סימן עא
(לאו"ח סי' תקצ"ב).
אם נכון להוסיף בתפלת המועדים כשחלו להיות בשבת או"א רצה נא במנוחתנו
בין כסא לעשור תש"ד
נשאלתי אם נכון להוסיף בתפלת המועדים ביו"ט שחל להיות בשבת או"א רצה נא במנוחתנו וכו', או להתחיל ב"והשיאנו ד' אלקינו", במועדים או ו"קדשנו במצותיך" בר"ה ויום הכפורים, כמו שכן כתוב במחזורים, ולא לשנות ממטבע שטבעו חכמים בברכות?
וזאת תשובתי:
כלל גדול אמרו חז"ל: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו (ברכות מ ב) וכן כתב הטור ז"ל: כל שמשנה המטבע, או שלא הזכיר לא יצא ידי חובתו, כתב אחי הרב יחיאל ז"ל מסופקני בהא דאמר לא יצא אי לעיכובא קאמר, או למצוה, ודעתי נוטה דלמצוה קאמר. ונראה לי כיון דברכת המזון דאורייתא לעיכובא קאמר וצריך לחזור. (טור או"ח סי' קפ"ז), אולם אין מזה ראיה לנדון דידן, שהרי כתב הב"ח: דלא נאמר כלל זה אלא במשנה עיקר מטבע הברכה, כגון ברכת הזן את הכל שבברכת המזון שמשנה אותה לברכת הארץ, או שלא הזכיר בברכות אותם הדברים שחייבו חכמים להזכיר, כגון "ארץ חמדה טובה ורחבה", או שלא הזכיר ברית ותורה בברכת הארץ, ומלכות בית דוד בבונה ירושלם. אולם אם הזכיר כל מה שחייבו חכמים להזכיר ואינו משנה הברכה לענין אחר פשיטא דיצא, וראיה ברורה מבנימין רעיא דכריך ריפתא ואמר בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא (ב"ח שם).
אולם אין הדברים הללו אמורים אלא לענין שמחייבין אותו לחזור, אבל לכתחלה ודאי אין להוסיף במטבע הברכה של יו"ט, אלקינו ואלקי אבותינו רצה נא במנוחתנו, דאע"ג שאין בזה שנוי בעיקר מטבע הברכה, יש בזה משום הוספה על מטבע הברכה שתקנו חכמים, ועל כגון זה נאמר: כל המוסיף גורע, וכמ"ש הטור שם וכן כתב מרן ז"ל: יש אומרים ברוך משביע לרעבים, ואין לאומרו וכל המוסיף גורע. (שו"ע או"ח סי' קפ"ז סעי' א').
וכן מסתברא שאין להוסיף על מטבע שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה שדייקו בכל מלה ומלה, ומה גם בזה שתקנו בשבת רצה נא במנוחתנו והשמיטו אותה ביו"ט שחל להיות בשבת, בודאי שזו היא השמטה מכוונת ומדוייקת לטעמים שנראה להם, וחלילה לחשוב את עצמנו חכמים יותר מהם, ולתקן את דבריהם בהוספה או גרעון. וע"ז נאמר: וכל המוסיף גורע.
ומכל מקום טעמא בעי: מדוע באמת השמיטו רבותינו פסוק זה?, שהרי גם ביו"ט שחל בשבת תקנו להזכיר מנוחה דשבת, ותתן לנו ה' אלקינו שבתות למנוחה ומועדים לשמחה, והנחילנו ה' אלקינו באהבה וברצון שבתות ומועדי קדשך ברוך מקדש השבת וישראל והזמנים. הרי שלא נתבטלה קדושת ומנוחת השבת מפני יום טוב, ומטעם זה ראוי גם לומר רצה נא במנוחתנו.
ונראה לי לומר, דבכל שבתות השנה ברכה זאת היא סמוכה למה שלפניה: ישמחו במלכותך וכו' והשביעי רצית בו וקדשתו וכו', הלכך הסמיכו לה רצה נא במנוחתנו וכו' זאת אומרת: רצה במנוחתנו שתהיה מכוונת לרצונך בקדושת השבת, וקדשנו במצוותיך.
אבל ביום טוב שברכה זאת היא סמוכה לאלקינו וא"א יעלה ויבא וכו', אין זה מענין הברכה להוסיף רצה נא במנוחתנו, אלא גומר "והשיאנו ה"א את ברכת מועדיך", שהוא המשך לתפלה הסמוכה לה, זכרנו ה' אלקינו בו לטובה. ופקדנו בו לברכה וכו'. והשיאנו את ברכת מועדיך, ובראש השנה ויום הכפורים אע"ג דמפסיק במלוך על כל העולם כולו בכבודך, גם זאת היא המשך יעלה ויבא, וגומר בוקדשנו במצותיך.
אין אנכי קובע שזהו באמת טעמם של חז"ל בהשמטת רצה נא במנוחתנו ביו"ט שחל להיות בשבת, אבל בין שנדע טעמם או לא, אין לנו להוסיף על דבריהם בברכות, אלא לשמור על המטבע שתקנו לנו בלי גרעון ותוספת, וכך נאה ויאה לתלמידי תלמידיהם לקיים דבריהם שנאמרו ברוח הקודש, ושכל העם קבלו וקיימו עליהם מטבע שתקנו לנו חז"ל שלאורם אנחנו הולכים ונלך כל הימים, ומי לנו גדול מהרמב"ם ז"ל שבסדר התפלות השמיט "רצה נא במנוחתנו" מיום – טוב או ר"ה ויום הכפורים שחל בשבת, והכי נקטו כל קדמונינו במחזורי תפלות המועדים וימים נוראים והכי נקטינן. ומינה לא תזוע. והנלענ"ד כתבתי.