סימן ד
(לאו"ח סימן קנ"ג).
שינוי חדר בית הכנסת שהקדיש יחיד מדירתו לעשותו בית מרקחת. או לבנות על גביו בית מרקחת
ב"ה ירושלים כ"א שבט תש"ז.
למאן דזיו ליה כבר בתיה ונהורא עמיה שריא. הרה"ג המופלג בתורה ויראה כמוהר"ר בן ציון חזן יצ"ו. מנהל ישיבת "פורת יוסף" בירושת"ו. שלום וברכה.
הנני נעתר לבקשתו לחו"ד בשאלה שעמדה פניו: פעה"ק ירושת"ו היה לבעה"ב אחד דירת קבע ואח"כ מסר אותה להקהל לעשותה ביהכ"נ ולהתפלל בה שמ"ע והקדיש אותה למטרה זו. והקהל הגדילו אותה ושכללוה יפה מאד וגם קראו שם לה ע"ש בעליה, ואחר כעשר שנים רוצים לבנות בית כנסת למעלה ממנה ולהתפלל בה, ובבית הכנסת התחתונה הראשונה חפצים לעשותה בית מרקחת וחדר לרופא לרפאות את העניים בחנם. אי אריך למיעבד הכי, ואם לא, האם יכולים להמשיך להתפלל בראשונה ולבנות למעלה ממנה בית מרקחת ומשרד לועד וחדר לרופא לעניים כי זה לא נקרא תשמיש קבוע של גנאי. על הכל יבא דבריו וכיבדנוהו.
ואען ואומר בסיעתא דשמיא. בעיקר דין זה הלכה פסוקה היא שאין משנין בית הכנסת לכל דבר מצוה אחרת שאינה מעולה בקדושתה, וכן פסק מרן ז"ל: מותר לעשות מביהכ"נ ביהמ"ד אבל לא מביהמ"ד בית הכנסת (או"ח סי' קנ"ג סעיף א'), ובזמננו שקובעים שעורי למוד בביהכ"נ בבקר ובערב בשבתות ומועדים נעשה בית הכנסת כדין בית המדרש (עין דבר שמואל אבוהב הבי"ד הבאה"ט שם סק"ב). ואם כן אין דבר מעולה ממנו שיהיה מותר לשנותו. ומצות רפוי חולים אע"פ שהא מהמצות שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא, בכל זאת אינה שוה בקדושתה אפילו לקדושת ביהכ"נ גרידא, ואין צריך לומר לבית הכנסת שהוא גם בית המדרש. ולפיכך לא הותר לשנות בית הכנסת לבית מרפא לחולים עניים, אין הדברים הללו אמורים אלא בהורדת בית הכנסת מקדושתו שעל ידי כך בטלה מציאותו, אבל החלפת בית הכנסת זה מבית לבית אחר מותר. ובית הכנסת הראשון יוצא לחולין ובלבד שלא ינהגו בו תשמישי גנאי ובזיון, דכיון שקדושתו חלה על השני שעומד תחתיו, אין כאן הורדה ולא הפקעה מקדושה אלא החלפה של קדושה מבית לבית אחר, ואמינא לה מדגרסינן: אמר רבא האי בי כנישתא, חלופה וזבונה שרי, אוגורה ומשכונה אסור, מאי טעמא, בקדושתה קאי, פירש"י: חלופי וזבוני חלה קדושתו על החילוף או על הדמים והוא יצא מן הקדושה להשתמש בו. (מגילה כו ב). והנה דין זה צריך עיונא ודיוקא, והרמב"ן ז"ל הקשה, דכיון דביהכ"נ יש בו קדושה דהא אמרינן אוגורא ומשכונא אסור, מאי טעמא בקדושתו קאי היאך נמכר. והא דבר שראוי לגופו במוקדשין אינו נפדה?, ותו כי מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר היאך שרו דמייהו למשתי בהו שכרא, והא נתפסין הדמים בקדושתן? ותירץ: בית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה כסוכה ולולב שנזרקין לאחר מצותן, ובזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד וכו', ולפיכך בית הכנסת כל זמן שבני העיר רוצים בו נוהגין בו קדושה אפילו בחורבנו שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לחזור לבנותו וכו'. אבל כשנמלכו בני העיר למכרו, אפילו לשתות בו שכרא שרי לפי שעבר זמן מצותו ונפקעה ממנו קדושתו כסוכה ולולב.
ואין דבריו נהירין לע"ד דבאמת בית הכנסת אינו מכשירי מצוה כלולב וסוכה וכדומה שאין בהם שום קדושה אפילו בזמן מצותן, אבל בית הכנסת הוא קודש מצד עצמו כדכתיב: ואהי להם למקדש מעט. אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. (מגילה כט). הלכך בתי כנסת דומין לתפילין ומזוזות ותיק של ספר תורה ונרתיק של תפילין ורצועותיהן שהן נגנזין (שם כו ב). לפי שאין קדושתם נפקעת גם אחרי מצותן כגון: שנפסלו בכתיבתן או שנקרעו, ואף בית הכנסת הואיל והוא קדוש אעפ"י שחרב בקדושתו הוא עומד וכדתנן: בית הכנסת שחרב וכו' שנאמר: והשמותי את מקדשכם קדושתן אף שהן שוממין (שם כ"ח א). וסתמא דמתניתין משמע שאף אם אי אפשר לחזור ולבנותם נוהגין בהם קדושה, והיינו משום שאין קדושתן נפקעת בחרבנם והרי הם כתיק של ספר תורה ונרתיק ורצועות של תפילין.
שו"ר להר"ן שדחה דברי הרמב"ן אלה ותירץ מדעתו: דבית הכנסת ודכוותיה כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם ואפילו התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אי אפשר שתפקע קדושתו בכדי, מפני כבוד הקדושה שיש בו. מיהו לאחר שהטילו קדושתו על הדמים, קדושת דמים קלישא מקודשת בית הכנסת לפי שדמים אלו לא עמדו מעולם לדבר שבקדושה וכו' הלכך בין שמכרו שבעה טובי העיר לעולם דמים נתפסים בקדושת בית הכנסת ומפקע קדושתה גבייהו. וקדושה קלישא זאת של הדמים נפקעת לגמרי ע"י ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר (הר"ן ר"פ בני העיר). ועדיין לא התישבה דעתי דלפי מה שהוכחנו שבית הכנסת קדוש קדושה עצמית כתיק של ספר תורה ונרתיק של תפילין ורצועותיהם. אין להטיל קדושתם על דמים או כל דבר אחר וגם אם הטילו אותם הדין נותן שיהיו הדמים נתפסים בקדושתם וכדכתב הרמב"ן.
לכן נלע"ד לומר דביהכ"נ הוא קדוש קדושת דמים שהיא מסורה לשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר להחליפה כשם שהגזבר זכאי להחליף את קדושת הדמים של בדק הבית לפי ראות עיניו לצורך תעודת ההקדש. והוא הדין בית הכנסת הוא הקדש דמים להנאת הצבור, הלכך רשאי להחליף מקום בית הכנסת במקום אחר וכן למכור בית הכנסת להשתמש בדמיו בכל דבר שיש בו תועלת והנאה לצבור לפי ראות עינם של ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, הואיל ובית הכנסת אינו קדוש אלא קדושת דמים לתועלת הצבור, וצרכי רבים מקרי דבר מצוה (עין או"ח ס' קנ"ג טו"ז סק"ג), לפיכך כשזט"ה מסכימים להחלפתו לדמים, מעשיהם קיימים, דין זה פסקו מרן ז"ל להלכה וכתב: בית הכנסת או לבנים ועצים מבית כנסת ישן שסתרו יכולים להחליפן באחרים והם יוצאים לחולין וכו' (או"ח ס' קנ"ג סעיף יא). והנה בבד"ה הביא דברי הרא"ש בתשובותיו דכתב שמותר לעשות מבית הכנסת בית דירה דשבעה טובי העיר יכולין לשנות דבר הרשות, ומג"א תמה עליו וכתב: וצ"ע דהאיך תפקע קדושתה בכדי, ואפשר דהרא"ש מיירי כשבנו אחרת במקומה וחלה הקדושה עליה. ולפי מ"ש אפילו אם לא בנו אחרת במקומה הדין הוא כן ובלבד שיהיה בזה צורך צבורי. מכללם של דברים למדנו: דמותר להחליף בית הכנסת בבנין אחר שנבנה או הוקדש לכך, ובית הכנסת הראשון יוצא לחולין הואיל ובהחלפתו אין ההקדש נפקע בכדי אלה חלה קדושתו על חליפיו, וזהו אפילו אם המקום השני אינו מעולה מהראשון, וכל שכן הוא כשהוא מעולה יותר בגדלו והדרו שבזה אינו מפקיע הקדושה אלא מוסיף עליה ומעדיף קדושתו, חלה קדושת הראשון על השני והראשון יוצא לחולין.
הדרן לדיננא, לפי המבואר בשאלה דנדון דידן בית הכנסת זה הוא הקדש של יחיד שמסרו לקהל. ולפיכך הרי הוא קדוש כקדושת בית הכנסת של קהל שנבנה או נקנה לשם כך (או"ח ס' קנ"ג סעיף ז' בהגה), ולכן אסור להורידו מקדושתו לעשותו בית מרפא לחולים. אבל לבנות בית למעלה ממנו ולהקדישו לבית הכנסת מותר מדין חלופי וכדכתיבנא, אבל למכרו כדי לקנות בדמיו ביהכ"נ אחר הוא דין השנוי במחלוקת וכדכתב מרן ז"ל: אם מותר לקנות בדמי קדושה אחת קדושה אחרת. יש אוסרים ויש מתירין (או"ח סי' קנ"ג סעיף ד), והמג"א כתב שדעת היש מתירין היא דעת הרמב"ם שמתיר אפילו לכתחלה ואפילו שלא במעמד אנשי העיר. דכיון שמוכרים כדי לבנות אחרת בדמיה לא מפקע קדושתה וכיון שיש להם בית הכנסת אחר מותר למוכרו לכתחלה (מג"א שם סק"ה) ולזה מכוונים לדעתי דברי מרן ז"ל דכתב: כשמוכרים אנשי הכפר בית הכנסת יכולים למוכרו ממכר עולם וכו' (או"ח ס' קנ"ג סעיף ט'). הרי שסובר מרן דמותר למכור בית הכנסת כדי לקנות אחר בדמיו. אולם מ"ש המג"א דיכולים למוכרו גם שלא על ידי ז' טובי העיר במא"ה, אינו ברור לי. השאלה שעומדת לפנינו היא הואיל וביהכ"נ זה עומד בעיקו"ת ירוש"ת שהיא עדיפה מבית הכנסת של כרכים אעפ"י שידוע לנו שנבנה והוקדש משל יחיד אסור למוכרו. לזה יש לומר שכיון שבית הכנסת זה הקדישו ומסרו לאפטרופסי ההקדש שהם גבאי בית הכנסת, הרי זה כאלו התנו מפורש שתלו אותו בדעת הגבאים, והם יכולים לעשות מה שרוצים בהסכמת הצבור, וכמו שכן פסק מרן ז"ל: אבל של כרכים אפילו בנו אותו משלהם אינו נמכר אלא אם כן תלו אותו בדעת היחיד שאז יעשה בו היחיד מה שירצה בהסכמת הצבור. ובמג"א פירש דברים אלה: דלא מיירי שאמרו בפירוש שהוא יהיה לו רשות. אלא שהוא המתעסק ומצוה בבנינים וכל מה שהוא חפץ הוא עושה. (מג"א ס' קנ"ג סק"ז). והדברים מגיעים למה שפסק מרן: דאם יש שם חבר עיר דכל מה דאתי אדעתא דידיה אתי, וחבר עיר עדיף כז' טובי העיר. (או"ח שם סעיף י"ד). והמג"א כתב: והאידנא יכולים למכור ז' ט"ה אפילו בכרכין, וזהו דוקא כשבנוהו משלם (שם סעיף יד ומג"א ס"ק ל"ז).
ולפי"ז בנדון דידן שיש בית הכנסת אחר, ובית הכנסת זה הוקדש משלהם על דעת אפוטרופוס וגבאי בית הכנסת, והם רוצים להחליפו בבית הכנסת שיבנו בקומה עליונה שלמעלה ממנו רשאים הם לעשות זאת בהסכמת חבר העיר, והכי עדיף טפי לעשות בית הכנסת למעלה ממה שימשיכו להתפלל בבית הכנסת הקיים ולבנות עליו בית מרפא, שאם אמנם בית מרפא אינו שמוש של גנאי, מכל מקום גם כל תשמישים שעל גבי בית הכנסת בכללו, ואין צריך לומר על מקום היכל הקודש אינם מותרים בהחלט, וכמ"ש מרן ז"ל: יש ליזהר מלהשתמש בעליות שעל גבי בית הכנסת תשמיש קבוע של גנאי כגון לשכב שם, ושאר תשמישים יש להסתפק אם מותר להשתמש שם. ואם אמנם כתב רמ"א: דבית שיחדו לאחר שנבנה לבהכ"נ מותר לשכב עליו (ס' קנב סעיף יב), בנדון דידן שהוסיפו הצבור בנינו ושכלולו, יש לומר שנעשה דינו כדין ביהכ"נ שהוקדש לפני בנינו. ועל כל פנים כבוד בית הכנסת דורש שלא יהיה עליו כל בנין אחר.
וכיון שמן הדין מותר להחליף בית הכנסת זה בבנין אחר דומה לו, עדיף טפי לבנות בית כנסת בקומה שלמעלה מביהכ"נ, כמצוה עלינו לרומם בית אלקינו שהיא חלה גם בבית הכנסת שהוא מקדש מעט (או"ח סי' ק"ו), ומהרה נזכה לבנין בית מקדשנו בראש ההרים ונשא הוא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים ואמרו: לכו ונעלה את הר ה' אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו. והנלענ"ד כתבתי.