלא ליתי לאינצויי, שהרי בביהכ"נ שאין בה כהנים קורא ישראל וקטן במקום גדולים כאילו אינו הוא שהרי אינו מצטרף למנין עשרה אפילו לענין קריאת התורה.
וכ"כ המג"א: ול"נ דמ"ע דוקדשתו לא נאמר על כהן קטן דהא כתיב: את לחם אלקיך הוא מקריב, וקטן לאו בר עבודה הוא. (מג"א או"ח ס' רפ"ב ס"ק ה'). וכן נראה מפירש"י דכתב: וקדשתו כי את לחם וגו' (גיטין נט). ולכאורה נראים דבריו מיותרים, אלא דכיון למ"ש המג"א, שקדושה זאת היא רק למי שראוי להקרבה שהרי הכתוב תלה טעם הקדושה משום דאת לחם אלקיך הוא מקריב להוציא קטן שאינו ראוי להקרבה.
אולם דברי המג"א נסתרים ממ"ש: והיו קדש לרבות בעלי מומין (ספרא פ' אמור והרמב"ם ספר המצות מ"ע ל"ב, והחנוך מצוה רס"ט). הרי שאפילו בעלי מומין שלא יבואו לעולם לכלל מצות נתרבו במצות קדושה דון מינה במכל שכן לקטנים דעלולים לבוא למצות עבודה לכשיגדלו ודאי הרי הם במצות קדושה מקרא דוהיו קדש, הלכך מוכרחים אנו לומר דמ"ש: כי את לחם אלקיך הוא מקריב, היינו להוציא את הלוים שאינם בכלל קדושה זאת הואיל ואינם במצות הקרבה. (עיין מלבי"ם שם).
וכן ראיתי במנחת חנוך שהקשה על המג"א מדברי הספרא מדין אכילת קדשים שקטן אוכל קדשים כמו בעל מום, ותמה על הרמב"ם שלא פסק להלכה דין זה דקטן ובע"מ כהנים מצוה לקדשם. ובאמת שזו תמיהה אלימתא ומצוה לישבה. על כל פנים מדברי הספרא למדנו שגם בע"מ שאינם ראויים להקרבה מצוה לכבדם, והוא הדין לקטן.
אולם לפי מה שכתבתי לע"ד דקטן אינו בכלל מצות כבוד ומעלה של כהונה משום שאינו בר כבוד הלכך אין בו מצות וקדשתו לקרוא בתורה ראשון ולכל דבר כבוד ומעלה.
אולם מדברי רה"ג בתשובתו נראה דגם קטן ראוי לכבוד מצד כבוד אביו דכתב ז"ל: וששאלתם על כהן מהו לקרות בתורה ראשון? ופשיטא מדתנן קטן קורא בתורה ומתרגם ואמרינן: וכשקורא עולה למנין שבעה, וכשר הוא שיקרא שמיני ויפטיר נביא ואין בהפטרת קטן פגם לצבור, אלא דרך ארץ והישר לעשות שיעמוד אדם גדול וחשוב בין לקרות ראשון ובין להפטיר, ומעמידין קטן לקרות ראשון להפטיר מפני כבוד אביו (תשובות הגאונים שערי תשובה ואיי הים ס' ס').
מתשובה זאת למדנו שממדת דרך ארץ ומשום ועשית הישר אין לקרוא לתורה ראשון או מפטיר אלא אדם גדול וחשוב. ומשום כבוד אביו היינו אם אביו הוא אדם גדול וחשוב קורין את בנו לתורה ראשון, דבכלל כבוד כהונה הוא גם כבוד בני הכהנים בכבוד הראוי ומשום כבוד אביהם.
והרדב"ז כתב גם הוא: ועל ענין לעלות כהן קטן לקרוא בתורה ראשון אם יש שם ת"ח קודם וכו', ואם אין שם ת"ח עולה הכהן הקטן וקורא ראשון דהא קי"ל קטן עולה למנין שבעה, ואי משום כבוד צבור, לא היא. דכהונתו גרמה לו, וכולי עלמא ידעי דמפני שאין שם כהן אחר עולה זה הקטן ואין כאן זלזול ואדרבה אם לא יעלה אתי לאינצויי (הרדב"ז החדשות ס' תקסו).
הרי שהרדב"ז החליט בפשיטות דכהן קטן עולה ראשון מדינא, ואין בזה משום פגם במדת דרך ארץ או עשית הטוב והישר. ובאמת שגם רה"ג לא אמר כן אלא כשיש כהנים שהם גדולים אבל כשאין כהן אחר אלא הקטן, עולה ראשון, דאין בעליתו פגם הצבור אלא זהו כבודו לכבד את זרע אהרן המקודש, וזו היא הדרך הישרה שהיא דרך השלום דלא ליתי לאנצויי. וכן כתב מהרי"ט ז"ל: דהיכא שאין שם כהן גדול יכול לקרוא כהן קטן דכבוד הוא לזרעו של אהרן וכו', דכיון דמשום שבח בית אביו הוא עולה אין כאן זלזול לעולים אחריו וכו', שהדבר ידוע שלזרעו של אהרן חולקים כבוד שהרי אפילו כהן שהוא הדיוט, קודם לחכם גדול. ואם היה לוי קטן אני מסופק אם יקרא כהן במקומו דבהא ליכא לאינצויי. (מהרי"ט ח"א ס' קמ"ה, וכה"ג ס' רפ"ב הגהב"י שיטה נ"ג ומג"א ס' רפב ס"ק ד').
מסקנא מכל האמור ומדובר למדנו להלכה דגם בכהן שהוא קטן יש בו מ"ע דוקדשתו ככל מה שיש בכהן שהוא גדול. אי בעית אימא משום עצמו ואי בעית אימא משום כבוד אביו וכדכתב רה"ג, הלכך כשאין כהן גדול אחר בבית הכנסת ראוי להעלותו ראשון בין בשבת ובין בחול לדעת הסוברים שאין לחלק בין שבת לחול ובין שלשה הראשונים לכל השבעה עולים. (עיין לעיל ד' מג).
במה דברים אמורים כשאין תלמיד חכם גדול ומופלג בבית הכנסת, אבל אם יש ת"ח כזה בביהכ"נ, ת"ח קודם אפילו לפי מה שנהגו שכהן עולה ראשון אפילו במקום ת"ח אין הכהן הקטן עולה ראשון, דאין לנו להוסיף על מנהג זה גם כשהכהן הוא קטן.
זה הוא להלכה, אבל למעשה כבר כתב מרן החיד"א ז"ל משם האר"י ז"ל דאין עולה כי אם דוקא לשביעי, וכן שמעתי וראיתי נוהגים שלא להעלות קטן אלא למפטיר אפילו ביום שקורין מפטיר בספר שני שהוא חובת היום, ולכתחילה עולה גדול וקורא בתורה והקטן קורא ההפטרה וכמ"ש מרן הבית יוסף בשם הריב"ש. (או"ח ס' רפ"ב). וכן הוא מנהג קדמוננו בביהכ"נ הגדול שבירושת"ו. (ראה ספר תקנות ירושלים דיני קריאת התורה ס' ח'). וכן ראוי להורות הלכה למעשה גם בכהן קטן ואין כהן גדול אחר בביהכ"נ.