סימן מד
(לאו"ח סימן שט"ו).
וילונות הפרושים על החלונות ותלויים על פסי ברזל בטבעות, אם יש בפרישתם בשבת לרוחב החלונות, ובקפולם, משום בנין אהל וסתירה
ט חשון תש"ג.
יצ"ו ה' את הברכה לריכא בר ריכא הרה"ג המפורסם בקי בחדרי תורה כמוהר"ר הלל פוסק יצ"ו. תל אביב.
נדרשתי לאשר שאלני לחות דעתי בהלכה בשאלה שעמדה לפניו בימים אלה, שמפני גזרת ההאפלה סדרו בכל הבתים ובבתי הכנסת ובבתי המדרש וילונות כהים פרושים על החלונות ותלויים על פסי ברזל בטבעות, שחוט משי חורז אותם לפורשם לרוחב החלונות בשעות ההאפלה ולקפלם ביום, אם יש בהם משום בנין אהל וסתירתו.
ומעכ"ת חשש לאסור:
א) מדין מחיצה מתרת שאסורה משום אהל, כנזכר ברמ"א. או"ח סי' שט"ו.
ב) דאפשר לפרוש הוילונות בערב שבת מבעוד יום.
ג) זיהוי כעובדין דחול.
ד) דיש לחוש שיפסקו החוטים ויבוא לקשרם בשבת.
ה) כשהוילון עב ביחוד למעלה שהוא מקופל כדי להעביר החבלים והגלגלים, יש בעביו טפח, וזהו אהל ממש גם לשיטת רש"י.
מכל טעמים אלה הורה לפרוש הוילונות מבעוד י ום כשיעור טפח מן הצד ואז מותר לפרוש אותם לכל רוח החלון שאינו מוסיף אהל. עכת"ד.
וזאת תשובתי בעזרת צור חמדתי.
א. אהל בדפנות
בעיקר דין בנין אהל כתב רש"י ז"ל: מחיצה לאו אהל ושרי לפורסה לצניעות. ור"ת השיג עליו וכתב דשפיר שייך אהל גם בדפנות היכא דמחיצה מועלת להיתר סוכה או להיתר טלטול (שבת קכה: תד"ה הכל מודים. סוכה ט"ז ד"ה פירסו), והרא"ש והר"ן סברי כדעת ר"ת, והרמב"ם ז"ל כתב: העושה אהל קבוע חייב משום בונה. לפיכך אין עושין אהל עראי לכתחילה ולא סותרין אהל עראי וכו' ומותר להוסיף על אהל עראי בשבת. כיצד? טלית שהיתה פרוסה על העמודים או על הכתלים והיתה כרוכה קודם השבת וכו' אם נשאר ממנה גג טפח מתוח הרי זה מותר בשבת. (ה' שבת פ' כ"ב ה' כ"ז), הרי לך בהדיא דהרמב"ם ז"ל סובר כרש"י דאין אהל אלא כשהיא פרוסה על העמודים או על הכתלים, אבל דופן אינה אהל כלל ומותר לפורסה בשבת. ואפשר שגם הרמב"ם מודה דמחיצה שהיא להתיר סוכה או להתיר טלטול גם היא אסורה מדין בנין.
וטעמא דדינא, דבמחיצה שהיא עשויה להיתר, תכליתה עושה אותה כבנין קבוע. והרי זה בונה ממש, לפי שהיא קובעת רשות אבל פריסת מחיצה לצניעות. אינה חשובה בנין ולא גזרינן בה אטו מחיצה קבועה של בנין, דלא גזרו זאת אלא באהל עראי דאתו למיטעי, אבל במחיצה לא גזרו, אטו בנין מחיצה, דבהא לא טעו אינשי.
מהאמור ומדובר למדנו לדברי הכל. מחיצה שאינה להתיר, אין בו משום בנין אהל לדברי הכל, וכן מוכח מדברי המרדכי דכתב: מחיצה שעושין בשעת דרשה בין אנשים לנשים מותר (מג"א שם ס"ק א'), הא למדת דמ"ש מחיצה לצניעות מותר, לאו דוקא אלא כל מה שאינו להתיר סוכה או להתיר טלטול מותר. והכי מסתברא שאין תכלית הצניעות קובעת המחיצה אלא שקביעות המחיצה לתכלית היתר היא שעושה אותה קבע, ולכן אוסרת הקמתה אפילו שהיא מחיצת עראי.
ראיה לדבר מדגרסינן: וילון ומותר לפרקו ומותר לנטותו. ופירש"י: שאין אהל אלא מי שעשוי כעין גג (שבת קלא). וכ"כ הר"ן. והרא"ש הוסיף וכתב: דאין אהל במחיצה אלא היכא דעשוי להיתר טלטול או להכשר כדפרישית לעיל (הרא"ש שם).
מכאן אתה למד דאף לדעת ר"ת שהרא"ש והר"ן הסכימו לדעתו, מותר לפורשו ולפורקו ואין בו משום בנין וסתירה, וסתם וילון אינו דוקא לצניעות אלא לכל תשמיש אחר של בריאות, כגון מפני החמה, או הבדלה בין אנשים לנשים. וטעם ההיתר הוא משום שאינו עשוי למחיצה מתרת וכדאמרן. וכן כתב מרן הבית יוסף ז"ל ע"ד מהר"ם, דמ"ש כל מחיצה שאינה לצניעות אסור לעשותה בשבת, כלומר: כל מחיצה שאינה לצניעות אלא להתיר אסור, אסור לעשותה בשבת. אבל אם אינה להתיר אפילו אם אינה לצניעות ודאי שמותר לעשותה.
והנה רמ"א ז"ל בהגה פסק: וכן מותר לעשות מחיצה לפני החמה או לפני הצנה או בפני הנרות שלא יכבה אותן הרוח, אבל אסור לעשות מחיצה בפני אור הנר כדי שישמש מטתו וכן לפני ספרים כדי לשמש או לעשות צרכיו (או"ח סי' שט"ו סעיף א' ומג"א ס"ק ב' וטור סי' תקי"ד ס"ק ב).
מכל זה למדנו: שאין לאסור פריסת מחיצה בשבת אלא מחיצה שבאה להתיר, משום דכל מחיצה מתרת קובעת רשות לעצמה, וכדאמרינן: כל מחיצה עשרה רשותא אחריתי היא. (ברכות כה) וזהו הטעם לאסור מחיצה בת עשרה לעשות צרכיו או לשמש מטתו, משום דדמיא בענינה למחיצת סוכה או מחיצת עירובין להתיר טלטול, אבל מחיצה שהיא לצניעות או להבדלה מותרת.
אולם דברי רמ"א אלה צריכים עיונא ודיוקא, שהרי לכאורה הוא נסתר מסוגיא דתלמודא דהתירו לעשות מחיצה משום דבר אחר בשבת (ביצה כ"ב), ומ"ש בדרכי משה לתרץ דלא התירו אלא בדרך היתר מהר"ם היינו שהיה כורך המחיצה לצד מעלה ונותנה על המוט ומשייר בה רוחב טפח, הוא דחוק מאד ואינו הולם לשון סתמא דגמרא: אפשר לעשות לו מחיצה. (עיין מג"א סי' שט"ו ס"ק א').
ובאמת הטו"ז כתב בשם רש"ל דמ"ש מהר"ם לעשות מחיצה ברוחב טפח מערב שבת הוא חומרא בעלמא לכתחילה, והטו"ז עצמו כתב דמחיצה זאת ביו"ט אינה אלא לצניעות כיון דאי אפשר לכבות ולכן מותר.
ולפי"ז צ"ל דר"ת סובר דמחיצה זאת אינה דומה למחיצת סוכה או להתיר טלטול, שהמחיצה קובעת רשות לעצמה, וזו היא נימוק ההיתר. אבל מחיצה לתשמיש או עשית צרכיו היא כמחיצה של הבדלה משום כבוד התורה וקדושתה, ולכן דינה כמחיצה לצניעות. וכמ"ש המרדכי בדין מחיצה מבדלת שבבית הכנסת.
על כל פנים אחרי שרמ"א פסק להלכה את דינו של מהר"ם במחיצה שנגד הספרים לתשמיש או עשית צרכיו, אין לנו להרהר אחריה, אבל לא להוסיף עליה. וצא ולמד ממ"ש הרמ"א בשם הא"ז: דכל מחיצה שאינה באה להתיר. מותר לעשותה בשבת, ולכן בחג הסוכות מותר לתלות המפה על הכרמלית וכנגד הפתח מפני הרוח שלא יכבה הנרות (ד"מ שם).
ולכן בנדון דידן שמחיצה זאת אינה אלא לשם האפלה, ודאי שאין שום צד איסור לדברי הכל.
ב. מחיצה שלפני הדלת
ועוד אני מוסיף טעמא להתירא, הואיל שוילונים אלה אינם עושים מחיצה אלא מוסיפים מחיצה על זאת הקבועה ועומדת שהם דלתות החלונות עצמם. וראיה מפורשת להתיר ממ"ש מרן ז"ל: ומתוך הדברים אלה נראה בהדיא דפרוכת שלפני ארון הקודש מותר להתירו בשבת ולפרוס אחר במקומו, דהיינו ממ"ש וילון דשרי רב. וכ"כ בתה"ד (סי' סח) אלא שחזר להסתפק בדבר מדהאי מימרא דוילון ופרש"י וילון שלפני הפתח לצניעות מותר לנטותו דלאו אהל קא עביד דלא קביע התם אלא דרכו לינתן ולהסתלק כדלת בעלמא. ע"כ משמע דאיירי בוילון שנוטים אותו לפרקים כשרוצים לעשות מילי דצניעות, אבל אינו תלוי תדיר שם. ולפי זה הפרוכת שתולין שם תדיר שייך ביה עשיית אהל. ומ"מ נראה לחלק דודאי וילון התלוי שם לפני הפתח שייך עשיית אהל, לפי שהוא כמו דלת בעלמא, אבל הפרוכת שלפני הארון שבלא"ה יש דלת לארון והפרוכת אינו תלוי שם אלא לצניעות אע"ג דתלוי שם בקביעות, אין קפידא. אפס העולם נוהגים לאסור וכו' עכ"ל. וע"ז כתב מרן הבית יוסף: והאידנא נהוג כו"ע היתר בדבר ולא ראינו מי שמיחה בכך וכו'. אבל אם קבעו מלמעלה ומלמטה ומן הצדדים בענין שאין מזיזים אותו ממקומו הוא מתסר משום בנין (בית יוסף שם).
והנה דברי רש"י צריכים פירוש הרי לדעתו כל מחיצה לאו אהל הוא ומותר לפורשה בשבת (שבת קכה: רש"י ד"ה שאין עושין), ולפי"ז אין אנו צריכים לטעמא דלא קביעא התם דאפילו קביעא נמי מותרת, משום דמחיצה אינה אהל. אבל באמת דברי רש"י מכוונים למ"ש: ופקק החלון דמתניתין משום דבנין קבוע הוא (שבת שם), ווילון הפרוש על הדלת נמי, הואיל ועשוי לצניעות שלא יוכלו להסתכל אחרים לתוך הבית, הרי הוא קבוע תמיד ודומה לפקק החלון דפליגי ביה רבי אליעזר ורבנן, ולפי"ז דין זה דוילון מותר לנטותו הוא כרבי אליעזר. לזה כתב רש"י שדין וילון הוא מוסכם לדברי הכל דלא קביעא תמיד אלא דרכו לינתן ולהסתלק כדלת בעלמא.
מזה דן התה"ד דוילון הקבוע תמיד כגון פרוכת שעל ארון הקודש. הואיל ומעיקרא נעשה לשם קביעותו שלא להזיזו אלא בשעת פתיחת ההיכל לצורך הוי כפקק החלון דקבוע ואסור.
ומסתברא לומר דהתה"ד סובר דפרוכת הארון חמור מפקק החלון, הואיל ואינו עשוי להסירו והרי זה ככותל עצמו והוי בנין גמור גם כשהוא עשוי לצניעות, והלכך גם רבנן דהתירו בפקק החלון מודו לאסור בפרוכת ארון הקודש.
אולם אעפ"י שהוא סבר כן חילק שפיר דהואיל ופתח הארון קבוע ועומד תמיד והפרוכת שעליו אינו אלא לכבוד, אין זה בגדר פקק החלון שהוא פתוח לפרקים ובשעה שסוגרים הרי זה כבנין הלכך בזה אפילו מותר לנטותו לדברי הכל אפילו לר"א ואין צריך לומר לרבנן.
ואם אמנם התה"ד כתב דהעולם נהגו לאיסור אין זה מנהג מבוסס ומקובל וכדכתב מרן ז"ל: דהאידנא נהוג כו"ע היתר בדבר שלא ראינו מי שמיחה בכך ואין לאסור אלא קבעו משני הצדדים ומלמעלה ולמטה, וכן פסק רמ"א: מותר לתלות וילון לפני הפתח אע"ג שקבוע שם וכן פרוכת לפני ארון הקודש ובלבד שלא יעשה אהל בגג טפח (או"ח שם), ובאמת דברי רמ"א אינם מדוייקים דכתב: וכן פרוכת דכיון דהתיר וילון אעפ"י שאין דלת תחתיו כל שכן הוא לפרוכת שיש דלת תחתיו שהוא מותר, וכ"כ המג"א ומחצית השקל (שם).
והמג"א הוסיף וכתב: ונ"ל פשוט דמותר לתלות סדינים המצויירים לנוי אעפ"י שקבועים שם, כיון שאין עשוים שם למחיצה (שם ס"ק ב).
דון מינה לוילונים דנדון דידן שאינם עשוים למחיצה וגם תלוים על הדלת שמאחריהם וגם שאינם קבועים תמיד, ודאי שמותר לדברי הכל אפילו לתלותם בשבת. ואין צריך לומר שמותר לפורשם דאפילו באהל שלמעלה שרי בכגון זה, וכמו שנבאר להלן.
ג. מוסיף אהל
גרסינן התם: הנהו דכרי דהוו ליה לרב הונא דביממא בעו טילא ובליליא בעו אוירא אתא לקמיה דרב אמר ליה זיל כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר פשטה ומוסיף על אהל עראי הוא (ערובין קב).
ותו גרסינן: טלית כפולה לא יעשה ואם עשה פטור, אבל אסור, היה כרוך עליה חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחילה. וכתבו התוס' ד"ה כרך, כגון ששייר בה טפח דבענין אחר לא שרי כדאשכחן בעירובין וכו' אי נמי כריכת חוט או משיחה מועלת בלא שיור טפח (שבת קלח). וכ"כ הרא"ש ז"ל, והבית יוסף הוכיח מדברי רש"י שגם הוא סובר כן, והרמב"ם ומרן ז"ל נראה לכאורה שהם סוברים כתירוצא בתרא דתוס' דהנה פסקו: עצים שתוקעין בשבת וכו' ומטעם זה מחצלת פרוסה כדי טפח מותר לפרוס שאר המחצלת בשבת וטפח שאמרו חוץ מן הכריכה (רמב"ם ה' שבת פכ"ב ה' כ"ז ושו"ע סי' שטו סעיף ב') הרי דלענין הוספת אהל לא הותר אלא בגג מתוח טפח מערב שבת. ואלו בטלית כפולה, פסקו: טלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיא תלויה בהם מערב שבת מותר לנטותה ולפורקה וכן הפרוכת (שם ה' כ"ט ושו"ע שם סעי' י'). מכאן אתה למד דתלויה במשיחה העשויה לפרוס ולקפל אין צריך שיהיה בה טפח מתוח מערב שבת משום דמתיחת החוט אינה עשית אהל אלא מוסיף על אהל עראי, וכ"כ הטו"ז: פי' שעל ידי החוטין מושך אותה והוי כמוסיף על אהל עראי (שם, ס"ק י').
וזה נראה לי מרהיטת דבריהם, אבל הבית יוסף כתב דהרמב"ם סובר כהרי"ף שאין לפורסה בשבת אלא בגגה טפח ולא בפחות משלשה סמוך לגגה טפח, ועיין בדרכי משה (שם), והדברים עתיקים.
על כל פנים מכל האמור ומדובר למדנו דכרוכה בחוט ומשיחה לדעת התוס' והרא"ש ורש"י מותר לפורסה אפילו אם לא היתה מתוחה טפח, ולדעת הרי"ף והרמב"ם אם היתה מתוחה טפח מותר לפורסה לכתחלה משום שזה הוא מוסיף אהל ולא עשית אהל. וזה נאמר בטלית שהיא כפולה על הגג ומשתלשלת בשתי קצותיה, אבל במחיצה שהיא תלויה ואין לה גג פרוש מעליה ברוחב טפח, כשהיא כרוכה במשיחא או חוט, מותר לפורסה בשבת אפילו אם היא עשויה לצורך היתר כגון לשמש או לעשות צרכיו. ואפשר שגם כשהיא עשויה להתיר סוכה או טלטול גם כן מותר משום דאין זה עשית מחיצה אלא פריסת המחיצה הקיימת שהוא מוסיף מחיצה, הלכך אפילו אם היא קבועה כגון פרוכת ארון הקודש מותר לפורסה לדברי הכל, ומ"ש בתה"ד שנהגו העם לאסור הוא לתלות או להסיר פרוכת תלויה שאינה כרוכה בחוט ומתוכה לפורסה או לקפלה.
ובאמת שכל הוילונות שלנו שעל החלונות הם כרוכים במשיחה ולא ראינו ולא שמענו ולא מצאנו שום צד חשש איסור לפורסם או לקפלם בשבת. ולא משום אהל ולא משום עובדין דחול, ואף לא מחשש שמא יפסק החוט או המשיחה ויבואו לידי קשירה, אלא אדרבה מצאנו שכריכה בחוט או משיחה מהני להתיר ולא לאסור, מכאן שלא חששו קדמונינו לפסיקת החוט ואין אנו רשאים להוסיף חששות וגזרות מדעתנו במקום שבאמת חששה זו היא רחוקה ונדירה שאין לחוש לפסיקת החוט ולא לקשירתו בשבת בקשר של קיימא.
מכל נמוקים אלה אני מוצא לע"ד שאין מקום לאסור פרישת וילוני ההאפלה בשבת, אלא מותר לפורסם ולקפלם בשבת. והנלענ"ד כתבתי.