סימן סב
(לאו"ח סי' תנ"ג ומשפטי עזיאל חאו"ח סימן ט"ו).
בדין אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו וכשבטלה טעם התקנה
י"ג כסליו הצר"ת.
לכבוד ידיד נעורי הרה"ג דעסיק באורייתא תדירא דתני ומתני כמוהר"ר חיים אלבוכיר יצ"ו בעיקו"ת. קראתי בכל לב הערותיו הנכבדות עמ"ש בסה"ק "משפטי עזיאל" ח"א סי' ט"ו. והנני מתכבד להשיב מאהבה על ראשון ראשון.
א) עמ"ש מרן הגאון הראש"ל חמ"א זצוק"ל ללמוד ממתניתין (דמע"ש פ"ה מ"ב) דאפילו בנשתנה המצב מכמו שהיה בשעת התקנה אין בית דין יכול לבטלה כתב מע"כ כי אין הנדון דומה לראיה משום דבשאלה דידן אנו דנים על בטול התקנה לשעה, וזה אינו נלמד לאסור ממתניתין דמע"ש הנ"ל, ושוב הוסיף לדחות פירושו של התויו"ט במתניתין דמע"ש מסוגין דביצה שלמד רב יוסף לדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו מדתניא כרם רבעי היה לו לרבי אליעזר וכו' אמרו לו תלמידיו כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו טעמא דנמנו הא לא נמנו לא (ביצה ה'). ואם איתא כפירוש התויו"ט דממתניתין דכרם רבעי היה הולך לירושלים וכו' נלמד זה, למה הוצרך רב יוסף להביא ראיה מדתניא כרם רבעי היה לו לר"א דהא ממתניתין גופא נלמד זה וכמו שהקשה בקרבן נתנאל (ביצה שם).
לזאת אשיב, דברי הגאון הראש"ל ז"ל מוסבים עמ"ש בעיקר דבריו ללמוד מדברי הרמב"ם שאפילו אם נשתנה המצב אין האיסור ניתר אלא במנין שזה נלמד ממשנה מפורשת לפי פירוש התויו"ט. ולדעתי אין פירוש התויו"ט נדחה מסוגין דביצה, דמתניתין דכרם הרבעי אפשר היה ללמוד שאם לא התנו בי"ד מתקני התקנה שאימתי ירצו יחזור הדבר לקדמותו אין בי"ד אחר יכול לבטל אפילו אם גדול ממנו בחכמה ומנין, או לאידך גיסא שכיון שהתנו שיחזור דבר לקדמותו אין צריך בי"ד אחר להתירו אלא הוא ניתר מאליו בדרך בטלה הסיבה בטל גם המסובב. לזה הוצרך ללמוד מהבריתא דתני נמנו עליך חבריך והתירוהו ללמוד דבעינן מנין להתירו ללמד דאע"ג שהתנו בי"ד הראשון והטילו חובה על בי"ד של אחריהם שכל זמן שירצו יבטלוהו (כמ"ש בתשובתי שם) בכל זאת בעינן מנין, וכן דאיק בגמ': נמנו אין לו נמנו לא. מכאן שמענו דיש אפשרות של התרה ושההיתר צריך מנין.
וראיתי בדבריו שפירש משנה זו דכרם רבעי בטוב טעם ודעת, ואף אני אענה חלקי ואומר דפירוש משנתנו כך הוא: כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד, וזה מתקנת חכמים שמן הדין כרם רבעי דינו כמעשר שני שאם רוצה מביא הפירות עצמם ואם ירצה פודה אותם כדכתיב וצרת הכסף בידיך. אבל חכמים תקנו שכל מקום שהוא קרוב לירושלם מהלך יום אחד לכל צד, צריך להעלות הפירות עצמם לירושלם כדי לעטר שוקי ירושלם בפירות. תקנה זו תקנו רק ברבעי לפי שכרם רבעי נמצאו בכל השנים הואיל והוא נמנה לזמן הנטיעה של כל אחד, ולא לשנות השמיטה כמעשר שני, לזאת תקנו רק בכרם רביעי כדי ששוקי ירושלם יהיו מעוטרין בפירות בכל שנה שנה. ומכיון שתקנו בכרם רבעי לא הוצרכו לתקן זאת גם במעשר שני, אי משום שזו היא חומרא יתירא, ואי משום שלא ראו צורך בכך כיון שכרם רביעי לבדה מספיקה לעטר שווקי ירושלים הואיל וכל פירותיו עולים לירושלים. ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה. פירוש משרבו הפירות בירושלים גופה ונמצא שהתקנה הראשונה היא קלקלה לירושלם שמפסיד ערך פירותיה, או שמפסידה לגמרי מרוב פירות הבאים מן הסביבה ונתנים חנם ומי ילך לקנות פירות ירושלם אחרי זאת, לכן התקינו כלומר הטילו חובה שיהיו פירות כרם רבעי אפילו אלה הסמוכים לחומה נפדים בכסף ולא מובאים ירושלימה, וזהו דקדוק לשונם: התקינו. כלומר הטילו תקנתם לחובה. ותקנה זו נעשית במנין וכמו שאמרו לו תלמידיו לרבי אליעזר, כבר נמנו חבריך והתירו, מאן חבריך, רבן יוחנן בן זכאי שהיה אב בית דין ותקנותיו היו במועצת הסנהדרין (ביצה שם), ובזה רצו לומר שאין כל תועלת בהפקרת שדהו לעניים לפי שגם הם חייבים לפדותו כתקנת ריב"ז ותנאי התנו שאימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה, כלומר שבכל שעה שירצו חכמים להשיב תקנה הראשונה משום הצורך לעטר שוקי ירושלם בפירות או סבה אחרת הדומה לה, מצוה עליהם להחזיר התקנה הראשונה ולא להשיב הדין לסיני שאם ירצו יעלו ירושלימה ואם ירצוהו יפדוהו אלא יחזור הדבר לכמו שהיה בתקנה להעלות הפירות ולא לפדותם.
ב) באותו ענין כתבתי להוכיח דאמדינן דעת מתקני התקנה שבכגון זה לא תקנו, מסוגיא דגמ' דאמרינן: אימור כך התנו ביניהם (מו"ק ג'). דמפשט הסוגיא מוכח דלא היתה קבלה בידו שכך התנו ביניהם אלא דאמדינן דעתיהו דראשונים בדבר המוכח שלא תקנו בכגון זה וחזקתי דברי ממה שכתבו התוס' (שם ד"ה כל הרוצה). ומעכ"ת השיג ע"ז וכתב: דפירוש הסוגיא כך הוא, אימור שכך היה מקובל לר"ג, ולדידי אין זו השגה שאם באמת כך היה מקובל לר"ג בודאי שקבלה זאת היתה נמשכת גם לנו, אבל כיון שתקנתם של שמאי והלל היא סתומית ואין לנו שום סמך לומר שהיה תנאי, אי אפשר לומר מדעתנו שר"ג היה מקובל בכך אלא פירוש הדברים הוא שאמדינן דעתיהו בכך משום שכל התקנות לא נעשו אלא לתקנת הרבים ולא לקלקלתם, וכיון שבתקנת הלל ושמאי יש מקום להפסד הרבים בזמן מן הזמנים וכמ"ש התוס' (שם) ודאי שלא תקנו בכגון זה. ויפה כתב מע"כ לסיועי סברא זאת מדכתב הרא"ש לתרץ מנהג שלנו שאין אנו נמנעין מלישא וליתן אפילו ביום אידם, משום: דמעיקרא לא היתה גזירה אלא לפי מקומות שעובדים ע"ז וכו', ועוד י"ל כיון דעיקר פרנסתנו מהם ואנו נושאין ונותנין עמהם כל ימות השנה אי פרשינן מיניהו ביום אידם איכא איבה (הרא"ש פ"ק דע"ז סי' א).
והנה מעכ"ת דחה ראיתו זאת משום דאיכא למימר דלא אמר הרא"ש כן אלא מטעם דלא גזרו אלא במקום שעובדים עכו"ם וכדאמר שמואל: בגולה אין אסור אלא יום אידם בלבד. ואני אומר שלא דק שפיר, דלתירוצא בתרא דהרא"ש אפילו אם נניח שגזרו על כל המקומות מותר לבטל תקנתם משום דאיכא איבה וזה מכוון למ"ש התוס' (מו"ק ד' ד"ה כל הרוצה) דחשו להפסד דרבים בזמן מן הזמנים ואמדינן דעתיהו שהתנו שבי"ד שלאחריהם יתירו תקנתם בתור שלוחיהם של המתקנים הראשונים.
שו"ר דברי מעכ"ת שהוכיח להתיר בטול תקנת הראשונים בזמן שמתבטל טעם התקנה ממ"ש התוס' א) בדין מים אחרונים דלא נהיגי עכשיו משום שאין מלח סדומית מצוי בינינו (חולין ק"ה) ב) גלוי ושיבתא וזוגות (יומא ע"ז) ג) גזרה שמא יתקן כלי שיר (ביצה ל' תד"ה תנן), ולפי זה הוקשה לו ע"ד התוס' דאמאי התירו השמעת קול משום דאין מי שיתקן כלי שיר והא משכחת לה למחר שידעו לתקן כדכתיב: עוד ישמע בהרי יהודה קול ששון וקול שמחה וכו'.
אבל באמת כל אלה שהזכרנו אינם משום בטול טעם התקנה. שבזה אין להתיר אלא על ידי בי"ד וכמו שהוכחתי ממתניתין דמע"ש, אלא הטעם בכולהו הוא משום דבשעת התקנה לא תקנו אלא במקום שמצויה סכנה או בזמן ובמקום שיודעים לתקן כלי שיר וכיון דבזמננו אין אנו יודעים לתקן כלי שיר אפילו אם ימצא מי שיודע לא חלה הגזרה עליו, שתקנת חכמים זו היתה על הכלל ולא היחיד וכל דברי התוס' הנ"ל מכוונים לתירוצו קמא של הרא"ש במס' ע"ז דכתב דלא תקנו אסור משא ומתן וכו' אלא במקום שעובדים עכו"ם.
ג) מענין לענין באותו ענין הרבה מעכ"ת להביא דוגמאות מתקנות שנתבטלו וסבר מר שכולן מיוסדות על יסוד זה, שבטל טעם התקנה. ולדידי כבר כתבתי שאין בטול הטעם מבטל התקנה ובכל דבר יש טעם מיוחד ואין זמני פנוי לכתוב על כל פרט ופרט בפני עצמו.
אולם במה שנסתפק כבודו במקום שנהגו אסור משום ספק דאורייתא לחומרא ואחרי זמן נתברר להם הספק אם רשאים לבטל מנהגם. ופשט ספקו ממאי דאמרינן בגמרא: השתא דבקאינן בקביעא דירחא עבדינן שני ימים טובים משום מנהג אבותינו בידינו (ביצה ד'). אלמא דמעיקר הדין היה מותר לבטל המנהג, ומזה תמה ע"ד הכ"מ שהקשה על הרמב"ם דפסק אין בית דין יכול לבטל דברי בי"ד חבירו אפילו היכא שבטל הטעם (ה' ממרים פ"ד ה"ב), והקשה מעכ"ת דמאי קושיא והא ענין שני ימים טובים אינו תקנה אלא ספקא דאסורא, דכשבטל הספק בטל האסור.
ולע"ד נראה שאין כאן קושיא משום שדין שני ימים טובים אינה תקנה משום ספקא, שהרי גם בזמן שהיו מקדשין עפ"י ראיה אם במקרה ידעו במקומות שלא היו השלוחין מגיעים מתי נקבע החדש באופן שלא היה להם ספק. בכל זאת היו צריכים לעשות שני ימים טובים משום גזירה דשמא מחר ולא ידעו, וכן גרסינן בגמ': מכריז רבי יוחנן כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי לעבדו תרי יומי גזרה ניסן אטו תשרי (ר"ה כא') לכן מן הדין היה לומר שגם עכשיו דבקיאינן בקביעותא דירחא אע"ג דבטל הטעם יתקיים הדין ומשום שמא לא ידעו תשאר התקנה בתוקפה, לפי פסק הרמב"ם, ולכן תירץ הכ"מ דקושית הגמ' על עיקר התקנה שהיה צריך לחכמים המתקנים לפרש בתקנתם דלא נעביד תרי יומי בזמן או במקום שבקיאים בקביעה דירחא, או שאנו נאמר מתוך אומדן דעתא, שהמתקנים אמרו בפירוש אם יבוא זמן שיעמדו על החשבון לא נעביד תרי יומי, וע"ז מתרץ הגמ' דאעיקרא דמילתא לא בטל הטעם דגם השתא יש לחוש שלא יתעסקו בתורה וישתכח סוד העבור וכפרש"י שם.
ורה"ג בתשובתו הוסיף עוד טעם לדבר ואמר: כי הנביאים צוו את ישראל שבחו"ל לעשות שני ימים טובים ואין אנו יודעים אמתת עלת הדבר בודאי. ואף אין אנו יודעים כי בודאי סרה העלה (אוצר הגאונים לד"ר מ' לוין מסכת ביצה חלק התשובות סי' ד').
ובעיקר ספקו דמר דמנהג שנהגו משום ספק איסורא, נראה לע"ד שאם הוא ספקא דפלוגתא אין לבטלו שאין בנו כח ההכרעה לבטל אפילו דבריו של היחיד, וכבר אמרו רז"ל: אלו ואלו דברי אלוקים חיים. כולם נתנו מרועה אחד מפי אדון כל המעשים ברוך הוא (חגיגה ג').
לעומת זאת אם הספק הוא מחוסר ידיעה במהות הדבר כגון השתא דבקאינן בקביעא דירחא. הדבר ברור שהוא בכלל מנהג בטעות וראיה לדבר תירוץ הגמ' דמנהג אבותינו בידינו, וכמו שכתבנו, הוא לא"ה היה מן הדין לבטל המנהג.
אולם בספק שבידיעת ההלכה, מצאתי ראיתי בספר חק"ל לעט"ר מרן זקני ז"ל שכתב אם נהגו באיזה דבר עפ"י סברת הפוסקים האחרונים ושוב נדפסו ספרי הראשונים ועינינו רואות שחולקים על סברת האחרונים אפשר דבכי האי גוונא יש לנו לבטל מנהגם.
ומרן השד"ח העיר ע"ז מדאמרינן: אם יבוא אליהו ויאמר חולצין בסנדל אין שומעים לו (שד"ח חלק הכללים מערכת מ"ם ל"ח ד"ה אם נהגו באיזה דבר), והדברים עתיקים ואין כאן מקומם, אבל לע"ד נראה שבמקום מנהג משום ספק מחוסר ידיעה בהלכה לדברי הכל כשתתברר ההלכה על בוריה חוזר הדין לסיני. והנלענ"ד כתבתי.