סימן סא

(לאו"ח סימן תנ"א).

אם מותר להחזיר פתקאות מזונות בחול המועד פסח שהחנוני מקבל בהם במחלקת האספקה מצרכי מזון לפי מכסת הנקודות שהחזיר

 

(ד' בתשרי תש"ה).

 

שלום וברכה מאלקי המערכה. להני תרי צנתרי דדהבא הרב הגאון סבא דמשפטים, כמוה"ר יוחנן זרחי זופוביץ יצ"ו, רב ראשי בעיה"ק טבריא. ומשנהו הרב המופלג בתורה ויראה כמוהר"ר שלמה  ילוז יצ"ו.

 

תשובתכם מיום ז' אייר תש"ד קבלתי, ולרגל טרדותי המרובות אחרתי לענות ואת כת"ר הסליחה. עתה הנני להשיב תשובה מאהבה בסיעתא דשמיא.

 

שאלה:

 

עקב המלחמה, קבלה הממשלה את הפקוח על כל מצרכי המזונות, וחלקתם לתושבים במדה שוה בעזרת הסוחרים לפי פתקאות חלוקה שכל צרכן מוסרן לחנוני, ועל פיהן קונה ממנו את מצרכי  מזונותיו, החנוני מוסר את הפתקאות למחלקת האספקה, וע"י הסיטונאים מוכרת לו לפיהן מצרכי מזון לפי מכסת הנקודות שהחזיר.

 

בין המצרכים יש שהם חמץ גמור, כגון: קמח ואיטריות, לכן איפוא עמדה שאלה לפנינו: אם מותר להחזיר פתקאות אלו בחול המועד פסח, או אסור מדין רוצה בקיום של חמץ בפסח.

 

ידידי הרה"ג כמוהר"י זרחי יצ"ו פסק להתיר מתרי טעמי.

 

א) מטעם שלא אמרו רוצה בקיומו אסור אלא משום הנאה באיסור, וזהו דוקא כשהוא נהנה בקיומו בשעת איסור אבל כשההנאה היא אחרי שנשתנה להיתר כגון חמץ אחרי הפסח אין בזה משום רוצה  בקיומו. ב) אעיקרא דדינא לא נאמר איסור רוצה בקיומו, אלא בע"ז ויין נסך שישראל מצווה לבטלם ולבערם, אבל כשחמץ הוא של גוי שאין ישראל מצווה לבטלה לא נאסר משום רוצה בקיומו,  כדכתב הפר"ח באו"ח סי' ת"ן, לכן בנקודות אלה שאינן עושות קנין כלל וכלל, שאין ישראל קונה אותן אלא בשעה שמשלם תמורתן, אין לאוסרם אחר הפסח משום רוצה בקיומם של מצרכי חמץ,  עכת"ד.

 

לע"ד נראה שיש למשדי נרגא בטעמי היתר אלה. ועליהם אדבר עתה בס"ד.

 

א. נהנה אחר היתרו של האיסור. 

 

לע"ד נראה דאין חילוק בין נהנה בשעת איסור או אפילו לאחר היתרו, דסוף סוף לו לא התקיים האיסור בשעת איסורו לא היה בא לכל היתר, נמצא דקיומו של איסור היא שגרמה הנאתו, ראיה  לדברי מדגרסינן התם: שכרו לשבור ביין נסך מהו? מי אמרינן כיון דרוצה בקיומו אסור, או דילמא כל למיעוטי תיפלה שפיר דמי, אר"נ ישבור ותבוא עליו ברכה (ע"ז ס"ג ב) והא בשכרו לשבור  הנאתו היא אחרי שבירה, ואז יין הנסך אינו נמצא, ואין כאן איסור, וכן בכלאים תנן: אבל עוקרין עמו (להשליכן לאיבוד. פי' רש"י) ואחר העקירה אין כאן איסור ואעפ"כ אי לאו טעמא דלמעוטי  תיפלה שפיר דמי היה איסור מדין רוצה בקיומו. וכן מוכח מדאמרינן התם: גר ועכו"ם שירשו אביהן עכו"ם, גר יכול לומר טול אתה וכו' ואקשינן והלא רוצה בקיומו שלא יגנבו ושלא יאבדו (שם  ס"ד), והכא נמי הנאתו של הגר היא בשעה שהוא לוקח תמורתם פירות או מעות ואז לא איכפת לו אם נגנבו או אבדו, מכל זה מוכח בפי' דבתר שעה שרוצה בקיומו אזלינן, שהרי באותה שעה רוצה  בקיומו של איסור.

 

והנה חזיתיה למעלת הפוסק שהסתייע לדעתו מדתניא: ישראל שמצא עבודת כוכבים בשוק עד שלא באתה לידו אומר לגוי ומבטלה, משבאתה לידו אינו אומר לעכו"ם ומבטלה (שם ס"ד ע"ב), וקשה  והא רוצה בקיומו של ע"ז עד שיבטלנה העכו"ם. מכאן ראיה דכיון שהנאתו מעכו"ם היא אחר שבטלה הגוי אין כאן משום רוצה בקיומו של אסור.

 

ואין זו ראיה לע"ד, שהרי בטעמו של דין זה נמק הרמב"ם: שנאמר "פסילי אלהיהם תשרפון באש" כשבאו לידינו והם נוהגין בהו אלקות, אבל אם בטלום, הרי אלו מותרין (ה' עכו"ם פ"ח ה"ה), מכאן  שכל זמן שהע"ז היא ביד הגוי, אינה אסורה והאיסור מתחיל מאותה שעה שבאה לידינו, הלכך אם באה לידי ישראל אחר בטולה, אין כאן איסור וממילא אין רוצה בקיומו של איסור.

 

ואין זה דומה ליין נסך שהוא עצמו נעשה חתיכה דאיסורא ואין לו ביטול, הלכך רוצה בקיומו אסור. והוא הדין גר ועכו"ם שירשו את אביהם גוי, אסור לומר לגוי טול אתה עכו"ם ואני מעות, משום  דבא לידי בזכות ירושה לפני בטולה של ע"ז ורוצה הוא בקיומו של איסור בחלק הירושה שלו שאין לו ביטול אבל מציאה שלא זכה אלא עד שיגיע לידו אין זה בגדר רוצה בקיומו של איסור הואיל  וקודם שבאה לידו, אין בא איסור לישראל, וכדאמרן. (עיין יו"ד סי' קמ"ו סעיף ב' וש"ך סק"א).

 

ב. רוצה בקיומו בשאר איסורין. 

 

אתאן לטעם שני: והוא ממ"ש הפר"ח דלא אסרו משום רוצה בקיומו, אלא דוקא בעכו"ם משום שמצוה לבטלה ולבערה מן העולם, אבל בשאר איסורין כגון בשר בחלב ואף בחמץ. שרי (פר"ח סי' תנ"א  סד"ה ומ"ש ואסור).

 

ומעכת"ר הרה"ג הפוסק יצ"ו, תמך סברא זו וכתב: ונחזי אנן היכן מצינן בתורה איסור על מחשבה חוץ מע"ז דכתיב: למען תפוש את בני ישראל בלבם, ואפילו באיסורי שבת דחמירי, הרהור מותר,  רק בע"ז ויין נסך שמצוה מן התורה לבערם וכמ"ש רש"י (ע"ז ס"ד ד"ה רבנן היא וכו'), אמת שגם בחמץ יש מצות ביעור חמץ, אולם זהו על חמץ שלו, לא של אחרים (ובענין כלאים דלכ"ע לוקה הנה  רש"י כתב דעשה סייג וגדר כדי לקיימן. ועיין תוס' שם ואין כמ"ל). עכ"ל.

 

ולע"ד דבריו אינם מדוייקים, דבאמת גם בע"ז אין המחשבה כמעשה אלא בעבודה עצמה או בהודאה באלילותה וכן פיר' רש"י: שתפשו בלבם הרהורי ע"ז (קדושין לט ב) אבל רוצה בקיומה להנאתו  הרי הוא ככל שאר איסורי הנאה, ולפי זה גם ברוצה בקיומה של ע"ז או יין נסך לישתרי, דהיכן מצינו איסור של מחשבה.

 

ומאידך גיסא מ"ש: שבשבת לא נאסרו הרהורי מלאכה. אינו מחוור דקושטא הוא דהרהורי מלאכה בשבת מותרין. והיינו מדכתיב ודבר דבר, דבור אסור הרהור שרי (שבת קי"ג ב), מכאן דבשאר  אסורין גם הרהור אסור, אבל לעומת זאת מצאנו הרהורי עבירה קשים מעבירה (יומא כ"ח א). מכאן אתה למד דהרהורי עבירה לשעתה קשו מעבירה אבל הרהור המותר בשבת היינו על מעשיו  בחול, וכדפירש רש"י: להרהר בלבו, כך וכך יציאות אני צריך להוציא על שדה זאת. הלכך רוצה בקיומו של איסור שהיא עבירה לשעתה אסורה אף במחשבה, אולם אין אנו צריכים לזה, הואיל  ואיסור זה הוא משום הנאה שהיא אסורה אפילו אם אין בה מעשה במקום שמתכוין ליהנות, וכדאמרינן: הנאה הבאה לו לאדם בע"כ אפשר וקא מכוין לא אפשר וקא מכוין כולי עלמא לא פליגי  דאסור, ופירש"י: אפשר לו ליבדל וקא מתכוין להתקרב כדי ליהנות כגון ריח של ע"ז וכו' (פסחים כ"ה ע"ב).

 

והלכה זאת פסקה הרמב"ם לכל האיסורין וכתב: הנייה הבאה לו לאדם באיסור מכל האיסורין, אם נתכוין אסור ואם לא נתכוין מותר (ה' מ"א פי"ד ה' י, ב; עיין מ"מ) ומעתה הדבר מחוור, דרוצה  בקיומו שהוא עצמו הנאה אסור.

 

עתה נהדר אנפין לעיקר דינו של הפר"ח: והנה דבריו צריכים עיון, חדא שגם חמץ דינו בהבערה כע"ז מדכתיב תשביתו שאור מבתיכם וביעורו הוא בשרפה או השמדה: פורר וזורה לרוח או זורקו  בים (פסחים כ"ה; או"ח סי' תמ"ה).

 

ועוד קשה מסוגיין דגמרא, דילפינן מכלאים ליין נסך דלמעוטי תפלה שפיר דמי (ע"ז ס"ד א) הא למדת שגם בכלאים אסור לקיימו מדין רוצה בקיומו של איסור.

 

והנה הרב הפוסק עמד בזה ותירץ דביעור חמץ הוא רק בחמץ שלו, ולא בחמץ של אחרים, ומקיים בכלאים אינו אלא ע"י מעשה. ולע"ד אין תרוצו מחוור, שהרי גם בע"ז של אחרים אין ישראל מצווה  לבערה, אלא משבאה לידו וכדתניא: ישראל שמצא ע"ז בשוק עד שלא באתה לידו אומר לעכו"ם ומבטלה, ויין נסך של גוי ודאי שאין ישראל מצווה לבערו, ובכל זאת אם רוצה בקיומו אסור. וכן  בכלאים, המקיים כלאים אסור מדין רוצה בקיומו של איסור. אפילו אם הוא של אחרים אם לא שעושה זאת למעוטי תפלה (ע"ז ס"ג: ס"ד א), והוא הדין לכל איסורי הנאה.

 

ומ"ש דבכלאים לא נאסר אלא בעושה מעשה, אין זה מדויק שהרי כתבו התוס' דמכלאים למדנו ליין נסך. דמחשבתו משויא ליה מעשה כיון שהוא עושה לבסוף מעשה כשהוא עוקרה (שם ס"ד תד"ה ר'  עקיבא), והכי מסתברא שאם אינו עושה מעשה לבסוף לא ניכרת מחשבתו שרצונו בקיומו של איסור, וכיון שכן בחמץ כשעושה לבסוף מעשה המוכיח על רצונו בקיומו אסור מדין רוצה בקיומו של  איסור, ומכאן יוצא שדינו של הפר"ח שלא נאמר דין רוצה בקיומו של איסור אלא בע"ז ולא בחמץ בפסח לאו דסמכא הוא, הלכך קיימא לן כהתו' דכתבו דלמאי דקי"ל כמ"ד רוצה בקיומו ע"י דבר  אחר אסור צריך ליזהר שלא לשים שום תשמיש בכלים הבלועים חמץ בפסח משום דהוי רוצה בקיומו ע"י דבר אחר (ע"ז ל"ב תד"ה והא הכא).

 

הדרן לדיננא בנידון הנקודות להתיר לו קנית מצרכי חמץ לאחר הפסח דמכיון כשקונה החמץ ניכרת מחשבתו מתוך מעשיו שרצונו בקיום החמץ צריך להיות אסור מדין רוצה בקיומו של איסור.

 

ברם דעתי מסכמת להיתר מסירת הנקודות בחול המועד פסח מטעמו ונמוקו של הרב הפוסק יצ"ו הואיל והחמץ של עכו"ם אינו דבר אסור כיין נסך או כלאים ודומה להם שהם עצמם אסורים, אבל  חמץ של לא יהודי אינו אסור כלל וכדאמרו רז"ל: שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.

 

הלכך כל שלא בא לרשות ישראל ואחריותו אינו נקרא דבר אסור וממילא אין כאן דין רוצה בקיומו של איסור, דאיסור אין כאן ורוצה בקיומו של איסור מנין.

 

וכן יש להוכיח ממה שכתב הטור: אסור להשכיר כלי לעו"ג בפסח שיבשל בהם חמץ מפני שרוצה בקיומו ע"י דבר אחר שלא יבקע הכלי, ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה אסור להשכירו  לכתחלה, ולא דמי להא דתניא משכיר אדם חמורו לעו"ג להביא עליו חמץ ממקום למקום, דהתם החמור אינו אסור אבל הכלי עצמו אסור, ודין זה פסקו מרן ז"ל (או"ח סי' ת"ן סעיף ז').

 

ופירוש הדברים הוא דכלי ישראל הבלוע מאיסור נעשה הוא עצמו אסור בהנאה מפני החמץ הבלוע בו ודומה לחרס הדרייני (ע"ז לב א) אבל החמור שהוא נושא את החמץ אין החמור אסור.

 

וכן הוכיח הרב הפוסק יצ"ו ממ"ש המג"א בדין ישראל שמקבל מנכרי ככרות ברבית, דאפילו אם לא אמרו לו שיתן לו תמורתם קמח או מעות אחר הפסח מותר לקבל ממנו ככרות שהרי לא זכה  ישראל בפסח (מג"א סי' ת"ן ס"ק ב'). והיינו משום דחמץ שברשות הגוי אינו אסור הלכך אין בו דין רוצה בקיומו של אסור.

 

ועוד טעמא להתירא לע"ד ממ"ש המג"א: ישראל שקנה חק הכומרים שנותנים להם לחם, מותר ליקח אחר הפסח מה שחסר להם בפסח דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מטעם קנס והכא ליכא  למקנסיה (מג"א שם).

 

מכאן יש ללמוד במכל שכן בנדון דידן שבנתינת הנקודות לא נקנה לו החמץ ואחר הפסח נותן לו מה שחסר בפסח. ובכי האי גוונא ודאי לא קנסו רבנן.

 

ובר מן דין נראה לי להתיר משום דחמץ זה שביד הממשלה אינו מיוחד לישראל אלא הוא נותן ליהודים וללא יהודים קמא קמא, ובכל יום מוסיף להביא חמץ חדש לרשותו כדי לחלק לסיטונאים  והצרכנים, וכן הוא לישראל אם יתן לו חמץ זה או חמץ שנתחמץ אחרי הפסח, הלכך אפילו אם יתן לו מהחמץ שהיה ברשותו בפסח אין כאן משום רוצה בקיומו של אסור דכך לו לישראל אם נותן לו  מחמץ שעבר עליו הפסח או שנתחמץ אחרי הפסח.

 

מכל טעמים אלה דעתי מסכמת לדעת הרה"ג הפוסק יצ"ו להתיר מסירת נקודות הצרכנים שהן חובה עליו למוסרן בכל אופן אעפ"י שע"י כן מאפשר לו לקנות חמץ אחר הפסח, ואין בזה משום רוצה  בקיומו של איסור וכדאמרן. והנלענ"ד כתבתי.

 

עתה אסורה נא לעיין בדברי רב חבביאי הרה"ג חו"ב כמוהר"ר שלמה ילוז.

 

והנה בראשית דבריו מבאר ענין הנקודות:

 

הממשלה משקיעה מצרכי מזון בהקצבת דמיהם, ואין לסיטונאי או לקמעוני אלא קנין דמים, על יסוד זה יצא לדון בדיני קנין וכתב: בכל חפץ יש שני קניינים: גופו של חפץ עצמו או דמיו, וכל  המוכר סתם מוכר החפץ ודמיו לענין זה שאם רוצה להחזירו לו צריך שיתרצה הלוקח למוכרו לו, ובאותו המחיר שהוא יתרצה בו, והרי הוא כקנין חדש לגבי המוכר הראשון. אבל אם פירש המוכר  או שכוונתו ניכרת מתוך מעשיו, שאינו מוכרו אלא לדמיו או שכוונתו ניכרת מתוך מעשיו, שאינו מוכרו אלא לדמיו וברשותו להחזיר דמיו ללוקח ולהחזיר החפץ לעצמו בהחזרת דמיו, תנאו קיים,  כדין מוכר דקל לפירותיו או עז לחלבה.

 

מזה יצא לדון בדבר שהקנין יוצר איסור. נאחז קנין האיסור בקנין הגוף ולא פקע האיסור עד דפקע קנין הגוף, ועל פי זה תירץ מה שהצריכו חכמים גט שחרור לעבד עברי או עבד כנעני. ולא סגי  בהפקרו, או שאומר לו זיל לעצמך, והיינו משום דעבד עברי גופו קנוי לרבו להשיאו שפחה כנענית וקנוי לו קנין דמים דהיינו שכר עבודתו עד שש, ובעבד עברי קנוי לו לעולם, ולכן קנין איסור  שבו אינו נפקע בסילוק קנין הדמים אלא צריך הפקעה מיוחדת דהיינו שטר שחרור עכת"ד.

 

לכאורה נראים דבריו, שודאי כל תנאי שבמכר תנאו קיים, הואיל והוא תנאי שבממון, ולכן המוכר גוף החפץ ומשאיר לעצמו זכות החזרת החפץ אין ללוקח בו אלא קנין דמים שנתן, מכל מקום  נקרא קנינו הואיל ויכול להשתמש בחפץ זה כרצונו, ואם נאבד או נגנב הרי הוא מפסיד את דמיו. נמצא אם כן דשלו הוא כל זמן שהחפץ הוא בידו.

 

ויש להביא ראיה לדבר מדין לוקח נכסים משועבדים למאן דאמר דלא מצי מסלק לבע"ח בזוזי (כתובות ט"ו ב), מכאן שאין ללוקח בקרקע זה אלא לגבות דמיו מהמוכר, ובכל זאת נקרא קנינו. ומינה  נלמוד להתנה מפורש שיכול המוכר לסלקו בדמים שהמכר קיים ונקרא קניינו של הלוקח כל זמן שהוא בידו.

 

אולם אחרי העיון נראה דזה אינו, דמוכר אילן לפירותיו, הרי הפירות עצמם קנויים לו להלוקח בהחלט הלכך לגבי הפירות הוי מכר גמור, וכן בקרקעות משועבדים אינם נגבים לו למלוה אלא  משעה שהוא טורף אותם מדין שעבוד. אבל מוכר קרקע או מטלטלין בתנאי שכל שעה שהוא ירצה יחזיר דמיו ללוקח אין זה מכר כלל אלא מלוה או פקדון שביד המוכר.

 

וסוגיא מפורשת היא זו: מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור, לכשיהיו לך מעות אחזירם לך מותר, ואקשינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? רישא דלא אמר ליה  מדעתיה סיפא דאמר ליה מדעתיה. פרש"י: דאמר ליה מדעתיה אם ארצה אחזירם ולא שתתבעני בדין הלכך מותר דאי נמי חזר וקבל מעותיו עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרה לו, אבל רישא שעל  כרחו צריך להחזיר מעיקרא לאו מכר הוא (ב"מ ס"ה ב), וכן כתבו הרמב"ם ומרן ז"ל: מכר שדה לחבירו ואמר לו לכשיהיו לי מעות תחזיר לי קרקע, לא קנה וכל הפירות שאכל רבית קצוצה היא,  ומוציאים אותם בדיינים (ה' מלוה פ"ו ושו"ע יו"ד סי' קע"ד סעיף א').

 

קושטא הוא דהלח"מ רמי דברי הרמב"ם אהדדי ממ"ש: וכן המוכר או הלוקח שיתנו שיחזיר לו המקח בזמן פלוני או כשיתן לו מעות הרי המכר קיים ויחזיר כשהתנה (ה' מכירה פי"א ה' י'). ותירץ  לחלק דהתם משום דאיירי בקרקע שעושה פירות והמכירה נעשית באיסור דאין כאן קניה כלל, אבל הכא איירי במטלטלין שאין כאן פירות ומפני כן המכר קיים ויחזיר (לח"מ ה' מכירה וה' מלוה,  שם).

 

אבל דבריו צריכים עיון דהרי קי"ל מקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף בשווי המקח בשביל המתנת המעות וכו'. ונתקיים בקנין או באחד מדרכי הקנאה המקח קיים וכו' (חו"מ סי' ר"ח). הא למדת  האיסור שבמכר אינו מבטלו ואם כן הקושיה במקומה עומדת בדברי הרמב"ם שנראים סתראי, ועוד קשה שהרי כתב הרמב"ם: מכר קרקע לחברו והתנה המוכר ואמר ללוקח כשיהיו לי מעות תחזיר  לי הקרקע הרי הפירות של מוכר (שם הי"א), והנה הלח"מ נדחק לתרץ וכתב: רוצה לומר ואין המכר קיים כלל כיון שהמכירה נעשית באיסור (שם), ואין זה מחוור דא"כ היה צריך לכתוב לא קנה, וכל  הפירות שאכל רבית קצוצה. כמ"ש בה' מלוה.

 

זאת ועוד אחרת שהרי גם במטלטלין השמוש בגופם הרי הוא כפירות הקרקע ובהנאתו בהם בשכר מעותיו יש איסור רבית.

 

אבל באמת דברי הרמב"ם מתורצים שפיר, וכמ"ש מרן הכ"מ, דמ"ש וכן המוכר או הלוקח שהתנו וכו' מיירי בתנאי שנעשה לאחר גמר המקח הלכך המכר קיים ויחזיר כשהתנה ואוכל פירות עד  שיחזיר כיון דהחזרה אינה ביטול המקח מעיקרו אלא שנתרצו שניהם זה לקנות וזה למכור. (כ"מ שם, ובית יוסף סי' כ"ז סעיף י"א).

 

וכן מתפרשים דברי מרן ז"ל: מכר קרקע והתנה המוכר שיחזירנו לו כשיהיו לו מעות צריך להחזירו לו כשיביא לו מעותיו. לפיכך אסור ללוקח לאכול פירות דהוי לי' הנך זוזי כהלואה גבי', מכר לו  סתם ואמר לו הלוקח מדעתו כשיהיו לך מעות תביאם לי ואני אחזיר לך קרקע זו הרי התנאי קיים והלוקח אוכל פירות ואין בזה אבק רבית שהרי מעצמו חייב עצמו בתנאי זה (שו"ע חו"מ סי' כ"ז  סעיף ו' ז').

 

דוק ותשכח שלא כתב מרן ז"ל משום שהמכירה נעשית באיסור וכמ"ש הלח"מ, אלא כתב: דהוי ליה הנך זוזי כהלואה גביה, פי' הדברים, שתנאי זה דכשיהיו לי מעות תחזירם לי, מבטל את המכר  מעיקרו ונעשו המעות כהלואה אצל המוכר והחפץ או הקרקע כשאלה אצל הלוקח שיכול להשתמש בו וחייב באונסיו, והכי מסתברא שגוף החפץ לתשמישו אינו נקרא קנין אם הוא חייב להחזירו  בעינו כשירצה המוכר או לשלם תמורתו אם נאנס, ואין זה דומה לקנין פירות שהם קנויים לו בהחלט.

 

והנה בהתנה המוכר על החזרת המקח לזמן מסויים נראה מדברי הסמ"ע שהתנאי קיים שכן פירש דברי מרן ז"ל דמ"ש או כשיתן המעות אדסמיך ליה קאי בזמן פלוני (חו"מ שם בסמ"ע ס"ק י"א).

 

אבל לע"ד נראה דכך הוא בקבע זמן לחזרה כמו אם לא קבע זמן, דחד דינא וחד טעמא שכל שהתנה המוכר לפני גמר הקנין הרי זה כמלוה שניכרים הדברים שלא מכר לו אלא כדי להסתיר את  איסור הרבית ורצונו הגמור הוא ללות ברבית ובזה גרע ממשכנתא וכדכתב שם מרן ז"ל: דמאחר שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו ולהחזיר הקרקע ללוה אינו אלא שכירות (יו"ד סי' קע"ב), משא"כ  במוכר ע"מ להחזיר לו הדמים בכל שעה שירצה אין כאן שכירות אלא זו היא מלוה אצלו ונותן בשכרה את החפץ ללוה להשתמש בה והוא רבית גדולה.

 

וכ"כ בפתחי תשובה משם תשובת בית אפרים דאין חילוק בין קצב זמן ללא קצב זמן ובשניהם אסור (פתחי תשובה יו"ד סי' קע"ד סק"ב), והיינו משום דתנאי החזרה מבטל המקח ואינו אלא כמלוה,  ועיין עוד בספר שמש צדקה חיו"ד סי' ס"ב.

 

מכל האמור ומדובר מפורש יוצא שגוף החמץ ודמיו אינו אלא דבר אחד, ואין המקח נקנה ללוקח אלא כשמוכר גוף החפץ ודמיו באופן שלא תהיה הזכות להחזיר הדמים ולקחת לו החפץ.

 

ומ"ש דהאיסור לא נפקע בביטול הקנין. יש כאן מקום עיון, דהנה לכאורה נראה ללמוד כן מדתניא: האומר רגלה של זו עולה תמכר לצרכי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר (תמורה י"א ב).  והוא המקדיש רגלה של עולה אין בה אלא קדושת דמים, שהרי אין עולה קרבה לחצאין ובכ"ז הואיל ובהקדש זה נאחז גם איסור קדושת הגוף אינה נפקעת בסילוק קדושת הדמים ע"י מכירתה אלא  איסור שבה נשאר בדמי הרגל.

 

וכן מוכח מדתנן: המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לשלמים (פסחים צז ב). והא נקבה או בן שתי שנים לפסח אינו קדוש אלא קדושת דמים אפילו הכי  אין הקדושה נפקעת במכירתו לשם פסח או לשלמים, אלא עד שיסתאב וימכר (עיין תד"ה ויביא).

 

מכל מקום תירצו דמר מדין עבד עברי וכנעני שאינם משוחררים על ידי דיבור אלא צריכים גט שחרור להפקיע צד האיסור שבהם. אינו מחוור כלל. שהרי עבד כנעני בתוך שש קונה עצמו בכסף  שנתנו אחרים לרבו בעד שחרורו (קדושין כ"ז ורמב"ם הלכות עבדים פ"ה ה"ב).

 

וכן עבד עברי מגרע פדיונו ויוצא לחירות (קדושין י"ד ורמב"ם ה' עבדים פ"ב ה"ח). הא למדת שבהפקעת קנין דמים הותר גם צד האיסור שבו, וכן הדין נותן שבבטול הסיבה בטל גם המסובב ממנה,  ובאמת שמואל סובר המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור אלא באומר לו הרי את לעצמך הואיל וזה לשון קנין או מחילה אין זה מועיל אלא בשטר (עיין גיטין ל"ח. תד"ה המפקיר),  פירוש דבריהם הוא דאין זה כמחילת ממון אלא לשון שחרור וזה אינו אלא בשטר, והיינו טעמא דעבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול (קידושין ט"ז רש"י ד"ה גופו קנוי  ותד"ה לימא).

 

ולפי מאי דקי"ל: המפקיר עבדו יצא לחרות וצריך גט שחרור (רמב"ם ה' עבדים פ"ח ה' י"ג), אין זה משום שחרור צד האיסור שבו אלא שכך הוא דין תורה שאין עבד יוצא לחירות אלא בכסף או  בשטר, או בראשי אברים (רמב"ם שם פ"ה ה"ג). וכסף ושטר משחררים את הגוף ואת האיסור בבת אחת, ולפי זה צריך לומר דהקדיש רגלה של עולה או נקבה לפסח, הואיל והוציא בפיו שם קרבן,  אינו יוצא לחולין ע"י מכירה שהוא הפקעת הדמים תדע שהרי הקדש לדמים אעפ"י שיש בהם איסור מעילה, בפדיונם יוצאים לחולין ונפקע מהם איסור מעילה.

 

מענין לענין ובאותו ענין דן הרה"ג מהרש"י יצ"ו וכתב: אם הסיטונאי קדש לו אשה במצרך שהוא תחת פקוח הממשלה אינה מקודשת. משום דאין לסוחר בו אלא דמיו ועוד שעבירה הוא בידו מצד  הממשלה וכדכתב הב"ש, דאף בגזל דאחרים אינה מקודשת משום דלא ניחא דנתעביד איסורא על ידה.

 

ולדידי מספקא לי טובא, משום דהסיטונאי עצמו יש לו זכות לקחת מהמכולת שבידו תמורת הנקודות שבידם ככל צרכן אחר. ולפי זה יש לחוש שמצרך זה שנתן לקידושיה הוא שלו בהחלט בגופו  ובדמיו, ואין צריך לומר אם לקח מהאשה נקודות מכלת ונתן לה המצרך בלי כסף הרי נתן לה שוה פרוטה, ושפיר מתקדשת בו.

 

ואין זה דומה לכהן המקדש בחלקו שהוא זוכה בהם משלחן גבוה, משא"כ מקדש בחלקו שלפי הנקודות זכה בדמים ששלם.

 

ולא עוד אלא אפילו קדשה במצרך שאינו מגיע לחלקו בכל זאת היא מקודשת בהנאה שבה, הואיל ואין זה דומה לגזל, שהרי אינו יוצאה ממנו בדיינים אלא שהוא נענש בקנס על פעולתו זאת. ומטעם  זה גם כן אין לבטל הקידושין משום דלא ניחא לה דנתעביד עבירה או דלמא לא ניחא לה להתקדש בדבר גנוב (ב"ש סי' כ"ח ס"ק ג') הואיל ואין זה גנוב כיון שבהיתר בא לידו ואין מעשה עבירה אלא  מעשה שגורר אחריו קנס ומה שעשה עשוי.

 

ועל כל פנים לפי מה שפסק רמ"א: קדשה בגזל או גניבה עכו"ם הוי מקודשת דהא אינה צריכה להחזיר אפילו משום קידוש השם (אה"ע סי' כ"ה סעיף א' בהגה), עין ח"מ וב"ש.

 

דון מינה לנדון דידן דבא לידה בהיתר ואינה צריכה להחזיר אפילו משום קידוש השם אלא שהוא חייב בקנס, ודאי שהיא מקודשת לדברי הכל (עיין נוב"י מהדור"ת יו"ד סי' ע"ה).

 

תו חזיתיה לרב חביבאי רש"י יצ"ו דצדד לאסור מדין משכון, שהרי הנקודות שהוא מוסר למחלקה הממשלתית אינן מושבות לה אלא במצרכי מזון שתחת פקוחה, ואם כן נמצא שהוא משעבד עצמו  לקנות, ואסתיע לזה ממ"ש מרן השד"ח משם הבית שלמה לאסור קנין יי"ש על פי קאנטראקט, בתוך הפסח ע"מ לקבל באחר הפסח (שדי חמד הלכות חמץ ומצה סי' א').

 

לדעתי אין כאן לתא דמשכון כלל, הואיל ואינו חייב כלום ואין אדם משעבד ממונו במה שאינו חייב אלא זה הוא ערבון שאם לא יקנה יפסיד את ערבונו, ובכל זאת לא נקנה לו החמץ כלל. והלכך לא  נאסר אחר הפסח שהיא שעת הקניה בנתינת דמים.

 

והנה דברי הבית שלמה אינם מבוררים לי בטעמם, ולכן לא אדון בם.

 

אבל לפי מ"ש שבנדון דידן גם אחרי נתינת דמים אין המצרכים קנוים לו והדמים שנתן אינם אלא מלוה לגבי המוכר, יש לומר שגם אחרי נתינת הדמים מותר, אם לא אמר לו מעכשיו ואין אחריותו  עליו (עין או"ח סי' תמ"א סעיף ב'). ומכל שכן בנידון דידן שהחמץ הוא ביד הגוי ולא אמר מעכשיו ואין אחריותו עליו, אין מקום לאסור כלל.

 

אלא דעכ"פ מהיות טוב אין ישראל רשאי ליתן הדמים בפסח, כיון דאפשר לו לעשות זאת אחר הפסח, אבל במסירת הנקודות שהיא חובה עליו. ודאי שמותר.

 

והנה הרש"י יצ"ו דן בשאלה זאת מדין רוצה בקיומו של איסור, ואני כבר כתבתי בעוניי בתשובתי לכבוד הרב הגאון כמוהר"י זרחי יצ"ו, ואין מה להוסיף. והנלענ"ד כתבתי.