סימן לה

(לאו"ח סימן רס"ד ומשפטי עוזיאל ח"א סי' ז').

מצות הדלקת נר שבת

 

(ז' מנ"א תרצ"ו).

לכבוד ידידי יקירי הרה"ג האדון הנכבד בנש"ק דעסיק באורייתא תדירא כמוהר"ר יוסף אלישר יצ"ו. רב חביבי.

 

אורו עיני בקבלת מכתבו גי"ק ותוכו רצוף אהבה הערות והארות עמ"ש (בסה"ק משפטי עזיאל ח' או"ח סי' ז'), לתמוה על הרמב"ם דפסק שאין חובה להדליק נר בשבת אלא שיהיה נר דלוק על שלחנו  ובכל זאת פסק דמברכין עליו, והלכות אלה הן סתראי שהרי כתבו התוס' דיש אומרים שלא לברך על הדלקת הנר בשבת משום שאם היתה מודלקת ועומדת לא היה צריך לכבות ולהדליקה ולא  להדליק אחרת.

 

וע"ז כתב מעכ"ת שנעלמה ממני דברי הרמב"ם בפ"א מה' ברכות שכתב: וכן כל מצות שהן מדברי סופרים בין שהיא מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר שבת והדלקת נר  חנוכה וכו' מברך על הכל קודם עשייתן אשר קדשנו וכו' וגדולה מזו כתב במצות מזוזה ומעקה שאינם חובה ומברכין עליהם, ומזה למד מעכ"ת דק"ו להדלקת הנר שהיא חובה.

 

ואני הדל שותיה דמר לא גמירנא, דמי לא ידע דברי הרמב"ם אלו, או מי לא ידע דכל מצוה שהיא חובה מדברי סופרים מברכים עליה, אבל תמיהתי היתה על מ"ש הרמב"ם "חייבים להיות נר דלוק  בביתם". הרי שאין מעשה ההדלקה מצוה ואיך יברך אשר קדשנו וכו' להדליק, הלא אפילו חכמים לא צוו אלא שיהיה נר דלוק ולא להדליק לשם שבת ואין להביא ראיה מכסוי הדם שאעפ"י שאם  כסהו הרוח פטור מלכסות ובכל זה מברכים, דשאני כסוי הדם שהתורה צותה לכסות דכתיב ושפך את דמו וכסהו בעפר, אלא שאם כסה הרוח פטור משום שכבר נתקימה מצות התורה. וכן בנולד  מהול פטור האב ממצוה זו. לכן שפיר מברכינן לכסות דם, משא"כ בהדלקת נר של שבת שלא נצטוינו להדליק אלא שיהיה נר דלוק. אין לברך שצונו להדליק.

 

ובאמת שגם ר"ת חזר והורה שאם היה לו נר מודלק ועומד שצריך לכבות ולחזור ולהדליק כדאמר ליה ההוא סבא: ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר (שבת כה: תד"ה חובה). כלומר שמצוה  להדליק אפילו אם היה נר דלוק הואיל וקדמה הדלקתו למועד הקבוע להדלקה. עוד כתב באות ג' עיקר יסודו אינו נראה לפע"ד דלמה, יקרא מכשיר הלא טעם חיובו הוא משום ענג שבת. וכיון  דמצוה זו אי אפשר להתקיים אלא ע"י הדלקה הוה ליה עיקר ובודאי דע"ז דקדקו בגמ' לומר: זו הדלקת נר בשבת, ולא אמרו זו מצות נר דלוק, לאשמעינן אם אין נר דלוק מצוה להדליק עכת"ד. גם  דבריו אלה נאמרו שלא בעיון דהרי גם מים אחרונים היא חובה וכמ"ש: והייתם קדושים אלו מים אחרונים (ברכות נג: ותד"ה והייתם חולין כ"ה תד"ה מים) ובכל זאת כיון שמצוה זו אינה תכליתית  אלא משום מלח סדומית אין מברכין עליה, והוא הדין להדלקת נר של שבת, לדעת הרמב"ם שאין הדלקה מצוה אלא שיהיה נר דלוק על שלחנו משום עונג שבת. הדין נותן שלא לברך עליו, ודקדוק  הדלקת נר שכתב מעכ"ת אינו נכון, דמובן: הדלקת נר. הוא שם מופשט שמתפרש גם למציאות נר דלוק.

 

איברא שרוב ככל הפוסקים סברי שצריך לברך על הדלקת נר של שבת, והיינו משום שסוברים דהדלקה הויא מצוה כמו נר חנוכה וכמ"ש בשבת כ"ג: מדקא מברכינן אשר קדשנו וכו' ש"מ הדלקה  עושה מצוה. ומכאן סתירה גדולה לדעת הרמב"ם דסובר דלא בעינן שידליק נר של שבת אלא שיהיה לו נר דלוק.

 

מכאן תשובה עמ"ש כבודו באות ח': נוראות נפלאתי שאיך דחה כלאחר יד את דברי ר"ת. ואין כאן פלא נורא ולא סתם פלא. שהרי ר"ת עצמו כתב: שצריך לחזור ולהדליק, הרי שהוא סובר שהדלקה  היא מצוה. והטור ומרן ז"ל פסקו: ולא ימהר להדליק ולא יאחר (או"ח סי' רס"ג). הרי שגם הם סוברים שמצוה להדליק, אבל הרמב"ם שהשמיט דין זה שלא יקדים ולא ימהר, סובר שאין מצוה  בהדלקה אלא שיהיה דלוק, וזו היתה תמיהתי.

 

ומעכ"ת לא דקדק וכריך ותני סברת הרמב"ם ומרן בחדא מחתא וכתב שמרן אזיל בשיטת הרמב"ם. ובאמת שדברי מרן שכתב: חייבים להיות בתיהם נר דלוק, מוכיחים כן, אבל ממ"ש: לא יקדים ולא  יאחר, משמע שהוא חולק על הרמב"ם, וזו היתה תמיהתי ע"ד מרן שדבריו נראים סתראי, ולזה לא מצאתי כל תירוץ בדברי מעכ"ת. ועל כל פנים ברור הדבר שמרן סובר שמצות נר שבת אינה  מתקיימת בנר דלוק אלא מצוה להדליק במועדה וחולק על הרמב"ם שהשמיט דין זה בהלכותיו.

 

בסה"ק שם תמהתי על דברי המג"א שכתב: שתאמר לגוי להדליק והיא תברך. דאין לברך אלא בשעת הדלקה ועל ידי מי שמצווה בה, וע"ז כתב מעכ"ת באות ה': עיין בפתחי תשובה בחו"מ סי' תר"ז  משם המח"א דעושה מעקה על ידי גוי מברך עליו. וגם זה נאמר שלא בעיון, והוא דלא אמר המח"א דיש שליחות לגוי במצות אלא בפועל גוי הואיל וידו כיד בעל הבית ולא משום שלוחו של אדם  כמותו, שדבר ברור ומוסכם הוא דאין שליחות לגוי, והנה המח"א כתב טעם אחר: משום דבמצות מעקה אינה צריכה שליחות דהעיקר הוא שיהיה מעקה שלא יפול הנופל, הלכך מהני בה שליחות  הגוי (ובמקו"א דברתי בארוכה בעיקר דין זה) ולפי"ז אם היינו פוסקים כהרמב"ם שפיר היה אפשר להדליק ע"י גוי, אבל למאי דפסקינן דהדלקה מצוה אפילו שהיה לו נר דלוק. בעינן שידליק על  ידי מי שהוא בר שליחות ואין שליחות לגוי או לכל שאינו מצוה בה.

 

בעיקר הדין של הדלקת נר חשמל בשבת כתב באות ז', דאין לדמות לעטרן שריחו רע משא"כ חשמל שאינו עלול להכבות אלא במקרה בלתי שכיח, גם בזה מוכרח אני לומר שלא עיין בדברי, שאני  לא אמרתי שחשמל דומה לעטרן, אלא שלמדתי ממ"ש בגמ': שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה, והא בעטרן כבר דלוק הנר ועומד וכבר קיים מצות ההדלקה אלא שאין ההדלקה מוציאה ידי חובה  אלא כשהיא משמשת להאיר בשעת סעודה. ואם יצא בשעת סעודה וישאר הנר דולק בבית לא קיים מצוה זו. הוא הדין בחשמל אם יכבה בשעת סעודה לא קיים מצוה זו, לכן צריך לכתחלה להדליק  נר שודאי ימשך כל זמן הסעודה ולא להכנס בספק שמא יכבה בשעת הסעודה. ובאמת חשש זה דשמא יכבה אינו דבר דלא שכיח והרבה סיבות מצטרפות לגרמא זו: א) הפסקת הזרם במקורו, ב)  קלקול הפקקים שבבית, ג) שריפת הפתילה שבתוך העששית, ובהצטרף שלש סיבות אלה נעשה אפשרות הכבוי דבר דשכיח.

 

קושטא הוא שגם בשאר השמנים יש מקרים של האפלת האור, אבל אין חשש שיכבה כמו בחשמל, ובכל זאת מי שרוצה לכבד את השבת באור רב בהיר ידליק מנורות חשמליות כמה שהוא רוצה, אבל  ידליק גם נר מיוחד לשבת שיהיה בטוח מאפשרות של כבוי פתאומי וחשך בכל סביבותיו.

 

אסיפא דמגילתא הוסיף וכתב לתרץ תמיהתי על הב"ח שהאור הוא דבר שהגוף נהנה שמטעם זה תקנו הדלקת הנר בשבת (משפטי עזיאל שם סי"ח), ומעכ"ת השיג וכתב: דמה שמברך על הדלקת הנר  הוא משום מצות עונג שבת.

 

ודבריו תמוהים מאד בעיני דקושטא הוא שברכת הדלקת הנר, אינה ברכת הנהנין על האור עצמו אלא ברכת המצוה על הדלקת נר של שבת שתכליתה היא משום עונג שבת שיש בו גם הנאת הגוף  והשגתי על הב"ח היתה במה שכתב שאין מברכין על האור משום שאין הגוף נהנה ממנו, דהא חזינן שהאור נותן שמחה לגוף ולנפש ומשום כך נצטוינו על הדלקת נרות בשבת, דהנר מעורר שמחה  וכשאין נר בבית מצטערים כל בני הבית. הא למדת שהנר הוא דבר שהגוף נהנה ממנו והדין מחייב לברך עליו ברכת הנהנין כמו שמברכים על הריח.

 

על כל פנים מודה אני מודה למעכ"ת שפנה מטרדותיו לעין בספרי הקטן ולהעירני בדבריו שעל ידי זה התבררו והתלבנו הדברים, והנני מסיים בברכת הנחמה ובכל רגשי כבוד והוקרה מרובים.