סימן סג
היתר הקטניות בפסח בשנת בצרת
(ב"ה ח ניסן תש"ב).
לכבוד הרב הגאון סיני ועוקר הרים כמוהר"ר טובי' יהודה טביומי יצ"ו מלפנים אבד"ק סוכוצין (פולניא) יצ"ו. וכעת חו"כ בעיה"ק תל אביב.
שלום וברכה.
קראתי בכל לב תשובתו היקרה בנדון היתר קטניות בפסח בשנת בצורת זאת. והנני נמצא לאשר בקשני להשיב כהלכה לפי קוצר השגתי בעזרת צור ישועתי.
והנה מעכ"ת פתח פתחא לשאלה זאת מדברי המרדכי (פסחים פרק כל שעה ס' תקפ"ח) והזכיר גם מ"ש בעניי דעיקר איסור זה לא היה מתקנת רז"ל שהם ישבו ותיקנו למגדר מילתא וכו' אלא עיקר איסור זה הוא מנהג שקבלו אבותינו הראשונים לאסור עליהם אכילת קטניות משום סייג וגדר לתורה (משפטי עזיאל ח"א או"ח סי' יד סעיף א).
ומעכ"ת השיג על דברי אלה וכתב: שהרי במרדכי כותב בפירוש כמה פעמים שגזרו עליה ואף שמזכיר גם כן מנהג אבל הרי יודעים אנו שבדורות הראשונים וכו' גדולי התורה שעמדו בראשי העם היו ממסדרי החיים ומנהיגי מנהגים, וכן כתב החת"ס: שהמנהג לאיסור קטניות נתיסד על ידי הרבה מרבותינו הצרפתים וכו' ואין כח לשום בית בין לבטל הגזרה רק לבי"ד גדול מהם, (חת"ס או"ח סי' קכ"ב). ואנא דאמרי שדברי המרדכי הם ברורים מאד שכל עיקרו של איסור זה הוא מנהג אלא שיסודו של מנהג הוא גזרה דלא ליתי לאחלופי, וכן דקדק בלשונו: נראה לי לקיים המנהג ולאסור כל קטניות בפסח ולא מטעם חמוץ אלא משום גזירה הוא וכו' דילמא אתי לאחלופי וכו' אע"ג דתלמודא שרי אפילו אורז זהו דוקא בימיהם שהיו בקיאין בהלכות איסור והיתר אבל השתא בדורות האחרונים גזרו כדפרישית עכ"ל. הרי לך מפורש שדבר זה הוא מנהג משום גזרה ולא גזרת בית דין, ובאמת גם תקנות רבות של דברי חכמים היא משום גזרה וכדאמרינן גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות בר"ה, והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה (ר"ה כ"ט), ועוד אמרו: התקין ריב"ז שיהא יום הנף כולו אסור מ"ט מהרה יבנה מקדש (שם ל א) וכאלה רבים מאד בכמה דוכתי, מכאן שתקנת חכמים ומנהג אבות הם משום גזרה או משום מדת חסידות ואין לו היתר, אלא ההבדל הוא אם מיסדי הדבר נתנו לו תוקף גזרות ותקנות בי"ד, או שקבעו לעצמם מנהג משום גזרה, ומזה נמשך חלוקי דינים בהתר, שדבר שהוא מתקנת בית דין יש לה היתר על ידי בית דין גדול בחכמה ומנין, ומנהג אבות שהוא מדין אל תטוש תורת אמך או מדין נדר אין לו היתר אפילו בבית דין הגדול וכמ"ש בסה"ק (שם סעיף ב').
ולפי זה תמוהים דברי החת"ס שפתח במנהג שנתיסד ומנהג זה נתפשט בכל ארצות אשכנז, וסיים שעבורם נתקן ואין לשום בית דין לבטל הגזרה רק לבית דין גדול מהם, ובאמת במנהג שקבלו עליהם אין בית דין אחר יכול לבטלו ואפילו אם הוא גדול בחכמה ומנין, וכמ"ש מרן ז"ל: קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם. (יו"ד סי' רי"ד סעיף ב') ואם היתה הסכמה גדר לרבים וכו' או סייג לתורה ולדבר מצוה אינם יכולים להתירו (שם סי' רכ"ח סעיף כ"ח).
ולפי זה נדחה גם מ"ש במעדני שמואל להתיר קטניות בפסח בשעת הדחק כדין דמאי שהתירו להאכילו לעניים, וזה אינו שבאיסור שקבלו עליהם אין להתיר אפילו בשעת הדחק, ובאמת סברא זו של המעדני שמואל כבר נזכרה בשדי חמד, ולעומת זאת דברי הפוסקים החולקים עליה, ולא מצאו סמך להתיר אלא מטעם זה שהמנהג עצמו אינו מבוסס, ולכן אפשר להתירו במקום דוחק גדול, (משפטי עזיאל שם סעיף ב').
ואפריון נמטיה למעכ"ת שדחה סברא זאת בראיות אלימתות ומבוססות וראוים הדברים למי שאמרם.
ב. היתר גזירת חכמים משום חיי נפש
גרסינן התם: אמר רבי יוחנן פת לא הותרה בבית דין. מכלל דאיכא מאן דשרי? אין דכי אתא רב דימי אמר: פעם אחת יצא רבי לשדה והביא עכו"ם לפניו פת פורני יפה אמר ככה נאה פת זו וכו' מה ראו חכמים לאוסרה בשדה בסבורין העם התיר רבי את הפת ולא היא לא התיר רבי את הפת. רב יוסף ואיתימא רב שמואל בר יהודה אמר לא כך היה מעשה אלא אמרו פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה פת דחוק לתלמידים אמר רבי אין כאן פלטר כסבורין העם לומר פלטר עכו"ם והוא לא אמר אלא פלטר ישראל, א"ר חלבו אפילו למאן דאמר פלטר עכו"ם לא אמרן אלא דליכא פלטר ישראל וכו' ורבי יוחנן אמר אפילו למ"ד פלטר עכו"ם הני מילי בשדה אבל בעיר לא, (ע"ז לה ב).
והנה מריהטא דסוגיא נראה דאף בשדה וליכא פלטר ישראל לא התיר רבי את הפת אלא ישאר הפת באיסורו בכל ענין אבל אחרים התירו פת של עכו"ם בשדה, משום שהוא אקראי, והרי"ף כתב הסוגיא כצורתה ושוב הביא דברי הירושלמי: רבי יעקב בשם רבי יונתן אומר פת מהלכות של עמעום הוא ובמקום שאין פת ישראל מצויה בדין שתהא פת עכו"ם אסורה ועמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש. רבנן דקיסרי בשם רבי יעקב כדברי המתירן בלבד מן הפלטר (שם).
מדבריו מוכח דס"ל לפסוק הלכה כרבי יוחנן דאמר אפילו למאן פלטר עכו"ם הני מילי בשדה אבל בעיר לא. כלומר דתרתי בעינן להתיר שיהיה פלטר עכו"ם ואין פלטר ישראל מצוי שם וגם שיהיה בשדה, לפי שאי אפשר להשיג פת ממקום אחר אבל בעיר אפילו דליכא פלטר אחר אסור משום דאפשר למצוא במקום אחר מפלטר או חנות של ישראל או להסתפק במזונות אחרים, והכריע כן מדברי הירושלמי במקום שאין פת ישראל מצויה וכו' ועמעמו עליה והתירוה משום חיי נפש והיינו בשדה שיש בו משום חיי נפש אבל בעיר לא התירו משום דאפשר למצוא פת ישראל או פירות ומזונות אחרים. ורבנן דקיסרי דרשו ואמרו דלא התירו בשדה אלא בלוקח מן הפלטר כלומר מפלטר ולא מבעל הבית.
לפי זה מתברר דמחלוקת התנאים בפת היא זאת, שלדעת האוסרים ס"ל דפת הרי הוא ככל שאר איסורין דאורייתא שאין להתירם אלא במקום סכנה, ומאן דשרי סבר דבפת התירו אפילו שלא במקום סכנה הואיל והוא מחיי נפש ובלבד שלא תהיה פת אחרת מצויה כגון בשדה ומן הפלטר, ופסק הרי"ף כרבי יוחנן וכרבנן דקיסרי והלכך אין להתיר אלא במקום שאין פת מצויה ומן הפלטר. אבל מדברי התוס' מוכח דמאן דשרי פת של עכו"ם הוא משום דלא פשט איסורו והרי הוא כדין שמן שלא פשט איסורו משום שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בו (ע"ז לו א), והוכיחו זאת מדגרסינן בגמרא: מסתמיך ואזיל רבי יהודה נשיאה אכתפיה דרבי שמלאי שמעיה אמ"ל שמלאי לא היית אמש בבית המדרש כשהתרנו את השמן אמר לו בימינו תתיר אף את הפת. אמר לו אם כן קרו לן בית דין שריא (שם לז).
מכאן מוכח שלא נמנע ר"י נשיאה להתיר גם פת אלא משום דקרו ליה בית דינא שריא, אבל מן הדין היה רשאי להתירו, ואחריו באו בי"ד אחר שהתירוהו וכן הוכיחו מדאמרו בירושלמי: פת עמדו עליו והתירוהו (שם לו: תד"ה מכלל).
אולם דברי התוס' צריכים עיינא ודקדוקא, הרי מסוגין דגמרא מוכח דאף מאן דשרי לא התיר אלא בשדה שהוא אקראי כפירש"י, או משום דאין הפת מצויה בשדה ומשום חיי נפש כירושלמי לרבי יוחנן בדליכא פלטר אחר.
וכן אמר להו רבא: לא תישעו מיניה דאייבו דאכיל נהמא דארמאי (שם). מכאן מוכח דלא התירו פת של נכרי אלא בתנאים אלה, וגם הירושלמי לא התירו אלא בשדה שאין פת מצויה ולרבנן דקיסרין מן השדה ודוקא מן הפלטר עיין מראה הפנים ירושלמי ע"ז (פ"ז ה"ח).
והנה בפלפולא חריפתא כתב דמ"ש בירושלמי: ובלבד מן הפלטר. הוא לרבנן דקיסרי, אבל לסתמא דהירושלמי הכל מותר, ועוד דגם בירושלמי סיים בהא דובלבד מן הפלטר: ולא עבדין כן, (ע"ז פ"ב פלפולא סי' כ"ז אות ג'). ולענ"ד אין דבריו מחוורים לי, שדברי הירושלמי אינן מתפרשים אלא שרבנן דקיסרין באו להחמיר ולא להקל, דהכי גרסינן התם: פיתן מהלכות של עמעום הן וכו' במקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת גוים אסורה ועמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש, רבנן דקסרין כדברי מי שהוא מתיר ובלבד מן הפלטר (שביעית פ"ח, מע"ש פ"ק ג' שבת פ"א ה"ד ע"ז כ"ב) וכיון שלמסקנא דמילתא לא מצאנו מי שאמר להתיר אלא במקום שאין פת מצויה הרי שרבנן דקסרין סברי להחמיר אף בכגון זה, וסיום דברי הירושלמי: ולא עבדינן כן. היינו שלא מחמירין כרבנן דקסרין, וכן פירש בפני משה: ולא עבדינן כן שאין שומעין לנו ונוהגין היתר אף בשל בעה"ב (פני משה שבת שם), מכאן מתברר שגם מהירושלמי אין כל הוכחה להתיר פת של גוים אלא בשדה ומן הפלטר.
וראית התוס' מדברי ר"י נשיאה דאמר קרו לן בי דינא שריא, אינה מכרעת, דרבי יהודה נשיאה למטוניה דרבי שמלאי הוא דאמר כן, כלומר גם לדבריך שהנך מדמה פת לשמן שלא פשט איסורו אל תחוש שאתיר את הפת משום דקרו לן בי דינא שריא. אבל באמת אין להתיר את הפת אלא בתנאים שנזכרו בגמרא בתלמודין ובירושלמי. ולפי זה מ"ש: פת לא הותרה בבי"ד. הכי פירושו שלא הותרה בבי"ד בהחלט אלא שעמעמו עליה רבנן שלא במושב בית דין והתירו את הפת בתנאים ידועים משום חיי נפש.
ונראה דהתוס' בשיטת הרשב"א אזלי דכתב דרבי חלבו ורבי יוחנן אליבא דמאן דאמר התיר רבי את הפת שקלו וטרו אע"ג דלדידדהו לא סבירא להו להתיר, אלא כיון שהפת לא פשט איסורו ברוב ישראל כל בית דין יכול להתירו אפילו שהוא קטן מן הראשונים בחכמה ומנין ואנו סומכין על הירושלמי דאמרינן התם פת של עכו"ם עמעמו עליה והתירוה משום חיי נפש, וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות (הר"ן ע"ז פ"ב), ולדעתו דברי הירושלמי הכי מתפרשים: פת של עכו"ם כתבשילי עכו"ם דמיין דאין להתירן אפילו במקום שאין תבשילי ישראל מצויים אלא שעמעמו עליה והתירוה משום חיי נפש. ומשום שלא פשט איסורו בכל ישראל. והר"ן גם הוא אזיל בשיטה זאת כוותה ולא מטעמיה וסובר דאמוראי פליגי אליבא דרבי וכיון דרבי חלבו ורבי יוחנן שקלו וטרו אליבא דמאן דאמר התיר רבי נקטינן כוותיה.
והירושלמי מוכיח כן דאיכא מאן דאמר דהותר, וכו' וכי אמר רבי שמלאי בימינו תתיר את הפת, לגמרי קאמר אפילו מבעל הבית. ודאמרינן פת לא הותרה בבית דין, היינו לומר שלא הושיב בית דין על כך אלא באקראי בעלמא גלה דעתו שאין ראוי לאסור את הפת, ומאותו ענין ואילך הותר (שם).
אולם דברי הר"ן אלה צריכים בירור, דאיך התיר רבי איסור זה שלא במושב בית דין והא אפילו להרשב"א והתוס' דסוברים דלא פשט איסורו, מכל מקום בית דין מיהא בעי להתירו ולא שיתיר איסור חכמים שקדמוהו מדעת עצמו, ואפילו אם יהיה נשיא בית דין ואיך אם כן מתוך גלוי דעת של רבי הותר איסור זה לגמרי.
והנה מעכ"ת הרה"ג הפוסק יצ"ו עמד בזה, ותירץ כיון שבימי רבי היה שעת הדחק בשדה מותר לאכול כיון שלא נתבטל האיסור לגמרי, ומזה למד בדרך בנין אב לכל גזרות ותקנות חכמים שלא גזרו בדברים שהם חיי אוכל נפש. את"ד.
ולע"ד אין דבריו נהירין לי מכמה טעמי, חדא שהרי לדברי הר"ן מגלוי דעתו של רבי הותר הפת לגמרי לכל מי שאין לו פת בסלו, ואין כל סברא לומר דבשעת גזרתם כוונו שאם יהיה מקרה של שעת הדחק מותר הפת לעולם.
ואעיקרא דמילתא אין הדעת מתישבת לומר שרבי סמך על קבלתו שכך היתה כוונת מתקני הגזרה להתיר בשעת הדחק שאם כן מה טעם החולקים עליו וסוברים שלא התיר רבי או שאין ראוי להתיר, ואין הסברה ניתנת לומר דמחלוקתם הוא בכוונת מתקני הגזרה.
אבל באמת כוונת הר"ן היא כמ"ש הרשב"א, דגזרתם בפת לא פשטה בכל ישראל, וכדכתב כן בפירוש סמוך ונראה (בד"ה רבי אייבו וד"ה רבי יהודה), ובכגון זה אפשר להתירו על ידי נשיא בית דין שלא במעמד בית דין, וסמך על דברי הרמב"ן ז"ל שכתב: והוי יודע שגזרת תלמידי שמאי והלל שגזרו על הפת אין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, כדאיתמר בשמן וכו' לפיכך אני אומר שאם יסכימו חכמי ישראל וגדוליהם ומתירין את הפת מותר אעפ"י שהם קטנים מתלמידי שמאי והלל בחכמה ובמנין שהרי אפילו רבי יהודה הנשיא קטן היה כדמפורש בגמרא ואלמלא דשרא תרתי הוה שרי נמי הך, שכל גזרה שרוב הצבור יכולים לעמוד בה אעפ"י שלא פשטה בכל ישראל צריך להתירה בית דין גדול מהראשון בחכמה ובמנין ואם פשטה אין שום בית דין יכול לבטלה אבל אם לא פשטה ברובם מפני שאין יכולין לעמוד בה אפילו קטן מתירה, ומכל מקום צריכה היתר בי"ד דהא קבילו עליהו ואי לא קבילו עלייהו מעיקרא אינה צריכה היתר והיינו טעמא בשמן וכו' (חדושי הרמב"ן ע"ז ל"ה).
מדבריו למדנו דשלשה דינין הם בתקנות חכמים:
א) גזרה שרוב הצבור יכולין לעמוד אעפ"י שלא פשטה ברוב ישראל אין להתירה אלא בבי"ד גדול מהראשון בחכמה ומנין.
ב) גזרה שרוב הצבור יכולין לעמוד בה ופשטה בכל ישראל אין שום בי"ד יכול לבטלה.
ג) גזרה שלא פשטה ברוב ישראל מפני שאין יכולים לעמוד בה אפילו קטן מתירה ומכל מקום צריכה היתר בית דין אם קבילו עלייהו, ואי לא קבילו עלייהו מעיקרא אינה צריכה היתר. והיינו טעמא דשמן.
מכאן למדנו דהיתר פת למאן דשרי הוא משום דלא נתפשטה ברוב ישראל הואיל שלא יכלו לעמוד בה ומשום דפת הוא חיי נפש.
וכן כתב הרמב"ם ז"ל: הרי שגזרו בית דין גזירה ודימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל הרי זה בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה.
גזרו ודימו שפשטה בכל ישראל ועמד הדבר כן שנים רבות ולאחר זמן מרובה עמד בית דין אחר ובדק בכל ישראל וראה שאין אותה גזרה פושטת בכל ישראל יש לו רשות לבטל ואפילו היה פחות בחכמה ומנין (ה' ממרים פ"ב ה' ו' ז').
והנה הדין הראשון למד מדין שמנן שאמרו בגמ': ישבו רבותנו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי רבי אלעזר בר צדוק שהיו אומרים אין גוזרין גזרה על הצבור אלא את כן רוב צבור יכולין לעמוד בו (שם לז א) ומפרש הרמב"ם דבדקו ומצאו. היינו שפקפקו בגזרה זאת משעה שגזרוה ואם כן לא פשטה משום שלא קבלוה, וכדכתב הרמב"ן דזהו טעמא דשמן.
והדין השני למד ממ"ש רבי שמלאי לרבי יהודה נשיאה בימינו תתיר את הפת (שם לז), כלומר כמו שהתרת השמן משום דלא פשט איסורו מלכתחלה כן תתיר את הפת בימינו שאין גזרה זאת פושטת בישראל, ורבי יהודה נשיאה השיב שמדינא ודאי מותר להתירו אלא דקרו ליה בית דין שריא.
והם הם הדברים שכתב הרמב"ן: גזרה שלא פשטה ברוב ישראל מפני שאין יכולים לעמוד בה אפילו קטן מתירה ומכל מקום צריכה היתר בית דין דהא קבילו עליהו, ומעתה מובן היטב לישנא דגמ' פת לא הותרה בבית דין כלומר משום דקרו ליה בית דין שריא, אלא איכא מאן דשרי ואין מוחין בידו ולא במי שנוהג כמותו וכדכתב הר"ן בשם הגאונים: מאן דאכיל פת של גוים אין מלקין אותו אבל מוכיחין אותו ואסור לומר שמועה מפיו. (שם ד"ה אייבו).
ומכל מקום הרמב"ם ז"ל אעפ"י שהוא פוסק כן בעיקר דין תקנות חכמים, לענין פת פסק: אעפ"י שאסרו פת עכו"ם יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחין פת הנחתום העכו"ם במקום שאין שם נחתום ישראל ובשדה מפני שהוא שעת הדחק, אבל פת בעלי בתים אין שם מי שמורה להקל שעיקר הגזרה משום חתנות ואם יאכל פת בעלי בתים יבוא לסעוד אצלן (מאכלות אסורות פי"ז ה' י"ב), והיינו משום דכיון דצריך בית דין להתירו ולא התירו רבי יהודה נשיאה ולא בית דין שאחריו אין לנו להתיר אלא מה שהתירו הראשונים משום שעת הדחק אבל הגזירה בעיקרה ויסודה במקומה עומדת.
ממוצא כל הדברים אנו למדים: דעיקר היתר פת של עכו"ם בשעת הדחק ובפלטר הוא משום שלא נתפשט איסורו ברוב ישראל (עיין שו"ע יו"ד סי' קי"ב וטו"ז סק"ד וש"ך ס"ק ח') ואף זאת לא התירו אלא בפת שהואיל דעל הלחם יחיה אדם ולכן נקרא חיי נפש. אבל בשאר דברים כגון שלקות לא התירו אפילו בשעת הדחק (עיין ש"ך שם ס"ק ו'). הלכך אין ללמוד מפת לכל תקנות חכמים שנתפשט איסורם ברוב ישראל להתירם בשעת הדחק.
תו חזיתיה לרב נהוראי טובינא דחכימי יצ"ו שהביא דברי הירושלמי: רבי אחא בשם רבי חנינא ואמרי לה משם ריב"ל שהיו עולים להר המלך ונהרגין עליו. והביא פירושו של הדורות ראשונים דלפיכך התירו השמן משום דלאחר חורבן ביתר היה רוב ארץ בידי נכרים והיינו צריכים לעלות להר המלך להיות נוכח בעשית השמן כיון דשמן של גויים היה אסור ונהרגו על ידי כך יהודים רבים וזה עורר בית דין של רבי יהודה נשיאה להתיר השמן.
ועל יסוד זה כתב מעכ"ת למה הוצרכו להושיב בית דין להתיר והרי כיון שהיה דוחק גדול אפשר להתיר מטעם דבכגון זה לא גזרו, אלא שתי תשובות בדבר א) דהם רצו להתיר לדורות משום שראו שמקרה זה של הר מלך יכול להשנות בארצות אחרות ובהיות כי שמן הוא מצרכי אכל נפש לכן הושיב רבי יהודה נשיאה בית דין והתיר השמן, את"ד.
ואני הרואה שדברים אלה אין להם על מה שיסמוכו כי הנה דברי הדורות ראשונים מופרכים מאד לע"ד, שהרי ברור הדבר כי איסור השמן אינו ניתר בישראל רואה בשעת עשייתו, ולא נאמר וישראל רואהו אלא בחלב שאיסורו הוא משום חשש תערובת חלב טמא אבל שמנן ויינן אסורים אפילו אם ישראל רואהו, ואם כן למה היו עולים להר המלך ונהרגין.
זאת ועוד אחרת, שהרי בירושלמי מפורש שמה שהיו עולין להר המלך ונהרגין הוא נמוק לאיסור השמן, דגרסינן התם: מי אסר את השמן רבי יהודה אמר דניאל אסר את השמן וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת המלך וביין משתיו, רבי אחא וכו' שהיו עולין להר המלך ונהרגין עליו, ומי התירו רבי ובית דינו. (שבת פ"א ה"ד) הרי לך ברור ומפורש שטעם זה שהיו נהרגין עליו הוא לאסור ולא להתיר.
והדברים מוכרחים מצד עצמם, שאם כדברי הדורות ראשונים צריך היה להתירו בימי השמד של אדריאנוס או אחריו בסמוך ולא בימי רבי יהודה נשיאה, ולמה לנו לבקש מדעתנו והשערתנו טעמים להתיר השמן ולהתעלם ממה שאמרו מפורש שבדקו ומצאו בגזירתו של שמן ולא מצאו שקבלו רוב צבור עליהן (ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ה, ובתלמודין ע"ז לו).
מאידך גיסא פירוש הפני משה שדניאל אסר את השמן לפי שהיו עולין להר המלך ללקט זיתים ונהרגין עליו לכן אסרו (שם), אינו מישב את הדעת דא"כ יאסר שמן שנעשה על ידי ישראל כדי שלא יסתכנו ללקט זיתים, ויתיר שמן של עכו"ם שאין בו סכנה זאת. ובאמת דניאל גזר על היין ועל השמן בבת אחת מדכתיב וישם אל לבו שלא יתגאל בפת המלך וביין משתיו והיינו שני משקי משתה שהם יין ושמן (ע"ז לה). ושניהם הם מטעם הרחקה משולחנותיהם.
ולכן נראה לי בפירוש ירושלמי זה, להוכיח שישראל שמרו גזרת שמן זאת בנפשם ועלו להר המלך שהוא היה נטוע עצי פרי וגוזלות מרובים (עיין שביעית פ"ט מ"ב ופירוש הרמב"ם ומנחות פ"ז א) ואלה שקבלו עליהם איסור זה היו עולים להר המלך למסוק להם זיתים לשמן כדי שלא להשתמש בשמן של עכו"ם והיו נהרגין.
ורבי ובית דינו התירו את השמן משום שבדקו ומצאו שלא התפשט איסור זה ברוב ישראל והתירו לכל כדי שלא יסכנו נפשם אלה שהיו נזהרים באיסורו, ומחוורתא כדאמרן שאין להתיר גזירת חכמים ותקנתם אפילו לשעתה וכל שכן לדורות מפני שעת הדחק.
קושטא הוא שמצינו בדברי רז"ל שהתירו תקנת הקדמונים משום דאימור כך התנו ביניהם (מו"ק ג ב), אולם אין הדברים הללו אמורים אלא במקום שתקנתם גורמת הפסד הרבים, וכמ"ש התוס': שמא יתקלקלו הקרקעות ואינן מגדלין תבואה בלא חרישה לאחר זמן זה התנו שיהא כח להתיר לצריכים שחשו להפסד רבים שלא יגרמו רעה לעולם (שם תד"ה כל הרוצה), אבל משום דוחק השעה ליחיד או אפילו לציבור אין אנו אומרים שהתנו בשעת התקנה שלא תתקיים בשעת הדחק אלא כל גזרות חכמים ותקנותיהם דינם כדברי תורה וחמורים דברי סופרים מדברי תורה.
והנה רא"ג יצ"ו הוכיח מגזרתם בשמנן שדניאל גזר בעיר ולא בשדה ואתו אינהו וגזרו גם בשדה (ע"ז לו א) מכאן דתקנת חכמים אינה אלא לשנים כסדרן.
ולדידי אין זו אלא ראיה לסתור שהרי מצאנו שתקנו גם בשדה, ומינה נלמוד לכל גזרותיהם ותקנותיהם.
ומ"ש שדניאל גזר בעיר: היינו לפי שלא נודעה לנו גזרתו אלא בעיר: וישם אל לבו שלא יתגאל בפת המלך וביין משקין וכיון שכן אין לנו. לפרש גזרתו מדעתנו גם על השדה שהוא אקראי ובשעת הדחק, אבל מן הסתם תקנת חכמים היא גם לשעת הדחק.
מענין לענין ובאותו ענין איתי לן מעכ"ת הרה"ג יצ"ו דברי הירושלמי: אמר רבי יוחנן רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובין ובטלו אותן. מאן אינון הרובין תרגמוניא, (ירושלמי חלה פ"ד ה"ד) וכתב הרא"ש: יש מפרשים גדולי חכמי ישראל דחשו להם שאין צריכים להפריש תרומ"ע בחו"ל.
ויש מפרשים הכתות שהעמידו הגוים וכו' ואם היו ישראל מפרישים מעשרותיהם היו צריכים לתת להם (הרא"ש ע"ז פ"ד סי' ט).
ומעכ"ת כתב: פירוש הראשון של הרא"ש תמוה שהרי מבואר בגמ' שגם האמוראים שאחרי רבי יוחנן היו מפרישין תרומ"ע (בכורות כז א), ולפירוש השני נמי קשה איך אפשר להתיר טבל בבבל שמתקנת נביאים חייבות בתרומ"ע (ידים פ"ד מ"ג) משום הרובין, ומזה הוכיח דתקנת הנביאים מסתמא היא לשנים כסדרן ולא לשעת הדחק, ואנא דאמרי תמיהתו על פירוש הראשון של הרא"ש היא אלימתא דאין הדעת נוטה לומר שרבותינו שבגולה לא ידעו הלכה זאת דשבאו הרובין, ולאידך גיסא מה מקום לדרשת ולמוד הרובין והלא בבל חייבת בתרומ"ע מתקנת נביאים.
אמנם השגתו לפירוש השני יש לתרצה, דהואיל והפרשת התרומ"ע לא היתה נתנת לכהן אלא שהתרגמוניא לוקחים אותם ויש תקלה בדבר שימכרו אותה לישראל ונמצא אוכל תרומה שאסורה במיתה בידי שמים. ובמקום תקלה לרבים לא העמידו תקנתם וכמ"ש התוס' (מו"ק ג' ד"ה כל הרוצה).
ודברי התוס' בסנהדרין (ד' כ"ו), ד"ה משרבו, הכי פירושם לע"ד, דלתירוצם הראשון דמיירי בשביעית בזמן הזה מדרבנן מפרשים ארנונא מס שגובה המלך מן התבואה (פרש"י), הלכך הרי זה קרקע של המלך וישראל הוא אריסו וחכירו ובשביעית בזמן הזה שהוא מדרבנן לא גזרו על קרקע גוי שנעבד על ידי ישראל, ולתירוצם השני מפרשים ששואל מהם המלך מס ואם לא יפרעו מתים בתפיסה הלכך כיון שאין המס מוטל על התבואה עצמה לא הותר לעבוד בשביעית אלא משום פקוח נפש.
ומדין נסרים שיש בהם ארבעה על ארבעה דפסל ר"מ משום גזרה והתירו בשעת סכנה (סוכה י"ד), נמי אין ראיה לומר דלא גזרו חכמים על שעת סכנה אלא דכיון דמשום סכנה מיעקרה מצוה דאורייתא, בזה לא תקנו רבנן והדר הדין לסיני ומברכין על סוכה זו שסככה בנסרין שיש בהם ארבעה על ארבעה.
הדרן לדיננא: היתר קטניות בפסח לפי מה שבארנו אם נאמר שאיסור זה הוא מתקנת חכמים איני מוצא לו היתר משם שעת הדחק, וכמו כן כתבתי בסה"ק משפטי עזיאל (ח"א או"ח סי' י"ד סעיף א).
אלא שבאמת איסור זה הוא מדין מנהג שקבלו, וגם בזה אין להתיר משום שעת הדחק כדמוכח מעובדא דבני בישן, אלא שיש להתיר משום עאיקר המנהג וכדכתב מרן והשד"ח ז"ל משם הר"י מבריסק ובשמים ראש ומור וקציעה והחכם צבי שפקפקו בעצם המנהג, ונוסף על זה מדין נדרי אונסין, ובשעת הדחק כגון השתא ראוי ומחוייב לסמוך על דבריהם ועל כגון זה אמרו: כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק. ופרש"י בשני בצורת (נדה ו: ותוס' ד"ה בשעת הדחק) ואין זה משום שלא קבלו מנהג זה אלא לשנים כסדרן שאין אנו רשאים לומר מדעתו אומדנא זאת, אלא משום שיש מי שמתיר עיקר המנהג, ואין הבנים ולא מקבלי המנהג מחוייבבים בו ובשעת הדחק סומכים על דעת המתירים.
ויפה ונכון מאד אמר מעכ"ת שבהוראת הלכה אין אנו רשאים להמנע מהוראתה משום חשבונות וחששות מדעתנו אלא להגיד ולומר האמת לאמתה של תורה, מתורתן של גדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים שלאורם אנו הולכים כל הימים, וה' נותן התורה לעמו ישראל ינחנו בדרכיו ויורנו נפלאות מתורתו לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.
אסיפא דמגילתא ציין מעכ"ת מה שכתבתי בעניי להשיג על החת"ס שהורה לאסור מצה מתערובת חטה וקטניות משום שקמח הקטניות מפסיק שלא ישלוט החום על עיסת חיטים ויבוא לידי חמוץ.
ודבריו נסתרים מדתנן: העושה עיסה מחטים ואורז אם יש טעם דגן יוצא (משפ"ע או"ח סי' טז).
ומעכ"ת יצ"ו יצא לישע החת"ס וכתב שדין זה נאמר רק בנטחן יחד החטה והקטניות דיש בילה וכשלא נטחן יחד אסור. ואנא דאמרי שאין תירוצו מספיק, חדא שחילוק יסודי זה אין לאומרו מכללא ולא מסתמא וכל מה שלא נזכר בתלמוד ובפוסקים רוא"ח אין לחדש סברות מדעתנו, ובאמת אין ענין בילה שייך בזה שהרי אם באמת עיסת הקטניות מאחרת אפיתה כך לי אם היא נבללת או לא.
אבל אעיקרא דמילתא אין הסברא נותנת לומר שקמח הקטניות מתאחר באפיתו יותר מהחטה, ואין הדעת מקבלת לומר שאחרי שהמצה כולה נמצאת בתנור חם ובוער יש אפשרות של חימוץ. ולכן אמרו סתם: העושה עיסה ממין דגן יוצא ידי חובתו בפסח, וכמו שהוכחתי זאת ביתר ביאור בסה"ק שם.