סימן מז
(לאו"ח סימנים ש"ה של"ו ש"מ).
חליבה בשבת
לכבוד ידידי ואהובי הרב הגאון הגדול חו"ב משנתו קב ונקי כמוהר"ר יצחק יעקב וכטפויגעל יצ"ו.
תשובתו היקרה בדין חליבה בשבת קראתי בכל לב והתבשמתי מדבריו הנעימים והמחוכמים. בהלכה זו כתבתי פעמים ושלש על כל ההערות וההשגות שהגיעו לי מגאוני הדור וקשה לי לשוב ולעין בה אבל מפני חביבותיה דמר גבן הנני נעתר לבקשתו להשיב מאהבה לפי קצר השגתי.
והנה בראשית דבריו כתב מעכ"ת: ורצה רב אחד לדייק שדעת השו"ע דפסק לומר לעכו"ם שיחלוב בשבת כיון שהחלב מצערה, דחליבה בשבת אינו אסור דאורייתא, אבל אין הוכחה מזה דאפילו אם תמ"ל דבחליבה איכא אסור דאורייתא משום צער בע"ח מותר בשבת מדאורייתא, דאם אמרת שאסורה רק מדרבנן לישרי גם על ידי ישראל כדין בהמה שנפלה לאמת המים בשבת דמותר לתת כלים תחתיה עכת"ד.
ולע"ד לא חדש לן מר בדבר זה, שהרי בתשובתי הראשונה עמדתי על יסוד זה דצבע"ח והבאתי דברי הרא"ש שכתב עלה דמאי דאמר רב יהודה בהמה שנפלה לאמת המים דאתי צער בעלי חיים דאורייתא ומבטל אסור בטול כלי מהיכנו שהוא דרבנן מכאן התיר רבינו מאיר לומר לנכרי שיחלוב בהמתו בשבת שהבהמה מצטערת מרוב החלב שבדדיה וצער בעלי חיים דאורייתא דוחה שבות דרבנן, הרי לך מפורש דמשום צער בעלי חיים לא הותר אסור תורה. ולפי מה שכתבנו בשם הר"ש שלא הותרה אמירה לגוי באסור שעיקרו מדאורייתא (משפטי עזיאל ח"א ד"ל ד"ה ומעתה) משמע לי שבדבר שעיקר איסורו מדאורייתא גם אמירה לגוי אסורה מדאורייתא מדכתיב "למען ינוח עבדך ואמתך" וכל העושה מלאכה באמירתו של ישראל נקרא עבדו באותה שעה וישראל חייב בשביתתו. ולפי"ז אין להתיר חליבה בשבת אפילו על ידי גוי משום צער בע"ח אם איתא דאסורו הוא בשבת מן התורה. ואין ללמוד היתר חליבה שעיקרו מדאורייתא מדין מבטל כלי מהיכנו שהוא אסור דרבנן, ובאמת שרה"ג דסובר דחליבה בשבת אסורה מדאורייתא לא התיר חליבה על ידי גוי אלא בתנאי שנוטלים הנכרים החלב לעצמן (שם ד' ל"א ד"ה אחרי כותבי), והיינו משום דכשנוטלים החלב לעצמן אדעתא דנפשיהו עבדי, אבל לעשות בשביל ישראל ובאמירתו אסור אע"ג דיש בה צער בע"ח. מזה סברתי לומר שמר"ן סובר דאסור חליבה בשבת אינה אסורה אלא מדרבנן. ואעפ"י כן לא סמכתי רק אדיוקא זה והוספתי לומר: והכי מסתברא שהרי בכ"מ הביא השגת הרמ"ך על הרמב"ם דאסר החליבה מדאורייתא ולא הזכיר דברי המ"מ שתירץ דהרמב"ם סבר דהבהמה חשיבא גדולי קרקע, מזה הוכחתי, דמר"ן סובר דבהמה לאו גדולי קרקע ולמאי דקיי"ל אין דישה ועימור אלא בגדולי קרקע יוצא דחליבה אסורה מדרבנן.
עוד כתב מעכ"ת להוכיח דאסור אמירה לגוי מותר אפילו באסור דאורייתא ממ"ש רמ"א: יש אומרים דמותר לומר לעכו"ם להדליק לו נר לסעודת שבת משום דס"ל דמותר אמירה לעכו"ם אפילו במלאכה גמורה (או"ח סי' רע"ו סעיף ב"י). ואין זו ראיה שהרי מר"ן חולק על סברא זו ופסק: דבר שאינו מלאכה ואינו אסור בשבת אלא משום שבות מותר לומר לגוי לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה לדבר צורך הרבה או מפני מצוה (סי' ש"ו סעיף ה'). דוק מינה דבדבר שהוא מלאכה לא הותרה אמירה לגוי אפילו כשיש בה מקצת חולי או צורך הרבה או מפני מצוה.
ודבר ברור דצער בע"ח לא עדיף מצער בני אדם שיש לו מקצת חולי, פש גבן קושיתו האחרונה דאם איתא דאסור חליבה הוא מדרבנן לישתרי אפילו על ידי ישראל כדין בהמה שנפלה לפני אמת המים.
ואין זו תשובה, שהרי גם בבהמה שנפלה לפני אמת המים לא הותר לתת כרים וכסתות תחתיה היכא דאפשר לעשות לה פרנסה במקומה (שבת קכ"ח). מכאן אנו למדים דכל מקום שאפשר למנוע צערה על ידי מלאכה מותרת לא מתירים אסור דרבנן וה"ה בחליבה כל שאפשר על ידי גוי, לא התירו לישראל לעבור אפילו אסור דרבנן משום צער בע"ח.
ועוד כתב מעכ"ת להתיר החליבה כשהוא משליכה לאיבוד משום דבר שאינו מתכוון ופסיק רישיה דלא ניחא ליה. וכיון שחליבה היא תולדה דדש אינה אסורה כשהמשקה הולך לאבוד, הלכך במקום צער בע"ח מותר.
ובטרם נבוא לדון על שאלת החליבה, נעמוד בעיקר דין דבר שאינו מתכוון. והנה הרמב"ם ז"ל כתב: דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשיתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה אם לא נתכוון לאותה מלאכה הרי זה מותר. כיצד גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת ובלבד שלא יתכוון לחפור חריץ בקרקע בשעת גרידתן, ולפיכך אם חפרו בקרקע אינו חושש בכך לפי שלא נתכוון וכו', וכל דבר שאינו מתכוון כגון זה הרי זה מותר (ה' שבת פ"א הלכה ה').
מכאן אנו למדים שלא הותר דבר שאינו מתכוון אלא בג' תנאים: א) שהדבר שהוא מתכוון לו הוא מדברים שמותרין לעשותם בשבת. ב) שאינו מתכוון כלל לדבר האסור ג) שאין מלאכת האסור מוכרחת אלא אפשרית שתעשה.
אבל אם חסר אחד מתנאים אלה הוי דבר המתכוון ואסור וכן כתב הכ"מ משם הרב אברהם החסיד בשם אביו: דבר שאינו מתכוון דגבי פסיק רישיה הוא שאינו מכוון לשם מלאכה כל עיקר אלא שהיא נעשית בהכרח כגון שסגר פתח ביתו והיה שם צבי שהוא לא כוון לשמירת הצבי אלא שהמלאכה נעשית בהכרח (כ"מ שם).
אולם דברי הרמב"ם הם נראים סתראי, שהרי סיים וכתב: אבל עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אעפ"י שלא נתכוון לה חייב שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה. כיצד? הרי שצריך לראש עוף לצחק בו הקטן וחתך ראשו בשבת אעפ"י שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד חייב שהדבר ידוע שאי אפשר לחתוך ראש החי וימות (רמב"ם שם ה"ו).
וקשה דלמה לי טעמא דפסיק רישיה ולא ימות, אפילו אם הוא מלאכה שאפשר שתעשה בגללה מלאכת אסור ואפשר שלא תעשה נמי אסורה הואיל ועצם המלאכה שהוא עושה כגון חתיכת ראש העוף היא מלאכת אסור. לכן נראה לע"ד לומר שיש שני סוגים בדבר שאינו מתכוון א) דבר שאינו מתכוון שנעשה על ידי האדם עצמו, כגון גורר כסא וספסל שבשעת הגרידה נעשית מלאכה החפירה בקרקע הלכך כיון שהוא עצמו פועל מלאכה אסורה צריכים ב' תנאים שהזכרנו להתירה ובהעדר אחד מהם חשוב דבר המתכוון. ב) דבר שאינו מתכוון ואין פעולת האסור נעשית ישר על ידי פועלה, כגון חותך ראש העוף בשבת שממנו נמשכת פעולת נטילת נשמה אבל הוא אינו עושה זאת הלכך אם לא היתה כוונתו לכך פטור, אלא משום שהוא בגדר פסיק רישא ולא ימות חייב.
כתבנו זאת לתרץ דברי הרמב"ם עצמו, אמנם בדוחק רב, שלא יהיו סותרים אהדדי, אבל עדין קשה ממ"ש בגמ': המיחם שפינה ממנו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן והלא מצרף הוא ר' שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוון מותר. (שבת מ"א א) ועוד גרסינן התם: עששיות של ברזל היו מחממין מערב יום הכפורים ומטילין לתוך צונן כדי שתפיג צינתן והלא מצרף הוא אמר אביי אפילו תימא שהגיע לצרוף דבר שאין מתכוון מותר (יומא ל"ד), והא צרוף היא מלאכה אסורה, ובכל זאת הואיל ואינו מתכוון בה מותר. וזו היא תיובתא להרמב"ם ז"ל שהתנה בדבר שאינו מתכוון שיהיו בדברים המותרים לעשותם בשבת.
וצ"ל דס"ל להרמב"ם דצירוף בדרך נתינת מים למיחם או עששיות שהוחמו מערב יוה"כ אינו אסור אלא מדרבנן ובדבר שאינו מתכוון לא אסרו רבנן, אפילו אם הוא בבחינת פסיק רישיה. וכמ"ש בגמ': כל היכא דכי מתכוון ליכא אסורא דאורייתא כי לא מכוון בזה שרי (עין במ"ש בסה"ק משפטי עזיאל או"ח סי' י"ט פ"ב).
וראיה גדולה לדברי הרמב"ם ממ"ש בגמ': אמר שמואל מכבין גחלת של מתכת בר"ה בשביל שלא יזוקו בה רבים אבל לא גחלת של עץ, ואי ס"ד כר"ש ס"ל אפילו של עץ נמי, ומתרץ בדבר שאין מתכוון סבר לה כר"ש, במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר כרבי יהודה (שבת מ"ב).
והשתא אם איתא דדבר שאינו מתכוון מותר אפילו כשעושה מלאכה אסורה מדאורייתא מאי קא מתרץ בגמ' דמלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר"י והרי גחלת של עץ כשמכבה כדי שלא יזוקו בה רבים הויא דבר שאינו מתכוון ומותר לר"ש דאמר דבר שאינו מתכוון מותר, וכן מוכח מדאמר שמואל: המתנדב וכו' מביא ומזלפו ע"ג האשים וכו' והא קא מכבה ומתרצינן, כבוי במקצת לא שמיה כבוי וכו' (זבחים צ"א) והשתא אם נאמר דגם במלאכה אסורה דבר שאין מתכוון מותר. אין כאן קושיא והא קא מכבה הואיל ואינו מתכוון לכבוי, מכל זה מוכח דמלאכה שהיא אסורה בשבת אעפ"י שאינו מכוון אסורה וחייבין עליה, מהאמור למדנו שכל מלאכה שהיא אסורה מדאורייתא לא הותרה משום שאינו מתכוון בה.
מעתה נהדר אנפין לעצם השאלה דחליבה בשבת ע"מ להשליך החלב לאבוד. בתוס' ז"ל כתבו בשם ר"י להתיר הסרת הפקק מפי החבית ולמשוך ממנו יין אעפ"י שאי אפשר שלא יסחוט והוי פסיק רישיה, כיון דאינו נהנה בסחיטה זו שהיין נופל לארץ: והתוס' חלקו ע"ז וכתבו: ואינו נראה דהא מפיס מורסא להוציא ממנו ליחא היה אסור אי לאו משום צערא דגופא אעפ"י שאינו נהנה (שבת ק"ג).
אולם לע"ד נראה דאף ר"י לא התיר הסרת הפקק משום דאינו נהנה אלא משום דהסרת הפקק היא מדברים המותרים לעשותם בשבת ולכן אין אנו חוששים למלאכת האסור הנמשך ממנה הואיל והוא לא נהנה במלאכה זו ואינו מתכוון בה. אבל בחליבה בשבת שהיא עצמה מלאכה אסורה וגם שהוא נהנה בעצם החליבה שבהסרת צער בע"ח מציל הפסד גוף בהמתו הנגרם לה על ידי צער זה באופן זה ליכא למ"ד להתיר משום שיש בו גם צער בע"ח אפילו אם לא היה בגדר פסיק רישיה ולא ימות, ומכל שכן כשיש בו גם משום פסיק רישיה ולא ימות והוא נהנה בו.
זאת ועוד אחרת, שבהוראה זו יש בה משום הכשלת הרבים שיתאחזו בהיתר של צער בע"ח ובאמת כוונתם העיקרית היא להציל ממונם מהפסד. והוו מכוונים גמורים במלאכתם, ולכן נראה לי שלא נכון יהיה להתיר דבר כזה שגלויו ניכר וידוע על כוונתו לעצם המלאכה והרי זה דומה למ"ש: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות (סנהדרין כ"ו), ולכן אין דעתי נוחה בהיתר זה משום שיש בו הכשלת הרבים על סמך ההיתר, שידמו שגם במתכוון לחלוב משום הצלת ממונם מותר, או שיאמרו בפיהם שהם מתכוונים לצער בע"ח ובלבבם יחשבו לשם הצלת ממונם הנגרם מצער הבהמה. וכבר כתבתי שלע"ד גם מצד ההלכה אין באבוד החלב בידים היתר להחליבה הואיל והוא מתכוון לעשות מלאכה אסורה והיא בבחינת פסיק רישיה דניחא ליה.
ב) שנים שעשאוה
תו חזיתיה לכת"ר יצ"ו שהמציא הצעת היתר בחליבה על ידי שנים מדין שנים שעשאוה פטורים. והביא מחלוקת הפוסקים, דהמקו"ח סובר דשנים שעשאוה אסורים מדאורייתא, ובפנים יפות הקשה על רש"י דכתב שכל ז' ימי המלואים הקים ופרק משה את המשכן ואיך עשה זאת הא קי"ל דאין בנין ביהמ"ק דוחה שבת, ותירץ דאפשר שעשאו על ידי שנים ושנים שעשאוה פטורים, ומזה למד מעכ"ת דשנים שעשאוה פטורים ומותרים מדאורייתא. ועל יסוד זה החליט מעכ"ת להתיר החליבה בשבת על ידי שנים דכיון שאינם אסורים אלא מדרבנן במקום צבע"ח לא גזרו רבנן עכת"ד.
ולדידי תמיהני טובא שכבוד גאונו תפס להלכה דברי הפנים יפות שאמר בדרך אפשר והניח דברי המקו"ח. ולכל הפחות יש לומר שהוא מחלוקת בדאורייתא ואזלינן לחומרא ככל ספק דאורייתא.
ובאמת לע"ד תירוצו של הפנים יפות אינו מוכרח, דאעיקרא דמילתא אין כאן קושיא, דהקמת המשכן ופרוקו בשבעת ימי המלואים אינו בגדר בנין המקדש שהרי כבר נגמר בנינו בשלמות, אלא הוא מכלל עבודה שבמקדש שדוחה שבת והקמת ופרוק המשכן שעשה משה בכל יום במצות ה' עליו הוא מכלל העבודות שבמועדו שדוחה שבת. ועיקר דברי הפנים יפות אינם נראים לע"ד שהרי בגמ' אמרינן לרבי יהודה איצטריך שני מעוטים לשנים שעשאוהו חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול (שבת צ"ג).
וכן פסק הרמב"ם: כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו ועשו אותה שנים בשותפות בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת בין שעשו אותה שניהם כאחד מתחילה ועד סוף וכו' הרי אלו פטורין (ה' שבת פ"א ה' ט"ו).
ואלו לענין מלאכת בשול תנינן: אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדרה ואחד מביא את המים ואחד נותן בתוכו תבלין ואחד מגיס כולן חייבין והתניא אחרון חייב לא קשיא הא דאייתי אור מעיקרא הא דאייתי אור לבסוף (ביצה ל"ד).
והשתא קשה דמ"ש עקירה והנחה בשנים, מצרכי בישול הנעשים בשנים, הלא גם עקירה והנחה דאי אפשר לעקירה בלא הנחה ולא הנחה בלא עקירה, ובכל זאת חשובים כמלאכה אחת ואם עשאוה שנים פטורים, והוא הדין במבשל יהיו כולם פטורים מדין עשאוה שנים, דהא כל מלאכה בפני עצמה אינה אסורה וכל אחד מהם יכול לעשות כל המלאכות הוא לבדו. הרמב"ם ז"ל הרגיש בזה וכתב: שכל העושה דבר מצרכי הבשול הרי זה מבשל (שם פ"ט ה"ד).
ואין זה מספיק לע"ד, דמאי שנא בשול מכל מלאכה אחרת והא קרא כתיב בעשותה ודרשינן כולה ולא מקצתה לכל מצות שבתורה, ומנין לנו לחלק בין בשול להוצאה.
מכאן הוכחה לע"ד שלא איתמעט שנים שעשאוה אלא רק לענין חיוב חטאת בשוגג, אבל לענין איסור חייבין שניהם במלאכתם המשותפת, זה היה נראה לי מסברא, אבל מוכרח אני לבטל סברתי זאת מפני דבריהם של רבותינו הפוסקים שלאורם אנו הולכים ומימיהם אנו שותים, שהרי הרמב"ם כלל ואמר: כל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור הרי זה פטור מן הסקילה ומן הקרבן אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת ואיסורו מדברי סופרים והוא הרחקה מן המלאכה. (פ"א ה"ב) ומקור דברים אלו הוא מימרא דשמואל: כל פטור דשבת פטור אבל אסור (שבת ג').
ובריש מסכת שבת שנינו: פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס שניהם פטורין, ובגמ' מקשינן: והא איתעבידא מלאכה מביניהו ומתרצינן בעשותה כולה ולא מקצתה. ומרן ז"ל כתב: זה עקר וזה הניחם שניהם פטורים. אבל אסור לעשות מדרבנן (או"ח סי' שמ"ז), וכן כתב הרע"ב ז"ל: שניהם פטורים שלא עשו כל אחד מהם מלאכה שלמה אבל אסור לעשות כן שמא יבואו לעשות כל אחד בפני עצמו (שבת פ"א מ"א). ולפי"ז מוכרחים לקבל ביאורו של הרמב"ם בדין נתן אחד את העצים וכו' שכל העושה דבר מצרכי הבשול הרי הוא כמבשל.
ומסתברא לומר שגם בחליבה הדין כן שכל העושה דבר מצרכי החליבה הרי הוא כחולב ואין לך דבר הפטור בשנים שעשאוהו אלא הנך שהוזכרו בגמ' במלגז ולוגזין בכרכר ושובטין בקולמוס וכותבין בקנה בקורה והוציאו לר"ה (שבת צ"ג), וחיט, משום דבכל הנך המלאכה נעשית בבת אחת ואי אפשר להכיר פעולתו המיוחדת של כל אחד, ועוקר ומניח נמי דמיא להו משום דאין עקירה בלא הנחה ולא הנחה בלא עקירה.
אבל כל פעולות המצטרפות למלאכה אחת, שכל אחת מהן הוא מעשה בפני עצמו וכולן יחד משלימות פעולה אחת חייב כל אחד מהם בתור מבשל או האחרונים שבהם ודומיא דהכי בחליבה כיון שכל אחד עושה, פעולה בכחו בלחצו על הדד להוציא ממנו החלב, שניהם חייבים, ועוד דבעשאוה שנים אינם פטורים מדאורייתא אלא מאסור כרת וסקילה דשבת. אבל עדין אסורים מדאורייתא משום לפני עור לא תתן מכשול, וכמ"ש המג"א וטו"ז (או"ח סי' שמ"ז סעיף א'). שאפילו אם נאמר ששנים שעשאוה פטורים מדאורייתא אין זה אלא בדיעבד אבל אסור להפוך איסור דאורייתא לאסור דרבנן בידים (עין מג"א או"ח סי' שמ"ז ס"ק י"א, עין בתשובת מהרי"ט ח"ב סי' ב' וח"ס יו"ד סי' חנ"ק).
ובר מן דין ובר מן דין נראה לע"ד שבנדון דידן לא מהניא תקנה זו, דהיכי נעביד אם נאמר ששניהם יתנו ידיהם זה למעלה מזה הלא האחרון הוא החולב באמת והיד העליונה אינה אלא עוזרת לו, ומסיע שאין בו ממש, ולכן האחרון חייב והעליון פטור, ואם נאמר שיניחו ידיהם זה ע"ג זה הרי זה שאוחז את הדד הוא יכול לחלוב וזה שנותן ידו על גבו אינו יכול לחלוב שהרי ידו של חברו חוצצת בינו ובין הדד ושנים שעשאוה באופן דזה יכול וזה אינו יכול הראשון חייב והשני פטור משום שהוא כמסייע (הרמב"ם ה' שבת פ"א ה' ט"ז).
לכן נלע"ד שאין בהצעה זו שום צד של היתר.