סימן נה
(לאו"ח סימן שפ"ה).
מה נקרא מחלל שבת בפרהסיא
נשאלתי לחות דעתי בענין מחלל שבת בפרהסיא לענין שחיטה וכדומה. אם הוא דוקא כשהוא מחלל שבת בפני עשרה מישראל, או אפילו שלא בפניהם אלא בידיעת עשרה מישראל.
תשובה
לענין קדוש ה' ליהרג ולא לעבור איבעיא לן בגמרא אם בעינן כולהו ישראל, ופשיט לה מדתני רב ינאי אחוה דרבי חייא בר אבא, אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת. מה להלן עשרה כולהו ישראל אף כאן עשרה וכולהו ישראל (סנהדרין עד ב).
מכאן מוכח דפרהסיא לענין קדוש ה' הוא דוקא בפני עשרה ככל דין קדיש וקדושה שלמדנו ממקרא זה, שכל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה (ברכות כ"א: מגילה כג ב). והיינו ודאי בפניהם, והוא הדין לענין קדוש ה'.
והכי מסתברא שהרי משורת הדין היה פטור מליהרג, כמו שמחללין את השבת בשביל פקוח נפש, מדכתיב וחי בהם ולא שימות בהם (יומא פה ב) אלא דמקרא דונקדשתי בתוך בני ישראל הוא שנצטוינו לקדש את ה' בנפשנו כמו שנצטוינו לקדשו בדברי קדושה, וכיון שכן אין לך לומר אלא כמצות קדושה דהיינו בפני עשרה. וכן מוכח מפירש"י שכותב: נעמן בצנעא היה ולא הוו ישראל בבית רמון שהוא משתחוה לשם וכו' (סנהדרין ע"ה רש"י ד"ה בצנעא). מכאן מוכח דבמה שהיה ידוע לישראל אינו חייב בקדושה כיון שלא עשה זאת בפני ישראל.
וכן כתב הרמב"ם ז"ל: אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג. ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצות משאר מצות (הלכות יסודי התורה פ"ה ה' ב'). ודבריו אלה ברור מללו שדין זה בפני עשרה מישראל כדקדוק לשונו "ואין שם עשרה מישראל" "ובעשרה מישראל" (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ב). וכן מוכח מדברי מרן ז"ל דכתב: ואם הוא בפרהסיא והיינו בפני עשרה מישראל חייב ליהרג ולא יעבור (יו"ד סי' קנ"ז סעיף א').
והנה הש"ך כתב: לאו דוקא, ואין רוצה לומר בפניהם ממש אלא שיודעין מהעבירה, והכי מוכח בש"ס ופוסקים גבי והא אסתר בפרהסיא הוה (שם ש"ך ס"ק ב').
ולע"ד אין זה מוכרח דבאמת לשון הרמב"ם ומרן הוא ז"ל דוקא וכדאמרן. וממ"ש בגמ': והא אסתר פרהסיא הוה אין ראיה מכרעת, משום דנשואיה הם פרהסיא דהכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה. וכניסתה של אסתר לבית המלכות היה דבר של פרהסיא גדולה וכדכתיב ותלקח אסתר אל בית המלך וכו' (מגילה אסתר ב' ט"ז) והן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. או שנאמר כמ"ש הפרמ"ג: דכל דבר שעתיד להתפרסם נקרא פרהסיא (יו"ד סי' ב' שפתי דעת ס"ק י"ז).
לכן נראה לע"ד דלענין קדוש השם בפני עשרה מישראל הוא דוקא משום דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל.
פרהסיא לענין שחיטה
גרסינן בגמרא: מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה, חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא. ופירש רש"י: האי תנא חמירא ליה שבת כע"ז דהעובד ע"ז כופר בהקב"ה והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה, במעשה בראשית (חולין ה).
מכאן למד הר"ן ז"ל לפסול שחיטתו של מומר לע"ז ומחלל שבתות, וכתב: אבל מומר להכעיס אפילו לדבר אחד וכן מומר לע"ז, הרי הם כעכו"ם גמורים שאינן בשחיטה כלל ואפי' עמדו על גביהן מתחילה ועד סוף שחיטתן פסולה, שאין שחיטה אלא בישראל כדתנן: שחיטת עכו"ם נבלה וכן הדין למחללי שבתות (הר"ן בריש חולין).
וזהו מקור דינם של הרמב"ם ומרן ז"ל שכתבו: מומר לעכו"ם או מחלל שבת בפרהסיא או אפיקורוס וכו' הרי הוא כעכו"ם ושחיטתו נבלה (ה' שחיטה פ"ד הי"ד).
והדברים מובנים מעצמם דפרהסיא הנאמר בדין זה אינו דומה למה שנאמר בדין קדוש השם, שהרי כתבנו שמה שהצריכו בקדוש השם בפני עשרה מישראל הוא מדכתיב: ונקדשתי בתוך בני ישראל, לומר לך דלא חייבה תורה ליהרג אלא במקום שמקיים מצות ונקדשתי. אבל בעובד ע"ז או מחלל שבת שדומה לה, לא יעלה על הדעת לומר שצריך שיחלל בפני עשרה אנשים.
אלא כל שהוא עושה זאת בפרהסיא אפילו בפני שני עדים וביד רמה לעיני כל רואה, הרי בזה הוא כמעיד שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית, אלא שאם עושה זאת בצינעא יש לדונו לזכות שמא שוגג או אנוס הוא, משא"כ כשעושה בפרהסיא.
ומכאן תמה אני על הבאה"ט שכתב: היינו בפני עשרה אנשים ישראלים (יו"ד סי' ב' באה"ט ס"ק ט"ו).
והנה הבאה"ט נראה דסמך של מ"ש מרן ז"ל בדין קידוש השם: ואם בפרהסיא, והיינו בפני עשרה אנשים מישראל וסובר שדוקא בפניהם, אבל הדבר תמוה שהרי הבאה"ט סותר את עצמו דהביא שם דברי הש"ך דבפני עשרה אנשים לאו דוקא אלא שיודעים מהעבירה (יו"ד סי' קנ"ז ס"ק ג'). וכל שכן הוא לענין חלול שבת דבפניהם לאו דוקא.
ואעיקרא דדינא איני יודע אם יש צורך של עשרה אנשים לענין חלול שבת, דאטו אם יעידו שני אנשים שראו אותו מחלל שבת והתרו בו אין מחייבין אותו מיתה. והוא הדין לפרהסיא אעפ"י שאין מחייבין אותו משום שבלא התראה לא נמסר דינו לבית דין אלא לשמים. אבל ודאי שדינו כגוי כיון שהוא עושה זאת בלי כל בושה וביד רמה שזהו מובן פרהסיא.
ועל כל פנים אם גם נקבל דבר זה לומר דאין פרהסיא פחות מעשרה, מכל מקום אין להעלות על הדעת לומר שהחלול יהיה בפני עשרה, אלא הטעם הוא לדעתם דכיון שעושה זאת בפני עשרה שהם נקראים עדה זה נקרא פרהסיא, וכך הוא אם עושה בפניהם או שעושה בינו לבין עצמו והוא יודע שיתפרסמו מעשיו ברבים ואינו חושש לכך זהו נמי פרהסיא, דזהו בכלל העושה ביד רמה. וכמ"ש הפר"מ: פרסום הוא עשרה מישראל או שידע שיתפרסם, הוי פרהסיא (פר"מ שפתי דעת סי' ב' ס"ק י"ז). אבל לקושטא דמילתא נראה דלענין זה לא צריך עשרה כלל וכדכתב הפלתי בדעת הרמב"ם ז"ל והוכיח מהמרדכי דמפקיר עצמו וכו' אין לך פומבי גדול מזה.
ואפריון נמטיה להרב השואל יצ"ו דאייתי לן דברי דעת תורה שהוכיח מדברי רש"י שבועות כ"ה דבפני שלשה הוי פרהסיא, ולע"ד אין זו ראיה דלא אמר רש"י אלא דכל שידעו שלשה חשוב כמפורסם, ומפורסם לאו היינו פרהסיא. והראיה השניה מתשובת הרא"ם לאו ראיה היא שהרי כתב: וזה מאחר שעשה הדבר בביתו צינעא קרינן ביה. ואם תמצא לומר שהוא בפרהסיא אטו כולי עלמא דינא גמירי (הרא"ם ח"א סי' י"ג). מכאן מוכח שדעת הרא"ם לומר שמה שעושה אדם בביתו נקרא צינעא. אלא דלרוחא דמילתא כתב: ואם תמצי לומר וכו'.
ובאמת כל מה שהתירו בצנעא בהלכות אבל היינו בביתו.
כללא דמילתא כל שעושה בהסתר ובהחבא הוי צינעא. וכל מה שהוא נעשה בפומבי וביד רמה לעיני כל מי שרוצה לראות ומי שיכול לראות בשעת מעשה או שיודע לו אח"כ מי שעשהו באופן שאין להכחישו, זהו נקרא פרהסיא, ומחלל שבת בדרך זאת הרי הוא כגוי לענין שחיטה ושחיטתו נבלה.
ודע שלא נאמרו דברים הללו אלא לענין פסול שחיטה אבל קצב המוכר בשר ודאי שנפסל מנאמנתו בחלול שבת בפני עדים או שהוא מפורסם בכך.
וכמ"ש מרן ז"ל: מי שהוא מפורסם באחת מעבירות שבתורה חוץ מעבודת כוכבים וחלול שבת בפרהסיא או שאינו מאמין בדברי רז"ל נאמן בשאר אסורים (יו"ד סי' קי"ט סעיף ז'). מכלל הן אתה שומע לאו דמחלל שבת בפרהסיא אעפ"י שלא עשה זאת בפני עשרה, אלא שהוא מפורסם בחלול שבת, אינו נאמן בשאר אסורים לא בשל עצמו ולא בשל אחרים.
וזו היא הלכה פסוקה שאין עליה חולק, ולפי זה מחוור הדבר כשמלה דקצב שהוא מפורסם לחלל שבת בפרהסיא כלומר ביד רמה אפילו חלל שלא בפני עשרה אינו נאמן. וזה פשוט וברור. והנלענ"ד כתבתי.