סימן כג

(לאו"ח סימן קנ"ד).

הדלקת נרות חשמל לנר יא"צ

 

(כ"ד כסליו תש"ד).

לכבוד מעלת הרה"ג כמוהר"ר דוד אסף יצ"ו. בעיה"ק חיפה תו"ב.

 

מנהג זה אין לו יסוד בתלמוד כי מה שנאמר בצואתו של רבינו הקדוש: נר יהא דלוק במקומו (כתובות קג). אין זה נר של כבוד או עילוי נשמה. אלא זהו נר של שבת. וכדאמרינן התם: מאי טעמא כל בי  שמשי הוה אתי לביתיה, לפיכך צוה שנר של שבת שהיו מדליקין בביתו בחייו ועל שולחנו יהיה דלוק במקומו גם אחרי מותו. ומה שמצאנו נרות של מתים, אינן אלא נרות שמדליקים לכבוד המת  בשעת הלויתו או בשעה שהוא מוטל בביתו, וכמ"ש: נר לכבוד הוא דעבידא (ברכות נג).

 

ונרות שמדליקין ביום יארצייט הוא לעילוי נשמה וסמכוהו אקרא: נר ה' נשמת אדם, והוא בכלל ברא מזכה אבא, בפעולת מצוה של הארת בית הכנסת שהוא לכבוד בית הכנסת, ולהאיר עיני הצבור  בלמודם ותפלתם שמתוך הספר, ואסמכוהו אקרא דכתיב באורים: כבדו ה'.

 

וכן כתב הרמב"ם ז"ל: ונוהגין כל ישראל בספרד ומערב בשנער ובארץ הצבי להדליק עששיות בבית הכנסת (ה' תפלה פי"א ה' ח'). וכן פסק מרן ז"ל: נר של בית הכנסת מותר לקרות לאורו (או"ח סי'  קנ"ד סעיף י"ג). והיינו דכמה דקרי טפי איכא מצוה ומקבל שכר. (מג"א שם ס"ק כ'). וכיון שכן ודאי שמוטב להאיר ביהכ"נ בנרות של חשמל שהם מאירים יותר ואין בהם טינוף של נרות שעוה  שמטנפים ומכתימים, ולא ריח של נפט או שמן שרוף.

 

ואם אמנם אמרו בעלי הקבלה ומארי דרזין שהנרות שמדליקים בביהכ"נ מוסיפים הארה בנרות של מעלה, אין זאת אלא ככל מעשה המצות שהאדם עושה אותם באהבה והתלהבות של קדושה,  שמושכות עליו מאור הקודש של מעלה מאורה דשכינתא עלאה קדישא דנהורא עמיה שריא. בבחינת אור פנימי מנביעו דקדושה והוא נעשה אור חוזר להוסיף הארה בעולמות העליונים. והדברים  עתיקים. ובכלל זה היא מצות הדלקת הנר בביהכ"נ, והנדבה להדלקה זו היא מצותה. אבל אין ללמוד מזה שמצוה זאת היא רק בשמן או בשעוה, ולא בנפט ולא באור החשמל. אדרבה כל מה שאנו  מגדילים האורה עדיף טפי לכבוד בית הכנסת והארה ללומדים בו, ומצות הארה זאת היא מוסיפה הארה למעלה ככל המצות.

 

וכלל זה יהיה בידינו, כל הארה של מצוה נובעת מפנימיות הנפש שהיא נר ה' ובוצינא קדישא, נשמת אדם אצולה מאורו של עולם והיא מאירה את עצמה ואת כל סביבותיה וחוזרת ועולה למעלה  להאיר אורים גדוים בשכינת עוזנו. ומכאן אנו באים לנרות שמדליקין ביום היארצייט, שהיא קיום מצות הארת בית הכנסת לעלוי נשמת הנעדרים, יכולה להתקיים גם בנרות חשמל.

 

אולם אעפ"י שמעיקר הדין נראה כן, מכל מקום נראה לי שצריך לשמור מנהג זה בנרות שמן או שעוה, וכמו שקבלנו, וטעמא דידי הוא משום שהדלקת נרות אלה נעשה כדבר של חובה וצורך גדול.  ויש בו משום כבוד אב ואם שהוא מחוייב גם אחרי מותם (יו"ד סי' ר"מ סעיף ט'). ואם אדם נמנע מזה הרי הוא כמזלזל בכבוד או"א הלכך צריך שפעולה זאת תהיה ניכרת בנרות מיוחדים שמדליק בו  ביום היא"צ כדי שתהיה בהם פעולה כפולה, הארת ביהכ"נ, וכבוד אב ואם.

 

ודע שבקהלות הספרדים לא נתקבל ולא נהוג מנהג זה של הדלקת נרות ביום פקידת השנה של ההורים, אלא זהו מנהגם לספק כל השמן הדרוש להארת ביהכ"נ בשבת שלפני יום פקודת השנה, או  בלשון ההמון: יום הפטירה, וכשעולה לתורה קראו לו מדליק המאורות.

 

ואלה שלא היתה ידם משגת לספק את כל שמן ההדלקה הביאו בערב שבת מדת שמן ושפכו אותה בעששית נר התמיד שלפני היכל הקודש ובעלותם לתורה ביום השבת הזכירו את נשמת ההורים  ונדבו שמן זית לעילוי נשמתם, והיינו כמו שכתבנו שמצות הארת בית הכנסת היא מצוה של זכות לעלית נשמה מבחינת ברא מזכה אבא. ולפי זה שפיר מתקיימת מצוה זאת בתרומת נדבה מיוחדת  להארת בית הכנסת בכלל בנרות חשמל או שמן.

 

ב) אמירת קדיש מפי הבת – עיין בשדי חמד מערכת אבלות סי' ק"ס ולעיל סי' י"ג, והכי נקטינן להלכה ולמעשה שאין האשה אומרת קדיש אפילו בבית האבל.