סימן א

(לחאו"ח סימן נ"ג).

שליחי צבור העוברים לפני התבה

 

(א' כסלו תש"ו).

לכבוד ידידי וחביבי הרה"ג חו"ב וכו' כמוהר"ר הלל פוסק יצ"ו תל אביב.

 

מענותנותיה דמעכ"ת בקשני לחות דעתי על התקנות שתקן בביהכ"נ שלו בהסכמת מנהלי בית הכנסת בענין התפלות שליחי צבור של אלה שעוברים לפני התבה ביום פקודת הוריהם או קרוביהם.  והואיל ורצונו חביב עלי מאד, הנני נענה לבקשתו לכתוב מה שתעלה מצודתי בעזרת צור חמדתי.

 

א. שליח צבור מרוצה לצבור העובר לפני התבה בישראל אינו ככל פועל בעל אומנות שממלא תפקידו בשכר או בנדבה, לפי רצון שולחיו, אלא הוא שלוחם של ישראל, שכל עדה ממנו היא דמות  דיוקנו של כנסת ישראל כולה. וכל שליח צבור במקומו הוא שליחם של כל ישראל להתפלל ולומר דברי קדושה לפני קדוש ישראל הנערץ בקדושה.

 

וכן כתב הרא"ש ז"ל: חלילה להיות מלאכה ה' אומנות אלא עטרה לראש (טור אורח חיים סי' נ"ג). וכיון שכן אין כל אדם רשאי לקחת עטרה זאת לעצמו, אלא אם כן ימנו אותו הצבור שליח צבור קבוע  או שיזמינו אותו הצבור או ב"כ גבאי ביה"כ שהם ב"כ המתפללים לעבור לפני התיבה פעם ושתים ובשלישית הוא נענה להם. אבל המתיהר ועובר לפני התיבה שלא על פי הזמנת הצבור אינו רצוי,  ואין שליחותו רצויה.

 

וכ"כ מהרי"ק: התפלה היא של הקהל שהיא במקום התמידין שהיו באים משל צבור, ואין רצוי שיהיה אדם שלוחם להקריב קרבנם בלי רצונם, ומטעם זה פסק רבינו שמחה שאפילו יחיד יכול לעכב  את החזנות ולומר איני חפץ בו, אם לא שכבר הסכים עליו מתחלה. והילכך אם רוצה לומר תפלה בשביל אביו ואחד רוצה לומר תפלה בשביל אחר, מי שירצו הקהל שיאמר התפלה, הוא יזכה בו ולא  אחר. (בית יוסף שם).

 

והנה דברי רבינו שמחה הם תמוהים דמאי אולמיה דיחיד לדחות את החזן מפניו ולבטל גם רצון הצבור.

 

וכבר עמד על זה מהרי"ל, ומהרי"ו כתב למחות במנהג זה שכל יחיד יוכל למחות בלא טעם ונימוק מספיק. אך יציע טעמו ודבריו לפני טובי העיר. ואם יראו שדבריו נכונים ושמפני זה ראוי למחות,  יעשו (ר"מ שם אות ו').

 

וזה מוסכם להלכה וכדתנן: אפילו תשעים ותשע אומרים לחלק ואחד אומר לבוז, לזה שומעים שאמר כהלכה (פאה פ"ד מ"א).

 

ומכאן תמיה אני על רבינו שמחה ומרן ז"ל שפסק כמותו להלכה וכתב: אפילו יחיד יכול לעכב ולומר איני רוצה שפלוני יהיה חזן אם לא שכבר הסכים עליו. והרי ממתניתין דפאה למדנו שאין  שומעין ליחיד במקום רבים אפילו במקום שמגיע ליחיד הפסד בדבר, אם לא במקום שאומר כהלכה, וכל שכן הוא שאין שומעין ליחיד נגד הרוב מפני שהוא אינו חפץ בכך.

 

ועוד קשה לי בדברי רבינו ושמחה דפתח ביחיד דאפילו יחיד יכול לעכב, וסיים: והלכך אם אחד רוצה לומר תפלה וכו' מי שירצו הקהל שיאמר תפלה הוא הזוכה ולא אחר, הרי שהקהל הוא הבוחר  ולא היחיד.

 

לכן נראה לי לומר שגם רבינו שמחה לא אמר שיחיד יכול לעכב אלא בחזן שאינו קבוע, אבל רוצה להיות שליח צבור פעם אחת באקראי, ובזה הוא דאמר רבינו שמחה שגם היחיד יכול לעכב, ואין  הש"ץ או הצבור כולו יכולין לכוף אותו שיצא מבית הכנסת מפני חזן עראי זה שהוא רוצה לעבור לפני התיבה, אבל אם הצבור רוצים למנות חזן קבוע שדעת כולם או אפילו רובם מסכימים בו, אין  שומעים דבריו של יחיד אם לא שנותן טעם שטובי הצבור מסכימים לו, ועל זה סיים וכתב: אין הדברים הללו אמורים אלא בחזן עראי שאין לו זכות לעבור לפני התיבה, אבל אם עובר לפני התיבה  אחד המתפללים הרוצה להתפלל בשביל אביו או בשביל קרוביו, והיחיד מתנגד ואומר איני חפץ בו אין שומעין ליחיד אלא מי שירצו הקהל, הוא יזכה ולא אחר.

 

והנה ראיתי ביש"ש (פ"ק דחולין סימן נ"ה) דכתב: דוקא שיש אחר לשכור בדמיו של זה, אז יחיד יכול למחות (מג"א שם ס"ק י"ט).

 

מדבריו מוכח דאפילו למנות ש"ץ קבוע יכול היחיד למחות אפילו בלא טעם הגון ע"פ טובי העיר, דודאי כל מקום שיש טעם הגון, אין ממנים אותו ש"ץ אפילו באקראי ואפילו בשכר מוזל דהרי על  ש"ץ שאינו הגון קראו עליו מקרא זה: נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה (תענית ט"ז ב).

 

ולכן דברי הרש"ל אינם מתפרשים אלא כשיחיד מעכב בלא טעם הגון, הלכך כשיש אחר לשכור בדמיו באותו השכר שומעים ליחיד ואפילו נגד מנוי שליח צבור קבוע.

 

אבל לע"ד נראה דבש"ץ קבוע אין היחיד יכול לעכב אפילו אם נמצא אחר באותו שכר, שאין שומעים ליחיד אלא כשאומר כהלכה.

 

לכן נראה דרבינו שמחה לא אמר דיחיד יכול לעכב אלא בשליח צבור שאינו קבוע, אבל שליח צבור קבוע שהוא מתפלל בזכות כגון מתפלל בשביל אביו או בשביל קרוב אחר, אין היחיד יכול  לעכב כדאמרן, דון מינה אבל הצבור או רובו יכולין.

 

מכל האמור ומדובר מתבררת ההלכה שאין שליח צבור רשאי ליטול זכות לעצמו לעבור לפני התיבה אפילו כשהוא מתפלל בשביל הוריו או קרובים אחרים אלא ברצון הצבור והסכמתם.

 

וכן פסק רמ"א ז"ל: ואין לאדם להתפלל בלא רצון הקהל וכל מי שמתפלל בחזקה ודרך אלמות, אין עונין אמן אחר ברכותיו, והיינו אפילו כשהוא מתפלל בשביל אביו. וכן כתב המג"א: דדוקא קדיש  יוכל לומר בשביל אביו, אבל לא יוכל להיות ש"ץ בעל כרחם, ומצוה להניח לאבל להתפלל שהוא נחת רוח למת להצילו מדינא של גיהנם (מגן אברהם שם ס"ק כ"ד).

 

הרי לך מפורש שבכל אופן וענין אין אדם רשאי להתפלל בצבור אלא ברצון הקהל. והכי מסתברא שאם לא כן הרי זה גורם ריב ומדנים בבית הכנסת. וקרוב הדבר להיות כמצוה הבאה בעבירה,  שכן הוא הדין שאין להתקוטט בעבור שום מצוה שהרי שנינו: הצנועים מושכים את ידיהם מלחם הפנים (מג"א שם ס"ק כו).

 

ודע דרצון הקהל מתבטא על ידי גבאי בית הכנסת הנבחרים על ידם או מתמנים בהסכמתם, וכדכתב הכנה"ג משם משפט צדק (ח"ב סי' עז): אם המוחים הם פרנסים שממנים בכל שנה להנהגת הקהל  ולכל מילי, הרי הוא כאלו מוחים כל הקהל (כנה"ג או"ח הגה ב"י סי' נג).

 

ומינה נלמוד גם לגבאי בית הכנסת שמחאתם היא כמחאת כל צבור המתפללים בבית הכנסת שלהם.

 

מכל האמור תורה יוצאה מחוורת כשמלה, לקיים את תקנת מעכ"ת בהסכמת גבאי בית הכנסת: אסור לכל אדם אף שיש לו יאצ"ט להתפלל בלי רשות הגבאים והרב שתקנתם של גבאי בית הכנסת הרי  היא מחאתם. וכל העובר על תקנתם זאת, הרי הוא כמתפלל שלא ברצון הצבור.

 

וברור הדבר שכשם שאין אדם יכול לעבור לפני התיבה שלא ברצון הקהל, כן הדין נותן שאינו רשאי לכך בלי רשות הרב של בית הכנסת שעליו מוטלת החובה, והמצוה לפקח על כל העוברים לפני  התיבה שיהיו ראויים ומוכשרים לכך על פי ההלכה, היינו הטוב שבצבור בחכמה ומעשים טובים (שו"ע או"ח סי' נ"ג סעיף ד' ה'). ודבר זה מסור להרב שהוא יכול לדעת ולהכיר הטוב שבצבור  בחכמה ומעשים טובים.

 

לכן נראה לי שתקנה זאת שיתקן מעכ"ת בהסכמת גבאי בית הכנסת היא שרירא וקיימת מצד הדין וההלכה.

 

אולם באשר לתקנה א': יאצ"ט בר חיוב הוא רק פעם בשנה אחרי אב ואם ולא יותר, נלע"ד שהיא תקנה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה, שהרי ארץ ישראל נוהגת כמנהג המקומות ששאר אבלים  אומרים קדיש על קרוביהם (יו"ד סי' שעו סעי' ד' בהגה). וכן נהגו כן לענין תפלה, ואיני מוצא צורך לשנות מנהג זה שהרי במקום שיש אבלים של אב ואם הם קודמים לכל האבלים על קרוביהם.  וכיון שתקנו שלא יתפלל שום אדם אלא ברשות הגבאים והרב, למה נמנע מיתר הקרובים ספוק נפש זה שהוא מושך אותם לבית הכנסת ולעמוד הקודש? מוטב להשאיר המנהג הקיים והגבאים והרב  יחליטו בכל מקרה לתת זכות הקדימה למי שראוי לה ולמנוע בהחלט את כל אלה שאינם ראויים לזכות זאת לפי מעשיהם, וכדומה.

 

ב. תקנתו בנוגע למפטיר – הנה מנהג זה לא נפוץ בארץ ישראל בקהלות האשכנזים. ולכן בכל מקום שזה יביא לידי קטטה ומריבות מוטב לוותר על קריאת ההפטרה ולהסתפק בעליה לתורה כאחד  משבעה עולים, מלגרום קטטות ומריבות בבית הכנסת, וכמ"ש המג"א שאין להתקוטט בעבור שום מצוה, כי זוהי דרכה של תורה שדרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום. והנלענ"ד כתבתי.