סימן כז
(לאו"ח סימן ר"ג).
ברכת הפירות על קאלניס ומאליניס
(ז' מנ"א תש"א).
לכבוד ידידי וחביבי הרב הגאון חו"ב כמוהר"ר אליעזר יהודה וולדינברג יצ"ו.
אחרי ברכת שלום ברוב אהבה וחבה הנני להשיב בקצרה ע"ד תשובתו אלי מיום כ"ז תמוז דנא:
א) מ"ש מעכ"ת דקאליניס ומאליניס הם שני פירות בטעמם וזמן ודרך גדולם.
האמת אגיד כי שני שמות אלה הם חדשים ולא ידועים לי כלל, ולכן שאלתי פה את אחד מגדולי רבני פולין שבארצנו ואמר לי שיש מין פרי שהשחורים נקראים יגידעס, והאדומים ממין זה נקראים מאליניס, ועל פי זה הבנתי דברי המג"א שכתב: וכן אותם שקורין בפולין יגידעס השחורים (מברכים עליהם בפה"ע) ועל האדומים וכ' מברכין עליהם בפה"א, והאדומים הם אותם שקורין מאליניס.
וכן הבנתי דברי השע"ת שהביא דברי הבאה"ט שהם מהמג"א ופירש: והן אותם שקורין קאלניס:
ובאמת גם דברי החיי אדם מוכיחין כן שכתב: ומה שגדל על אילנות קטנים אף שגבהן פחות מג' טפחים כמו יאגדעש שחורים כתב המג"א לברך בפה"ע וכו' ועל מאלינעש כתב הטו"ז (צ"ל המג"א שבטו"ז שבסימן זה לא נזכר כלום על פירות אלה) לברך בפה"א, ואני ראיתי בעיני וכו'.
ועתה בראותי דברי מעכ"ת אני מבין שקאלניס הוא מן אחר לגמרי, והוא מכוון למ"ש המג"א שם: ואותן האדומים הנמצאים בתמוז, וגם יש מין אחר. וע"ז אמר השע"ת שהם קאלניס.
אבל מ"ש: האדומים גדלים בין העשבים, כוונתו על המאלינים וכמו שכתב החיי אדם בשמו.
ועתה מצאתי ראיתי לגאון דורנו כהרי"מ הלוי עפשטיין שכתב: ולפי זה כל מיני יאגידעש שלנו הן שחורין בין אדומים מברכין עליהם בפה"א, ויש מן הנמצא בחורף שקורין קאלינעס שאינם ראויים לאכילה כלל ומוצצין רק השרף שבהם מברכין שהכל, ומאליענעס מברכין העץ דהם אילנות גמורים ומתקיימים בטוב כל ימות החורף, וראיתי מי שכתב, דיש אומרים מאלינעס מברכין האדמה ודבר תמוה הוא. וכן אנו נוהגים לברך עליה העץ (ערוך השלחן או"ח סי' כ"ג סעיף ח').
מדבריו למדתי שמאלינעס ויאגדיש הם מין אחד שיש בהם שחורים ואדומים מתוקים וחמוצים וכולם שוים בדינם לברך עליה בפה"א, והמאלינעס הם מין אילן שמברכין עליהם בורא פרי העץ.
והואיל והעד העיד לנו בערוך השלחן שכן נוהגין לברך עליהם העץ, אין לשנות המנהג שודאי הוקבע מפי רבנים גדולים בישראל.
ב) עמ"ש. ללמוד מדברי הירושלמי שאין לדמות דין ברכות לדין כלאים, כתב מעכ"ת מסברא דנפשיה דאם הפרי כבר נקרא פרי העץ בודאי שעצם העץ הוא האילן ממש וממילא גם לענין כלאים וכדומה.
לזה אשיב ואומר שכדי לסתור סברא זאת, הוספתי וכתבתי מחלוקת ב"ש וב"ה בדין נצפה דמזה מוכח לב"ש דאע"ג דלענין ברכה פשיטא להו דמברכין ב"פ העץ, לענין כלאים דנו בו לחומרא לאסור מדין ירק.
ברם מעכ"ת דוחה גם זה ואומר: ב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ועוד מוסיף לומר דאפשר דב"ש גם לענין ברכה מספקא להו, ואיני יודע למה צריכין אנו לדוחקי נפשין ולומר אפשר ואפשר ולא נבין הדברים כפשוטם ומשמעם. ובאמת בפירות הצלף או הנצפה תנינא בהלכה פסוקה שמברכין עליו ב"פ העץ ולא מצאנו מחלוקת (ברכות לו), ומנין לנו לאפושי פלוגתא ולהמציא מחלוקת מדעתנו.
ואם אמרו ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. היינו שאין הלכה כמותם, אבל לא יעלה על הדעת שדבריהם הם מופרכים ואין ללמוד מהם למקום אחר שגם ב"ה לא חלקו על ב"ש לענין כלאים אלא משום דפשוט להם שנטיעה זאת שצלף שמה היא כמין אילן ולא משום דמדמין אותו לדין ברכה.
ולכן אמרתי שאין ללמוד מדיני ברכות לדין כלאים אלא צריך ללמוד מגוף דין כלאי הכרם, וכך היא דרכה של תורה ללמוד בכל דבר ממקורו והלכותיו אלא שאם אין אנו מוצאים זה מפורט למדים ממקום אחר בדרך דמיון ממילתא אחריתי, ולכן הבאתי דברי התוספתא והירושלמי שמכללם למדתי לדין מאליניס שהם מין אילן, אלא בכ"ז כתבתי שכדי להחליט צריך לדעת היטב את גדולו של מין זה, ותיתי ליה למר שבדק וראה ונוכח שהוא אילן מטפס. והנלענ"ד כתבתי.