סימן נח

 (לאו"ח סימן תכ"ח).

סדר חבור הפרשיות כשחל פסח בשבת

 

(כ"ז שבט תרצ"ז).

 

שלמא רבא מן שמיא וברכתא מעליא לדזיו ליה כבר בתיא מעלת הרב הגאון דעסיק באורייתא תדירא כמוהר"ר יוסף שפירא יצ"ו.

 

קראתי בכל לב תשובתו הנכבדה בסדר חבור הפרשיות בשנתנו זאת התרצ"ז בסימניה הכ"ז. זאת אומרת שר"ח שלה חל ביום החמישי ופסח ביום השבת והיא שנה כסדרה ופשוטה, שנבדלים אנשי  ארץ ישראל ובני הגולה בקריאת התורה של פרשת שמיני, שבני ארץ ישראל קוראים אותה ביום אסרו חג של פסח ובני חו"ל קורין ביום זה פרשת כל הבכור ופרשת שמיני בשבת לשאחריו כ"ט ניסן  וכדי לשוב ולהתאחד בקריאת התורה יש שני דרכים, או להפריד תזריע ומצורע בארץ ישראל ולהתאחד תיכף עם בני הגולה, או לחבר תזריע ומצורע ואחרי מות קדושים ולהפריד בהר ובחוקותי.  ואמנם בעינא דשפיר חזי ראה מעכ"ת מ"ש המג"א וספר שער המפקד משם ספר שדה הארץ בענין זה לתת טעם למנהג ארץ ישראל לחבר תזו"מ ואחו"ק ולהפריד בהר ובחוקתי, ולא נראו דבריהם  בעיניו. ומסיק דטפי עדיף להפריד תזריע ומצורע בארץ ישראל כדי להתאחד בזמן היותר קרוב עם סדר הקריאה עם בני הגולה. ואותי בקש לחו"ד בשאלה זו. וכדי למלאות רצונו היקר וחביב  בעיני הנני להשיב בקצרה כפי קצר השגתי.

 

ואען ואומר. עיקר דין זה נזכר במג"א וז"ל: כשחל פסח בשבת דאז בני ארץ ישראל קורין בשבת שאחריו שמיני יש מפרידין תזריע ומצורע. ויש מפרידין בהר ובחוקותי (מג"א או"ח סי' תכ"ח ס"ק ו').

 

והנה המג"א הביא מנהגים חלוקים אלה ולא באר טעמם ואי אפשר להעלות על הדעת שמנהגים אלו נעשו שלא מדעת חכמים ובודאי שכל אחד טעמו ונמוקו עמו. וביותר קשה להבין טעמם של  המפרידין בהר ובחוקותי ולא תזו"מ הקרובים ביותר ולמה להרחיק זמן הפלוג.

 

והנה בספר שדה הארץ לאחד מרבני ירושלים הקדומים נמק דבר זה וכתב: ואנחנו פעה"ק תו"ב מחברים תזריע וטהרה ואחרי מות עם קדושים ומפרידים בהר ובחקותי והוא יותר נכון מלחברם  ולהפריד אחרי וקדושים יען הוא יותר היכר בשבת קודם עצרת, יש יותר היכר כשמפרידין בהר ובחקותי, בא"י דוקא כמ"ש מהרימ"ט.

 

והרב שער המפקד לא מצא ספוק בטעם זה דמה נשתנית שנה זו מכל השנים לעשות לה היכר מיוחד בהפרדת בהר ובחוקותי.

 

ולע"ד נראה דאין זו השגה מכרעת לסתור טעמו של שדה הארץ, דודאי כל מקום שאין צורך להפריד בהר ובחקותי אין מפרידין אותם רק כדי לעשות היכר שכלו הקללות קודם העצרת, אבל  במקום שבלא זה נמי יש מקום להפרידם כדי להתחבר עם חוצה לארץ אלא שהיה אפשר לחברם ולהפריד פרשיות אחרות קודמות לה טפי עדיף לחבר בהר ובחקותי רק בארץ ישראל כדי להדגיש  טעם זה דמנו ועצרו. וזהו שדקדק בדבריו וכתב: כשמפרידין בהר ובחוקותי דוקא בארץ ישראל בהפרדה זו שנעשית דוקא בארץ ישראל מוכיחה על טעם הפרדתם משום מנו ועצרו. אולם באמת  טעם זה קלוש מאד ומדברי מהרימ"ט אין ללמוד לשנה פשוטה שחל פסח בשבת וכמ"ש בשער המפקד דבריו נכונים, ולא עוד אלא שדברי מהרימ"ט תיובתיה, שהרי כתב מהרימ"ט בדין שמיני של  פסח שחל להיות בשבת בשנה מעוברת שבני ארץ ישראל קורין פרשת אחרי מות בו ביום ובחו"ל קורין פרשה זו לשבת הבא ונמצינו מפורדים מבני ארץ ישראל בכל שבתות עד פרשת מטות ומסעי  ולמה לא נחבר תיכף בשבת שאחר הפסח ונקרא אחרי מות וקדושים באותה שנה כמו שאנו מחברים בכל שנה. והשיב שכל טעמם של רז"ל לחבר פרשות הסמוכות זו לזו כגון תזו"מ אחו"ק בהוח"ק  הוא כדי שיהיו קורין במדבר סיני קודם לעצרת וכו' וכשם שאמרנו שלא להקדים שיהיו קורין אותם שתי שבתות שלפני עצרת דלא מינכרא מילתא אלא אם כן קורין אותם בסמוך לאחרית השנה.  הכא נמי עבדינן היכר שאנו מפסיקין בשבת אחת. ולכך קבעו מנו ועצרו. ובארץ ישראל שקראו אחרי מות כ"ב לעמר הוצרך הדבר שיהיה להם שתי שבתות של הפסק ובחו"ל ראוי לעשות כסדר  השנים. ואם תאמר למה לא יחברו חקת ובלק שהן קודם למטות ומסעי, יש לומר דטעמם הוא שכיון שנדחו שלא יכלו להתחבר בכל אותן השבתות מפני עצרת המתינו לאחרונה ואעפ"י שהיו יכולים  להקדים שבת אחת בחקת ובלק לא רצו לשנות סדר כל השנים שאין פסח חל בשבת ומחברים מטות ומסעי שהחבור מוכיח, והדבר צריך מפני תשעה באב הבא אחריהם שקורין ואתחנן וסימנך צומו  וצלו (מהרימ"ט חאו"ח סי"ד).

 

הא למדת שדוקא מפני שנדחו חבורם של ארץ ישראל מבני חו"ל בשבתות הראשונות מפני הכרח של מנו ועצרו המשיכו את שבת אחת משום היכר, אבל אם אפשר להתחבר עם הגולה בזמן הקרוב  ביותר כגון בחבור תזו"מ אין דוחין פירודם לכמה שבתות מפני הכירא.

 

אולם שער המפקד עצמו נתן טעם לשבח דכל דמצינן להשוות סדר הקריאה לבני ארץ ישראל עם חוצה לארץ משוינן, וכיון דבשנים פשוטות בכל סדרי קביעותן תמיד תזו"מ ואחו"ק מחוברים בין  בארץ ישראל ובין בחו"ל, לפיכך גם בשנה זאת דקביעותא הכ"ז לא רצו לשנות מסדר השנים הפשוטות כדי שלא יהיה חילוק אחר נוסף בשנה זו מקריאת בני ארץ ישראל לבני חו"ל ונקטינן כולהו  בסיגנון אחד, אכן בהגעתם אל סדר בהר ובחקותי דלא אפשר למעבד כבני חו"ל ולחברם מטעמא דמנו ועצרו, לכן מפרידים אותם או מחברים אותם, כדי להשתוות כולם בסדר מנו ועצרו, עכת"ד.  וטעם זה נראה נכון ומסתבר.

 

אולם אין הדברים הללו אמורים אלא לתרץ המנהג אבל לקביעות הלכה אין זה מספיק. שגם בארץ ישראל גופא מצאנו מחלוקת מנהגים בדבר זה וכמ"ש בתיקון יששכר ד' לב דבעיה"ק צפת תו"ב  נוהגים ק"ק הספרדים להפריד תזריע ומצורע וק"ק המוסתערבים נוהגים להפריד בהר ובחקותי, אבל בספר כפתור ופרח (פרק י"ד ד' נ"ה. עין בספר ארץ חיים לחד מגאוני דורנו כמוהר"ר חיים  סיתהון מעיה"ק צפת) כתב כי כן הוא מנהג ארץ ישראל להפריד תזריע ומצורע. וכיון שמצאנו שבארץ ישראל עצמה היו מנהגים מחולקים מוכרחים אנו לומר דמה שכתבו הרבנים הירושלמים שדה  הארץ ומזבח אדמה להפריד בהר ובחקותי הוא למנהגי ירושלים. ובכל יתר ערי ארץ ישראל צריכים אנו לנהוג כמנהג ארץ ישראל בכללה וכמ"ש בכפתור ופרח. ובאמת כי טוב יותר לתקן חלוק  הקריאה בשעתו מלאחרו עד בהר ובחקותי. וכל הטעמים שנאמרו בזה הם קלושים ואין בהם כדי הכרעה.

 

זה היה נראה לי להלכה, אבל למעשה הואיל ובירושלים נקבע המנהג על ידי רבותינו הקדמונים שישבו על כסא ההוראה והרבנות בעיקו"ת זו ומנהג זה נמשך עד היום גם לכל קהלות עולי הגולה  שעלו ממדינות שונות, והיות ועתה שהתקרבו הדרכים הרבה מאד וביותר בין תל אביב וירושלים שתמיד נמצאים אורחים מירושלים לתל אביב וכן להיפך, ואם נעשה איזה הבדל שהוא בין  ירושלים ליתר חלקי הארץ יהיה הדבר תמוה לרבים ויביא לידי כך שרבים מהנוסעים מהכא להתם ומהתם להכא יפסידו קריאת פרשה אחת או שיקראו אותה פעמים. ולא נכון להביא עוד חלוקי  מנהגים בארץ והיות ומנהג זה אינו חלילה מכל מנהגי טעות אלא הוא מנהג שיש לו שורש ויסוד לכן נראה לע"ד להשאיר מנהגם של ראשונים שנתקבל בכל ארץ ישראל כל זמן שמנהג זה קיים  בירושלים.

 

שוב ראיתי בדברי מעכ"ת דעת הנוהגים להפריד בין תזריע ומצורע לפי שהן ארוכות יותר מפרשיות בהר ובחוקותי והסתיע לזה ממ"ש התוס' למה מחלקין פרשת נצבים וילך שהן קצרות ולא  מחלקים מטות ומסעי שהן ארוכות יותר (מגילה ל"א תד"ה משה) ותמיהני מאד על ראיה זו מקושית התוס' ואדרבה שפיל לסופו של דברי התוס' בתירוצם ותשכח שבמקום שיש טעם לדבר אין  משגיחים באורך הפרשיות או קצורם. ובאמת מה טעם לחלוק זה האם נתנה מדת ארך לקריאת הפרשיות וכל פרשה אפשר לחלקה למנין ז' עולים שהיא חובת היום בין שתהיה קצרה או ארוכה.

 

אסיפא דמגילתא כתב מעכ"ת לתרץ שנוי מנהגם של בני מערבא ממה שהיו נוהגים קודם לכן דהוו מסקי לדאורייתא בתלת שנין ועתה נוהגים בכך ארץ ישראל לסיים התורה בכל שנה ושנה. ומעכ"ת  נתן טעם לזה על פי דברי הזוהר דיש חמשים פרשיות בתורה ומאז התגלה הזוהר שנו בני מערבא את מנהגם. ולע"ד נראה ששנוי מנהג זה נעשה מאליו מזמן שבטלה הנשיאות בארץ ישראל ונתדלדל  בה הישוב הקודם ועלו אליה מחו"ל ואלה העולים המשיכו את מנהגם, וכאשר נעשו המה רוב בנינו ורוב מנינו של הישוב חזרו גם בני מערבא וקבלו סיום פרשיותיה בכל שנה ושנה. ועוד נראה  לע"ד לומר שגם בני מערבא היו נוהגים להשלים התורה פעם לשנה שהרי הלכה פסוקה היא זו: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור וריב"ל שהוא מאמוראי ארץ ישראל צוה את בניו: אשלימו  פרשיותייכו עם הצבור (ברכות ח'). ובודאי שהלכה פסוקה זו היא גם לבני מערבא אלא שבקריאת התורה בצבור חלקו את קריאת התורה לשלש שנים או שלש שנים ומחצה. ולבסוף כאשר עלו  המונים מהגולה והשלימו פרשיותיהם בכל שנה נמשכו גם בני מערבא אחריהם.