סימן נט
(לאו"ח סימן תכ"ח).
אי יאות להפסיק בקריאת עולים בין ויושע לאז ישיר
(כ"ג שבט תש"ו).
שלום וברכה מאלקי המערכה לכוד ריכא ובר ריכא הרב הגאון המפורסם חו"ב כמוהר"ר הלל פוסק יצ"ו.
נמצאתי לאשר בקשני לחות דעתי: אי יאות להפסיק בקריאת עולים לתורה בין ויושע לאז ישיר משה.
והנה מעכ"ת יצ"ו הביא מ"ש אבודרהם שלא להפסיק בקריאת שירת הים, והעולם נהגו לעמוד בשעת קריאת התורה מהתחלת ויושע עד סוף השירה.
ועוד הביא מ"ש בעץ יוסף: בשכר שהאמינו בה' ובמשה עבדו, זכו ושרתה עליהם השכינה ואמרו שירה.
ולכן מכל האמור אסיק לדינא שאין מפסיקין.
וזאת תשובתי בעזרת צור ישועתי. דבר זה לא מצאתי מפורש, אבל מכללא אתמר, דהנה גרסינן התם, אין מפסיקין בקללות, מנא הני מילי, דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס ריש לקיש אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות (מגילה לח ב)
ועוד גרסינן: במוספים מה היו אומרים? רב ענן אמר הזי"ו ל"ך וכו' כדרך שחלוקין כאן, כן חלוקים בבית הכנסת (ר"ה לא). והלכות אלה פסקן מרן ז"ל (שו"ע או"ח סי' תכ"ח) ורמ"א הוסיף וכתב: ויכוין שיתחיל תמיד לקרוא בדבר טוב ולסיים בדבר טוב (שו"ע שם).
מכלל זה אנו לומדים דבכל התורה אין קפידא בדבר ואפשר להפסיק בכל מקום שירצה אחרי שיקרא שלשה פסוקים ובלבד שלא יתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים ולא ישייר בפרשה פחות משלשה פסוקים וגם שיכוין להתחיל ולסיים בדבר טוב.
אולם אעפ"י שמדינא אין עכובא בדבר, מכל מקום לא נכון הוא לשנות מהפסקות שקבעו קדמונינו ז"ל לחלוקת קריאת התורה בשבתות ומועדים, שתמיד אנו שומרים אותן אם לא במקומות שאינם מסיימים או שאינם מתחילים בכי טוב. כגון בפרשת בראשית שקוראים ששה עולים בששת ימי בראשית, משום שמשם והלאה אין הפסקות הקבועות מסיימות ומתחילות בכי טוב, ובפרשת נשוא קוראים עד ברכת כהנים לכהן. אבל בכל פרשיות התורה שומרים את הפסקות שקבעו לנו קדמונינו ז"ל ואין לשנות מדבריהם, אם לא במקום שיש עולים מרובים כגון שיש חתן או אבי הבן בבית הכנסת.
והנה בפסקות שבסדר בשלח קבעו רז"ל מפסוק ויאמר ה' אל משה, עד כי אני ה' רופאך לעולה הרביעי, ויש שמפני כבוד הרב מקדימים אותה לשלישי שכן נהוג ומקובל לקרוא לתורת בפרשת שירה עשרת הדברות וי"ג מדות את הרב דמתא בבית הכנסת כשהוא נמצא בשבת זאת או כל רב גדול שבבית הכנסת (עין רדב"ז החדשות סי' ש"ד).
אבל בכל זאת אין משנין הפסקות המקובלות מרז"ל משום כבודם של ראשונים כמלאכים. ובפרשת השירה יש טעם נוסף לכך, אעפ"י שהיא נפסקת לפרשה אחרת שהיא מתחילה מאז ישיר משה שממנה מתחילה פרשה ט"ו.
בכל זאת יש להסמיכה לפסוקי ויושע ה' סוף הפרשה הקודמת, לפי שהם סומכים בענינם כסבה ומסובב עלה עלול, וסמיכות זאת היא בנין אב לכל התורה כולה והויא, לקח ליסודי הגאולה העתידה. וכמאמרם ז"ל: כל המקבל עליו מצוה אחת באמנה כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש, שכן מצינו באבותינו שבשכר שהאמינו אבותינו בה זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר משה וכו'.
וכן אתה מוצא שאין הגלויות מתכנסות אלא בשכר אמונה וכו' וכן הוא ויאמינו בדבריו וישירו תהלתו (מכילתא בשלח פרשה ו').
מטעם זה נראה לי שיש קפידא להסמיך קריאת פסוקי ויושע ה' לפרשת השירה, הואיל ופסוקים אלה הם הקדמה והתכוננות לבבית ונפשית לפרשת שירה שנאמרה מתוך אמונה, והיא נקראת בפינו ובלשוננו מתוך אמונה שלמה בלתי נפסקת, לפי שעל ידה אנו רואים ומצפים לימין ה' וזרוע עוזו אשר תתגלה בימינו ולעינינו בכל הודה והדרה כימי צאתנו מצרים כאמור: ימינך ה' נאדרי בכח ה' ימינך תרעץ אויב. נטית ימינך תבלעמו ארץ. נחית בחסדך עם זו גאלת.
נתחזק באמונה כדי שנזכה בסמיכותה לשירת הגאולה במהרה בימינו. והנלענ"ד כתבתי.