סימן לז
(לאו"ח סי' רע"ז של"ד).
שימוש במקרר חשמלי בשבת
(י"א מנ"א תרצ"ו)
שאלה
במחלקת הכשרות שלנו פנה איש אחד חרד על דת בשאלה דלקמן: הוא משתמש במקרר חשמלי, והמקרר הזה סודר באופן כזה: ע"י זרם החשמל נושב בו רוח קרה מאד. והקרירות עולה לסכום של ארבעים נקודות, וכשמגיעה הקרירות למתח ידועה לנקודה האחרונה. אז מכונת החשמל מפסיקה את עבודתה באופן אוטומטי ובמשך הזמן כשהקרירות נחלשת ומתמעטת ויורדת איזו נקודות אזי מכונת החשמל שוב מתחילה לפעול באופן אוטומטי ומוסיפה, קרירות לכדי המדה.
ולכן בא בשאלתו, איך עליו להתנהג בשבת, אם הוא פותח את הארון המקרר להוציא את המאכלים, אז מסבה זו הלא יוצאת הקרירות בהרבה נקודות ואז ממילא גורם שמכונת החשמל המספיקה זרם חשמלי תתחיל לעבוד ולהזרים זרם חשמלי, א"כ באופן כזה גורם הדלקה בשבת. ואם מותר לו באמת להשתמש במקרר חשמלי זה, ואמנם שאלה זו לא ללמד על עצמה יצאה אלא על הכלל כולו, הלא יש לנו פנסיונים וכמה מסעדות שבהם משתמשים במקררים כאלה. ועומדים תחת השגחתנו, א"כ צריכים לדעת באמת איך להתנהג עפ"י דין, וא"כ שוב השאלה תכופה ודחופה, ולפיכך אני מבקש מעכ"ת לעיין תיכף בזה, כדי שיקבל תשובתו במהרה, ולתת הוראות נאותות לבעלי הפנסיונים והמסעדות.
תשובה
גרסינן בגמ': אמר רב יהודה פותח אדם דלת כנגד המדורה בשבת לייט עלה אביי, במאי עסקינן אילימא ברוח מצויה מאי טעמא דמאן דאסר? (פרש"י אין דרך להבעיר ברוח מצויה ולא פסיק רישיה ולא ימות הוא) אי ברוח שאינה מצויה מאי טעמא דמאן דשרי? לעולם ברוח מצויה מר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן (שבת ק"כ ב).
וכתבו התוס' ד"ה מר סבר, הלכך צריך ליזהר שלא לפתוח הדלת לפני המדורה אפילו ברוח מצויה דהא לייט עלה אביי דהוי בתראה, והנ"מ כשהמדורה קצת קרובה אצל הדלת.
מכאן למדנו א. דהלכה זו נאמרה גם כשאינו מתכוין להלהיב את המדורה על ידי פתיחת הדלת ואפילו הכי אסור ברוח שאינה מצויה משום דהוי פסיק רישיה ולא ימות ואע"ג דלא ניחא ליה או דלא איכפת ליה.
ב. דגזרינן ברוח מצויה אע"ג דאינו בבחינת פסיק רישיה ולא ימות אטו רוח שאינה מצויה דהוי פסיק רישיה.
וקשיא לי טובא דהרי כתבו התוס' דכי מודה ר"ש בפסיק רישיה היינו דניחא ליה אבל אי לא ניחא ליה אצ"ל דלא איכפת ליה בכך אינו מודה ר"ש (עיין שבת דק"ג ד"ה תוס' לא צריכה ויומא ל"ד תד"ה הני מילי) ועוד דמאי שנא פתיחת דלת נגד המדורה ברוח שאינה מצויה מכל שאר איסורין דלא גזרינן דבר שאינו מתכוין כשאינו בגדר פסיק רישיה אטו שאינו מתכוין ופסיק רישיה?
וצ"ל לדעת התוס' דפתיחת הדלת אע"ג דלא ניחא ליה בהבערת המדורה אסור ברוח שאינה מצויה הואיל ודרך הבערה בכך, אעפ"י שאינו מתכוין אסור, וגזרינן ביה גם ברוח מצויה, משום דאי שריה ליה ברוח מצויה אתו למעבד ברוח שאינה מצויה, אבל בשאר מלאכות בדבר שאינו מתכוין ואין דרך מלאכתו בכך כגון גורר אדם מטה וספסל וכיוצא אם לא ניחא ליה אע"ג שהוא בבחינת פסיק רישיה מותר ולא גזרינן ביה אטו פסיק רישיה וניחא ליה הואיל ואין דרך מלאכתו בכך, וכן פסקו הטור וש"ע (או"ח סי' רע"ו סעיף ב'), אבל הרמב"ם ז"ל פסק: ואסור לפתוח הדלת כנגד המדורה בשבת כדי שתהא הרוח מנשבת בה. ואעפ"י שאין שם אלא רוח מצויה (ה' שבת פ"ה ה' י"ז). ומדקדוק לשונו כדי שתהא הרוח מנשבת משמע שהוא מפרש הלכה זו, במתכוין להלהיב המדורה. ואעפי"כ ברוח מצויה מותר מעיקר הדין אפילו שנתכוין להלהיב, משום שאין דרך מלאכתו בכך. ומגזרת חכמים אסורה גם ברוח מצויה משום דדמי לדרך מלאכתו. אבל בשאינו מתכוין ולא פסיק רישיה מותר דבשאינו מתכוין לא גזרינן אטו פסיק רישיה. אחרי שבררנו עיקר הלכה זו נבוא ללמוד ממנו לנדון דידן. והנה לכאורה נראה, שזה דומה ממש לדין פותח דלת נגד המדורה ולכן לדעת התוס' אעפ"י שאינו מתכוין ואינו בבחינת פסיק רישיה ולא ימות אסור מגזרת חכמים, לדעת הרמב"ם אם פתיחת דלת מקרר זאת היא בבחינת "פסיק רישיה ולא ימות ודאי אסור" ואם היא בבחינת דבר שאפשר שתעשה או לא תעשה מלאכת אסור על ידו מותר דבדבר שאינו מתכוין לא גזרינן אטו פסיק רישיה.
אמנם אחרי העיון יש לחלק ולומר: א. אפילו לרש"י דסבר דפסיק רישיה אע"ג שאינו נהנה כיון דלא איכפת ליה אסור, בדבר שלא ניחא ליה מודה שאין זה בגדר פסיק רישיה, דמודה ר"ש, וכמ"ש בגמ' גבי פוצע חלזון שאינו חייב משום נטילת נשמה דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה (שבת ע"ה).
ועוד דאעיקרא דדינא אין זה דומה לדין פותח את הדלת לפני המדורה כשהיא אצל הדלת, וכמ"ש התוס', דפתיחת הדלת נגד רוח שאינה מצויה אינה גורמת הבערה אלא זו היא הבערה גופה, ואעפ"י שאינו מתכוין להבערה אסור הואיל והבעיר בידים והתקיימו מעשיו, אבל בנדון דידן פתיחת דלת הארון אין בה מעשה הבערה אלא גורם הבערה, ולכן יש לצדד בו להתירא כמו שנבאר בסעיף דלקמן.
גורם הבערה בדבר שאינו מתכוין
הרמב"ם ז"ל פסק: טלית שאחז בו האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה וכן ספר שאחז בו האור פושט וקורא בו ואם כבה כבה ונותן מים מן הצד שעדין לא נתלה בו האור ואם כבתה כבתה, שכח נר דלוק ע"ג הטבלא מנער את הטבלא והוא נופל ואם כבה כבה (ה' שבת פי"ב ה' ו'), מדבריו למדנו שגם במתכוין לכבות כל שאינו עושה פעולת הכבוי אלא שגורם לה מותר.
אבל מר"ן ז"ל פסק: שכח נר על הטבלא מנער את הטבלא והוא נופל אפילו אם הוא דולק רק שלא יכוין לכבותו (או"ח סי' רע"ז סעיף ג'). טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואינו חושש אם תכבה, ויש מי שאומר שצריך שלא יתכוין (או"ח סי' של"ד סעיף ח'). ובמג"א כתב: דמ"ש בשם יש אומרים דצריך שלא יתכוין בה, היינו שלא יקפוץ ויתנענע אנה ואנה כדי שיתכבה (שם ס"ק כ"ה). משמע שגם לדעת יש אומרים לא נאסר גורם כבוי אעפ"י שהוא מתכוין לכבות אלא כשהוא עושה פעולות מכריחות לכבוי, אבל גורם כבוי סתם מותר אפילו כשהוא מתכוין, ולפי זה קשה דגם בנר שע"ג טבלא יהיה מותר לנענע הטבלא אפילו אם מכוין לכבות הנר שעל גבה (וכבר עמדתי על זה בעניותו בסה"ק משפטי עזיאל ח"א ד' ס"א).
ועתה אני מוסיף ואומר: דהנה הטו"ז כתב דלא נחלקו הפוסקים בדין טלית שאחז בה האור ולכל הדעות אפילו במתכוין להפסיק את הדליקה שלא תתפשט יותר מותר ומ"ש הטור: ובלבד שלא יתכוין בו, הכי קאמר שאינו מכוין פעולתו לכבות הדלוק (שם ס"ק י"ז).
ולפי זה לא קשיא מדין טבלא נר דלוק עליה, דהואיל ובמעשה זה שהוא מנער את הטבלא הוא מכבה ממש הלכך אם מתכוין לכבות אסור לכו"ע, ובטלית שאחז בה האור אעפ"י שמתכוין להפסיק הדליקה הואיל ואינו מתכוין לכבות מותר.
אבל לקושטא דמילתא מסוגין דגמרא דקתני טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה, משמע דאעפ"י שבזה שהוא מתכסה נוגע בעצמו בחלק הטלית שאחז בה האור מותר, ואין סברא לומר דאורחא דמילתא נקט ומתכסה בה וכמ"ש הטו"ז, ולפי זה הדרא קושין לדוכתא דמאי שנא מדין טבלא שנר דלוק על גבה שכתב מרן בהלכה פסוקה: ובלבד שלא יתכוין לכבותו, ובטלית אחז בה האור כתב דיש מי אומר שצריך שלא יתכוין.
לכן נלע"ד לומר דס"ל למרן לחלק בין שתי הלכות אלה. דבטבלא שנר דלוק עליה, כשמנער בטבלא והיא נופלת אין זה בגדר גורם כבוי אלא מכבה ממש שזה הוא דרך כבוי, ולא הותר משום דבר שאינו מתכוין אלא כדין גורר אדם מטה וספסל, הלכך אם כיון לכבותו אסור לכו"ע, אבל בטלית שאחז בה האור ומתכסה בה, הואיל ואין זה דרך כבוי, הרי הוא בגדר גורם כבוי, ובזה נחלקו הפוסקים, דיש מי שאומר דגם גורם כבוי אם מתכוין לכבות אסור, מסקנא דדינא בגרם כבוי להרמב"ם אפילו במתכוין לכבות ואפילו שהוא בדרך כבויו, כגון מנער הטבלא שנר דלוק עליה, מותר, הואיל ואינו מכבה בידים אלא בדרך גרמא.
ולדעת מרן גרם כבוי בדרך כבויו כגון נר הדלוק ע"ג הטבלא אסור במתכוין לכבות, ובאינו מכוון מותר, וגרם כבוי שלא כדרכו כגון שמתכסה בטלית שאחז בה האור תלוי במחלוקת הפוסקים הללו סוברים שאפילו שמתכוין מותר, ויש מי שאומר שאם מתכוין אסור.
והמג"א והב"ח סוברים דגרם כבוי שלא כדרך כבויו כגון מתכסה בטלית שאחז בה האור מותר לכו"ע אפילו אם מתכוין לכבות ובלבד שלא יעשה מעשה כבוי בידים שיקפוץ וינענע אנה ואנה כדי שיתכבה.
והטו"ז סובר דגרם כבוי אעפ"י שאינו מתכוין אסור אפי' אם אינו בבחינה פסיק רישיה ולא ימות, וגרם הפסקת התשפטות הדליקה מותר אפילו במתכוין והוא בגדר פסיק רישיה ולא ימות. וכבר כתבנו לע"ד דלישנא דפושטה ומתכסה בה לא משמע כדבריו, ולדעת הרא"ש ומר"ן ז"ל אין הבדל בין מכבה דבר הדלוק לממהר כבויו, ועיין מ"ש בסה"ק משפ"ע ח"א דף כ"ט).
דין זה דגרם כבוי הוא בנין אב לכל מלאכת שבת, ומקור הלכה זו היא מדכתיב: לא תעשה כל מלאכה עשיה הוא דאסור גרמא שרי (שבת ק"כ).
והשתא נהדר אנפין לשאלתנו בפתיחת דלת המקרר שגורמת להבערה, הואיל ואין דרך הבערה בכך שהרי פתיחת הדלת אינה מכניסה בו רוח להלהיב את נר הכח החשמלי שבו, אלא מתוך הכנסת חום, הוא שבוער, והואיל ואינו מתכוין להדליק אלא אדרבה לא ניחא ליה בהדלקתו כדי שלא לבזבז כח החשמל שעולה לו בכסף, והואיל ואינו נוגע בגוף דבר הנדלק, מכל טעמים אלו הרי זה דומה לטלית שאחז בה האור שהתירו להתכסות בה אם אינו מתכוין לכבות לכל הדעות, הלכך מותר לפותחו בשבת.
ועוד אני מצדד להתירא בנדון דידן משום שאין בו אפילו גורם הבערה שהרי זרם החשמל הוא בוער גם בתוך המקרר, אלא הקור שבו חוצץ בפניו שלא לבוא לידי גלוי, וכאשר יחלש כח הקור שב ומתגלה כח האש שבו שהוא בוער כבר. והרי זה דומה לדין עושים מחיצה בכל הכלים ואפילו כלי חרס חדשים מלאים מים (או"ח ס' של"ד סעיף כ"ב) והעמדת מחיצה והשבת דינם שוה וכמו שמותר להעמיד מחיצה כן מותר להסיר מחיצה מפסקת.
את זה כתבתי להלכה ולא למעשה עד שיסכים עמי אחד מגדולי ההוראה שבארצנו, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות, והנראה לע"ד כתבתי.