סימן מב
(לאו"ח סימן ש"ז).
בדין אין קורין פסוק על המכה בשבת
ב"ה ירושלם ה' כסלו תש"א.
למאן דיתיב בתואני דלבאי הרה"ג חו"ב משנתו קב נקי כמוהר"ר עזרה הדאיה יצ"ו יושב באהלה של תורה בישיבת פורת יוסף.
רב חביבאי! קונטריסו הנכבד מחדש תמוז העבר הגיע לידי במועדו, אולם לרגל טרדותי המרובות ומפני שחפצתי לעיין ולהתעמק בו אחרתי תשובתי עד היום, ועתה הנני בא לחות דעתי בעזרת צור חמדתי.
א. מעכ"ת תמה על דברי השיירי קרבן (ירושלמי שבת פ"ו) ד"ה אין קורין פסוק על המכה, ופרק י"ג ד"ה לוחשין, והניחם בצ"ע.
ולדעתי פירוש דברי השיירי קרבן כך הם, דהוא רמי דברי הירושלמי אהדדי דבמקום אחד אמרו: אין קורין פסוק על המכה בשבת, (ירושלמי שבת פו ה"ב) וכו', מזה מוכח דאסור זה נאמר גם בלא הזכרת השם ובלא רקיקה, ואלו בדוכתא אחריתי אמרו: לוחשין לעין ובמעים ולנחשים ולעקרבים (שם פ' יד ה"ג). ולא תאמר דמ"ש לוחשין וכו' היינו להגן ובדליכא מכה וכדפירש רש"י: לוחשין על נחשים שלא יזיקו ואין בכך משום צידה (סנהדרין קא), וכן מתפרש לוחשין למעים דהיינו להגן שלא תבוא מכה, ומשום כך מותר בשבת, כיון דאין זה בגדר רפואה, זה אינו, שהרי מרן ז"ל כתב: ומפרש רבנו דהיינו שנשכו עקרב או נחש שמותר ללחוש כדי שלא תטרף דעתו (כ"מ ה' ע"ז פי"א היא), וכן כתב הרי"ף ז"ל: דלחישה זאת שאמרו היא לחישה על המכה מסיבת נשיכת נחשים ועקרבים (הרי"ף פ' ד' מיתות) וכן כתב הרשב"א ז"ל (תשובות הרשב"א ס' תי"ג), ולפי זה גם לוחשין על העין ועל המעים הוא כשיש מכה ואשמועינן רבותא בשבת שאין בהם אסור משום שיחה בטלה או צידה לפירש"י. וקשה דלפי מ"ש הירושלמי דלוחש על המכה אסור ליתסר אפילו בחול מטעם זה.
לתרץ זאת כתב השיירי קרבן להגיה שצריך לומר: אין קורין פסוק על גבי מכה בשם, וכמו שכן היא גירסת הירושלמי בעירובין (פרק י' היא) ומה שלוחשין לעין ולמעים וכו' היינו בלא שם, וסובר הש"ק דמ"ש אין קורין פסוק אין פירושו שאסור לעשות זאת, אלא שגם אין לו חלק לעוה"ב וכשאין מכה אין בזה אפילו אסור אלא הוא מותר גמור.
ובאמת שדקדוק דברי הירושלמי מורה כן, מדחלקו הלכה לשתי בבות ובשתי לשונות: אין קורין פסוק ע"ג המכה. והדין דקרי על יברוחא אסור, בוא וקרי פסוק זה וכו' אסור (שם) מכאן דקורא על המכה הוא יותר מאסור, והיינו קורא בשם וכמ"ש בעירובין.
וכדי שלא יהיו דברי הירושלמי סותרין דברי תלמודין, הוסיף וכתב: וכן נראה בבבלי בשבועות (פ"ק): הא אר"י ברוקק שנו שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה משמע דוקא שם שמים הוא דאסור. (ש"ק פרק במה אשה).
דבריו אלה ביארם יותר וכתב: ונ"ל דרבי יוחנן ורב ור"ה בהא פליגי, דרבי יוחנן קאמר: ובלבד ברקיקה וכו', דמשמע דתרתי בעי רקיקה ושם, אבל רב ור"ה, סוברים דבחד מינייהו סגי. נמצא דברי הירושלמי והבבלי בפרק חלק שוים, וגם להך ברייתא דפ' במה אשה, לפי הגירסא דאין קורין פסוק ע"ג מכה בשם, בלא רקיקה, איירי ובזה תירץ דברי הרמב"ם דאוסר לקרות פסוק אפילו בלא רקיקה, משום דפסק כרב ור"ה. מזה דן דבלא שם ליכא אפילו אסור, ותמה על כל הפוסקים דפסקו לאסור לוחש על המכה אפילו בלא רקיקה ובלא הזכרת שם שמים (ש"ק פ' במה אשה). שהרי לדעתו בלא שם אין בו אסור כלל, את זאת כתבתי לפרש דבריו וכונתו של הש"ק כמו שהם.
אבל באמת עדין לא אפרקו מחולשיהו, דקושטא הוא דלרבי יוחנן, לוחש על המכה הוא בקורא פסוק שיש בו הזכרת שם שמים וגם ברוקק, אבל רב ור"ה דפליגי עליה סברי דאסור זה הוא בכל פסוק שבתורה אפילו אין בו הזכרת שם שמים כגון: נגע צרעת כי תהיה באדם, ואפילו אין בו אפילו הזכרת שום חולי ורפואה כגון: ויקרא אל משה (סנהדרין ק"א ופירש"י) ואדרבה ריהטא דסוגין מוכחא דלכל הדעות בעינן רוקק, ומחלוקתם היא אם בעינן גם הזכרת שם שמים. וכן מפורש בירושלמי: הלוחש על המכה, רב אמר: ובלבד ברוקק, וריב"ל אמר אפילו נגע צרעת כי תהיה באדם ורקק אין לו חלק לעתיד לבוא (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א).
הרי דלכו"ע בעינן רוקק, ומחלוקתם היא: אם בעינן הזכרת השם. דרבי יוחנן סבר דמתניתין דתנן: הלוחש על המכה ואומר כל המחלה וכו' כי אני ה' רופאך (סנהדרין צ"ו) הוא דוקא פסוק זה שיש בו אזכרה. ורב ור"ה סברי דפסוק זה לאו דוקא אלא הוא הדין כל פסוק אחר ודוקא ברוקק. וסוגין דשבועות הכי אזלא, דמסקינן: הא איתמר עלה אמר רבי יוחנן ברוקק שנו לפי "שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה". (שבועות ט"ו). וזו באמת תמיהת מרן ז"ל בכ"מ שם ובית יוסף יו"ד ס' קע"ט, שהיא באמת תמיהה אלימתא ותירוצו של הש"ק אינו מובן, לפי שאינו מבוסס, וגם תמיהתו על כל הפוסקים שלא הזכירו הזכרת השם היא תמוהה, שהרי מסוגין דשבועות מוכח דאסור להתרפאות בדברי תורה אפילו אם אינו לוחש על המכה. סוף דבר דברי הש"ק הם תמוהים ומופרכים כמו שאמר מעכ"ת ולא זכיתי להבינם ולתרצם.
ולעצם קושיתו בדברי הירושלמי, נראה לע"ד דאין כאן רומיא, דמה שלוחשין על העין וכו', אין זה בקריאת פסוקי תורה כמו לוחש על המכה, אלא שאומר עליהם דברי לחש המסוגלים לרפואה, והם אסורים מדין מנחש וחובר חבר, והתירו אותם במקום סכנה. וכן מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל: מי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה ואפילו בשבת כדי לישב דעתו ולחזק לבו אעפ"י שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו (ה' עכו"ם פי"א הי"א ובלח"מ שם ה' יב). ולפי זה אין אנו צריכין להגיה בירושלמי אין קורין פסוק בשם וכדכתב הש"ק, אלא הגירסא הנכונה בשבת ובעירובין היא כמ"ש הכ"מ ובית יוסף: אין קורין פסוק על המכה, והדין דקרי על יברוחא. והיא היא ההלכה שנזכרה בתלמודין: אסור להתרפאות בדברי תורה בדאיכא מכה.
ומעתה נסורה נא להבין דברי הרמב"ם שפסק: הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברין, אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהן עושין דברי תורה רפואת הגוף ואינן אלא רפואת הנפשות, (שם ה' י"ב). והנה הכ"מ וכן בבית יוסף (יו"ד ס' קע"ט) כתב דהרמב"ם סבר דלישנא דמתניתין והלוחש על המכה לאו דוקא אלא כל חולי הוא בכלל מכה, והמתרפא בדברי תורה אין לו חלק לעולם הבא, וכפשטא דמתניתין דקי"ל כריב"ל במה דאמר: דהלוחש על המכה לאו דוקא אלא הוא הדין כל חולי, ולא קי"ל כותיה במאי דמחלק בין המתרפא בדברי תורה דאינו אלא אסור, ובין לוחש על המכה דאין לו חלק לעוה"ב, אלא בשניהם אין להם חלק לעוה"ב, ולפי"ז גם הקורא על התינוק וכו' איירי בשנפגע.
אולם עדין דברי הרמב"ם תמוהין, שהרי מסוגין דגמרא בתלמודין ובירושלמי מוכח: דלא נאמר דין הלוחש על המכה אלא ברוקק. והנה הב"ח תירץ דבאמת הרמב"ם פוסק כרבי יוחנן: דהלוחש על המכה שאין לו חלק לעוה"ב הוא במזכיר שם שמים ורוקק, וסובר דגם בהזכרת פסוק מן התורה אסור, אלא דמספקא ליה אם הלכה כרבי יוחנן דבעינן תרתי או כריב"ל בירושלמי דברוקק לבד אעפ"י שלא הזכיר שם שמים אין לו חלק לעוה"ב, וכיון שזה אינו ענין של הוראת פסק הלכה השמיטו לגמרי, ופסק רק הדין של הקורא פסוק וכו' שהוא אסור, ומ"ש: שהן בכלל הכופרים, לא נתכוין לומר שאין לו חלק לעולם הבא כמו כופרים ממש בתורה אלא בכלל כופרים הם לענין זה שהם עושין דברי תורה רפואת הגוף ואינן אלא רפואת הנפש, (ב"ח יו"ד ס' קע"ט).
ולע"ד אין דבריו נהירין לי, דמשמעות דברי הרמב"ם שהם בכלל הכופרים מובנו הוא שאין להם חלק לעולם הבא, וכמ"ש: אלו הם שאין להם חלק לעולם הבא וכו' והכופרים בתורה, (הלכות תשובה פ"ג ה"ו) וכן מוכח להדיא ממה שלא כתב בדין זה דהלוחש על המכה וכו' שבמקום סכנה מותר כמו שכתב בדין נשכו עקרב: הואיל ומסוכן הוא התירו לו, מכאן מוכח שלוחש על המכה אסור אפילו במקום סכנה מטעם דאין מתרפאין בע"ז, וכופר בתורה הרי הוא כעע"ז. וזה נסתר מסוגיא דתלמודא דלא אסרו אלא בלוחש ורוקק.
לכן נלע"ד לומר, דהרמב"ם סובר דמחלוקתם דרבי יוחנן ורב היא זאת: דרבי יוחנן סבר דטעמא דלוחש על המכה דמתניתין הוא משום זלזול שם שמים, וכמו שאמר בפירוש: שאין מזכירין שם שמים על רקיקה. אבל לקרוא פסוק לסגולת רפואה אסור אם לא במקום סכנה. ולשיטתו אמר לאשתא צמירתא וכו' ולימא וירא מלאך ה' אליו (עיין שבועות ט"ו תד"ה אסור), אבל רב ור"ה סברי: דטעמא דמתניתין הוא משום שעושה דברי תורה רפואת הגוף אסור בכל פסוק שבתורה, ואפילו בלא רקיקה ואפילו במקום סכנה, ופסק הרמב"ם כוותיהו, אי משום דהוו רבים ואי משום דלישנא דמתניתין: הלוחש על המכה משמע אפילו בלא רקיקה. וראיה לדבר ממ"ש בתוספתא: אבא שאול אומר משום ר"ע הלוחש על המכה וכו' ורוקק (תוספתא סנהדרין פ"ב ה') מכאן דמתניתין דתני סתם הלוחש על המכה וכו' החא בלא רוקק.
ומסוגיא דשבועות דמסקינן: הא איתמר עלה אמר רבי יוחנן ברוקק שנו?, אין ראיה לסתור, משום דהתם אליבא דריב"ל דאמר אסור להתרפאות בדברי תורה הוא דתריץ הכי, וריב"ל סבר כרבי יוחנן דברוקק שנו, וכמ"ש בירושלמי: ריב"ל אמר: אפילו אמר נגע צרעת וכו' ורוקק (ירושלמי סנהדרין פ"י ה') אבל לרב ור"ה המתרפא בד"ת אין לו חלק לעולם הבא. ולפיכך אסור גם במקום סכנה. אבל מרן ז"ל שסובר כרבי יוחנן דברוקק שנו ומשום זלזול שם שמים, פסק דבמקום סכנה מותר כדין נשכו נחש, וזה ברור לדעתי.