סימן מט
(לאו"ח סימנים ש"ה ש"מ שמ"ג).
קונטרס החליבה
ב"ה תל אביב, ט"ז ניסן חצר"ת.
שלמא רבא. וברכה מעליתא לכבוד ידידי הרב הגאון הנעלה כמוהר"ר הלל בהגר"א פוסק יצ"ו. כאן. ר. מ. נ.
אחרי שים שלום טובה וברכה, הנני מתכבד להמציא למעכ"ת חו"ד לפי קצר השגתי בתשובתו היקרה רבת הענפים בדין חליבה בשבת. והנה מעכ"ת יצ"ו פלפל בחכמה כיד ה' הטובה עליו בבקיאות נפלאה, ובדברי נועם של הלכה, בסברא ישרה ותבונה מרובה לחזק דברי במ"ש בסה"ק משפטי עזיאל (ח"א סי' י') דרבים וכן שלמים מעמודי ההוראה שבית ישראל נשען עליהם, סוברים שאיסור חליבה בשבת אינו אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא מותר מטעם דאין דישה אלא בגדולי קרקע ובע"ח אינם חשובים גד"ק לענין זה, ולפי זה במקום פסידא מרובה וצעב"ח וביותר משום ישוב א"י כדאי לסמוך עליהם, באותם התנאים שהתירו באיסורי שבת שהם דרבנן, אולם במה שכתבתי להגביל היתר זה שהחליבה תעשה בכלי ולא ביד, חלק עלי א) משום שדרך בנ"א לעשות עיקר החליבה במכונה גם בחול אלא שגומרים בידים כדי להוציא התמצית שהשאירה המכונה, וא"כ החליבה בכלי לא הוי שינוי. ב) שכבר נעשו נסיונות בזה ונוכחו שחליבה ע"י כלי גורם צער לבהמה עוד יותר ובמקום שבאנו להצילה מצבע"ח מוסיפים לה צער. ואני תמה שדבריו הם סתראי, דלפי מ"ש שבזמננו דרך החליבה היא במכונה ובידים רק גומרים אותה. יוצא שאין בזה צער, שאל"כ לא היו חולבים בחול במכונה, וא"כ דל מהכא צעב"ח ונשאר רק הפרכא קמיתא שהואיל וגם בחול עושים לכן אין זה שינוי. לזה אשיב ואומר שכוונתי בתנאי זה היתה, לא רק משום מפרק כלאחר יד, אלא גם כדי שלא אהיה כתלמיד חולק על רבותיו, דהנה כל הפוסקים הראשונים אסרו חליבה מדאורייתא או מדרבנן, ורובא דרבוותא סברי דגם חולב לתוך הקדרה לתקן המאכל לא הותר בשבת, ואנו נבוא ונתיר משום צעב"ח, ומשום פסידא וישוב א"י? והלא כל דברים אלה אינם חדשים אלא היו גם בדורות הראשונים. אמנם בצורה יותר קטנה, ולכן אמרתי לעשות ע"י שינוי ולומר שבכגון זה לא מצאנו מפורש לאיסור, ובאמת שכל דבר שנעשה ע"י שינוי מתוך הקפדה לשינוי זה מותר בדרבנן אפילו אם יש שעושין כן גם בחול, וכמו שהוכחנו מדין גונח התירו לינק אפי' בשבת משום צערא ואע"פ דיניקה אינה דבר משונה, שהרי כל חולה גונח יונק בפיו ובכל זאת התירו כיון שאינה עושה כדרך כל אדם, אלא מקפיד דוקא ביניקה, וזה נקרא שינוי, וכן צנור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגליו (כתובות ס') גם זה אינו דבר משונה לגמרי, שגם בחול יש הרבה שממעכין את העשבים ברגליהם בשעה שהגשמים יורדים ואין כלי חפירה או מעדר נמצאים בידם, ובכלל, כל מה שהתירו באסד"ר משום פסידא או צערא צריך לעשות בו שינוי כל שהוא כדי שלא יראו כמזלזלים באסד"ר, אולם כשעושין ע"י שינוי יש מקום לומר שבכגון זה לא גזרו רבנן, ובנידון החליבה שלא ראינו את רבותינו הראשונים שהתירו משום צעב"ח ולא משום הפסד ממונם של ישראל ואף לא משום ישוב א"י, כמו שהתירו לכתוב אונו בשבת. אין לנו להתיר בלא שינוי. לכן אני עומד על דעתי בתנאי זה שהוא הכרחי, ובזה אנו נמלטים מהפסד ממון ומהפסד ישוב הארץ, ואם גם יהיה עי"ז צעב"ח, בכל זאת אינו דומה לצבע"ח של העדר חליבה.
וכן השיב על דברי במה שהתניתי לחלוב קמעא קמעא, והרבה להקשות שאם כן נגדיל צערה בחלב הנשאר בעטיניה, ועוד דא"כ נתת דבריך לשיעורין? וגם לזה אשיב ואומר שאני לא בררתי את דברי בתנאי זה לפי שלא רציתי להורות הלכה מוחלטת, אלא כוונתי היתה להציע צדדי היתר זה לעיון רבני וגאוני דורנו. ואם יסכימו בעיקר ההלכה אז נתיעץ בסוד חכמים ומומחים לכך לקבוע את השיעורין, אבל סבורני שאם נעשה החליבה בשינוי מימות החול שהיא נעשית כולה בפעם אחת בבוקר ובערב אלא תעשה בד' או בה' פעמים ליום, בזה מוכחא מילתא שזה לא לשם כנוס החלב אלא לשם מניעת צעב"ח, וממילא אנו נהנין בחלב זה, הלכך מותר, ואם יתברר הדבר שגם באופן זה לא נמלט מצבע"ח ממילא מתבטל תנאי זה מאליו.
ב. חליבה ע"י קטן
ועתה נובין ונדון בהצעת היתר שחדש מעכ"ת לחלוב ע"י קטן שלא הגיע לגיל בר מצוה, ומעכ"ת הרבה להביא ראיות שמותר לספות איסור לקטן בידים.
ולעד"נ שאין בזה צד היתר, שהרי הלכה פסוקה היא: אסור להאכילו בידים אפי' דברים שאסורים מדרבנן, וכן אסור להרגילו בחילול שבת ואפילו דברים שהם מדברי סופרים (או"ח סי' שמ"ג), וכן מוכח מדגרסינן בגמ': ר' יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתח דבי מדרשא ברה"ר בשבתא, אתא לקמיה דר"פ א"ל זיל דבר טלי וטליא וליטיילי התם דאי משכח להו מייתי להו (יבמות קי"ד). הא למדת דאסור לומר להם לכו והביאו המפתחות, וכן תניא להדיא: לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח, הבא לי חותם, אלא מניחו תולש מניחו זורק (שם), ועדיפא מינה מצאנו, שאין נותנין לקטן חגב חי טמא לשחוק בו שמא ימות ויאכלנו (שבת צ'), ואין צ"ל שאין נותנין חלב או נו"ט ושקצים שלא יאכלנו ונמצא הנותן לו כאילו מאכילו בידים, ודין זה נוהג אפילו בקטן שלא הגיע לחנוך, וכן מוכח ממ"ש התוס' ז"ל, שמפרשי סוגין דיבמות דאין ב"ד מצווים להפרישו בקטן שלא הגיע לחנוך (שבת קכ"א תוד"ה שמע מינה), מכאן אנו למדים דגם בקטן שלא הגיע לחנוך אין מאכילין אותו או נותנין לעשות איסור בידים.
איברא דמרן הב"י כתב דבקטן שלא הגיע לחנוך ספינן ליה איסור (או"ח סי' שמ"ג) אבל באמת דבר זה נסתר מסוגין דיבמות וכמ"ש המחנה אפרים ז"ל (המ"א ד' כ"ו), ועדיפא מינה כתב המג"א בשם רלב"ח: קטן שלא הגיע לחנוך ושתיית המים היזק לו ואין שם יין ישראל. מותר לגדול ליתן לו סתם יינם, ובתנאי שימזוג בששה חלקים מים וישים המים תחלה ואח"כ יתן היין, והמג"א הוסיף וכתב דאם היין אינו חזק שיפסד ע"י כך יצוה להכותי ליתן לו, (מג"א או"ח סי' שמ"ג ס"ק ג'). מכל זה אנו למדים שאסור להעסיק הקטן אפי' בדבר שאסורו מדרבנן.
והנה מעכ"ת הרה"ג הפוסק הביא מ"ש הט"ז להתיר הבאת המפתח של ביהכ"נ ע"י תינוק, דהואיל ואין לנו רה"ר אלא כרמלית מותר לספות ליה איסור בידים בדבר שהוא איסד"ר (או"ח ט"ז סי' שמ"ו), ועוד אייתי לן מ"ש בשם מהרי"ו דכל דבר שהוא מצוה ספינן ליה בידים, (שם סי' שמ"ג), ומזה למד לדין חליבה הואיל ויש בזה משום ישוב א"י, אבל לפע"ד אין דמיונו עולה יפה, דשאני דבר שהוא בעצמו מעשה מצוה ובין דבר שהותר משום מצוה, ועוד שגם הט"ז לא אמר למילתיה אלא בקטן שלא הגיע לחינוך, אבל קטן שהגיע לחנוך כיון דאביו מצווה לחנכו מכש"כ הוא שצריך להפרישו מאיסור ואצ"ל דאסור להאכילו בידים, וכ"כ התוס' (שבת קכ"א ד"ה ש"מ) וכ"כ עוד דבקטן שהגיע לחנוך לכתחילה לא אמרינן להו תקעו, (בשבת) כיון דאיכא איסד"ר אע"ג דאינו מצווה להפרישו (ר"ה ל"ג תוד"ה תניא).
והנה הרה"ג פוסק עמד גם בזה והוסיף להביא מדברי הר"ן שכתב שמותר להאכיל את התינוק בידים איסד"ר (הר"ן ריש יומא), ואין זה ראיה לנ"ד שהרי הר"ן שם הדגיש וכתב כיון שהוא לצרכו.
כלל העולה מכל דברינו שקטן שהגיע לחנוך לד"ה אביו מצווה להפרישו וכ"ש שאסור לו להעבירו באיסור תורה בידים, ואיסור זה ישנו בכל ישראל גם שאינו אביו שגם קטן הוא בכלל ערבות, הואיל ואתי לכלל ערבות בדרך התורה והמצוה, ומצווים שלא להעבירו בידים אפילו באיסד"ר, דאע"ג דאינם מצווים לחנכו במצות ולהפרישו מעבירה (עי' או"ח סי' שמ"ג בהגה ועי' עוד למרן החיד"א ברכי יוסף שם סק"ז), אבל ודאי שאין אנו מותרים להעבירו בידים אפי' באיסד"ר ואפי' במקום מצוה דכל שלא הותר לגדול לעשות מהם מצוה לא הותר גם לקטן, וזה נראה לע"ד פשוט וברור, והנלע"ד כתבתי.