סימן לד
(לאו"ח סימנים רט"ו רנ"ו רס"ד תקפ"ט ומשפטי עזיאל חאו"ח סימנים ז' כ"א ובהשמטות בד' רכ"ה).
מאור החשמל בשבת והדלקתו לנר שבת וחנוכה, עניית אמן וברכו ע"י הטלפון והרדאיו
תשובת ידידי הרב הגאון המובהק וכו' כמוהר"ר אליעזר יהודה וולדינברג שליט"א.
ז' תמוז תש"ב.
כבוד רבנו הראש"ל הרב הראשי לארץ ישראל מרן הגרב"צ עוזיאל שליט"א המציא לידי ספר "מנחת – אהרן" שחיבר הרב הגאון וכו' ר' אהרן מילבסקי שליט"א הרב הראשי במונטיבידיאו, בכדי לעבור עליו ולעיין בשאלות ההלכתיות שדן בו. ואעלה בזה בקצרה על הגליון אי אלו הערות בשאלות שגם כבוד הרב הראשי הראש"ל שליט"א דן בהן בספרו הנכבד "משפטי עוזיאל" ושדברי המחבר הנ"ל מוסבים על דבריו.
א) בסימן ג' מתשובות הספר, דן בענין העמדת השעון האובטומטי מע"ש שמדליק החשמל בשבת, שכבוד הרב הראשי שליט"א נוטה בספרו בהשמטות לחלק או"ח להחמיר בזה. והספר הנ"ל פסקיה בסכינא חריפא להקל עפ"י סברא קלושה שזה נקרא גרמא וכח כחו, ואין למיגזר אטו שבת, ואומר: דבר זה טעון בירור רב ורחב. אבל בקצרה אעיר: מי יאמר שזה רק גרמא וכח כחו, מכיון שמיד עם נעיצת הבורג בשבת בשעון האובטומטי ההולך, מיד מתחיל הוא להתקרב אל הגלגל וחשיב ככיבוי ממש. וגם לענין נזקין דינא הכי בכה"ג. ואם מחיצה של מים אסור אף שעיקר הכיבוי הוא רק מחמת קרבת האש אל המים, כ"ש כאן שהמכבה מתקרב אל האש, וכבר נזכר כסברא זו בספר דברי מרדכי, וזה גם טעמו של המשנה ברורה בבה"ל (סי' רנ"ב סעיף ה') לענין רחים של מים שאם פותח מסגרת המים בשבת אף להמ"א אסור, מכיון שתיכף מתחיל להטחן, והספר הנ"ל שם מקשה עליו ג"כ, שהוי רק ככחו כחו ע"ש. והיינו שלכך לא הוי ככח כחו מכיון שהמעשה מתחיל מיד עם פעולתו, וזה מדויק גם בדברי כבוד הרב הראשי במ"ש שם בספרו "הואיל והבערה זו נעשית מחמתו ואש זה הוא גיריה דיליה" ובמ"ש "הואיל ובאו להבעיר בדבר הגורם לודאי הבערה ואין דבר מפסיק וכו'". ועיין בשבת (ד' מ"ז ע"ב) ובתוס' ד"ה מפני, ובירושלמי שם (ה"ח) וכן באו"ח (סי' רס"ה סעי' ד') ובמג"א ס"ק ח' ט', והדברים ארוכים, ובדברי האבן העוזר שמעמיד עלוקה חייב חטאת, עיין מה שמשיג עליו האור שמח (בפ"ח מה' שבת ה"ו) וכותב שכל דבריו של האה"ע אינם נכונים כלל בדמיוניו ע"ש.
ב) וכבוד מרן הרב הראשי הוסיף על דברי אלה וכתב. וז"ל. מה שמוכח שהרב המחבר הנ"ל נוטה להתיר גם כוון השעון בשבת משום שהוא גורם דגורם, לא ניתן להאמר, וכל שכן להכתב. ואם אתה אומר כן אפשר יהיה לעשות כל מלאכות האסורות על ידי חידוש הטכניקה באמתלות שזה נקרא גורם דגורם, וישתקע הדבר ולא יאמר.
אולם להוציא מלבו נביא עוד ראיה חותכת לאיסור אפילו מערב שבת הכנת דבר שיעשה בו מלאכה בשבת, מדתנן מעשה: שעשו אנשי טבריה והביאו סלון של צנון לתוך אמה של חמין. אמרו להם חכמים, אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה. ופירש"י: והביאו סילון מבעוד יום כדי לחממן דהמים נמשכין ובאין כל השבת. והתוס' כתבו: דאסור השתיה והרחיצה הוא משום גזירה דשמא יערבם בשבת, ולערבם בשבת אסור משום תולדות האור (שבת ל"ח תד"ה מעשה). מכאן אתה למד דגזרינן משום שמא יערבם בשבת ואסור משום תולדות האור, מכל שכן שגזרינן שמא ידליק בשבת או שמא יכוון השעון בשבת באמרו שזה הוא גורם דגורם, ובאמת לא הותרו מלאכות הנעשות מאליהן בשבת אלא כשהתחילו מערב שבת והולכין ונמשכין וכמ"ש הרמב"ם ז"ל: מותר להתחיל מלאכה בערב שבת אעפ"י שהיא נגמרת בשבת שלא נאסר עלינו לעשות מלאכה אלא בעיצומו של יום, אבל כשתיעשה המלאכה מאליה בשבת מותר לנו ליהנות ממנה כיצד פותקין מים לגנה וכו'. (רמב"ם פ"ג מה' שבת ה' א' ב').
הרי לך מפורש שלא הותר אלא מלאכה שהתחילה בערב שבת והולכת ונגמרת, והיינו טעמא דמשעה שהתחילה המלאכה פסק כח יוצרה.
אבל כשהמלאכה מתחילה בשבת עצמה הרי זה כגיריה דיליה כמו חציו אשר הולכים למרחקים בכח זורקן, ובשעה שמגיעים למטרתם ומכים בה, הרי הוא ככחו של הזורק. תדע שהרי זרק צרור בכותל וחזרה לאחוריה והרגה חייב (סנהדרין ע"ז ב) והרמב"ם ז"ל נמק דין זה וכתב: שמכחו היא באה (ה' רוצח פ"ג הי"ב), כלומר שפעולת ההריגה היא בכחו אעפ"י שהיה הפסק זמן ומקום בין זריקת החץ לרציחה.
ובזה מתפרשים דברי הרמב"ם שנראים כסותרים. שכתב: או שבנה עליו מקום עד שמנע ממנו הרוח וכו' בכל אלו נהרג (שם ה' ט'), מכאן שאעפ"י שלא היתה המיתה בפעולה ישרה של הרוצח, בכל זאת נקראת מיתה בכחו של הרוצח לדונו במיתה. ואילו בכפה עליו גיגית ומת פסק: שאין ממיתין אותו (שם ה"י), והכ"מ עמד ע"ז ונדחק לתרץ, ולפי מה שכתבתי מתורצים דבריו שפיר, דבנה עליו והקיפו מד' רוחות שסיבת המיתה היא מניעת הרוח, הרי הוא כזורק חץ דמשעת הזריקה התחילה פעולת המיתה אלא שיצאה לפועל בשעת פגיעתה בגוף הנרצח, משא"כ כפה עליו גיגית בכפית הגיגית נגמר כחו וחוסר האויר שהוא הלך ונתוסף הוא שגמר ההריגה, והילכך הוספת ההבל אינה פעולתו אלא הוא גורם לה. הלכך אין ממיתין אותו.
והוא הדין לענין שבת. פעולה הנמשכת מערב שבת מותרת משום דכיון שהתחילה המלאכה פסק כחו אבל מלאכה שמתחילה בשבת, הרי זה כאילו עושה אותה בשבת עצמה.
והגע עצמך לפי התפתחות הטכניקה בזמננו שמסתירים פצצות או מוקשים במקום ידוע קשורות בשעונים להתפוצץ בזמן ידוע להרוג בהם איש או אנשים, האם יעלה על דעת מי שהוא לומר שאלה העושים זאת הם פטורים ממיתת בית דין? ודאי לא. ועל כל פנים גם בדיני רציחה גורם למיתה כגון כפה עליו גיגית אע"פ שאין בי"ד ממיתין אותו, בכל זאת הוא נקרא רוצח ונענש בבית דין של מעלה. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל: הכופת את חברו והניחו ברעב עד שמת וכו' ואין צריך לומר אם שסה בו כלב או נחש, בכל אלו אין ממיתין אותם והרי הוא רוצח ודורש דמים דורש ממנו דם (ה' רוצח פ"ג ה"י). והוא הדין לענין שבת, ולא התירו מלאכה הנעשית מאליה בשבת אלא אם התחילה מערב שבת שעם התחלת המלאכה פסק כחו של המניע אותה והיא הולכת ונעשית מאליה בכח עצמה. וזה ברור ופשוט, וככה ראוי להורות אפי' מדין ספיקא דפלוגתא באיסור תורה ולא להגיס לבו בהוראה ולומר אעפ"י שיש מחמירים, כמ"ש המחבר הנ"ל עצמו בתוך דבריו בסברות קלושות שאין להם על מה שיסמוכו. עכ"ל הראש"ל שליט"א. (ועיין לעיל סי' ל"ב ובתשובה הקודמת).
ג) גם מ"ש הספר הנ"ל שם לצרף להתיר מטעם דהוי הבערה בגחלת של מתכת, הנה בספר "משפטי עוזיאל" מאריך בעצמו בבירור זה בתשובתו שם, וחושש בזה משום מבשל לדעת הרמב"ם ודעימיה. וידוע דדעת הפוסקים להקל בגחלת של מתכת רק לענין כיבוי ולא לענין הדלקה (עיין רמב"ם פי"ב משבת ה"א ובספר "שלחן עצי שטים" סי' ג' במלאכת המכבה והבעיר ובמלאכת האופה סי' א' ובחיי אדם ה' שבת כלל מה' סעיף ב'). ע"ש שמבואר בהדיא שאין חיוב הבערה תלוי בכליון של חומר הנשרף, וכן מבואר בהדיא בשו"ע של הגרש"ז מלאדי סימן תצ"ה סעיף ב' ובקו"א סק"ב. ורק בספר יראים סי' ק"ב סובר שגם לענין הבערה אין הבערה אלא בשל עץ. והדברים ארוכים.
ולעצם השאלה, הרי כבר דנו בה הגאונים שבדור הקודם, היו שאסרו מטעמים שונים ומזכירים גם דברי הנמו"י, עיין בספר שו"ת ריב"א סי' ו' ובמפתחות מ"ש חתן המחבר בעל עט סופר, ובספר גורן דוד סי' ט"ו, ומה שמביאים גם בשם ספר בן יהודה, וגם היו הרבה שהתירו מהגאונים, כהשואל ומשיב ומהר"ם שיק ועוד, שבספר "משפטי עזיאל" שם מזכיר בעצמו איזה מהם. ועיין בשו"ת הגאון ר' משולם איגרא חאו"ח סי' ח' בדברו על קושית הנמו"י מתרץ תירוץ מדידיה שהיכי שההתחלה היתה מע"ש הו"ל שנים שעשאוהו והוי כמו עשה מקצתה בשבת דליכא איסורא עיי"ש מה שמבסס דבריו שלא הוי כשניהם יכולים, ולפי"ז אפשר דה"ה היכי שהגורם למלאכת שבת שתעשה היתה הפעולה שמע"ש הו"ל נמי כשנים עשאוהו, מכיון שבלי הכנתו ופעולתו שמע"ש לא היתה נדלקת בשבת. ויש להאריך, גם עיין בספר תורת חסד חאו"ח סי' י"ג וספר שביתת השבת במלאכת זורע אות ד' מה שמביא בשם מחנה חיים לאסור ומה שמשיג עליו ע"ש, והדברים ארוכים מאד.
ב.
ד) מה שדן בספר הנ"ל סי' ד' בענין הדלקת נר שבת על חשמל, במה שכבוד הראש"ל שליט"א דן בספרו סי' ז', אין בדבריו מן החידוש כלל, ומה שמעיר שם לאיסור מאו"ח סי' רס"ג סעיף ט', טעה בזה מפני דשם הרי במציאות לא ידלקו הנרות עד הלילה ולא יוכל לעשות שום תשמיש אצלו וליכא שלום בית, משא"כ בנדו"ד שמ"מ הרי ע"י הדלקתו יזרום כבר ממילא זרם החשמל גם עד תוך הלילה מכיון שזורם כל הזמן בלי הפסק ע"י הדלקתו הקודמת.
ובזה שיש להעיר שיש לחשוש שמא יפסק האור באמצע העיר כבר מזה ב"משפטי עוזיאל" שם בעצמו. הגם שנדמה שיש לחלק דלא דמי זה לעטרן, שמביא שם לכתחילה להדליק בדבר שריחו רע שיכול לגרום שמפני הריח יצא מהבית בכל רגע. ומשא"כ בנדו"ד שהוא מדליק נר יפה ומשובח ורק שאח"כ יכול לפעמים במציאות רחוקה שיפסק זרם החשמל, וא"כ אולי בכה"ג אין אותה הגזירה של אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת, מכיון שעצם הנר אדרבא מוסיף אור וזיו בבית. (ועיין לקמן ד' צ"ד ד"ה בעיקר).
ואנכי העירותי ספק חדש לחשוש שיהא אסור להדליק נר שבת ונר חנוכה בחשמל, והוא, שאולי נחשב אור זה של החשמל במנורת הזכוכית כאבוקה, שהרי האור הולך ונמשך בעיגול ונראה כמדורה עם איזה פתילות. והרי בעשאה כמין מדורה אומר רבא בשבת ד' כ"ג ע"ב שאפי' לא' ג"כ אינו עולה, וכן נפסק ברמב"ם פ"ד מחנוכה ובשו"ע סי' תרע"א, וכן בנר שבת הרי כותב הרמ"א שצריכין ליזהר שלא לעשותן כמדורה.
ועיין בספר האשכול ח"ב ה' חנוכה שכותב וז"ל. ובתשובה לגאון, מה ששאלתם לאבוקה של שעוה לא חזי ליה מעולם מאן דאדלק בשעוה בבי שמשא (בערב שבת, נחל אשכול) וכל רבואתה הוי אוסרין, וכ"כ הגרי"צ בתשובה ובחנוכה נמי לא ידליק באבוקה של שעוה ואע"ג דקיי"ל פתילות ושמנים שאמרו אין מדליקין בשבת, מדליקין בחנוכה בין בחול בין בשבת דכבתה אין ז"ל ומותר לה"ל [לפלא בעיני שהרי אם מותר להשתמש לאורה צריך להיות אסור בשבת כר' חסדא בשבת ד' כ"א, וכנראה שיש ט"ס, ובמקום תיבת "מותר" צ"ל "אסור", ולפלא על הנחל אשכול שם שלא הרגיש בזה]. מ"מ אבוקה בחנוכה אסור דאמר רבא מלא קערה שמן וכו', ש"מ במדורה אינו יוצא עכ"ל. ועיין שם בנחל אשכול מה שכותב להסתפק אי כוונת האשכול הוא דווקא על אבוקה של שעווה שאסור בחנוכה: או שכל נר שעוה קורא אבוקה כשיטת מהר"ל מפראג, ומה שכותב לבאר שם עיי"ש. ונהי שלענין נר של שעוה נוהגין להכשיר, היינו מפני שסברינן שמכיון שהשעוה כרוך מסביב לפתילה יחידית והפתילה דולקת ישר למעלה א"כ הר"ז דומה לפתילה של שמן ואין זה נקרא אבוקה אלא נר יחידי, אבל בנר חשמלי שאינו דולק ישר מסביב לחוט אחד, כ"א דולק בעיגול מסביב לחשמל, א"כ יש שפיר מקום להסתפק ולומר שזה נקרא נראה כמין אבוקה.
וכבוד הראשל"צ שליט"א כתב ע"ז להעיר שאין זה ברור דיש לומר הואיל והפתילות נבדלות זו מזו, אין זה בגדר מדורה.
ג.
ה) ראיתי מה שדן הספר הנ"ל בסי' י"ח להתיר לצאת ידי קריאת המגילה ועניית אמן קדיש וברכו ע"י הטלפון והראדיו, מה שכבוד מרן הראש"ל שליט"א בסי' כ"א מספרו מוכיח לאסור זאת, ואנכי מבלי להכנס בזה כעת בפרטי ההלכה, מדי קראי בשאלות הללו, נזכר אני בדברי כבוד הרב הראשי הנרגשים בספרו סי' ה' שזועק מרה על הזכרת שם שמים וברכות בגרמופון וקורא עליהם דברי רז"ל, על הקורא פסוק שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו שמביא רעה לעולם, והתורה חוגרת שק ואומרת עשאוני בניך ככנור שמנגנים בו לצים. ועל זה נאמר אשרי האיש שלא ישב במושב לצים זה. ולפענ"ד אותו החומר ואותו האיסור הוא גם ע"י הראדיו והטלפון, כי בטוח הוא שהקורא בתוכם אין בו עכ"פ באותה שעה הפחד לפני יושב תהלות ישראל הנצרך בשעת אמירת התפלות והתהלות, איננו מתאר ואיננו יכול לכוון לתאר לפניו את הדע לפני מי אתה עומד, וה"שויתי ה' לנגדי תמיד". אין בו אז אף במדת מה מ"התפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" ומה"מעמקים קראתיך ה'". וכש"כ שאין בו אותה ההרגשה הנעלה של "בבית אלקים נהלך ברגש". קדושת המקום ומורא מהשוכן בתוכם, ופוק חזי מה שרבותינו הגאונים זיע"א זעקו מרה נגד מספחת החזנות שהתחיל להתפשט בקרב המוני ישראל, שאין בזה כוונה לשם שמים כ"א לשם זמרה ויפוי הקול. ובמה שמזמרים הפזמונים בבתי משחק ובתי זונות. עיין בספר "יערות דבש" ח"א דרוש י"ד וח"ב דרוש א' ובמעשה רוקח על הרמב"ם פ"ח מה' תפלה הי"א תשובה ארוכה בזה מקובץ מהרבה פוסקים ובמגדול עז ליעב"ץ, עיי"ש בדבריהם המזעזעים, ובחיי אדם כלל קל"ח סעי' ד'. ובשו"ת חתם סופר חאו"ח סי' ר"ה כותב שלא יוצאים חובת תפלה כלל וקורא אותם החזנים רובם וכו', ומביא בשם רבו שהיה אומר שהמלך זקן וכסיל הידוע בזקנותו ישים לו על כסא של ג' רגלים א) חזנים שיוליכו כל תפלות ישראל אל מחוץ למחנה כקדשים שנפסלו רח"ל ב) שוחטים שיאכילו כל הקהלה נבלות וטרפות, ג) סופרי סת"ם שיופסלו כל תפילין ומזוזות על ידם. ודי לו למלך זקן בזה ע"ש.
אנו רואים באיזו תקיפות ובאיזו זעקה נוראה שתקיפי דקמאי יצאו נגד השירה והזמרה שאיננה לש"ש. ואיך נבוא אנו להוסיף במו ידינו חטא על פשע בהמצאות חדשות להרגיל להשמיע דברים שבקדושה ושבחובה ע"י הרדיו והטלפון, שבהרבה מובנים עוד גרוע זה ביותר מחזנים שעומדים עכ"פ בביהכ"נ לפני ארון הקודש וחופפת עליהם איזו אימתא דצבורא בפני שולחיהם העומדים לפניהם המסתופפים בחצרות ה', שכל זה מטיל עכ"פ איזה אימה שהיא על החזן, מה שאין כן העומד לפני הטלפון או הראדיו שכל כוונתו הוא רק להשמיע בהם היטב את קולו. מבלי שום הרגשה ואימה שהנהו עומד לפני יושב תהלות ישראל בשליחות עם קודש.
ו) וכבוד הרב הראשי שליט"א הוסיף על דברי אלה וז"ל: וגם במקום שהדבור הראשון בראדיו הוא לשם תפלה כגון שמעמידים את מכשיר הקליטה בבית הכנסת בשעת תפלה וקול הש"ץ נשמע בביהכ"נ אחר שמתכוונים לצאת ידי חובה, גם זה אסור בודאי משום שאין זה שומע מפי אדם אלא מתוך גלי הראדיו, וזה גרוע משומע קול שופר בתוך הבור שאם קול הברה שמע לא יצא.
והנה המחבר הזה מתוך שרצה להחזיק בהוראתו כתב בפשטות יתרה שלא נאמר דבר זה אלא בשופר אבל לא בתפלה וכיוצא. ואני אומר כלפי לייא, אדרבא איפכא מסתברא, שלא הוצרכו לדבר זה אלא בשופר שהיה מקום לומר שהרי שומע קול תרועת שופר, וכך הוא אם זהו קול ראשון או קול הברה. אבל בכל דברי תורה ותפלה ודאי צריך לשומעם מפי בר חיובא ולא מפי קטן או כל מי שאינו בר חיובא, וכל שכן מפי גלי האויר שהם נושאים את הקול למרחקים גדולים ויוצאים מפי גוף מת של מכשיר הראדיו, ועל כגון זה ודאי נאמר: לא המתים יהללויה.
וכמה מכוער הדבר מצד עצמו, שכל הקהל ישב ואזניו אל הראדיו כמו ששומעים כל החדשות והנגינות לשמוע גם דברי ה' זאת תורה או דברי תפלה שצריך שיהיו נובעים מתוך רינת הלב והתרגשות הנפש, שהלא כל עיקר התפלה למדנו מועבדתם את ה' אלקיכם, זו היא עבודה שבלב, ושמיעה מפי הראדיו ודאי שאינה עבודה שבלב ואף לא עבודה שבגוף.
הרב המחבר הנ"ל מסתייע בדבריו בגמרא של "הלה מניף בסודרין וכל העם עונין אמן" (סוכה נ"א). ולא זכר מ"ש התוס': דהא דעונין אמן בהנפת סודרין היינו בקריאת ספר תורה ולא בתפלה ולא בדבר ששליח צבור מוציא רבים ידי חובתם. וכן מפורש בירושלמי: עמד אחד מהם לקרות היה הממונה מניף בסודרין. ועוד י"ל יודעין היו לכוון סדר הברכות זו אחר זו במנין שמונין כסדרן (סוכה נ"ב: תד"ה וכיון). וכתירוצם בתרא זה כתבו בברכות: וי"ל שהיו יודעין באיזו ברכה החזן עומד (ברכות מ"ז, תד"ה אמן).
ועיין בטור וב"י וש"ע ומפרשיו שהאריכו בדין זה, ומסקנת דבריהם היא, שבכל ברכה או תפלה שחייב הוא עצמו לצאת בה אע"פ שיודע איזה ברכה מברך הש"ץ מאחר שלא שמעה לא יענה אמן אחריה דהוי אמן יתומה (או"ח סי' קכ"ד).
ועכ"פ לא נאמרו דברים אלו אלא לענין אמן יתומה, אבל לצאת ידי חובת ברכה ותפלה לדברי הכל צריך שישמע מפי מי שחייב בה, והכי מסתבר דלא יעלה על הדעת שאדם יצא ידי חובת ברכה גם בלא דבור פה ולא שמיעת אוזן.
כל זה הוא למטוניה דמר. אבל באמת אין הנדון דומה לראיה, דידיעה בלא שמיעה עדיפא משום שהוא מכוון ונמשך אחר דבור מי שחייב בברכה, משא"כ שומע מפי קוף או קטן ואין צריך לומר מפי בת קול שאינו יוצא ידי חובתו לדברי הכל.
הרה"ג המחבר הנ"ל מצא תנא דמסייע ליה והוא ספר מנחת אליעזר ח"ב סי' ע"ב דאסיק וכתב: ומכל הדברים שחתר השואל לא מצאתי לאסור דבאמת במגילה לא פסול אם נתעבה קול הקורא בהברה, בשמיעה בריחוק מקום, וז"פ.
ולדידי אין זו סייעתא, דכלל אמרו רז"ל אין לא ראיתי ראיה. וכמו כן אין לא מצאתי ראיה. וכך דרכה של תורה ללמוד דבר מתוך דבר בדרך הבינה וסברא ישרה. ובאמת גם בשופר מה ששמע מקול הברה לא יצא אין זה מפני שנתעבה הקול אלא מפני שאין זה קול תוקע בשופר אלא קול הברת שופר. והוא הדין ומכל שכן הוא לכל דברי תפלה תורה וברכה שאיש מישראל חייב לצאת בה. זהו פשוט וברור. וכך ראוי להורות בשמיעתנו דברי אלקים חיים ובברכת הודאה ותפלה לאלקים הקרוב לכל אשר יקראוהו באמת. עכ"ל הרב הראשי הראשל"צ שליט"א.
ז) ואם על ש"ץ שאינו הגון ומניחין אותו להתפלל בשביל נעימות קולו אמרו שאין הקב"ה מקבל תפלתו שנא' נתנה עלי בקולה על כן שנאתי', כי ראשית חכמת הש"ץ שיתפלל בכובד ראש ויעמוד באימה וביראה ואם לא הרי הוא מגונה (עיין או"ח סי' נ"ג סעיפים ד' ה' י"א ובעטרת זקנים סק"ב). על אחת כמה ששנאוי לפני המקום העמדת ש"ץ להשמיע קולו ע"י המכשירים הנ"ל, שאין לו בשו"א באותה שעה שמתכוון להשמיע את קולו בהם מהאימה והיראה וכובד הראש הראוי. וכן גם לא להשומעים המטים אזניהם לשמוע, כי כוונת התפלה היא שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה (רמב"ם פ"ה מהל' תפלה הט"ז). וכל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה (רמב"ם שם הט"ו. ושו"ע או"ח סי' צ"ח. ועיין בחידושי רבנו חיים הלוי ז"ל על הרמב"ם בהגדרת הכוונה ואכ"מ). ומובן שפניית לב זו מכל המחשבות ולראות עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה צריך להיות גם כששומעים מפי הש"ץ דברי קדושה לצאת י"ח. ובשעה שמטין האוזן לשמוע לקול היוצא מהרדיו או הטלפון בלי ספק שאין הלב פנוי אז מכל המחשבות לראות עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה, כי אי אפשר שני הפכים בנושא אחר.
גם ראיתי מביאים לזה הדעה שבשו"ע או"ח (סי' נ"ה סעי' כ') דאף שהדין הוא דאם יש עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה, יכול לענות אפי' מי שאינו עמהם, אבל צריך שלא יהא מפסיק טינוף או עכו"ם. ובמרחק כזה שע"י הרדיו והטלפון לא יצויר שלא יפסיק באמצע, ההפסקות הנ"ל, ועיין בחיי אדם (כלל ל' סעי' א'). ויש להאריך בזה.
ויש להוסיף על זה ולומר שעצם העברת הקול לצאת ידי חובת תפלה ודברי קדושה על ידי מכשירים ותקליטים שמשמיעים על ידם כל מיני שחוק והוללות, שנאוי הוא לפני המקום, עיין בדומה לזה בשו"ע או"ח (סי' נ"ג סעי' כ"ה) דש"ץ המנבל פיו או שמרנן בשירי הנכרים ממחין בידו מלעשות כן ואם אינו שומע מעבירין אותו. (ע"ש ובחידושי רע"א). וכן מה שפסקינן שם שש"ץ שאינו מחליף בגדיו בשעת התפלה מעבירין אותו משום משניאי אהבו מות, הגם שאינו דומה לשם שהוא בר חיובא מלעשות זאת, אבל נשמע מזה שהשמעת הקול של הש"ץ צריך להיות ע"י פה נקי וטהור מכל שמץ והוא עצמו צריך להתקדש ולהטהר בקדושה עליונה בשעת תפלתו שמשמש אז בתור שליח ציבור עומד ביניהם ובין ה' להוציאם ידי חובה.
יתר על כן היה נלענ"ד לאסור גם עצם הכנסת הרדיו או הטלפון לבית הכנסת. שמוראם כמורא המקדש, ואיסורם נלמד ממה שאמרו: בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה וכו'. הנפסק ברמב"ם (פ"א מה' תפלה ה' ו' ז') ושו"ע או"ח (סי' קנ"א). כי לא יצויר שעם הכנסת מכשירים אלו לביהכ"נ לא יבואו על ידיהם לידי כל הנ"ל, ועוד יותר מזה, וד"ל.
ויש עוד להרחיב בזה הרבה את הדיבור, אבל כבר הקדמתי וכתבתי שאף מבלי להכנס לתוך פרטי דיני ההלכה, אלא אף בכללות ההלכה, אין מקום לפסק כזה לצאת י"ח ע"י תקליטים אלו כלל וכלל. והנעלנ"ד כתבתי.
אליעזר יהודא וולדינברג.