סימן מח
(לאו"ח סימנים ש"ה של"ו ש"מ ומשפטי עזיאל ח"א חאו"ח סימן י').
חליבה בשבת
(ז' טבת תרצ"ו).
לכבוד הרה"ג כמוהר"ר גרשון לפידות יצ"ו שוכט"ס. מכתבו היקר מיום כ"ו חשון דנא קראתי בכל לב ומודה אני מודה לכת"ר על הערותיו הנכבדות על מ"ש בסה"ק "משפטי עזיאל" (ח"א סי' י') בדין חליבת הבהמות בשבת, ואבוא היום להשיב בהלכה כאשר יורוני מן השמים.
בראשית דבריו השיג עלי על מה שתמהתי על הרמב"ם דפסק שאין דישה אלא בגדולי קרקע. וכן הוא סובר גם בדין כניף מילחא ממלחתא דמותר משום דאין עמור אלא בגדולי קרקע. ואף הטור ומרן דפסקו לאסור אינו אלא מדרבנן וכדכתב מרן הב"י (טור או"ח סי' ש"מ), וכן דייק בלשונו וכתב: אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח שדומה למעמר (שם סעיף ט'). ולפי"ז הדין נותן שגם חולב מותר הואיל וחולב אינו אסור אלא משום תולדה דדישה שאין דישה אלא בגדולי קרקע וכמו שבאמת תמה כן הרמ"ך. וע"ז כתב מעכ"ת לתרץ דברי הרמב"ם שהוא סובר שהבהמה היא גדולי קרקע וכמ"ש המ"מ (שם), ומדין מלח ממלחתא כתב מעכ"ת שאין סתירה לדברי הרמב"ם דמלח לאו גדולי קרקע הוא אלא חשוב כקרקע עצמו וכמ"ש רמ"א: דאין מסככין בעפר משום שהוא קרקע ולא גדולי קרקע. (או"ח סי' תרכ"ט בהגה, והר"ן סוכה פ"א דט"ו במתניתין בתקרה שאין עליה מעזיבה).
והנה מ"ש דבהמה חשיבא גדולי קרקע, כבר כתבתי בתשובתי דלגבי דבר הגדל מן הקרקע ממש לא חשיבא בהמה גדולי קרקע עי"ש.
ומ"ש דמלח חשוב כקרקע, דבריו תמוהין, דא"כ מאי טעמא דאביי דהתיר משום דאין עמור אלא בגדולי קרקע, אדרבה מטעם זה ליחייב מדין חופר, ולא תימא דכניף מלח ממלחתא פטור משום שהואיל ואינו צריך אלא לעפרא הוה ליה מקלקל וכדין החופר גומא ואינו צריך לעפרא (שבת שם). דודאי לא נאמר זה אלא בחופר גומא בבית וברחוב או בשדה הראוי לחרישה וזריעה שהגומות בהן הוי קלקול אבל במלח ממלחתא מאי מקלקל איכא הלא לכך הן עשויות לחפור ולקחת המלח כדי שיתמלאו שוב. ובר מן דין לישנא דגמ': רבא אמר חייב משום מעמר ואביי אמר פטור משום דאין עמור אלא בגדולי קרקע אינו יוצא ממשמעותו הפשוטה שגם מלח נקרא שאינו גדולי קרקע ואין בו אסור מעמר, וכ"כ המג"א (סי' ש"מ ס"ק ט"ו), מכאן יוצא ברור שהיתר קבוץ המלח הוא משום דאין עמור בגדו"ק והוא הדין לחולב, דודאי הבהמה עדיפא ממלחתא לענין זה. ומה שאין מסככין בעפר היינו מהאי טעמא גופא שלא נקרא גדולי קרקע ולא משום שהוא כקרקע ממש. וחזיתיה למעכ"ת שנסתיע ממ"ש מר"ן ז"ל דאסור ליטול שערו בין ביד בין בכלי (או"ח סי' ש"מ סעיף א'). וכתב שטעם איסורו הוא משום תולש. ולא דק שהרי דבר זה עצמו הוא מחלוקת ר"א וחכמים ולדעת חכמים אינו אסור אלא משום שבות וכן פסק הרמב"ם ז"ל (ה' שבת פ"ט ה"ז), ומרן הב"י דחה דברי הר"ן שכתב לפסוק כר"א משום ספק איסורא דאורייתא וכתב עליו דמאי איסורא דאורייתא הלא זה הוא המחלוקת אי מתסר מדאורייתא או מדרבנן (ב"י שם), והיינו ודאי משום דאדם לאו גדולי קרקע הוא הלכך אינו אסור אלא משום שבות. ולא עוד אלא שהרמב"ם כתב מפורש: הנוטל צפרניו או שערו או שפמו או זקנו הרי זה תולדת גוזז וחייב הוא שיטול בכלי אבל אם נטלו בידו בין לו בין לאחר פטור (ה' שבת פ"ט ה"ח). אולם דבר זה צריך בירור שהרי כתבנו לעיל דעוקר דבר ממקום גדולו וחיותו הרי הוא קוצר ממש. ומטעם זה היה ראוי לאסור נטילה שער וצפורן מדאורייתא, וצריך לומר דשאני צפורן ושער כיון דלאו לגדול קיימי אמרינן בזה כל העומד ליקצץ כקצוץ דמי. קושטא הוא שהחת"ס כתב דלא אמרינן כל העומד ליקצץ כקצוץ דמי אלא כשמעשה הקציצה עומד להעשות מיד בלי הפסק, ומזה דן שאין שערות הכלות שטובלות לנדתן חוצצות בטבילה (חת"ס יו"ד סי' קצ"ה), וסברא זו היא נכונה ואלימתא לע"ד, אבל מסתברא לומר דבשער אחד או שתים הוי כעומד ליקצץ מיד והרי הוא כקצוץ. הלכך אין בו משום קוצר אלא משום מפרק וגוזז. וממילא אין ללמוד מזה למפרק שלא בגדולי קרקע. ואם באת ללמוד ממנו אין לך אלא ללמוד דאין אסור מפרק באדם הואיל ואינו גדולי קרקע ולכן אסור רק משום שבות וכמ"ש הב"י.
תו חזיתיה למעכ"ת שהשיג על דברי במ"ש להוכיח מהירושלמי דרבנן דפליגי אר"א וסוברים דמכבד ומרבץ ורודה דבש אינו אסור אלא משום שבות פליגי נמי אחולב, שכן אמרו בירושלמי: החולב ורודה דבש חייב משום קוצר. למי נצרכה לרבי אליעזר מכלל דרבנן סברי דגם החולב אינו חייב אלא משום שבות (וכן פירש קרבן העדה ופני משה, ירושלמי שבת פ"ז ה"ב) וע"ז הרבה חבילות של קושיות, א) ממ"ש בירושלמי: המכבד חייב משום דש. ואין זו השגה דבאמת דברי הירושלמי לפי הגירסא שלפנינו אינם מובנים דבמרבץ מה שייך לומר משום דש? והלא הריבוץ אינו מפרק אלא אדרבה מגבש את העפר שלא ידפנו הרוח, ולכן הגירסא הנכונה היא: המכבד ומרבץ חייב משום חורש וכדכתב בקרבן העדה שם, ומגופא דהלכה מוכרח לומר כן, דהרי אמרו בירושלמי דמכבד ומרבץ לא פליגין, ואם איתא דמכבד הוא משום דש ודאי דפליגין כמו שפליגי בחולב. וכן מוכח מפרש"י דאע"ג דסובר דחולב חייב משום דש במכבד ובמרבץ כתב שחייב משום בונה ב) עוד השיג מעכ"ת ממ"ש הירושלמי: רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה, וגם זו אינה השגה שהרי סיים הירושלמי וכתב: וכל דבר שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה (עיין בפירוש קרבן העדה ופני משה שם), הא למדת שבמלאכת זורה לא בעינן גדולי קרקע. תדע שהרי הרמב"ם ז"ל פירש וכתב: ואין עמור אלא בגדולי קרקע ואין דישה אלא בגדולי קרקע, ולא פרט דבר זה בכל יתר המלאכות, הרי שלא נאמר כלל זה אלא בדישה ועמור ובקצירה לדברי הירושלמי ולא בשאר מלאכות, וכן צ"ל לרבי ישמעאל בנו של ריב"ב דסבר דסחיטה מלאכה בפני עצמה היא שהיא נוהגת גם בדבר שאינו גדולי קרקע. ובאמת סחיטה היא פרשה בפני עצמה שאע"ג שאיסורה הוא משום מפרק אינה אסורה מדאורייתא אלא בדריכת זיתים וענבים בלבד (הרמב"ם שבת פ"ז ה"י). ולהירושלמי גם בסוחט זיתים מאביהן אינו אסור לרבנן אלא משום שבות ואעפ"י שהם גדולי קרקע, וע"כ לומר לדעתם ששניא דין מפרק שהוא כדרך סחיטה שאין דינו כמפרק ממש אלא דומה למפרק ואסור משום שבות. עוד הקשה ממ"ש מרן דאסור לתלוש הצמח מהבהמה (או"ח סי' תצ"ח). וממ"ש התוס' דתולש שער מבהמה אסור (בכורות כ"ה). ולא דק דתולש אסור משום עוקר דבר מגדולו לדעת התוס'. וכן כתב הרמב"ם ז"ל: הקוצר כגרוגרת חייב, וכל העוקר דבר מגדולו חייב משום קוצר, לפיכך צרור שעלו בו עשבים וכשות שעלה בסנה ועשבים שצמחו ע"ג הבית, התולש מהם חייב משום שזהו מקום גידולן, התולש מעציץ שאינו נקוב פטור (הלכות שבת פ"ח ה"ג). הרי לך מפורש דקוצר דבר מגדולו אעפ"י שאינו גדולי קרקע אסור, וכבר כתבתי בתשובתי הקודמת בשם הירושלמי דזהו טעם אסיר ציד כורא משום דעוקר דבר מחיותו ודמיא ממש לקוצר, בזה נדחו כל סתירותיו דמר אחת לאחת. והדרינן לדינא שמדברי הירושלמי למדנו שרבנן דפליגי אר"א סוברים שחולב בשבת אינו אסור אלא משום שבות. וחזיתיה למעכ"ת שפלפל בחכמה בדברי הירושלמי דכתב שחולב הוא משום קוצר ובסו"ד העלה בפלפולו דמ"ש הירושלמי בחולב למי נצרכה לר"א היינו לומר שרבנן דפליגי בטעמא דחולב וסברי שאסור משום סחיטה, ובמחכ"ת אני אומר שאין בדבריו כל טעם, שהרי הדבר ברור שמחלוקתם של רבנן הוא לומר שחולב אינו חייב אלא מדין שבות, שהרי הירושלמי מפרש שלא נחלקו ר"א ורבנן בדין מכבד ומרבץ מגבן ומחבץ שבהם אסור לכו"ע, ומחלוקתם היא רק בחולב ורודה וסוחט דבכולהו סברי רבנן דאינם אסורים רק משום שבות אעפ"י שכולם חולב וסוחט שוים בטעמם שאיסורם הוא משום קוצר ובכולהו סברי רבנן דאינו אסור אלא משום שבות, והיינו טעמיהו כמ"ש הרמב"ן והר"ן דבהמה הואיל ועומדת לאכילה הוה מפרק אוכל מאוכל ואינו דומה למפרק דדישה שהוא מפרק פסולת מאוכל (משפטי עזיאל שם סעיף ב'). וכל הפלפולים לא יסירו אותנו מפשטם של דברי הירושלמי שהם ברורים ובהירים ושהרמב"ן פוסק כמותם.
עוד הניף ידו לסתור מ"ש בדעת מר"ן, מדהתיר לחלוב על ידי גוי משמע דסובר דאסור חליבה היא מדרבנן, וע"ז כתב מעכ"ת, שמדברי הרא"ש שהם מקור דין זה מוכח שטעם היתר אמירה לגוי לחלוב בשבת הוא משום דאתי צער בע"ח דאורייתא ודחי אמירה לגוי שבות שהוא מדרבנן, ואין זו אתקפתא דשפיר יש לומר דאיסור חליבה הוא מדרבנן ובכל זאת נצטרך לטעם צער בע"ח דאורייתא להתיר שבות דרבנן מפני מצוה זו. אולם שם בתשובתי הקודמת הרגשתי בחולשת ראיה זו והוספתי להסתמך על זה שמרן ז"ל הביא השגת הרמ"ך על הרמב"ם בדין החולב ושתיק לה ולא הביא תירוצו של המ"מ דסובר הרמב"ם שהבהמה היא גדולי קרקע אלמא דס"ל שבהמה אינה גדולי קרקע והדר דינה שאינה אסורה אלא מדרבנן לדעת הסוברים שאין עמור ודישה אלא בגדולי קרקע.
ב. חולב לאבוד
אסיפא דמגילתא חדש לן מעכ"ת דחולב לאבוד מותר משום שאינה מלאכה כלל, והסתיע ממ"ש הר"ן שסחיטה אינה אב מלאכה אלא תולדה היא כעין מפרק שהוא תולדה דדש, ובודאי לא דמי לדש אלא היכא שהוא צריך למשקה שהוא נסחט ממנה דהיכא שאינו צריך לו לא דמי לדש כלל דהוה ליה כסוחט כבשים לגופן שמותר. ומתוך זה הוקשה לו דבמסוכרייא דנזייתא שאין הסוכרייא מתלבנת שאין דרך ליבון בכך ומשום תולדה דדש נמי ליכא שהרי אינו צריך למשקין הנסחטין ממנה ואמאי אסור להדוקה ותירץ כיון דקא סחיט במשקין שדרך סחיטה בהן מתסר מדרבנן (הר"ן סוף פרק שמונה שרצים, הרמב"ן בחדושיו לשבת קי"א), ומזה למד מעכ"ת בפשיטות דמפרק לאבוד מותר לגמרי. והנה גם בזה לא דק וכנראה לא סימוה קמי דמר סיום דברי הר"ן שכתב שגם בסוחט לאבוד כגון מסוכרייא דנזייתא אסור מדרבנן. אולם דברים אלה צריכין דקדוקא ועיונא דלאו רישיה סיפיה, דהנה בתחלת דבריו הקשה דמסוכרייתא דנזייתא דמיא לסוחט כבשים שלא לגופן דמותר. ולפי"ז אין תרוצו מספיק לומר דמסוכרייא אסורה מדרבנן משום דקא סחיט במשקין שדרך סחיטה בהן ודמסוכרייא לאו גריעה מכבשים שמותר לסוחטם לכתחלה כשהוא לצורך גופם אעפ"י שהוא בדרך סחיטה. ושוב ראיתי בחדושי הרמב"ן שהם דברי הר"ן שסיים בדבריו וכתב: ואפשר דלרב אסור כיון דקא סחיט מ"מ אעפ"י שאין צריך לסחיטה זו שהרי דרך סחיטה בהן ואסור לכתחלה וכן עיקר (חדושי הרמב"ן שבת קי"א).
ומעתה מוכרחים אנו לומר דאף הרמב"ן והר"ן לא כתבו דמפרק לאבוד מותר דלא דמי לדש אלא כשכל הפרוק הוא לאבוד כגון מסוכרייא דנזייתא שלא הדבר המפורק ולא המתפרק ממנו נאכל, אבל כל שאחד מהם הוא בר אכילה והנאה אסור משום מפרק אעפ"י שאחד מהם הולך לאבוד. דון מינה החולב אפילו אם הוא מאבד החלב על כל פנים הוא נהנה לגבי הבהמה. שמקל עליה חלבה, ואסור מדאורייתא למאן דאמר שאסור מפרק נוהג גם בדבר שאינו גדולי קרקע.
שוב ראיתי דבר זה מפורש בדברי הריב"ש שכתב בנדון סריקת השערות בשבת. וכן הוא הענין בסריקה שהרי הוא נהנה בהשרה ואעפ"י שהשערות הנושרות אזלי לאבוד מה בכך כיון שהוא נהנה במלאכה ההיא שהרי הנוטל צפרניו בכלי אעפ"י שאינו צריך לצפרנים אלא אזלי לאבוד חייב אפילו לר"ש דפטור במלאכה שאינה צריכה לגופא שהרי הנטילה היא המלאכה וכן בשער. (הריב"ש סי' שצ"ד).
הרי לך מפורש דבנהנה מעצם המלאכה אעפ"י שאינו נהנה מתוצאותיה חייב. וכל שכן בחולב שהוא נהנה בעצם המלאכה להקל צער הבהמה. וזהו דומה ממש למפרק אעפ"י שהדבר המפורק הולך לאבוד אסור. ואל תשיבני מדין כבשים שסחטן לגופן שמותר, משום דכבשין כיון שאינו עשויין לסחיטה אלא לאכילה דומים לשאר פירות כגון פרישין ותפוחים ועוזרדין דמותר לסוחטן בשבת, מפני שאינן בני סחיטה. (הרמב"ם ה' שבת פ' כ"א ה' י"ב).
מכל האמור ומדובר יוצא ברור דבחולב לאבוד אסור מדרבנן אפילו למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה מותר. וכבר כתבתי בתשובתי הקודמת שאין להתירה משום מקלקל ומשום מלאכה שאינה צריכה לגופה.
ועכ"פ מדבריהם למדנו שכל דבר שמתפרק דרך סחיטה אסור מדרבנן. והוא הדין לחולב לאבוד.
ברם דברי הר"ן והרמב"ן אלה אינם הלכה פסוקה, שהרי התוס' כתבו דסחיטת בגד אסורה משום שהוא מתלבן קצת והוי מכבס, או משום מפרק כמו סוחט זיתים וענבים כדאמרינן: לא להדוק אינש אודרא אפומא דשישא דלמא אתי לידי סחיטה וספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו, ואם לאו אין מקנחין בו. ולהכי אסור להדוקה (למסכורייא דנזיתא. שבת קי"א תד"ה מסוכרייא), הרי שהתוס' סוברים שגם במפרק לאבוד אסור מדאורייתא בדבר שהוא גדולי קרקע. והכי מסתברא שהרי כל פעולת מפרק אינה מכוונת לשמוש הדבר המתפרק ממנו אלא להכשרת הדבר המפורק מחליפתו.
תדע מדאמרינן בגמ': האי מאן דשדא פיסא לדקלא ואתר תמרי חייב שתים, אחת משום תולש ואחת משום מפרק. ופרש"י ד"ה מפרק תולדה דרש, שמפרק תבואה משבוליה ואף זה מפרק התמרים מן המכבדות, והתוס' (ד"ה ואחת) כתבו: מפרק את הקלפה מן התמרים והוי כמו דש שמפרק התבואה מן השבולת (שם ע"ג). וכן פירש הרמב"ם דמשעת דשדא פיסא לדיקלא נתלשו המכבדות מהדקל וכשהן נופלין לארץ מכחו הן נחבטין ונפרקים התמרים מן המכבדות והרי קליפת התמרים ודאי שאינה צריכה לו להמפרק והוא משליכה לאבוד, ובכל זה סבר רב פפא לאסור, ורב אשי לא התיר אלא משום שאין דרך פריקה ע"י זריקה, וכפרש"י (שם). וכן ראיתי באוצר הגאונים (ח' התשובות שבת קי"א) דפירשו איסור מסוכרייא משום דכל זמן שמרחיקו נסחט אותו פשתן שיש עליו מוציא ממנו משקה והוה ליה סחיטה ואסור, הרי שסוברים דסחיטה לאבוד נמי אסור מדאורייתא. והנלענ"ד כתבתי.