שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן ב
(לחושן משפט סימן א').
סמיכת דיינים
ב"ה כ"ו כסלו תרצ"ה. תל אביב ת"ו.
שלום וברכה, מאת אלקי המערכה, לכבוד ידידי הרב הגאון, חריף ובקי, משנתו קב נקי, מוהר"ר צבי מקובסקי נ"י. חבר בית דין בקהלתנו ת"א תו"ב.
כת"ר כבדני בקונטריסו "קונטרס הסמיכה" שחבר בחכמה ובתבונה כיד ה' הטובה עליו, ובקשני לחוות גם דעתי הקטנה בזה, והנני למלאות רצונו, לבאר מקור הלכה זו, צדדי החיוב והשלילה. לא כדי להכריע בענין גדול זה, אלא כתלמיד הדן לפני רבותיו. וזה החלי בעזר צורי וגואלי.
א. מקור חדוש הסמיכה בתלמוד ופוסקים הראשונים
הלכה זו חדשה רבנו הרמב"ם ז"ל מדעתו הבהירה וכתב: נראים לי הדברים, שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם, הרי אלו סמוכים, ויש להם לדון דיני קנסות, ויש להם לסמוך לאחרים, אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה, כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל, לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן. ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל, שהרי נסמך מפי בית דין, והדבר צריך הכרע. (ה' סנהדרין פ"ד ה' י"א).
דברי הרמב"ם אלו צריכים באור. דלפי מה שהניח שחכמי ארץ ישראל בהסכמת כולם רשאים לחדש הסמיכה, אין מקום לתשובתו: למה שהצטערו חכמים על בטול הסמיכה "לפי שישראל מפוזרים" שהרי אפשר לחכמי ארץ ישראל להתכנס בישיבה אחת לשם זה ולהחליט ולהסמיך בהסכם כולם. וכבר עמד על זה הרדב"ז (בפירושו על הרמב"ם שם) ותירץ: שהואיל שהיו צריכים להיות במעמד אחד, והיה רחוק לקבצם, הואיל והם מפוזרים, ע"כ.
וכמתלמד מדבריו אני מוסיף לומר בכונתו, שהואיל ופזור הגלותי הביא פזור גם בדעות, ואי אפשר היה אפילו בזמן התלמוד להביא את כל חכמי ארץ ישראל לידי הסכמה בשאלה זו, ולכך לא חדשו הסמיכה בזמנם. ולבאר זה מסיים הרמב"ם ואומר "ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולם", כלומר: ההבדל שבין חדוש הסמיכה להמשכתה ב"סמוך מפי סמוך" הוא בזה: שחדוש הסמיכה זקוקה לדעת כולן בעיקר חדושה, ובאישיותם הגדולה של הסומכים הראשונים, וזה רחוק שתמצא הסכמה כזו ביניהם באחד הזמנים. אולם דבר זה לא היה ברור להרמב"ם מסיבת שאלתו זאת: שאם כן למה היו מצטערים החכמים וכו', כי היתכן שחכמי ישראל שבארץ ישראל לא הכירו נחיצותה ותועלתה של הסמיכה, כדי שלא יתבטלו דיני קנסות מישראל? ולכן סיים הרמב"ם ואמר: ודבר זה צריך הכרע. ואין ספק אצלי שכונת הרמב"ם בדבריו היתה לומר שחדושו זה שחדש מדעתו אינו ברור לו, והוא צריך הכרע. וכן כתב הרדב"ז שם דלא כמו שכתבו הלחם משנה ומהר"י בי רב. ואם כנים אנו בזה מתורצת מאליה הסתירה שבין דבריו בפירוש המשניות (סנהדרין פ"א מ"ד, ובכורות פ"ד מ"ג) שמחליט הדבר בלי שום ספק, ובהלכותיו נתעורר בו ספק מתוך שאלתו: אם כן למה היו החכמים מצטערין וכו'. ובאמת כאשר נעיין בדבריו בפירוש המשניות (סנהדרין שם) מוכח שהוא מסופק בקיום הלכה זו, שהרי סיים וכתב: ודבר זה יהיה בלא ספק, כשיכון הבורא יתברך לבות בני אדם, ותרבה זכותם ותשוקתם לשי"ת ולתורה, ותגדל חכמתם לפני בוא המשיח. הא למדת, שדבר זה אינו מסור בידי החכמים שבכל הדור אלא ברצון ה' כשיכון הבורא יתברך וכו'.
ועדיין לא נתבארו דברי הרמב"ם כל צרכם. מפני הספקות שנופלים בדבריו, והן: א) מהו המקור שהרמב"ם סמך עליו להתיר חדוש הסמיכה, כי הסברא נותנת לומר, שדבר זה אינו תלוי בהסכמה אלא בשלשלת הסמיכה, וכל שנפסקה שלשלת זו של "סמוך מפי סמוך" לא תועיל הסכמת החכמים לחדשה. ב) אם גם נניח שהסכמת החכמים מהניא לענין זה מנין לנו לומר שהסכמת חכמי ארץ ישראל לבדה מספיקה לכך? ג) למה לא תועיל הסכמת רובם מתוך כולם, והלכה פסוקה היא בדיינים שהולכין אחר רוב הדיינים אפילו בדיני נפשות, מדכתיב אחרי רבים להטות.
להתרת הספק הראשון אומר הרמב"ם: שאם לא תאמר כן אי אפשר שימצא בית דין הגדול לעולם, לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך על כל פנים. והקב"ה יעד שישובו, כמו שנאמר: ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה אח"כ יקרא לך עיר הצדק (סנהדרין שם). ולהתרת הספק השני אומר לפי שבני ארץ ישראל הם הנקראים קהל, והקב"ה קרא אותן כל הקהל אפילו היו עשרה אנשים, ואין משגיחין לזולתם שבחוץ לארץ (בכורות שם).
והנה לראיתו הראשונה אומר הרדב"ז: ומי יתן ואדע, שהרי אליהו בא לפני המשיח כמבואר בכתובים ובדברי רז"ל, והרי הוא סמוך ויסמוך אחרים וכו'. ותו שאמרו במדרשות שהמשיח יתגלה בגליל ויחזור ויתכסה, ומאן לימא לן שלא יסמוך בית דין בזמן שיתגלה בתחלה? (ה' סנהדרין שם).
ואני מוסיף עוד לומר לע"ד שמפשט הכתוב: ואשיבה שופטיך כבראשונה, אין להוכיח על דבר הסמיכה אלא להשבת שופטים צדיקים וישרים בנגוד למה שנאמר באותו פרק תוכחה על דיינים בלתי הגונים "כולו אוהב שחד ורודף שלמונים יתום לא ישפוטו" מיעד הנביא "ואשיבה שופטיך כבראשונה" שיהיו דנים דין אמת, ושופטים משפט יתום ואלמנה.
וכן תרגם יב"ע: ואמני ביך דייני קושטא תקנין, ז"א דייני אמת מתוקנים במעשיהם ודינם, ואם גם נניח בבאור מקרא זה שהוא מכוון על סמיכותם המלאה של הדיינים, אין זה מוכרח לומר שזה יהיה לפני ביאת המשיח, אלא הכתוב מתפרש יפה לימות המשיח. וכן פירש הרד"ק (ישעיה א' כ"ה). +הרה"ג מוהרי"ץ מקובסקי העיר על זה ממה שכתוב בגמרא וכיון שנתקבצו גלויות נעשה דין ברשעים, דכתיב: ואשיבה ידי עליך וכו' וכתיב ואשיבה שופטיך (מגילה י"ז). ואני אומר שאדרבה מכאן ראיה שהשבת השופטים תהיה אחרי שנעשה דין ברשעים, והיינו אחרי היום הגדול שעליו נאמר: ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגו' והתגדלתי והתקדשתי ונועדתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה' (יחזקאל ל"ח) והיינו בימות המשיח וכפירוש הרד"ק, ומאמרי האגדה שמוכיחין דבנין ירושלם קודמת אין בהם להוכיח על קדמות יסוד בית דין הגדול ומוסמך לפני ביאת אליהו שהוא יהיה הסומך.+
ב. קהל ישראל
הנחתו השנית של הרמב"ם שבני ארץ ישראל נקראים קהל וכו' ואפילו היו עשרה אנשים, ואין משגיחין לזולתם שבחוצה לארץ, אינה מובנה לע"ד. קושטא הוא שבני חוץ לארץ אינם נקראים קהל, מדכתיב: וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים, הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך (היושבים מחוץ לנחל מצרים גם כשהם נמצאים בארץ) לא אקרי קהל (הוריות ג'). אבל אין להוכיח מזה שחכמי ארץ ישראל הם שנקראים קהל, אלא שכל היושבים בארץ נקראים קהל. וגם הרמב"ם עצמו בפירוש המשניות (בכורות שם) כתב: "או הסכימו בני ארץ ישראל". משמע כל בני ארץ ישראל ולא כל החכמים והתלמידים שבארץ ישראל, וכדכתב בהלכותיו ובפירוש המשנה (הלכות סנהדרין ומס' סנהדרין שם).
וגם אם נסבול דוחק זה ונאמר שחכמי ארץ ישראל הם לבדם נחשבים קהל, מדוע לא נאמר שהסכמת רובם סגיא? וכמו שכתוב בגמרא: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל (הוריות שם והרמב"ם הלכות שגגות פ' י"ג ה"ב). וכמו כן נאמר שרוב חכמי ארץ ישראל נחשבים לרוב הקהל לענין סמיכה.
ובר מן דין נלע"ד לומר שלא נאמר דין זה שאנשי חוץ לארץ אינם נחשבים קהל, אלא בזמן שישראל יושבים על אדמתם ישיבת קבע, שהם נחשבים למרכז האומה במלכות והוראה, אבל כשגלו מן הארץ, כל קהלה וקהלה חשובים קהל.
ואל תשיבני ממאמרם ז"ל: אין סמיכה בחוץ לארץ (סנהדרין י"ד), דמה שאין סומכין בחוץ לארץ אין זה משום דיושבי חוץ לארץ לא נקראו קהל, אלא משום שהמקום גורם, כמו שכן הדין בקדוש החדש, שאין מקדשין החדש ולא מעברין השנה בחו"ל, משום דכתיב: לשכנו תדרשו, כל דרישות שאתה דורש לא יהיו אלא בשכנו של מקום (סנהדרין י"א), אבל אין ללמוד מזה שיושבי ארץ ישראל דוקא נקראים קהל גם כשאין רוב ישראל יושבין על אדמתם.
איברא דבירושלמי (נדרים פ"ו ה"ח) נאמר: ואל יתר זקני הגולה, אמר הקב"ה: ביותר הן חביבין עלי זקני הגולה, חביבה עלי כת קטנה שבארץ ישראל מסנהדרין גדולה שבחוץ לארץ. (וקרוב הדבר לומר שמזה למד הרמב"ם לומר שקהל היושב בארץ ישראל הקב"ה קרא אותן כל הקהל, ואפילו היו עשרה אנשים ואין משגיחין לזולתן שבחוצה לארץ). אבל אין ללמוד מזה אלא שכת קטנה שבארץ ישראל חביבה מסנהדרין שבחו"ל, ולא שקהל חוצה לארץ אינו נקרא קהל גם בזמן שרוב ישראל יושבין בגולה.
מכל האמור יוצא שהלכה זו שחדש הרמב"ם ז"ל אינה ברורה, וה' יאיר עינינו להבינה במקורה בטעמה, ועל כל פנים אחרי שהוא ז"ל כתב: והדבר צריך הכרע. ונראין הדברים שעל גוף הלכה זו אמר כן, אין אנו רשאים להחליט בדעתו שאמר דבריו בהלכה פסוקה ומחלטת, עד שנמצא לה מקור ברור בדברי רז"ל בתלמוד.
ג. בית דין הגדול בירושלם בקבוץ גליות
ועתה נובין ונדון אם יש מקור מוסמך לזה בתלמוד: וראיתי לחברנו ועמיתנו בתורה הרה"ג כמוהר"ר צבי מקובסקי יצ"ו שהביא ראיה מפורשת מדאמרינן בגמ' (עירובין מ"ג): הריני נזיר ביום שבן דוד בא, מותר לשתות יין בשבתות וימים טובים, ואסור לשתות יין כל ימות החול, ומפרש בגמרא משום דאמר קרא: הנני שולח לכם את אליהו הנביא, והא לא אתא אליהו מאתמול, ואקשי אי הכי אפילו בחול נמי לישתרי, דהא לא אתא אליהו מאתמול? אלא אמרינן לבית דין הגדול קא אתא, הכא נמי לימא לבית דין הגדול קא אתא ע"כ. מזה הוכיח הרה"ג הנ"ל כדעת הרמב"ם שהרי בית דין הגדול בלא סמוכין אי אפשר עד כאן תוקף דבריו.
ולע"ד אין זו ראיה, שבית דין הגדול נקרא כל בית דין חשוב שבכל דור ודור, וכמו שכתב רמ"א (חושן משפט סימן י"ד סעיף א'). ולפי זה מתפרשת הסוגיא דשמא בא לבית דין הגדול שבחו"ל. שוב ראיתי בהגהות מהר"ץ חיות (שם) שהביא ראיה זו והסתמך על מה שכתב הריטב"א בפירוש סוגיא זו "שבא לבית דין הגדול שבלשכת הגזית" והיינו בית דין סמוך ע"כ, וגם מזה אין ראיה מכרעת לע"ד, ולא ידעתי אם אפשר להיות מציאות סנהדרין בלשכת הגזית לפני ביאת הגואל ובנין בית המקדש. וכבר כתבנו לעיל דברי הרדב"ז שכתב דאפשר שתתקיים הסמיכה בזמן התגלות משיח בן דוד בגליל, ולפי זה אין ראיה מסוגיא זו.
את זה אני אומר למטוניה דהריטב"א, אבל לקוע"ד נראה שבית דין הגדול שנאמר במקום זה לאו היינו בית דין הסמוך, וממקומו הוא מוכרע: שהרי הלכה זו, דהאומר "הריני נזיר ביום שבן דוד בא", היא הלכה מוחלטת שנוהגת גם בזמן שידוע לנו בודאי שלא הוקם בית דין הגדול, וזה מכריח אותנו לומר שבית דין הגדול הנאמר בזה, הוא בית דין החשוב בדורו שבארץ ישראל.
ד. חרמי הצבור
תו אייתי לן הרה"ג המחבר יצ"ו דברי מרן החת"ס ז"ל (אורח חיים סימן כ"ה). שבאר טעם דין חיוב מיתה למורד במלכות, אעפ"י שלא נכתב בתורה, ממה שכתב הרמב"ן בפירוש הכתוב: כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה כי מות יומת, (ויקרא כ"ז, כ"ט) שאינו רק כפשוטו, אלא הוא בא ללמד דכל נשיא בישראל, ומכל שכן כל ישראל, שמסכימים להחרים על דבר, העובר על חרמם חייב מיתה, מכאן למד החת"ס שזהו טעם דין מורד במלכות, שכיון שכל ישראל אמרו לו ליהושע: כל אשר ימרה את פיך מות יומת, הרי החרימו לכל הדורות הבאים ולכל המלכים אשר יקימו עליה, ומורד במלכות חייב מיתה מדין חרמי הצבור או הנשיא. ומזה למד הרה"ג המחבר לענין סמיכה. ונסתייע ממה שכתוב בספר "נפש חיה" שאם כל ישראל מסכימים הוי אינן מומחים כמומחים, וכמ"ש רש"י דכיון דברשות קא עבדי הוה להו שאינן מומחין כמומחין, (סנהדרין ג'). והרה"ג המחבר הוסיף נופך משלו ללמוד מכתוב מפורש. שנאמר: וכל אשר לא בא בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו, וממנו יתד וממנו פנה לכל דין הפקר בית דין הפקר עד כאן תוקף דבריו.
ולע"ד אין ראיות אלה מספיקות להכריע בהלכה זו, שלא אמר הרמב"ן שכל מלך או סנהדרין גדולה שהחרימו העובר על דבריהם חייב מיתה, אלא כשהחרם נעשה במעמד כל ישראל, כגון עובדא דיבש גלעד, ועובדא דשאול ויהונתן, אבל שלא במעמד כל או רוב גדול מישראל, אין חרמם של המלך או סנהדרין גדולה מחייב מיתה, או נותן לבית דין שאינו סמוך תוקף של בית דין מוסמך, ומה שמורד במלכות חייב מיתה, אין זה משום שקבלוהו עליהם, אלא מגזרת הכתוב דשום תשים עליך מלך. ובמושג מלך נכלל גם רשות לדון דין מיתה, משום מורד במלכות, וכמו שמצאנו ביהושע כל אשר ימרה את פיך, ולא ישמע אל דבריך, יומת (יהושע א' א'). ואין זה הוספה על דברי תורה אלא גלוי מילתא הוא, שזה הוא בכלל שום תשים עליך מלך. ובכהאי גוונא ילפינן מדברי קבלה (עיין ב"ק ב') ומדין שאינן מומחים שקבלוהו עליהם. וכן מחרמו של עזרא דכל אשר לא יבא לשלשת הימים וכו' יחרם כל רכושו (עזרא י' ז') אין ללמוד לדין סמיכה שכולל גם דיני נפשות. ועל כל פנים אין ללמוד מזה שמי שהסכימו עליו יכול הוא לסמוך את אחרים עד סוף כל הדורות.
כתבנו זאת לא להכריע בין מחלוקתם של הראשונים ז"ל כי אין אנו רשאים ולא זכאים לכך, וכל דברינו היו ללמד שאין הלכה זו פסוקה ומכרעת, והלכך אף על גב דהרא"ש והרשב"א ומרן הב"י סוברים להלכה דהסכמת חכמי ארץ ישראל מספיקה לחדש הסמיכה (עיין חושן משפט סימן רצ"ה, וברכי יוסף חושן משפט סימן א') אבל הואיל והרמב"ם עצמו כתב שדבר זה צריך הכרע, והואיל ומצד אחר גם אם נקבל דבריו כהלכה פסוקה אין בידינו להגשימה: הואיל ומתנאי הסמיכה הוא שיהיה הנסמך חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה (הלכות סנהדרין פ"ד ה' ח') וכבר כתב הרדב"ז "רחוק בעיני שיש בדור הזה מי שראוי להורות בכל התורה כולה" ואנן מה נענה אבתריה בדור יתום זה, שאנו שרויין בו; והואיל ותנאי יסודי לחדוש הסמיכה הוא הסכמתם של כל החכמים שבארץ ישראל, ומסופקני אם אפשרית היא הסכמה זו, כי עדיין לא אכשר דרא לכך. לכן אני אומר שמוטב לקיים בעצמנו שב ואל תעשה, עד יערה עלינו רוח ממרום.
ה. חדוש הסמיכה מבחינה מעשית
את זה כתבתי למשא ומתן של הלכה, ועתה נדון מבחינתה המעשית.
הנה הרמב"ם ז"ל (הלכות סנהדרין שם) דקדק וכתב: שאם יסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך הרי אלו סמוכים, ויש להם לדון דיני קנסות. וטעמו ונמוקו עמו דלענין דיני נפשות אין הסמוכין יכולים לדון אלא בפני הבית ובמקום ישיבת הסנהדרין, שהוא לשכת הגזית שבמקדש. ובכן מה תוסיף ומה תתן לנו הסמיכה? אם לענין עונשין, דבעינן סמוכין, אין זה אלא למלקות ארבעים, וכמו שכתב הרמב"ם דלא צריך שיהיו הדיינים במקומם, וכל שלשה סמוכין דנים ומענישים מלקות (שם ט"ז ב') אבל אין זה מונע את בית דין של בלתי סמוכים שלא להעניש עונש זה, אלא כל בית דין של שלשה חכמים דנים ומענישים בענש זה מדין מכת מרדות (שם ה"ג). ולענין חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם, אין זה אלא דבר המסור לשופט כל הארץ. ובאמת הלכה זו לא נאמרה אלא לדרשת הכתוב וכמו שכתוב בגמרא אמר רב יוסף מאן סליק לעילא ואתא ואמר, אלא קראי קא דרשינן (מכות כ"ג) ועוד שאין אנו חייבים לסמוך דיינים כדי לפטור את חייבי כריתות ידי כריתתם.
הא למדת, דלענין מיתה ועונשין אין הסמיכה מועילה כלום ולענין התרת בכורות נמי, אין הסמיכה צריכה, שהרי כתבו התוס' דכל חכם מופלג בחכמה ומומחה ראוי להתיר בכור ונדר ביחידי (בכורות ל"ו: תד"ה במקום שיש מומחה) וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שפסק: אין שוחטין את הבכור אלא עפ"י מומחה שנתן לו הנשיא שבארץ ישראל רשות ואמר לו התר בכורות במומן (ה' בכורות פ"ג ה"א) ומדלא קאמר אלא עפ"י מומחה סמוך, משמע דאין הסמיכה מעכבת אלא רשות הנשיא הוא שמעכב, והלכך כשאין נשיא, חזר הדין לסיני, להתיר בכורות על ידי מומחה.
איברא התוס' (שם) כתבו שבזמן הזה אין מומחה כזה, אבל לזה לא תועיל הסמיכה. שוב ראיתי בביאור הגר"א (יורה דעה סימן ש"ט ס"ק ה') שכתב כן בדעת הרמב"ם והתוס' והרא"ש וכן מתפרשים דברי מרן שכתב אינו רשאי לשוחטו אלא עפ"י מומחה. ולגבי מומחה ודאי לא תועיל הסכמת החכמים כולם לעשותו כמומחה. וכבר כתבנו שגם הסמיכה אינה נתנת אלא לחכם מופלא שראוי להורות בכל התורה כולה, וא"כ אם אינו מומחה לא יסמך ואם הוא מומחה אינו צריך סמיכה.
ו. קדוש החדש עפ"י עדות ראיה או עפ"י קביעת חשבונות
פש גבן דין קדוש החדש שצריך בית דין של סמוכין לדעת הרמב"ם ז"ל, שכתב: ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא, שבזמן שיש סנהדרין קובעין על פי הראיה, ובזמן שאין סנהדרין קובעים על פי החשבון הזה שאנו מחשבין בו היום, ואין נזקקין לראיה (הלכות קדוש החדש פ"ח ה' ב')
הא למדת, שקדוש החדש נעשה בשני דרכים: (א) עפ"י עדות ראיה בפני הסנהדרין שבארץ ישראל או בית דין שבחו"ל הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להם הסנהדרין רשות (שם ח"א). (ב) בזמן שאין סנהדרין, קובעים עפ"י חשבון. קביעות חשבונות אלו אין צריכה סמוכים ומורשים מפי הסנהדרין, אלא כל חכמי הדורות שיודעים את החשבון רשאים לקדש החדש ולעבר השנה, בתנאי שיהיו יושבים בארץ ישראל. וכן כתב בפירוש אין מחשבים וקובעים חדשים ומעברין שנים אלא בארץ ישראל. שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים (שם פ"ב ח"א).
וכן כתב בספר המצוות: ואנחנו (יושבי חוץ לארץ) אמנם נחשב היום שקבעו הם, רוצה לומר בני ארץ ישראל, בו ראש חודש, כי במלאכה הזאת בעצמה מונין וקובעין לא על חשבוננו, אבל חשבוננו הוא לגלוי מילתא בעלמא. אילו הנחת דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל – חלילה לאל מעשות זאת כי ה' הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל – ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו כלום בשום פנים, לפי שאין לנו כח לחשב חדשים ולעבר שנים בחוצה לארץ אלא בתנאים הנזכרים (ספר המצוות מ"ע קנ"ג). הא למדת, שכל בית דין שבארץ ישראל הוא מוסמך לקבוע חדשים ולעבר שנים על יסוד החשבון. ולהרמב"ן דקדוש החדש בין עפ"י הראיה ובין עפ"י החשבון צריך מומחים סמוכים, אין תועלת בחדוש הסמיכה, שהרי גם לדעתו אנו סומכין עתה על חשבונו של הלל שהיה סמוך, וגם אם תתחדש הסמיכה אין בית דין מוסמכים רשאים לשנות חשבון זה שהוא מקובל מפי סמוך (סה"מ שם) ואין אנו צריכים לחדש בית דין כזה.
עמיתי היקר הרה"ג ר"צ מקובסקי העיר: כי סמכות הסנהדרין היא גם להורות (כמפורש: יומא ד' פ') האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור, שמא יבוא בית דין אחר וירבה בשיעורין כן לענין זקן ממרא, ולדיני אונס ומפתה, וא"כ אעפ"י דאי אפשר לקיים כל המצוה בשלמותה נקיים אותה במה שאפשר (ואשיבה שופטיך ע"ג ע"ד).
ואין דבריו נהירין לי דקושטא הוא שתפקידם העיקרי של הסנהדרין הוא להורות, אבל אין זה מתמלא רק בסמיכה אלא גם במקום, והמקום אינו ירושלם גרידא אלא לשכת הגזית שבירושלם וזה ברור.
ענין אונס ומפתה הלא זה הוא דיני קנסות, וכבר כתבתי שאין צריך לסמיכה בדבר זה, הואיל ואין בידינו היכלת לקיים את הקנסות, והואיל ויש דרכים אחרות שאפשר לקיים את הקנס בכח תקנה או פיוס גם כשלא נהיה מוסמכין, ואולם מה שכתב דהיכא דאפשר אפשר, והביא ראיה מתכלת ולבן אין הנדון דומה לראיה שאם הדבר היה מוסכם וברור, ודאי שהיינו מקיימים אותו ככל האפשר, אבל בדבר שתלוי במחלוקת ואנו באים להכריע הלכה במקום שאין הכרעה זו נותנת לנו כלום, ודאי הוא שאין אנו רשאים.
מהאמור ומדובר יוצא שחדוש הסמיכה לא יתן ולא יוסיף לנו כלום, אלא לענין דיני קנסות, וכמו שכתב הרמב"ם, והואיל ובזמן הזה כבר תקנו רז"ל אפשרות הדיון בדיני קנסות (עיין חושן משפט סימן א' סעיף ח'). ועוד דבזמן הזה אין לנו סמכות חקית ממשלתית לדון דיני קנסות ולהוציאם לפועל, ולא עוד אלא שגם בדיני ממונות שאנו רשאים לדון בהם אין לנו סמכות בית דין בעלת כח ממשלתי לדון בכפיה, ואין קהל ישראל היושב בארץ נזקק לבית דין אפילו בדיני ממונות, הרי שהסמיכה לא תוסיף לנו כלום. ולמה לנו אפוא להכניס ראשינו בין הרים גדולים ולהכריע על חדוש הסמיכה במקום שחדושה לא תוסיף לנו כלום?
לכן אני אומר לע"ד כי שאלה זו מוקדמת היא מאד, הואיל וגם הרמב"ם ז"ל אמר שדבר זה יהיה בשיכון הבורא יתברך לבות בני אדם ותרבה זכותם ותגדל חכמתם. ובבשת פנים ובצער רב נודה על האמת ונאמר: שאין דורנו זכאי לכך. ונצפה ליום אשר בו יערה עלינו ה' רוח ממרום לחדש את שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה.
ז. סמיכת חכמים
הריב"ש בתשובותיו (ס' ע"ד א') כתב שמה שנהגו בקהלות אשכנז לסמוך רבנים להוראה הוא, כדי להודיע שמוסמך זה הוא תלמיד שהגיע להוראה, ושיש לו רשות הוראה מרבו המובהק. וכן כתב רמ"א בהג"ה (יורה דעה סימן רמ"ב סעיף י"ד). אולם מנהג סמיכה זה לא נהוג בקהלות הספרדים.
ומהר"ש אבוהב בתשובתו אעפ"י ששבח מנהג הסמיכה לאודועי צורבא דרבנן היכא דלא ידעי ליה לשם ולתפארת ולתהלה, שמתוך כך בא ללמד ונמצא למד בשקידת העיון ביראת העונש והרוממות, ששגגת תלמוד עולה זדון, ונוסף על כל זה שיהיו דבריו נשמעים באזני הצבור אחרי שיכונה בשם רב, בכל זאת לא מלאו לבו לתקן סמיכת חכמים גם בקהלות איטליא וגלות ספרד ממזרח וממערב, משום שחש ללעז על הגיטין שיעשו על ידי אותם שלא נקרא עליהם שם מורינו. ואומר ומי יתן ויהיו מחזיקים מנהג אבותיהם בידיהם שלא יסתכלו במי ששמותיהם נאים אלא במי שחכמתם ומעשיהם נאים (דבר שמואל ס' מ"ז).
הרי שגם אחרי בטול הסמיכה של מומחים מפי סמוכים הקימו רבותינו סמיכה דומה לה במטרה כפולה לפרסם שמותיהם של אלה שהגיעו להוראה לכבוד ותהלה, ולגדור נגד כל אלה שלא הגיעו להוראה וקופצים בראש על ידי זה שבטלו מעשיהם, וכל מי שאינו מוסמך למורינו ונותן גיטין וחליצות אין במעשיו כלום, ויש לחוש לגיטין וחליצות שנתן, אם לא שידוע לכל שמומחה לרבים הוא ורק מצד ענוה ושפלות אינו מבקש גדולות, (יורה דעה סימן רמ"ב סעיף י"ד). ובקהלות הספרדים שלא נהגו לתת סמיכה בפועל היינו מפני שסברו שאין הסמיכה לבדה יכולה לגדור פרצה זו, ולכן נהגו לתת סמיכה מעשית על ידי מנוי חכמים לתפקיד של דיינים לפי חכמתם התורנית ומעשיהם המשופרים. "והחזיקו במנהג אבותיהם שלא להסתכל בשמות נאים אלא במי שחכמתם ומעשיהם נאים".
אולם בדורות האחרונים בטלה גם הסמיכה שבכתב ושבמעשה בערכם, וזהו לפי שבטלה הנשיאות הרבנית שהיתה נוהגת בכל מדינה ומדינה, עיר ועיר מישראל, והרבנות וכל תפקידיה נמסרו לגבאי בתי הכנסת או הועדים ומתוך כך ברוב המקרים הבחירה היא בלתי מוצלחת והרבנים הגדולים בחכמה באמת נשארים בקרן זוית ודעתם אינה נשמעת בצבור.
נוסף על זה, יום יום נולדות שאלות חדשות שנובעות מחדושי הטכניקה ומתנאי החיים ונאמר גם האמת הגלות המרה מקלקלת החיים, וכל אלה דורשות פתרון אוטוריטטי מוסמך ומקובל, ולא פתרון של דעת יחיד, אפילו שיהיה גדול בדורו. וכך נהגו רבותינו הראשונים כמלאכים שנשאו ונתנו בהלכה, ועמדו למנין והחליטו ותקנו וגזרו, ובכח מאוחד הקימו את המתיבתות על תלם, מבחינה כלכלית, ועוד יותר מבחינה למודית והכשרה אישית גבוהה בחכמה ודעת תורה ודרך ארץ. ואם אמרנו לתקן קלקלה זו שבדורנו למה לנו לבקש עצות מרחוק ולהכנס בשאלות הלכותיות, נעשה מה שאנו רשאים וחייבים לכל הדעות. ודבר זה לא יושג בחדוש הסמיכה הרבנית. אלא בחדוש האבטוריטה ומרכז הנהלתה של הרבנות, החל בארץ ישראל וגמור בכל פזורי הגולה.
ח. מי יקים בית דין הגדול
דברים כאלה כתבתי בתשובתי הקודמת (סעיף ט"ז) ועל זה העיר הגאון הגדול מהרח"ה זצ"ל וכתב: השאלה היא על מי מוטל החוב למנות בית דין זה ומי אשר בכחו למנותו שיהיה לו כח בית דין הגדול מוסמך אשר יאציל ה' מהודו עליו והוא יאציל מהודו ומרוח אשר עליו על כל דייני ישראל?
ואמנם שאלה זו היא חמורה מאד, אבל בכגון זה צריכים אנו לקיים בעצמנו במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, (אבות פ"ב מ"ה, ברכות ס"ג) ודאי רצוי ומקובל הוא שכל רבני ישראל שהם נבחרי העם וגדולים בחכמה ויראה יתכנסו לישיבה אחת בארץ ישראל ויבחרו בית דין גדול זה שיהיה כעין מתיבתא דארץ ישראל שהתקיימה אחרי החרבן ומתיבתות בבל שהיו נבחרות ומקובלות מרוב ישראל שבגולה.
אבל דבר כזה הוא חזון העתיד לפי שעה, הואיל וכנוס זה שלפי מהותו צריך בראשית הוסדו להמשך ימים ושבועות מרובים לקבוע יסודותיו ודרכי פעולותיו, עולה בהוצאות מרובות, ועומד לפני קשיים מרובים פנימיים וחצוניים, שקשה מאד להתגבר עליהם, ואם גם נצליח במאמצינו לקיים כנוס הראשון, מסופקני מאד אם אפשר להמשיך ישיבותיו הקבועות לכל הפחות פעם לשנה, לכן במקום שאי אפשר לקיים הדבר כתקונו, בחבורת אנשים גדולי חכמה מכל הגולה נשתדל אנו היושבים בארץ בחסד ה' עלינו להיות כאיש אחד, איש על העדה, לארץ ישראל גופה, שהיום הנה היא עדה חשובה גם בכמותה וגם באיכותה, ונסמוך על דברי רז"ל שאמרו: אמר הקב"ה חביבה עלי כת קטנה בארץ ישראל, מסנהדרין גדולה שבחו"ל, ויהיה בית דין גדול זה לא רק בית דין של ערעורים לפסקי דין שבין אדם לחבירו, אלא בית דין הגדול באמת שעומד בראש סדורו והנהגתו של המשפט, בישוב ישראל שבארץ ישראל, ובית דין פוסק שיענה בהסכמת כולם או בהכרעת הרוב על כל שאלות הצבור והחיים שבארץ ישראל, והוא יהיה דוגמא ומופת לכל הגולה, ונקיים בזה מצות הכתוב: שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, שממנים בית דין לכל ישראל (ספרי שופטים א') ואנו נוסיף ונאמר לכל ישראל שבארץ ישראל.
ט. מי יבחור בית דין זה?
לשאלה זו השיבו רז"ל ואמרו: כל מה שעושים הקהל או ראשי הקהל, הוא מאושר ומקויים עליהם כדבר הנגזר מפי בית דין הגדול, [מהרשד"ם יורה דעה סימן קכ"ח וחושן משפט סימן תמ"ז] וזו היא הלכה פסוקה שאין עליה חולק, נוסף על זה בארץ ישראל כיום נאספו ובאו גדולי הדור וגאוניו מכל הגולה ויש בה ישיבות גדולות לתורה ולתעודה שגדלים בה תורה, ויש בזה משום מה שכתב הרא"מ ז"ל גדולי הדור הוי כמו בית דין הגדול בירושלם.
והיות שגדולי הדור שבארץ ישראל היושבים על כסא הרבנות בירושלם ובכל הארץ נבחרי הקהל, הרי בתקף בחירתם וחכמתם הם נקראים בית דין הגדול, ועליהם החובה והמצוה להקים בית דין גדול זה בפועל במועצת חברים להחיות את המשפט ושופטיו ולקיים ולגדל את המתיבתות שהן הן גוף אורגאני של המשפט בהוה ונוחליו ומנחיליו לעתיד הקרוב.
בית דין זה כשהוא נבחר מכל ישראל היושבים בארץ על ידי ציריו שהם ב"כ, יש לו התוקף של בית דין הגדול לדון גם בדיני קנסות, לא מטעם סמיכתם לכך, אלא מטעם קבלת הצבור שמועילה אפילו לדיני נפשות, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל שזהו מקור דין מורד במלכות ויש לו זכות ההפקעה והפקרה (עיין מרדכי ב"ב פרק א').
דוגמא טובה ביותר לפעולתנו צריכה להיות המתיבתות שבבבל בסדר ישיבותיה, הגאון נשיא הסנהדרין וראש השופטים בשמו המכובד "דינא די בבא", ומשנהו אב בית דין, ולפניהם ראשי כלה ובני קיומי ומהם יצאה הנהגת הרבנות ומשמרת המשפט בקהלות בבל הסרות למשמעתן ומהם יצאה תורה לכל ישראל בתשובותיה בהלכה ואגדה אחרי שהוצעו הדברים לפני הגאון ריש מתיבתא במעמד כל החבורה וחותם עליהם ראש ישיבה, ואח"כ שולחין אותם לבעליהם (עיין ספר יוחסין השלם מאמר ב').
ידידי ועמיתי הרה"ג צבי מקובסקי העיר על דברי אלה וכתב: וכת"ר לקח לדוגמא המתיבתות בבבל אבל כיצד אפשר לדמות? אז היה רוב מנין ורוב בנין של האומה, ועוד אז לא היו ספרי תשובות נדפסים כמו היום, אבל עכשיו נשתנו הסדרים; היודע פרק בהוראה, הספר פתוח לפניו ומעיין בשאלות ותשובות כיד ה' הטובה עליו, ובכן מי יכול להכריח מי שהוא שיכוף ראשו לפני פלוני או אלמוני אם לא כשהדיין מכריחו לציית ומתוך זה בא לידי מסקנא ליסד את בית דין הגדול מגדולי ישראל שבכל הגולה ושהם יתאספו פעם לשנה לדון ולהחליט במשא ומתן של הלכה, (ואשיבה שופטיך ד' ע"ב ע"ג).
לזה אשיב ואומר: אמנם נכון הדבר שאז היתה מדינת בבל מקום ישובם של רוב בנין ורוב מנין, אבל לא הרוב שהשפיע על כל מרחקי הגולה, שהיו גם בזמן הגאונים לקבל סמכותם של המתיבתות וגאוניהם, אלא המתיבתות עצמן בסדריהם וחכמתם נתקבלו אצל כל ישראל כבית דין הגדול של עם ישראל. אולם לעיקר הדברים מה שאמרתי להציג לפנינו לדוגמא את מתיבתות בבל היינו לסדרי המתיבתות ואופן קבלת החלטותיהם והבעת תשובותיהם, אבל לא עלה על דעתי שבית דין הגדול שבארץ יטיל את מרותו על כל הגולה אלא יהיה הפוסק לארץ ישראל בכל השאלות מתעוררות יום יום בחיי המשפחה והחברה, ובתנאי הבנין וההתישבות, ואין זה מונע שבית דין הגדול ימלך בכל שאלות כלליות גם עם רבני וגאוני הגולה בכתבים, ואחרי משא ומתן בכנוס חברים שבארץ ישראל יוציאו הוראותם בהסכמת כולם או בהכרעת הרוב.
זו היא לדעתי חובת השעה בדורנו זה לחדש מעין אותה הרבנות המסודרת ומאורגנת שממנה תצא הלכה ברורה ומוחלטת בכל שאלות הישוב והחיים, בכל תקנות הצבור והמשפחה. וממנה תצא מעין התחיה להמתיבתות לקיומן הכלכלי ושכלולן הלמודי, נגש נא לעשות את המוטל עלינו ושאנו רשאים למלאותו. אם לא ביום אחד, אבל בהדרגה מסודרת. ונצפה ונכין את הדרך להגשמת היעוד הנבואי לאמר: ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה.