סימן לח
(לאו"ח סימן רצ"ח ומשפטי עזיאל חאו"ח סי' י"ח).
בדין ברכת בורא מאורי האש לאור החשמל
לכבוד ידידי וחביבי האברך היקר דעסיק באורייתא תדירא כמוהר"ר עובדיה יוסף צי"ו.
מכתבו היקר מיום כ"ו אד"א דנא קראתי בעונג והנני להשיב מאהבה על הערותיו החשובות.
עמ"ש בסה"ק משפטי עזיאל (ח' או"ח סי' י"ח) בדין ברכת "מאורי האש" לאור החשמל. ראשית דבר כתב כ"ת לאסור ברכת בורא מאורי האש לאור החשמל משום שאינו גלוי כאור של אדם הראשון. לזה אשיב ואומר: דבר זה לא שמיע לי, כלומר: לא סבירא לי, משום שאין בו טעם ולא ריח, שאם כן נאמר שלא לברך אלא על אור היוצא מנקישת האבנים כמעשהו של אדם הראשון, או שלא נברך אלא על אור מחודש שהדליקו במצ"ש ולא על אור שהיה דולק ועומד מיום השבת. וזה אינו, דלא נאסר לברכה זו אלא נר שלא שבת ממלאכת עבירה. אבל אור שהדולק לחיה ולחולה, כיון שלא הודלק לעבירה מברכין עליו. ועששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו, למוצ"ש מברכין עליה. (ברכות נג א).
ובאמת ברכת הנר במוצ"ש היא משום שבזמן הזה השתמש אדם לאור האש בפעם הא' הילכך כל שאנו נהנים לאור הנר במוצ"ש מברכין על הנאה זאת. וכלל אמרו בברכה זאת: אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. כלומר: עד שיהא ראוי שיהנו ממנו העומדים סמוך לו. (שם נג ב).
שוב אייתי לן דברי הרבנים הגאונים "אור חדש" ו"מאורי אש" דכתבו לאסור ברכת הנר לאור החשמל משום שהזכוכית מכהה האור. וחיליה דמר ממ"ש בירושלמי: עששית אעפ"י שלא כבתה מברכין עליה. נר בתוך חיקו או בתוך פנס, או בתוך אספקלריא, רואה את השלהבת ואינו משתמש לאורה ומשתמש לאורה ואינו רואה את השלהבת. לעולם אין מברכין עליה עד שיהא רואה את השלהבת ומשתמש באורה. (ירושלמי ברכות פ"ח הל' ו').
והנה בבאור מושג "עששית" פירש"י לנטרינא בלע"ז, כלומר: מחיצת זכוכית, או קלף דק מפסיק בינתיים והיא נראית (ברכות כה ב). אבל במקום אחר פירש"י: עששית, כוס גדול שקורין לנפא. (שבת מד א) ובפירוש אספקלריא, הרמב"ם פירש: הוא המכסה אשר יעשה לראות מאחריו, וזה שיראה אחורי המכסה שהוא מזכוכית, או הוא בלא"ר מן דבר ספירי, לא יראה במקומו האמיתי וכו', וכן לא יראה על שיעור האמיתי. והר"ש פירשו בהוראת מראה של זכוכית, כעין מראות שלנו שהנשים מסתכלות לראות בהן. (כלים פרק ל' מש' ב'), והערוך פירש: אבן שקופה שמשתמשים בה במקום חלונות. שלשה פירושים אלה מכונים לדבר אחד ובהוראה אחת, כלומר שאין הדבר שנראה בהם הוא ממשו של דבר ובשיעורו האמיתי, אלא בבואה של דבר. כמו שאנו רואים במים צלולים, או מראה. או אור נוצץ הנראה בזכוכית שקופה ובהירה.
לפי זה מתפרשים דברי הירושלמי כן: עששית: והוא נר המונח בתוך זכוכית שהאור עצמה נשקף ממנה, אעפ"י שלא כבתה מברכין עליה, משום דהזכוכית אינה מחיצה מפסקת הואיל ונראה דרך בה האור עצמה, וגם משתמש לאורה. אבל נר בתוך חיקו, או הפנס; כלומר פנס שאינו שקוף אלא שהאור נראה מבעד הסדקים שבו או בתוך אספקלריא שאין ממשו של האור נראה בו, אין מברכין עליו: (והדר מפרש ב) רואה את השלהבת ואינו משתמש לאורה: כגון אספקלריא או משתמש לאורה ואינו רואה את השלהבת: כגון בתוך חיקו או פנס, לעולם אין מברכין עליו עד שיהא רואה את השלהבת ומשתמש לאורה.
מכאן למדנו: דעששית ואספקלריא הם מושגים וענינים חלוקים, ובעששית מברכין: שהרי רואה את האור עצמו, דראיה מבעד דבר שקוף הוי ראיה. אבל אספקלריא: אין מברכין עליה, לפי שאינו רואה ממשו של דבר.
ובתלמודין גרסינן: היתה לו נר טמונה בחיקו, או בפנס, או שראה שלהבת ולא נשתמש לאורה, או נשתמש לאורה ולא ראה שלהבת, אינו מברך: עד שיראה שלהבת וישתמש לאורה, ומפרש בגמ': משתמש לאורה ולא ראה שלהבת: דקיימת בקרן זוית. ראה שלהבת ולא נשתמש לאורה, כגון: דעמיא ואזלא. (ברכות נ"ג ב) ומדלא מפרש נשתמש לאורה ולא ראה שלהבת כגון דקיימא בעששית, מוכח להדיא דנר בעששית הוי רואה שלהבת ומשתמש לאורה, דראיה מבעד מחיצת זכוכית הויא ראיה, מזה קשה לי טובא על פירוש רש"י דכתב: בפנס בעששית, וזה אינו, דבאמת בעששית מברכין עליו שהרי זה כרואה שלהבת ומשתמש לאורה, ובלא זה נמי קשה שהרי הלכה פסוקה תנינא: עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו למוצ"ש מברכין עליה (שם נ"ג).
וצריך לומר דרש"י גורס כגירסת הרי"ף: עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו מביאין ממנה אור להבדלה (שם), מכאן אתה למד דעששית עצמה אין מברכין עליה, משום דהזכוכית אעפ"י שהיא בהירה עד שהנר נשקף ממנה אין מברכין עליה, אלא מביאין ממנה אור להבדלה, מזה יוצא מכל שכן לאספקלריא שאין מברכין עליה הואיל ואינו נראה ממשו של אור. בזה מתבאר שפיר מה שהרי"ף השמיט בהלכותיו דין היה נר טמון בחיקו וכו' ומשום שהוא נלמד במכל שכן מדין עששית.
והנה הרמב"ם ז"ל השמיט מהלכותיו דין עששית שהיתה דולקת והיה נר טמון בחיקו. וגם לא הזכיר בדבריו תנאי זה דרואה האור ומשמש לאורה. וצ"ל דס"ל לרמב"ם דמתניתא זאת דנר טמון בחיקו אינה כהלכה וקיימא לן כסתם מתניתין דאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. וכל שנאותין לאורו אעפ"י שאין רואין אותו מברכין עליו. דברכה זאת היא ככל ברכות הנהנין דמברכין בשעת הנאתן. ואף ברכת הנר מברכין עליו במוצש"ק, שהוא זמן הראשון להנאת אדם הראשון ממנו.
אבל מסוגיא דגמרא לא משמע כן, מדאקשינן ממתניתא זאת לרב יהודה אמר רב, ומתרצינן: כגון דעמיא ואזלא, אלמא, דמ"ש במתניתין עד שיאותו לאורו: הוא בתנאי שיראו את הנר עצמו שאורו נוצץ ובוער, ועל כל פנים גם לפי סוגין לא נאמרה ברכת האור בעששית וכדאמרן.
ושוב ראיתי להרשב"א ז"ל דכתב: נראה דפנס אינו בעששית שרואה השלהבת מתוך העששית, דההיא כרואה שלהבת חשבינן לה וכו' ג' חלוקין קתני: הא' שאינו רואה שלהבת ומשתמש לאורה, אעפ"י שנרו תפוס ביד והיינו אור טמונה בחיקו או בפנס. ב'. שמשתמש לאורה ואינו רואה שלהבת כגון דקיימא בקרן זוית, והג'. רואה שלהבת ואינו משתמש לאורה וכו' אבל עומד בעששית ורואה שלהבת מתוך עששית, הרי זה כרואה שלהבת ומברכין עליו. (חדושי הרשב"א ברכות נג ב). והנה הרשב"א ז"ל לא הזכיר חלוקה דאספקלריא, אלא מפרש ראה שלהבת ואינו משתמש לאורה היינו שעומד הנר מרחוק או דעמיא ואזלא. ומסתברא לומר דפליג אירושלמי וסבר דאספקלריא הוי בעששית הואיל ונראה בה הנר. ואפשר לומר דלא פליג אירושלמי. אלא אספקלריא גרעה מעששית הואיל דבעששית רואה ממשו של אור מבעד הזכוכית, אבל אספקלריא אינו רואה אלא בבואה שלו. וזה נראה לי עיקר וכמו שאכתוב להלן בפי' דברי מרן ב"י.
וראיתי למרן הבית יוסף ז"ל משם האורחות חיים: המברך על העששית ועל הפנס צריך להוציא האור משם עד שיראה השלהבת. וכתב הרשב"א: דעששית הוא כרואה שלהבת, אבל פנס אינו רואה השלהבת. עכ"ל א"ח.
ותמהני דא"כ פליג הרשב"א על הירושלמי דהא אספקלריא משמע דהיינו עששית (ב"י או"ח ס"ס רצ"ו). מכאן אתה למד לדעת מרן הב"י אסור לברך על נר עששית והוא בכלל אספקלריא (ש"ע שם). ולע"ד איני רואה מקום לתמיהתו, דכבר הוכחנו דעששית לאו היינו אספקלריא אלא גרועה ממנה. ומדברי הרשב"א בחידושיו יוצא מפורש דמברכין על נר הנשקף מתוך עששית וכדהוכיח מתלמודין בסוגין.
הילכך נקטינן כהרשב"א דמברכין על העששית. וכ"כ הב"ח ומ"א שם ס"ק כ', ומראה הפנים (בירושלמי שם), וכן מצאנו ראינו בתשו' הלק"ט דמסיק בפשיטות דראיה על ידי הפסקת זכוכית ראיה גמורה היא לענין קורא בתורה ורואה פני זקן, ועדות החדש (הלק"ט ח"א סי' צ"ב ורע"ד וח"ב סי' פ"ב).
וכן נקטינן הלכה למעשה, דאל"כ יהא אסור לברך ברכת הלבנה, לקרוא בתורה, ולברך ברכת מאורי האש במוצש"ק במשקפים, ולא ראינו וגם לא שמענו מי שחשש לזה לחלוץ המשקפים, ומה יעשה אותו האיש שאינו יכול לקרא בתורה בלי משקפים? האם נדון אותו כסומא? ודאי לא והוא הדין באור החשמל הנשקף מבעד הזכוכית.
אולם עדיין עומדים לפנינו דברי מרן הב"י, שמדבריו מוכח שעששית ואספקלריא שוין בדינם ואין מברכין עליהן. מזה מוכח דאין מברכין על הנר הנשקף מבעד הזכוכית. אולם לכשנדוק פורתא נמצא דגם מרן הב"י מסכים להלכה דראיה מבעד לזכוכית הויא ראיה, וכדעת הרשב"א. אלא דהוא מפרש מושג עששית בהוראת כלי זכוכית ספירי, שנותנין הנר לתוכו כדי להגדיל זהרו וניצוצות אורו. ולזה נתכוין רש"י במ"ש מתוך הפנס: עששית, והיינו פנס שכתליו עשויים מזכוכית מלוטשת ובהירה שהיא שומרת הנר מפני הרוח, וגם מגדלת את האור ובאופן זה אין האור ניכר בממשו אלא בהקרנת אורו. והרי זה דומה למאי דתניא: ראינוהו במים, ראינוהו בעששית וכו' אין מעידין עליו. (ר"ה כד א) ופירש מהרלב"ח ז"ל בפירוש: ראינו בבואה שלו בעששית. (הלכות קדוש החדש פ"ב ה"ה) וזהו דיוק לשון ראינוהו בעששית, ז"א הלבנה במולדה נראית בתוכה. ולא נשקפת מבעד לה. ולפי זה פירוש דברי מרן הב"י כך הם: כתב באו"ח המברך על העששית ועל הפנס (כלומר על האור הנוצץ מהם) צריך להוציא האור משם עד שיראה השלהבת. (וזה מתאים למ"ש הרי"ף ז"ל: עששית שהיתה דולקת כל השבת מביאין ממנה אור להבדלה). וכתב הרשב"א: דעששית הוא כרואה שלהבת, אבל פנס אינו רואה. משמע מזה דהרשב"א מתיר לברך בעששית גם כשהיא בזכוכית ספירית ומלוטשת וע"ז כתב מרן הב"י: ותמיהני דא"כ הרשב"א פליג אירושלמי, דהרי עששית כזאת היינו אספקלריא? אלא עששית דהכשיר הרשב"א היא זכוכית רגילה שהאור נשקף מבעדה, אבל זכוכית מלוטשת דינה כאספקלריא וגם הרשב"א מסכים לזה, וכמ"ש לעיל.
וכן מפרשים דבריו בפסקיו בשו"ע או"ח סי' רצ"ב.
ולפי זה מתברר שלענין ברכת הנר מבעד לזכוכית כגון אדם שחובש משקפים, או מנורות הנפט לכל הדעות מברכין עליו, הואיל ונשקף בעדו ממשו של אור, והוא הדין לאור החשמל.
ועדיין נשאר לנו מקום עיון ממ"ש בספר נפש חיה שאין לברך על החשמל, דהאור הוא מהמכונה המרכזית, והוי כישראל שהדליק מגוי, והנה רב חביבאי יצ"ו תמה עליו דהלא הלכה פסוקה היא: ישראל שהדליק מגוי מברכין עליו משום דאתוספת היתרא מברך? וזוהי תמיהה עצומה, אולם לא יעלה על הדעת שהגאון הנ"ל טעה בזה, ואם אמנם אין מצוי בידי ספר נפש חיה לעיין בו, אבל ברור לי שטעות סופר נפלה בדבריו. וצ"ל והוי כישראל שהדליק לו גוי. וכוונתו למ"ש מרן ז"ל: אם הדליקו א"י בשבת. כיון שאם היה מדליקו ישראל היה עובר, לא שבת ממלאכה מיקרי (שו"ע סי' רצ"ח סעיף ה').
וממנו נלמוד לדין החשמל, כיון שהדליקו הלא יהודי בשבת נקרא לא שבת מעבירה, ואין מברכין עליו.
לכאורה דבריו נכונים ומוצדקים, אולם באמת אין זה מחוור. דאור החשמל שאנו מברכין עליו במוצש"ק אינו אותו האור שהודלק בשבת, אלא הוא אור הזורם מדי רגע ברגע בלי הפסק כל זמן שהזרם פתוח לביתו של ישראל, ושפיר מברכין עליו.
אולם אין הדברים הללו אמורין אלא לדינא ובדיעבד. אבל לכתחלה כתבתי בסה"ק שם: שלכתחלה צריך להוסיף נר מיוחד ושל שעוה לברכת הנר.